פלוני נ. מפקד יחידת מיטב

15 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2073/23 לפני: כבוד השופט י' אלרון כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופטת ר' רונן העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. מפקד יחידת מיטב 2. מחלקת יעוץ וחקיקה בפרקליטות הצבאית 3. ראש המטה הכללי 4. שר הביטחון 5. ועדת פטור 6. ועדת ערר עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרת: בעצמה בשם המשיבים: עו"ד אופיר גבעתי פסק-דין השופטת ר' רונן: במוקד העתירה שלפנינו בקשות העותרת לקבלת פטור משירות בטחון מטעמי דת לפי סעיפים 39(ג) ו-40 לחוק שירות בטחון [נוסח משולב], התשמ"ו-1986 (להלן: חוק שירות בטחון או החוק). רקע עובדתי העותרת, ילידת 3.7.2004, מועמדת לשירות בטחון בהתאם לחוק. ביום 13.5.2021 זומנה העותרת לצו ראשון, והתייצבה לתחילת הליכי המיון לקראת גיוסה. במועד זה נדרשה העותרת להמציא מסמכים רפואיים לצורך קביעת כושרה הגופני. משלא עשתה כן, היא זומנה להתייצב בלשכת הגיוס ביום 26.7.2021 וביום 17.8.2021, ולא התייצבה. ביני לביני, ביום 28.7.2021 העבירה אמה של העותרת מסמכים רפואיים לרשויות הגיוס. בנוסף, שלחה אמה של העותרת פניה למוקד הגיוס בה כתבה בין היתר כי העותרת "מאוד רוצה להתגייס", וכי היא שמחה על בקשתה להצטרף לצה"ל ולהתגייס לתפקיד ביחידה 8200 שבחיל המודיעין. ביום 4.8.2021 פנתה אמה של העותרת בשנית בעניין שיבוצה בחיל המודיעין. ביום 9.8.2021 נמסרה לעותרת הודעה כי רק לאחר סיום ההליכים לקראת גיוסה וקבלת מועד גיוס ראשוני, ניתן יהיה לבחון את התאמתה לחיל המודיעין. בהמשך שוחח נציג לשכת הגיוס ביום 23.8.2021 עם אביה של העותרת, ומסר לו כי המסמכים הרפואיים שהיא שלחה התקבלו. כן נמסר לאב כי נדרשת השלמה של בדיקה גופנית נוספת, וכי העותרת נדרשת להעביר את ממצאי הבדיקה עד למועד ההתייצבות הבא שנקבע לה ביום 5.10.2021. ביום 5.10.2021 התייצבה העותרת בלשכת הגיוס, והתבקשה להמציא מסמכים רפואיים הנדרשים להשלמת בחינת כושרה הגופני. ביום 18.11.2021 נמסר לעותרת כי המסמכים הרפואיים המבוקשים התקבלו, וביום 29.11.2021 נקבע לה פרופיל גופני כשיר לשירות צבאי. בהמשך לכך, זומנה העותרת להמשך הליכי מיון לתפקידים שונים בצה"ל במועדים שונים, אך לא התייצבה. ביום 12.12.2021 נשלח לעותרת צו הקורא לה להתייצב לגיוס ביום 11.12.2022. ביום 24.10.2022 נשלח לה צו גיוס עדכני הקורא לה להתייצב לגיוס ביום 26.12.2022. כחודש לפני מועד גיוסה, הגישה העותרת ביום 20.11.2022 בקשה לקבלת פטור משירות בטחון מטעמי הכרה דתית לפי סעיף 40 לחוק שירות בטחון, ובקשה לקבלת פטור משירות בטחון מטעמים שבמצפון ובהווי משפחתי דתי לפי סעיף 39(ג) לחוק, בצירוף תצהירים. במכתב נלווה שצירפה העותרת לבקשותיה, היא ציינה כי "התעכבתי עד עכשיו כי התלבטתי מה לעשות והתחזקתי בדת ולכן אני מגישה רק עכשיו" (נספח 5 לעתירה). בשיחה עם העותרת מיום 30.11.2022 יידע אותה נציג לשכת הגיוס כי בקשתה לקבלת פטור לפי סעיף 40 לחוק נדחתה מאחר שתצהירה הוגש באיחור, ולא הוצגו טעמים מיוחדים המצדיקים את קבלתו חרף זאת. באשר לבקשה לפי