שלמה ידגאר נ. שרה וייסקירך

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2073/98 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט מ' אילן המערער: שלמה ידיגר נגד המשיב: שרה וייסקירך ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.2.98 בת.א. 245/87 שניתן על ידי כבוד השופטת ס' רוטלוי בשם המערער: עו"ד אופיר יוסף בשם המשיב: עו"ד דן בר חיים פסק-דין השופט מ' אילן: לפנינו שני ערעורים על פסק דינה של כבוד השופטת סביונה רוטלוי (בית משפט מחוזי בתל-אביב-יפו). פסק הדין דן בתביעת הגב' וייסקירך ובתביעה נגדית שהגיש מר ידיגר. עילת התביעות, בשותפות שהיתה בין בעלה המנוח של הגב' וייסקירך לבין מר ידיגר ופסק הדין ניתן לאחר 14 שנים של התדיינויות. מונה מומחה מטעם בית המשפט וחוות דעתו שימשה בסיס לקביעות הכספיות הקשורות בהון השותפות ובהערכת המוניטין שלה. שאר קביעותיו של בית משפט קמא התבססו על הראיות שבאו לפניו. רקע עובדתי המערערת בע"א 2434/98, אלמנתו של חיים וייסקירך ז"ל (להלן: "המנוח"), תבעה את המערער בע"א 2073/98 (להלן: "ידיגר"). המנוח וידיגר היו שותפים בחנות פרחים, מכוח הסכם שותפות (שנעשה בעל פה) מיום 1.12.69. הסכם זה נערך בכתב, בסוף 1971 (להלן: "הסכם 1971"). המנוח היה מומחה בשזירת פרחים, אך חסר הון. ידיגר השלים חסר זה והשניים צפו עתיד ורוד לשותפות שנרקמה. החנות ממנה פעלה השותפות לא היתה חלק מנכסיה, ורק לידיגר היו בה זכויות. הרווחים מהשותפות חולקו ביחס של 62% לידיגר ו- 38% היו למנוח. המנוח נהג למשוך משכורת חודשית, שקוזזה בתום כל שנה מהרווחים המיועדים לו בהתאם להסכם. מערכת היחסים בין השותפים התאפיינה באמון ובשיתוף פעולה הדדי. היא באה אל קיצה עם מות המנוח. לדעת השופטת קמא, קשה היה ללמוד על כוונת הצדדים במקרה מות אחד השותפים מתוך הסכם 1971. "סעיף 21 לחוזה דן אמנם בתשלום חלקו של המנוח במוניטין השותפות בגין שיזור במוסדות ציבור, במקרה של התפרקות השותפות, אולם לשונו הכללית היתה לרועץ עת היה צורך בישומו עם מותו של המנוח, כאשר הצדדים לא הגיעו להסכמה לגבי התשלום המגיע לתובעת בגין חלקו של המנוח במוניטין" (עמ' 123 לפסק הדין). המנוח נפטר בפתאומיות ב- 20.4.81, והגב' וייסקירך תבעה את ידיגר לשלם לה כספים המגיעים למנוח מן השותפות. ארבע עשרה שנה התדיינו הצדדים. הסכסוך נדון בפני שופטים שונים, ובמהלך אותם שנים גם הוחלפו עורכי הדין, שייצגו את הצדדים. בפסק דין חלקי (מיום 13.6.94) קבעה השופטת רוטלוי כי, המנוח ובעקבותיו הגב' וייסקירך, זכאים ל38%- מהמוניטין הכללי של השותפות, כפי שהיה ביום מותו של המנוח. בהסכמת הצדדים מונה רו"ח דוידוב (להלן: "המומחה") ליתן חוו"ד משלימה לשם הערכת שווי המוניטין. מאוחר, חזר בו ידיגר מן ההסכמה וסבר שאין מקום להחליט לקבל חוות דעת על סמך תחשיבים כיוון שהיו בנמצא ספרי חשבונות ודפי בנק. המומחה הגיש את חוות דעתו הראשונה באוקטובר 1986, וקבע ממצאים לגבי הון השותפות במועד פטירת המנוח ואת חלקו של המנוח ברווחי השותפות בשנה האחרונה לחייו. כמו כן קבע המומחה, את שווי המוניטין וערך המלאי והציוד במועד זה. חוות הדעת המשלימה, בעניין המוניטין, הוגשה במאי 1996 ובה פרט המומחה את חוות דעתו לגבי תחשיבי מס הכנסה, שעליהם ביסס את חוות הדעת המשלימה. בא כוח של הגב' וייסקירך ביקש מבית משפט קמא לקבוע שרק תחשיבי מס הכנסה - קווי הנחיה ענפיים, הם הבסיס לקביעת הכספים המגיעים למרשתו. הוא פרט את החישובים אשר לשיטתו על בית המשפט לאמץ, ויצא חוצץ נגד חוות הדעת הראשונה (באיחור של כ10- שנים). בית משפט קמא דחה את טענותיו (מהותית ודיונית) וקבע כי: "ניהולם של ספרי השותפות בשיטה החד צידית כנדרש בפקודת מס הכנסה לגבי עסקים מסוג השותפות אינו מקים עילה לפסילת חוות הדעת