סעיף 39(ג) לחוק, נמסר לעותרת כי היא תועבר לבחינת ועדת הפטור, וכי ייצרו עמה קשר בנוגע להמשך הטיפול בבקשה. ביום 15.12.2022 זומנה העותרת להתייצב בפני ועדת הפטור, תוך שנמסר לה כי היא רשאית להגיע עם שני עדים מטעמה. ביום 27.12.2022 נערך דיון בוועדת הפטור, בו נשמעו עדויותיהם של העותרת, של אביה ושל חבר של אביה. על פי פרוטוקול הדיון (נספח 6 לתגובה המקדמית), העותרת העידה כי היא "[]חוזרת בתשובה מזה כשנתיים, מגיעה מבית חילוני שמאוד תומך בגיוס ולכן שיתפה פעולה עם הליכי גיוס מתוך רצון לכבד את אמא שלה". כן ציינה העותרת כי היא "למדה בתיכון חילוני מעורב אבל מעולם לא ישנה מחוץ לבית ותמיד שמרה נגיעה. שומרת שבת וכשרות, הולכת לשיעורי תורה מתי שיש, בערך כל שבוע בימי חמישי... לא רוצה להתגייס מכיוון שכל הרבנים אוסרים. אביה מנהל אורח חיים דתי כיום. אמא שלה כיום תומכת בה שתעשה מה שטוב לה". אביה של העותרת העיד כי הוא "החל להתחזק לפני 10 שנים למרות שהבית תמיד היה מסורתי"; וכי בעקבות מצב כלכלי לא טוב, הוא ואמה של העותרת התגרשו והעותרת נאלצה ללמוד במוסד חילוני. בהמשך לכך, טען אביה של העותרת כי "[]בת ישראל אסור לה להתגייס אך יחד עם זאת לא חייב אותה ללמוד במוסד דתי". עוד הוא ציין כי "תמיד שמרו שבת ואורח החיים דתי. האמא תמכה בגיוס רק בגלל שהאב היה נגד ועם הזמן שינתה את דעתה וחוסר ההסכמה עם ההורים גרמה לה (לעותרת – ר.ר.) לעשות את אותם הליכים". חברו של אביה של העותרת ציין כי הם "נפגשו בשיעור תורה ומכיר בעיקר את האבא אך לא את הילדה כל כך". כמו כן, הוא לא ידע להעיד על אורח החיים בבית האם שבו מתגוררת העותרת. בתום הדיון, דחתה ועדת הפטור את הבקשה מאחר שלא התרשמה כי יש בטעמי הווי משפחתי דתי כדי למנוע את גיוס העותרת לשירות בטחון. ביום 28.12.2022 נשלח לעותרת מכתב המיידע אותה על החלטת ועדת הפטור. ביום 17.1.2023 נשלחה ליחידת מיטב פנייה מב"כ העותרת בבקשה לקבל העתק מתיקה האישי של העותרת והעתק מפרוטוקול הדיון בוועדת הפטור. בנוסף, ביקש ב"כ העותרת לערור על החלטת ועדת הפטור, מכוח סעיף 39(ד) לחוק שירות בטחון. במענה לפנייתו, נמסר לב"כ העותרת ביום 24.1.2023 כי לנוכח הבקשה לערור על החלטת ועדת הפטור, מועד גיוסה של העותרת יידחה ליום 12.3.2023. כן צוין כי בהמשך יימסר לעותרת מידע מדויק על אודות הדיון בוועדת הערר. למענה צורפו העתק מתיקה האישי של העותרת, לרבות פרוטוקול הדיון בוועדת הפטור. ביום 26.2.2023 שלח ב"כ העותרת מכתב ליחידת מיטב שכותרתו "ערר על החלטת ועדת פטור". למחרת, נמסר לב"כ העותרת כי ועדת הערר (המשיבה 6) תתכנס לדיון בעניינה של העותרת ביום 2.3.2023. ביום 2.3.2023 התקיים דיון בוועדת הערר, בו נשמעו עדויותיהם של העותרת, של אביה ושל חבר אחר של אביה. על פי פרוטוקול הדיון (נספח 10 לתגובה המקדמית), העותרת הגיעה לדיון בוועדה עם נזם באף וציינה כי היא אינה יודעת אם אסור לשאת אותו על פי הדת. העותרת העידה כי אביה מתנגד לגיוסה, וכי היא "למדה במוסד חילוני קרוב לבית כי לא רצו שתיסע בתחבורה ציבורית". עוד ציינה העותרת כי היא "מגדירה את עצמה כשומרת מצוות. חושבת שנמצאת ברצף כאדם דתי – כשרות, נגיעה ומצוות"; וכי "הרבנים אוסרים עליה להתגייס". בנוסף, העידה העותרת כי "מה שמפריע לה בשירות הוא העירוב בין נשים לגברים ושלא מאמינה במערכת הצבאית". אביה של העותרת ציין כי הוא מתנגד לגיוסה כי "בת ישראל לא מתגייסת". הוא העיד כי הוא "התחזק לפי 10-12 שנים וכיום הבת גרה עם אמא כי ההורים גרושים. הבת התחזקה עם האבא ולא יודע מה יקרה אם תתגייס". בנוסף, העיד האב כי הוא "בחר ש[העותרת] תלמד במוסדות חילוניים יותר קרובים לבית כי כיבדו אותם שם"; וכי היא "שומרת שבת ומצוות ומברכת ברכות". חברו של האב העיד כי הם "מתנדבים ביחד עם נוער בירושלים. בתקופת הקורונה היו נפגשים על בסיס יומיומי". עוד הוא העיד כי כל רצונה של העותרת הוא "להתחזק בדת ויהדות וכשהיו יחד בשבתות היא שמרה והקפידה על המצוות"; וכי העותרת "[]פיזית יכולה לשרת בצבא אך הדבר ייקח אותה כמה שנים אחורה מבחינה רוחנית". בתום הדיון דחתה ועדת הערר את הערר, משלא התרשמה כי טעמים שבהווי משפחתי דתי או טעמים שבמצפון דתי מונעים את גיוס העותרת לשירות בטחון. ביום 2.3.2023 נשלחה לעותרת הודעה המיידעת אותה על ההחלטה לדחות את הערר. על רקע זה הגישה העותרת ביום 12.3.2023 את העתירה דנן, ולצידה בקשה למתן צו ביניים המעכב את גיוסה לשירות בטחון. יוער כי על אף שלא ניתן צו ארעי לעיכוב גיוסה של העותרת, הודיעו המשיבים כי אין בכוונתם לאכוף את הצו לגיוסה עד להכרעה בעתירה. משכך התייתר הצורך להכריע בבקשה לצו ביניים. טענות הצדדים בכל הנוגע להחלטה לדחות את בקשתה למתן פטור לפי סעיף 39(ג) לחוק שירות בטחון, טוענת העותרת כי ועדת הפטור וועדת הערר לא נימקו את החלטותיהן כנדרש. לשיטתה, הנימוק לפיו הוועדה לא התרשמה כי יש בטעמי הווי משפחתי דתי כדי למנוע את גיוסה הוא נימוק סתמי ולקוני, ולא ניתן להבין ממנו מדוע נדחתה בקשתה לפטור. בנוסף, טוענת העותרת כי ועדת הפטור וועדת הערר לא נתנו דעתן לקיומם של טעמים שבמצפון המונעים את גיוסה. לגופו של עניין, טוענת העותרת כי היה מקום לקבל את בקשתה. זאת בהתחשב בכך שהיא חוזרת בתשובה מזה מספר שנים, מקיימת את מצוות התורה, מקפידה על מצוות צניעות הלבוש, שומרת נגיעה ומשתתפת באורח קבע בשיעורי תורה. העותרת מדגישה כי התחזקותה בדת ואורח חייה הדתי מונעים את גיוסה לשירות בטחון. בכל הנוגע לדחייה על הסף של הבקשה למתן פטור לפי סעיף 40 לחוק מפאת האיחור שנפל בהגשת התצהיר, טוענת העותרת כי היא הוטעתה על ידי גורמי לשכת הגיוס. זאת שכן כבר במעמד התייצבותה לצו ראשון ביום 13.5.2021 היא הודיעה שאין בכוונתה להתגייס, אך גורמי לשכת הגיוס לא הנחו אותה כי עליה להגיש "תצהיר דת". כן נטען כי העותרת עמדה בפני קושי נוסף והוא המריבה בין הוריה הגרושים – כאשר מצד אחד אביה התנגד נחרצות לגיוסה, ומהצד השני אמה הפעילה עליה לחץ להתגייס. בשולי הדברים, טוענת העותרת כי המועד לגיוסה נקבע באופן דיגיטלי, בניגוד להוראות סעיף 55(ז) לחוק שירות בטחון לפיו ניתן לגייס אדם רק באמצעות צו מודפס וחתום בכתב יד של הגורם הרלוונטי. בתגובתם המקדמית טוענים המשיבים כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבות. בכל הנוגע לבקשת העותרת למתן פטור