הראשונה". (עמ' 131 לפסק הדין). עוד קבעה השופטת הנכבדה כי: "ספרי השותפות, שהונחו בפני המומחה, ולא, אושרו על ידי שלטונות המס, נוהלו כיאות וכדין". (עמ' 135 לפסק הדין). לאור כל זאת, נחה דעתה של השופטת הנכבדה שניתן להסתמך על חוות הדעת הראשונה בכל הנוגע לסוגיות הקשורות בחשבון פרוק השותפות, לרבות סוגיית שווי המוניטין. על בסיס קביעותיו של המומחה בחוות דעתו הראשונה ותוך התייחסות לטיעוני הצדדים בנוגע לנכונות מסקנותיו פנתה השופטת הנכבדה לבחון את העניינים שבמחלוקת. א. חלקה של הגב' וייסקירך בהון השותפות: כבוד השופטת רוטלוי לא מצאה ממש בטענת בא כוחה של הגב' וייסקירך כי המומחה הוטעה על ידי נתונים שנמסרו לו על ידי ידיגר, וכי הדבר הביאו לשגות באופן המצדיק פסילת ממצאיו לגבי רווחי השותפות. המומחה התייחס לתצהירו של ידיגר, בחישובי הון השותפות הוא כלל את ערך המלאי וקבע כי חלקה של הגב' וייסקירך הוא בשיעור של 38%, לפי יחס החלוקה של הרווחים, וכפי שעולה מרוח הסכם השותפות. לסיכום קובעת השופטת הנכבדה כי, "...הצדדים לא הצליחו לערער כלל את מסקנתו של המומחה לגבי חלקו של המנוח בהון השותפות עד ליום הפטירה, ולכן אני קובעת כי יש לאמץ את ממצאיו לגבי חלקו של המנוח הן ברווחי השותפות בשנה שקדמה לפטירתו והן בשווי המלאי והציוד" (עמ' 141-140 לפסק הדין). ב. הערכת המוניטין: גם בעניין זה מסתמכת השופטת הנכבדה על חוות דעתו של המומחה, מכל הטעמים המפורטים בפסק דינה. ולמרות שבסעיף 21ה' של הסכם השותפות משנת 1971 נאמר כי: "...יהיה חיים (המנוח - מ.א.) זכאי לחלקו (38%) במוניטין של השותפות, אם יהיה לה כזה, בגין אותו חלק של השותפות העוסק או שענינו בשיזור וסידור פרחים במוסדות ציבוריים בלבד". השופטת קובעת את זכאותה של הגב' וייסקירך לקבל חלקו של המנוח במוניטין הכללי של השותפות, ולא רק בזה הנוגע לשיזור פרחים במוסדות ציבור (עמ' 145 לפסק הדין). היא מוסיפה וקובעת כי: "אין כל הגיון כלכלי ומשפטי בחישוב נפרד של המוניטין הקשור במוסדות ציבור. אילו נעתרתי לעתירה זו היתה התובעת מקבלת למעלה מ38%- משווי המוניטין של השותפות". (עמ' 146-145 לפסק הדין). ג. הסכומים שנוכו ידיגר טען כי, יש לקזז את הסכום שנתן לגב' וייסקירך לאחר מות המנוח, הפרש שווי מכונית שהיתה רכוש השותפות וסכום כסף נוסף שנתן למנוח בשנת חייו האחרונה לשם תשלום שכר דירה של ביתו. בית משפט קמא קיבל טענות אלה. ד. ני"ע "אלון" המנוח שכר כספת בבנק ברקליס דיסקונט בתל-אביב ולידיגר ניתן ייפוי כוח להשתמש בה. ידיגר טען שהחזיק בכספת זו ני"ע "אלון" למוכ"ז, ושאלו היו בבעלותו המלאה. גב' וייסקירך טענה שהכספת נמצאה ריקה. ידיגר לא הרים את הנטל להוכחת טענתו ולכן נדחתה תביעתו הנגדית בעניין זה. טענות ידיגר בע"א 2073/98 ערעור של ידיגר מכוון להחלטת הביניים מיום 6.6.94, אשר כונתה "פסק דין חלקי". החלטה אשר קבעה, שהמנוח זכאי ל38%- מן המוניטין הכללי של השותפות, ולא רק ל38%- מן המוניטין בגין שיזור פרחים במוסדות ציבוריים בלבד. המומחה קבע את שווי המוניטין הכללי של השותפות ועוד קבע כי, שווי המוניטין בגין שיזור פרחים במוסדות ציבוריים, נע בין 7% ל10.5%- מן המוניטין הכללי. הסכם 1971 קבע את חלקו של המנוח במקרה שהשותפות תסתיים (סעיף 21ה' המצוטט לעיל). כמבואר לעיל וגם הנסיבות החיצוניות מחייבות את המסקנה כי, עניין המוניטין "הכללי" הוסדר בחוזה, באופן שאף צד להסכם אינו זכאי לתשלום בגינו בעת הפירוק. התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא (לפיה זכאי המנוח ל38%- מכלל המוניטין) אינה יכולה להסביר לשם מה בא הסעיף וקובע את זכאותו של המנוח לשיעור מסוים מן המוניטין המיוחד, בלבד. גם הקביעה לפיה סעיף 21 להסכם מתייחס "רק לפן אחד של פירוק השותפות והוא בעזיבתו של המנוח ובהמשך קיומו של העסק על ידי הנתבע באותו חנות' (13/19-20). וכי 'הצדדים לא נתנו דעתם בהסכם מקרה של מות אחד השותפים...'(25) 13)" אין לה על מה לסמוך (סעיף 14 לסיכומי ידיגר). שכן, ברישא של סעיף 21 צוין כי: "הגיע החוזה מטעם כלשהו לקצו..." וגם בסעיף קטן ה' צוינה לשון כללית: "... לאחר שחוזה זה יגיע לקצו מכל סיבה שהיא...". גם הנסיבות החיצוניות שהוכחו בפני בית משפט קמא מחייבות את אותה המסקנה. המנוח הביא לשותפות לקוחות שהיו מוסדות ציבור, ושאותם הכיר מתקופת עבודתו הממושכת ב"פרחי כץ" (סעיף 15.5 לסיכומי ידיגר); שיזור פרחים, מטבע הדברים, מיועד ללקוחות מסוג זה (סעיף 15.3 לסיכומי ידיגר); עם פירוק השותפות, מכל טעם שהוא, לא הוגבל עיסוקו של מי מהשותפים והם היו רשאים להמשיך ולהתחרות איש ברעהו (סעיף 15.6 לסיכומי ידיגר). גם על פי דיני השותפות, במקרה של פירוק השותפות, כל שותף רשאי לפתוח עסק מאותו סוג בקרבת המקום הקודם, לפרסם את הדבר ואף לבוא במגע ולשדל לקוחות של השותפות לשעבר (ז. יהודאי "דיני שותפויות בישראל" עמ' 302; קלדרון, "חיקויים מסחריים בישראל" (תל-אביב, תשנ"ו), 125, 127; Lindley, on partnership 7th ed. London, (1995) 254 Crane & Bramberg “On Partnership” (st. Pavl, 1968) Higgins, The Law of Partnership-in Australia & New Zealand (2nd. Ed. 1970, 210). גם אם ההסכם לא נראה צודק בעיני בית המשפט, הוא לא היה מוסמך לעצבו מחדש, כשם שלא היה רשאי לשנות את שיעור חלוקת הרווחים שהצדדים להסכם קבעו. ההסכם אינו קובע כי "המוניטין", שהוא נכס מנכסי השותפות, יהיה שייך לאחד מן השותפים. ההסכם בא להיטיב עם המנוח, תוך חיובו של ידיגר בתשלום עבור מוניטין מיוחד, דווקא משום תרומתו המיוחדת של המנוח בתחום שיזור הפרחים למוסדות ציבור. הוא אינו קובע "העברת" נכס המוניטין לידי מי מהשותפים בכל מקרה של פירוק השותפות - "העברה" שמחייבת פיצוי. המנוח בשום מקרה לא יכול היה להמשיך לנהל את השותפות מהחנות ממנה היא פעלה. שכן, החנות היתה בבעלותו הפרטית של ידיגר. מכאן ההגיון בדבר "חד הסטריות" של פיצוי המנוח במקרה של פירוק השותפות בשיעור שנקבע ולגבי המוניטין המיוחד שצויין. סיכומו של דבר, טוען ידיגר, מדובר בשאלה פרשנית טהורה של סעיף 21ה' להסכם 1971. לשון הסעיף ברורה ואפשר לאמוד אותן בברור גם מנסיבותיו של המקרה. כל אלה נותנים תשובה לפלוגתה שהועמדה להכרעה - ההסכם איננו מזכה את המנוח בכל תשלום עבור מוניטין "כללי". אשר על כן מבקש ידיגר, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, ככל שהוא מחייב את ידיגר בתשלום עבור "המוניטין הכללי" ולקבוע כי הגב' וייסקירך זכאית ל38%- מן המוניטין המיוחד בלבד. שיעורו של זה, על פי קביעת המומחה, נע בין 7% ל10.5.%- מן המוניטין הכללי. תשובת הגב' וייסקירך לע"א 2073/98 אין מחלוקת כי המנוח היה אומן וגם זכה בהכרה בינלאומית בענף הפרחים, ובשזירת פרחים במיוחד. לאחר מותו, נשאר ידיגר עם כל המוניטין שנצבר בעסק, לטענת הגב' וייסקירך, הודות למנוח. המוניטין הכללי של השותפות הינו למעשה הנכס העיקרי בעל הערך שנותר בידי ידיגר הממשיך לנהל את העסק תחת שם השותפות, באותה כתובת. ענף שיזור הפרחים אינו מתאים רק למוסדות ציבור, אלא לכלל הלקוחות, והוא המוניטין הכללי של העסק. במהלך גלגוליו של הדיון (בבית המשפט קמא) הצהיר ידיגר ש"אין ולא היתה לשותפות כל מוניטין בגין שיזור וסידור פרחים במוסדות ציבוריים, ואם אמנם יתברר כי נצבר מוניטין כלשהו שניתן לייחסו לפעולות המנוח בשותפות - יהיה עזבונו זכאי ל38%- משווי מוניטין זה". (ס' 5 לסיכומי התשובה של הגב' וייסקירך). מכך היא מבקשת שנלמד שהיא זכאית לחלק במוניטין הכללי, ושענף שיזור הפרחים מתאים לכלל הלקוחות. כלומר, המוניטין הכללי של העסק. בפסק הדין החלקי