לפי סעיף 39(ג) לחוק שירות בטחון, נטען כי בהתאם לדין ולפסיקה, פטור משירות צבאי מטעמי הווי משפחתי דתי נועד להכיר במניעותן של נשים מלשרת במסגרת הצבא על רקע תפיסות דת, מנהגים ומסורות עדתיות אליהן הן משתייכות, ואשר על פיהן מעמדה של האישה אינו מתיישב עם שירות בצבא. בעניינה של העותרת, טוענים המשיבים כי הן ועדת הפטור והן ועדת הערר – אשר התרשמו באופן בלתי אמצעי מהעותרת ומהעדים שהעידו מטעמה, הגיעו למסקנה כי אין בטעמים של הווי משפחתי דתי כדי למנוע את גיוסה של העותרת לשירות בטחון. מסקנה זו התבססה, כפי שעולה מפרוטוקולי הדיונים בוועדות, על נסיבותיה האישיות של העותרת. בכלל זאת, העותרת העידה בפני ועדת הפטור כי היא "מגיעה מבית חילוני שמאוד תומך בגיוס". המשיבים מציינים כי אמירה זו אף מתיישבת עם העובדה שאמה של העותרת, עמה היא מתגוררת, פנתה בשמה למוקד הגיוס וכתבה כי העותרת מאוד רוצה להתגייס, וכי היא שמחה על בקשתה להצטרף לצה"ל ולהתגייס לחיל המודיעין. עוד מציינים העותרים כי במהלך כל שנות לימודיה – למדה העותרת במוסדות חינוך חילוניים, באופן המעיד על הווי משפחתה ומשליך על טענתה בדבר קיומו של קושי מצפוני לשרת בצבא. לגישת המשיבים, ההסברים שסיפקו העותרת ואביה לעניין זה הם שונים וסותרים, וממילא אין בהם כדי לגבור על העובדה כי ההווי המשפחתי איפשר את לימודי העותרת במוסד חינוך חילוני, על כל המשתמע מכך. המשיבים מוסיפים כי העותרת אומנם העידה על עצמה כי היא שומרת שבת ומצוות, מגיעה מבית דתי ומצויה בתהליך של התקרבות לדת. ואולם, אף אם הדברים נכונים, הרי שלא די בהם כדי לקבל את בקשת העותרת לפטור משירות בטחון. זאת, שכן התנאי הקבוע בסעיף 39(ג) לחוק מחייב כי יש בטעמים שבמצפון או שבהווי משפחתי דתי כדי למנוע ממנה מלשרת בשירות בטחון – והעותרת לא עמדה בנטל להוכיח מניעות שכזאת. עוד מדגישים המשיבים כי עד לשלב מסוים, שיתפה העותרת פעולה עם הליכי הגיוס. מכאן שאין טעמים שבהווי משפחתי או שבמצפון המונעים את גיוסה. בהקשר זה, מציינים המשיבים כי בקשת העותרת לקבלת פטור הוגשה חודש אחד בלבד עובר למועד גיוסה. זאת חרף העובדה שהיא החלה בהליכי גיוס למעלה משנה קודם לכן, ואף השלימה את הליכי קביעת כושרה הגופני כשנה טרם הגשת הבקשות. באשר לטענת העותרת בדבר העדר הנמקה מספקת להחלטות ועדת הפטור וועדת הערר, הפנו המשיבים לפסיקה לפיה ביסוד החלטת ועדה בעניין הענקת פטור משירות צבאי עומדת התרשמותם הבלתי אמצעית של חברי הוועדה מהמועמד שלפניהם. על כן לא בנקל יתערב בית המשפט בשיקול דעת הוועדה ובמסקנותיה. בענייננו, חברי ועדת הפטור וועדת הערר, אשר התרשמו באופן בלתי אמצעי מעדויות העותרת והעדים מטעמה, לא סברו כי יש באורחות חייה כדי לפטור אותה מחובת שירות בטחון. החלטה זו התבססה בין היתר על התרשמותם הישירה מעדותה של העותרת בדבר לימודיה במוסד חינוך חילוני, כמו גם מרצונה להתגייס ליחידה מובחרת בחיל המודיעין ותמיכתה של אמה בכך. בנסיבות אלה, טוענים המשיבים כי יש לקרוא את החלטות ועדת הפטור וועדת הערר ביחד עם פרוטוקולי הדיונים שהתקיימו בפניהן, מהם עולים בבירור הטעמים שביסוד ההחלטות. בכל הנוגע לטענת העותרת כי ועדת