עמד בית משפט קמא על הקושי בהבנת ההסכם כיוון ששני העדים המרכזיים שיכלו לשפוך אור על נסיבות חתימתו (המנוח ועוה"ד שערך אותו) אינם בחיים. עוה"ד שערך את ההסכם ייצג את ידיגר בתחילת דרכו של תיק זה ובאופן ניסוחו של התצהיר עבורו, יש כדי לחזק את הפרשנות המוצעת על ידי גב' וייסקירך. פרשנות לפיה היא זכאית לקבל 38% מהמוניטין של השותפות, בנוסף לחלקו של המנוח במוניטין בגין שיזור פרחים במוסדות ציבור. הוסיף בית משפט וקבע כי הנכס היחיד, שהביא עמו המנוח הינו המוניטין, ואין זה הגיוני שיוותר על פרות אותה השקעה ויצמצמה לתחום צר בלבד, היינו שיזור פרחים במוסדות ציבור. ידיגר לא הסביר מדוע נמחקה הגבלת העיסוק ואף לא הסביר מדוע הסכים לשלם מוניטין עבור מוסדות ציבור כאשר לפי דבריו, גם קודם לכן היו לו לקוחות מסוג זה. עוד לא נמצא הסבר מניח את הדעת מדוע יש למנוע מהמנוח את חלקו במוניטין לשיזור פרחים באופן כללי, שהרי מומחיותו לא היתה רק שיזור למוסדות ציבור. מכיוון שהצדדים חלוקים באשר לפרשנותו של סעיף 21ה' להסכם 1971, קבע בית משפט קמא, שיש להעדיף את הפירוש המקובל לא על המנסח, אלא על זה הנוח לצד האחר. קרי, גב' וייסקירך. מכל הטעמים המפורטים בפסק דינו החלקי של בית משפט קמא, מבקשנו בא כוחה של הגב' וייסקירך לדחות את הערעור. דיון והכרעה בע"א 2073/98 אני מציע לחבריי המכובדים לקבל את ערעורו של מר ידיגר ולקבוע שחלקו של המנוח במוניטין הוא רק בגין "...אותו חלק של השותפות העוסק או שעניינו בשיזור וסידור פרחים במוסדות ציבוריים בלבד". (סיפא לסעיף 21ה' של הסכם 1971). זאת מכל הטעמים המפורטים בהודעת הערעור שלו ובסיכומיו (כמפורט לעיל). לטענתו של בא כוח הגב' וייסקירך, ידיגר יצא נשכר מכך שבשל מומחיותו של המנוח יצא לעסק שם טוב וכי מומחיות ייחודית זו האדירה גם את המוניטין הכללי של השותפות. יתכן שכך הוא אך ראיות לכך אין. לפי עדותו של ידיגר אין הדבר כך. אני מסכים לטענה שסידור הפרחים מתאים לא רק למוסדות ציבור. ברם, הצדדים, שחזקה עליהם שידעו איש את מעלותיו של רעהו עת קשרו ביניהם את השותפות, קבעו דברים מפורשים בעניינו של המוניטין. מה שקובע לצורך פרשנות החוזה הוא אומד דעתם של הצדדים בעת כריתתו. נוסח הסעיף 21 תומך בגרסת ידיגר שבעת כריתת החוזה הציפיות היו שהמנוח יביא לקוחות מתוך מוסדות הצבור ולאותו נתח של עסקי השותפות השייך לשזור פרחים וסדורם, ואילו למוניטין כללי הוא לא היה זקוק, לדבריו, למנוח. איני מסכים עם דעתה של השופטת הנכבדה בבית המשפט המחוזי שלשון הסעיף 21 לחוזה אינה ברורה. וזו לשונו: "הגיע החוזה מטעם כלשהו לקיצו יחולקו נכסי השותפות באופן הבא: א. החזקה בחנות תוחזר לחברה או לחליפה. ב. השולחנות והמדפים בחנות ישארו בידי שלמה. ג. כל הציוד והסחורה שנרכשו על ידי השותפות יחולקו בין הצדדים חלק כחלק. ד. כיו הכלים וציוד או פריטים אחרים שלא ניתן לחלקם בין הצדדים יועמד אותו חלק ציוד או פריט למכירה בין הצדדים, והמרבה במחיר - יזכה. ה. באם שלמה ימשיך לנהל בחנות (לאחר שחוזה זה יגיע לקיצו מכל סבה שהיא), עסק של סידור ושיזור פרחים במוסדות ציבוריים יהיה חיים זכאי לחלקו במוניטין של השותפות, אם יהיה לה כזה, בגין אותו חלק של השותפות העוסק או שענינו בשיזור וסידור פרחים במוסדות ציבוריים בלבד". (המילה כיו רשומה בסעיף קטן ד' בראש המשפט הראשון ואינני יודע את פשרה, בהקשר לחוזה הנדון). כדאי להעיר כי בתוך הסעיף קטן ה' היתה כלולה תניה נוספת שנמחקה וזו לשונה: "ובתנאי כי חיים לא יעסוק בין בעצמו ובין על ידי אחרים מטעמו בשטח זה של סידור, ושיזור פרחים במוסדות ציבוריים בכל אזור גוש דן". השופטת הגיעה למסקנה שהסעיף 21 לחוזה אינו ברור די צורכו וכי אי אפשר לאמוד מתוכו את דעת הצדדים ולכן נזקקה לעדות בלי הדין בתצהירים שהגישו בשלב שההליך היה עדין בגדר המרצת פתיחה. המערער בע"א 2073/98 שלמה ידיגר אמר שהכוונה בסעיף 21 היה למוניטין עבור שיזור וסידור פרחים למוסדות ציבור בלבד משום שהמנוח הבטיח להביא לקוחות מסוג זה, ואילו לגבי מוניטין כללי לא נקבע דבר, כי לענין זה הוא לא היה זקוק למנוח, היה לו מוניטין משלו. השופטת לא קבלה הסבר זה משני טעמים. הראשון הוא שלא היה בתצהירו של ידיגר שום הסבר מדוע נמחקה מתוך הסעיף 21 הפסקה המגבילה את עסוקו של המנוח בסדור ושזירת פרחים למוסדות ציבור בגוש דן ללא הגבלה. והשני הוא שאין כל הגיון כלכלי בכך שמהנוח יותר על חלקו במוניטין הכללי של העסק כאשר כל תרומתו לשותפות היתה המוניטין שהביא עמו, שכן השותף ידיגר תרם את החנות שבו התנהל ואת ציודה. המשיבה בע"א 2073/98 הגב' וויסקירך העידה בתצהירה כי החוזה נערך כעבור שנתיים לקיום השותפות כי המנוח עמד על כך. ידיגר הסכים בתנאי שהחוזה יערך על ידי עורך הדין שלו שהוא גם קרוב משפחה שלו. ואמנם אין מחלוקת שעוה"ד הוא קרוב משפחה של ידיגר. לדברי הגב' וייסקירך בעלה המנוח רצה שבמקרה של פרוק השותפות המוניטין יתחלקו בחלקים שווים אך לבסוף הסכים שיתחלק, כמו הרווחים, בשעור של 38% למנוח והיתר לידיגר. הדגש במילה בלבד המופיעה בסוף סעיף קטן ה' לסעיף 21 האמור מתיחסת לכך שהשעור יהיה 38% בלבד ולא 50%, ולא שמדובר במוניטין למוסדות צבור בלבד. הפרוש הזה אינו הולם את הכתוב, ולדעת השופטת גם אינו עונה על השאלה מה יהיה הדין במקרה של פטירה, ולכן החליטה לפרש את החוזה בעזרת כלי הפרשנות הרגילים העומדים לרשות בית המשפט, וכפי שנקבעו בסעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי תשל"ג 1973). קודם כל נסתה השופטת לאמוד את דעת הצדדים והגיעה למסקנה שאי אפשר להגיע לאמד דעת הצדדים לגבי השאלה מה יהיה דין המוניטין הכללי במקרה של פרוק השותפות מחמת פטירת אחד השותפים. מתוך הסעיף 21 הנ"ל. השופטת שאלה את עצמה אם ניתן להסיק משתיקת החוזה במקרה של פטירת אחד השותפים שבמקרה כזה לא יתחשבו במוניטין בעת חלוקת נכסי השותפות בין השותף שהאריך ימים לבין עזבון השותף המנוח והגיעה למסקנה שאין ללמוד דבר מן השתיקה כי אין הגיון כלכלי במחשבה שהמנוח שכל תרומתו לשותפות היתה המוניטין שלו וויתר עליו. מכיוון שאי אפשר לאמוד את דעת הצדדים לא מהכתוב בחוזה ולא משתיקתו פרשה השופטת את החוזה לפי הנסיבות כפי שהוכחו לפניה כאמור בסיפא לסעיף 25 הנ"ל. והיות והצדדים לחוזה סכמו ביניהם שרוח והפסד של העסק המשותף יתחלקו ביניהם בשיעור של 38% למנוח ו- 62% לידיגר קבעה שזה יהיה גם הדין לגבי מוניטין. השופטת גם נדרשה לכלל שבמקום שיש שני פרושים אפשריים יש לפרש את החוזה לרעת מנסחו במקרה זה ידיגר, שעוה"ד שלו נסח את החוזה. אין דעתי כדעת השופטת הנכבדה. לדעתי החוזה פשוט וברור, הסעיף 21 ברור ואמד דעת הצדדים במקרה זה הוא מלאכה פשוטה ונראה לי שכוונתם ברורה. אין ללמוד מתוך הנסיבות על אמד דעת משותף שונה. ברור ופשוט מתוך סעיף 21 לחוזה כי הוא חל בכל מקרה ש"הגיע החוזה מטעם כלשהו לקיצו, כאמור ברישא לסעיף. בסעיף קטן ה. הדן בשאלת המוניטין יש בסוגריים שוב התייחסות לכך. נאמר בסוגריים שסעיף משנה זה חל (לאחר שחוזה זה יגיע לקיצו מכל סבה שהיא). אחת הסיבות לכך שחוזה שותפות מגיע לקצו הוא על פי דין היא פטירת אחד השותפים, כאמור בסעיף 42 לפקודת השותפויות [נוסח חדש] תשל"ה 1975, ואין שום נימוק לפרש את החוזה כאילו בעלי הדין לא התכוונו להחיל את הסעיף גם על אפשרות זו. השופטת הנכבדה מנמקת זאת בכך שאין כל הגיון כלכלי מדוע יוותר המנוח על הנכס היחיד שתרם הוא לשותפות, דהיינו המוניטין שלו בעת פרוקה, ונמוק זה מביא אותה ליחס פרוש מצמצם לסעיף 21 כולו ולפרשו כחל על פרוק השותפות רק למקרים שהפרוק הוא בחיי שני השותפים וידיגר ממשיך בעסק הפרחים. אמנם לא נעלמה ממני פסיקת בית משפט זה מפי המשנה לנשיא (כתוארו אז) ברק מדינת ישראל נגד אפרופים שיכון ויזום בע"מ (פד"י מ"ט (2) 265, 307, המביא בהסכמה את דברי הנשיא שמגר בע"א 1395/91 (פד"י מ"ז (39 793, 799, אשר מצדו מאזכר בהסכמה את דברי פרופ' ג' שלו בספרה דיני חוזים כי: "בעימות בין לשון החוזה ובין כוונת עושיו - יד האחרונה על העליונה". אבל במקרה דנן אין לנו עימות כזה. השופטת קבעה שמעדות שני בעלי הדין אין היא יכולה ללמוד מאומה לגבי כוונת הצדדים במקרה של פטירת אחד השותפים. השופטת הגיעה למסקנה שהחוזה שותק בנושא זה ואילו מעדות הצדדים אי אפשר ללמוד מאומה, ולכן פסקה לפי הנסיבות שהוכחו לפניה, ומכיוון שמוסכם על הכל שהרוח וההפסד של העסק מתחלק ביחס של 62% ו38%- החליטה שהוא הדין לגבי המוניטין שהוא נכס מנכסי השותפות. אני סובר שמקרה זה אין שום חסר (לאקונה) בחוזה ואין לנו לפרשו אלא לפי האמור בו וגם איננו מסכים שאין בו הגיון כלכלי. הסעיף 21 הוא פרטני מאד בקשר לחלוקת נכסי השותפות במקרה של פרוקה, ולא הכל מתחלק שווה בשווה. החנות שהשותפות היתה רק בת רשות בה ללא תשלום דמי שכירות, חוזרת לבעליה. הרהוט נשאר כולו בידי ידיגר שהביאו לשותפות. ציוד אחר מתחלק בחלקים שווים. המוניטין לא נזכר בכל הסעיף הזה מלבד בסעיף קטן ה', כי לא היה מקום להזכירו. ברור מתוך ההקדמה לחוזה וגם מהעדויות בבית משפט קמא שמדובר בשני סוחרי פרחים שעסקו בכך גם עובר לחתימת החוזה. לכל אחד היה המוניטין שלו, ומוניטין כזה גם נשאר כאשר מפרקים את השותפות וכאשר לא מגבילים אף אחד מן השותפים בהמשך העסוק לאחר פרוקה. המיוחד במנוח היה שהוא היה אומן ברמה בינלאומית בשזור פרחים וסידורם וכי עסק בכך בשביל לקוחות שהם מוסדות צבור. זו היתה תרומתו המיוחדת לשותפות והצדדים ראו לנכון לפצות אותו בשביל חלק זה במוניטין. ולמלא תניה זאת לא היה מקום לחלק את המוניטין כלל. כאשר שותפות כזאת מתפרקת והשותפים מחלקים את נכסיה ביניהם, אין מקום לחלק גם את המוניטין כי כל אחד הולך והמוניטין שלו עמו. היה לזה חריג אחד. החריג היה למקרה שידיגר ימשיך לעסוק באותו מקום שהתנהלה השותפות בעסק שיכלול סדור פרחים ושזורם כלפי מוסדות צבור, במקרה כזה סביר שהוא יהנה ממוניטין שרכשה השותפות בחלק הייחודי הזה של העסק בזכותו של המנוח, וסביר מאד שהם יחליטו כי במקרה כזה הוא צריך לשלם משהו למנוח בעד מוניטין, מפני שסביר שהמנוח לא נוטל עמו את כל המוניטין שהיה לו בשטח זה וידיגר ימשיך ליהנות ממוניטין שרכשה השותפות מה שאינו כן אם הוא לא ימשיך לעבוד באותו מקום שבו עבדה השותפות. נראה לי שהפסקה שנמחקה מתוך הסעיף הקטן ה' תומכת בגרסה זו. בדרך כלל כאשר שותפות מתפרקת ואחד השותפים ממשיך לעסוק באותו עסק והשותף השני מקבל על עצמו לא להתחרות בו, מגיע לו פיצוי כלשהו בעד המוניטין. במקרה זה המנוח לא היה מוכן לקבל על עצמו הגבלה זו ועמד על כך שבכל זאת יקבל את הפיצוי כי כנראה נושא סדור הפרחים למוסדות צבור היתה תרומתו הייחודית לעסק. ידיגר הסכים לכך, אך ההסכמה חלה על מה שכתוב בה ואין שום סבה פרשנית המחייבת הרחבתה. הדברים הללו נכונים בין אם השותפות מתפרקת מרצון ובין אם היא מתפרקת מפני שהשותף וייסקירך נפטר. לפי עדות ידיגר היה לו מוניטין כסוחר פרחים באותה חנות קודם לכן והמנוח לא הוסיף לכך דבר, ואין עדות סותרת לכך. אין הגיון לומר שהצדדים התכוונו לצמצם את זכותו של וייסקירך במוניטין למוניטין בנושא סדור פרחים ושיזורם בלבד, אם הוא יהיה בין החיים בעת פרוק השותפות ואלו אם השותפות תתפרק מפני שהוא נפטר ההגבלה הזאת לא תחול. אין שום דבר שמוביל אותנו לחפש פרשנות לחוזה בראיה חיצונית כלשהי. מדובר בסעיף פשוט וברור הקובע כיצד יתחלקו נכסי השותפות עם הגיעה לקיצה "מטעם כלשהו". יזה כולל פטירת אחד השותפים. אפילו אם הייתי חושב שהצדדים לחוזה ראו לנגד עיניהם בעת חתימת החוזה רק את האפשרות שהחוזה יגיע לקצו בחיי השותפים, והייתי צריך להחליט מה הדין במקרה שאחד השותפים נפטר הייתי מחליט לאור הסעיף 21 שברור מתוך הסעיף 21 שהשותפים ראו את תרומתו של וויסקירך בנושא המוניטין רק באותו חלק של העסק שנוגע לשזור פרחים וסדורם למוסדות צבור. אם הצדדים הסכימו שבמקרה של פרוק מרצון הוא יפוצה רק על חלק זה של המוניטין משמע שרק אותו חלק מן המוניטין הנוגע לאומנותו המיוחדת של המנוח היה תרומתו למוניטין. לא הייתי למד דבר מכך שהוא היה זכאי לפי החוזה גם ל38%- מהרוחים הכלליים כל זמן שהשותפות התקיימה, שהרי הוא תרם לשותפות מלבד המוניטין גם את עבודתו. והוא התחייב בחוזה להקדיש את כל זמנו לעבודה זאת ובודאי שהיה זכאי לשכר עבור עבודה זו. לכן הייתי מקבל את הערעור בע"א 2073/98. משמע הייתי קובע שחלקה של הגב' וייסקירך במוניטין הוא 38% מערך המוניטין של העסוק בסדור פרחים ושיזורם ללקוחות שהם מוסדות ציבור. את החלק הזה מתוך המוניטין הכללי של העסק הייתי קובע על פי המידה המירבית שקבע המומחה דהיינו 10.5%. משמע למנוח היה 38x10.5= 3.99% במוניטין העסק. טענות הגב' וייסקירך בע"א 2434/98 1. חוות הדעת הראשונה של המומחה (מ10.10.86-) התבססה אך ורק על דוחות ומאזן לא מבוקר, שהציג ידיגר לרשויות המס ולמומחה. הוא ערך חוו"ד מסויגת מכיוון שהנהלת החשבונות נעשתה בשיטה "חד צידית". בחקירתו של ידיגר בבית משפט קמא נתגלו סתירות בקשר לניהול כספי העסק. למרות כל זאת החליט בית משפט קמא, להסתמך על חוו"ד זו בפסק דינו. היה על בית המשפט להעריך ולשערך את כספי העיזבון של המנוח אך ורק על בסיס התחשיבים הכלכליים של מס הכנסה המתייחסים לאותה תקופה, שנת 1981, כל עוד לא הוכיח ידיגר ההפך. ממשיך בא כוח הגב' וייסקירך ומפרט את כל הטעויות, שנפלו, לדעתו, בחוות הדעת הראשונה, וטוען כי המומחה לא מונה כבורר מכריע ופוסק יחיד, אלא נתבקש להגיש חוו"ד בלבד. לדעתו, אין כל דרך להגיע לחקר האמת החשבונאית בנסיבות שהתגלו לפני בית משפט קמא. לכן, יש לקיים את ההחלטה מיום 21.11.94 אשר לא בוטלה, ולפיה יש ליתן חוו"ד על פי התחשיבים הכלכליים. בהחלטה מיום 21.11.94 קבע בית משפט, שהוא ממנה את המומחה להגיש חוו"ד שניה שתתבסס על תחשיבים כלכליים שנהגו באותה עת (בשנת פטירתו של המנוח - 1981). ברם, בית המשפט לא הסתמך על חוו"ד זו. 2. הגב' וייסקירך עתרה לקבלת דמי שימוש ו/או ריבית מרבית על השימוש שעשה ידיגר בחלקו של המנוח בנכסי השותפות ובמוניטין מיום פטירת המנוח ועד תשלום לתובעת של שווי חלקה בנכסי השותפות ומוניטין כשהם משוערכים ליום מתן פסק הדין ונושאים הפרשי הצמדה וריבית חוקית מרבית. ביום 29.10.96 היא הסכימה לוותר על עתירתה בעניין זה כנגד ובכפוף לכך, שידיגר יוותר על התביעה הנגדית שהגיש לבית משפט קמא. ידיגר לא ויתר על עתירתו הנגדית והגב' וייסקירך הודיעה על ביטול ויתורה. ברם, בית המשפט החליט שלא לקבל את ויתורה. ערעורה של הגב' וייסקירך הוא גם על החלטה זו. 3. הגב' וייסקירך עתרה גם לקבלת "חשבונות מפורטים על נכסי השותפות, עסקיה רווחיה ופעילותה החל מיום 1.4.80 ואילך". גם על עתירה בעניין זה ויתרה בנסיבות המתוארות לעיל, וגורלה היה כגורל עתירתה בעניין דמי השימוש במוניטין. 4. בית משפט קמא מחק את סעיף בתצהירה של הגב' וייסקירך המפרט 57 מוסדות ציבור, ולא לקח בחשבון מוניטין מיוחד זה, שנשאר בידי ידיגר, אשר המשיך לעבוד גם איתם. 5. אין זה נכון שרק הגב' וייסקירך גרמה לסחבת רבת השנים בתיק. התנהגותו של ידיגר לא נלקחה בחשבון, והוא לא חויב כלל בהוצאות בגין עיכוב הדיונים על ידו במשך 4.5 שנים לפחות. עיכובים נוספים נבעו מכך שבמהלך 15 השנים שבו הוא התנהל הוחלפו בו 5 שופטים וידיגר החליף 7 פעמים עו"ד. הגב' וייסקירך עכבה פעם אחת את הדיון, כאשר מצוקתה הכספית מנעה את יכולתה לשלם למומחה את שכרו בגין חווה"ד השניה. חרף זאת, וחרף העובדה שידיגר נמצא חייב לגב' וייסקירך הוא לא חויב בהוצאות שכ"ט עורך דינה, ובהוצאות המשפט. חישובי פסה"ד - חווה"ד של המומחה בא כח הגב' וייסקירך מלין על כך שהמומחה "שימש" מכריע ופוסק יחיד של פסה"ד. אין הדבר כך. המומחה מונה כדי לסייע לבית המשפט בחישובי הפיצוי והוא הגיש שתי חוות דעת, כאמור. השוני העיקרי בין השתיים נעוץ בדרך חשוב רווחי השותפות הממוצעים למספר שנים. די בכך שבית משפט קמא ביכר את האחת על פני השניה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לטענת בא כוח הגב' וייסקירך. אינני רואה כל פסול בכך שהשופטת הנכבדה העדיפה את חוות הדעת המבוססת על רווחי השותפות כפי שהיו בפועל, על פני חוות הדעת השניה, שהיתה מבוססת על כללים וסטטיסטיקה שבשימוש מס הכנסה. השופטת הנכבדה ציינה כממצא עובדתי כי, ספרי השותפות נוהלו כיאות וכדין (עמ' 135 לפסק הדין), ואיני רואה סיבה להתערב בממצא זה. לאור קביעתה של השופטת אינני רואה כל שגיאה בחוות דעתו של המומחה המצדיקה את התערבותנו. דמי שימוש במוניטין וקבלת חשבונות בא כוח הגב' וייסקירך מלין על כך שבית המשפט קמא לא אפשר לו לחזור בו מהסכמותיו בעניין דמי השימוש במוניטין וקבלת חשבונות (כמפורט בסעיפים 2 ו3- לטענותיו לעיל) ב"כ של ידיגר מביא את החלטת בית משפט קמא בעניין זה כלשונה (ת.ה. 13674/96, מיום 4.11.96 סעיף 38 לסיכומי תשובתו): "נוסח ההחלטה גובש בנוכחות הצדדים ובאי כוחם ונעשה לאחר שהתובעת עמדה על כך שהתביעה הנגדית תידון אף היא. הצדדים באו ויצאו מהאולם, במשך קרוב לשעה, עד שהגיעו לגיבוש ההסכמה ולא מדובר בפליטת קולמוס. עלי לציין שאין זו הפעם הראשונה בהליך זה, שהתובעת מסכימה לעניין כלשהו ולאחר מכן חוזרת בה מהסכמתה". נראה לי שדי בכך כדי לדחות את טענות הגב' וייסקירך, ולא להתערב בפסק הדין בעניינים אלו. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד למעלה מ18- שנים מאז שנפטר המנוח עדין מונח עניינו בפני ערכאות שיפוטיות. בארבע עשרה שנה של התדיינויות בערכאה קמא לא היה די ועתה מונחים ערעורי שני הצדדים לפנינו. בא כוח של הגב' וייסקירך מלין על מעשי מר ידיגר ובא כוח של מר ידיגר לא חוסך מילים נגד התנהגותה של הגב' וייסקירך במהלך שנים רבות אלה. בית משפט קמא אינו מצביע רק על מי מהם אלא קובע כי: "בהתחשב בסחבת הרבה שננקטה [ואין מדובר דווקא מצד מי - מ.א.], ובאופן ניהול התיק על ידי התובעת אשר גרם לבזבוז זמנו של בית המשפט ולהתמשכות התיק במשך שנים ללא כל הצדקה [ושוב אין מדובר דווקא מצד מי - מ.א.] ... כל צד ישא בהוצאות שכ"ט עורך דינו" (עמ' 150 לפסה"ד). גם בשים לב לעובדה, שבפועל, מרבית תביעתה של הגב' וייסקירך נדחתה קביעת השופטת הנכבדה נראית לי מוצדקת. בודאי שהיא מוצדקת לאור תוצאות ע"א 2073/98. סיכומו של דבר, עיקר ערעורה של הגב' וייסקירך הוא על קביעותיה העובדתיות של השופטת קמא ועל האופן בו קבעה את חישובי פסק דינה. כפי שפרטתי לגבי כל אחד מטענות הגב' וייסקירך, דינו של הערעור לדחייה. מאידך, את ערעורו של ידיגר אני מציע לחבריי לקבל ולקבוע שהגב' וייסקירך זכאית רק ל38%- מן המוניטין המיוחד, שהוא 10.5% מן המוניטין הכללי. כלומר, לסה"כ של 3.99% מן המוניטין הכללי. אינני מציע לחבריי לקבוע את הוצאותיו ואת שכ"ט עורך דינו של ידיגר בערכאה קמא, מאותם נימוקים שפרטה השופטת בפסק דינה. אני מציע לזכותו בהוצאות בערכאה זו בסך של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט אילן. ניתן היום, ה' בשבט תש"ס (12.1.2000). ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98020730.T03