הפטור וועדת הערר התעלמו מקיומם של טעמים שבמצפון, להבדיל מטעמים של הווי משפחתי, מדגישים המשיבים כי ועדת הערר קבעה במפורש במסגרת החלטתה כי לא התרשמה כי קיימים טעמים שבמצפון המונעים את גיוס העותרת. מכל מקום, נטען כי מפרוטוקולי הדיונים בוועדות עולה כי העותרת לא העלתה כל טענה מפורשת בדבר קושי מצפוני לשרת בצבא, וטענותיה התמקדו בטעמים הנוגעים להווי משפחתי דתי. זאת ועוד, לטענת המשיבים יש לדחות גם את טענות העותרת בכל הנוגע לבקשתה למתן פטור לפי סעיף 40 לחוק שירות בטחון. ראשית, נטען כי לעותרת נמסרה הודעה על דחיית בקשתה האמורה כבר ביום 30.11.2022 – למעלה משלושה חודשים עובר למועד הגשת העתירה, ועל כן התנהלות העותרת בעניין זה לוקה בשיהוי. מעבר לכך, נטען כי יש לדחות את הטענות גם לגופן. כך, התצהיר שהגישה העותרת בצירוף לבקשתה הוגש באיחור ניכר – כחודש עובר למועד גיוסה. זאת בניגוד לתקנה 4(א) לתקנות שירות בטחון (פטור נשים משירות בטחון מטעמים שבהכרה דתית), התשל"ח-1978 (להלן: תקנות הכרה דתית)), הקובעת כי תצהיר כאמור יוגש לא יאוחר מתשעים יום לפני המועד שנקבע להתייצבות לשירות בטחון. אומנם תקנה 4(ב) לתקנות האמורות מאפשרת את קבלת התצהיר באיחור בהתקיים טעמים מיוחדים, אלא שבענייננו הגיעו הגורמים המוסמכים ברשויות הגיוס למסקנה כי לא הוצגו טעמים כאמור. במסגרת זו, נשקלו גם נסיבותיה האישיות של העותרת, ובכללן העובדה כי היא למדה בבית ספר חילוני ושיתפה ככלל פעולה עם הליכי הגיוס. עוד מוסיפים המשיבים כי גם לו היה התצהיר מוגש במועדו, הרי שאין בו כדי להקנות פטור באופן אוטומטי לעותרת. לעניין זה מדגישים המשיבים כי אף אם יש לעותרת זיקה מסוימת למסורת או לדת, אין די בכך כדי לעמוד בתנאים המקימים עילה לפטור משירות בטחון מטעמים שבהכרה דתית לפי סעיף 40 לחוק, ובפרט בתנאי לפיו קיימים טעמים שבהכרה דתית המונעים ממנה מלשרת בשירות בטחון. עוד מציינים המשיבים כי קיום התנאים של שמירת כשרות ואי-נסיעה בשבת, אינו מלמד כשלעצמו על קיומם של טעמים שבהכרה דתית המונעים מהעותרת להתגייס. לבסוף, טוענים העותרים כי סעיף 55(ז) לחוק שירות בטחון אינו כולל דרישה כי צו הגיוס ייחתם באופן ידני. בהקשר זה מצרפים המשיבים לתגובתם תעודת עובד ציבור המעידה על הנפקדת צו הגיוס ושליחתו לעותרת. בתשובתה לתגובה המקדמית טוענת העותרת כי אמה פנתה למוקד הגיוס ביוזמתה שלה, ושלא על דעתה של העותרת. כן נטען כי העותרת אף סירבה מספר פעמים במהלך חודש אוגוסט 2022 להצעה להתמיין לתפקידים בחיל המודיעין. מעבר לכך, חוזרת העותרת על טענתה כי החלטות ועדת הפטור וועדת הערר בעניינה לא נומקו כנדרש. עוד היא מוסיפה כי אין די בנימוקים שהוצגו בתגובה המקדמית כדי להצדיק את דחיית בקשת הפטור. דיון והכרעה לאחר שעיינו בעתירה, בתגובה המקדמית ובתשובה לה, על נספחיהן, הגענו למסקנה כי דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבותנו. כידוע חובת הגיוס לשירות בטחון קבועה בחוק, וחלה על גברים ונשים כאחד. לצד זאת, נקבעו בחוק שירות בטחון מספר הסדרי פטור מגיוס, ובכללם פטור מטעמים שבמצפון או מטעמים שבהווי משפחתי דתי לפי סעיף 39(ג) לחוק ופטור מטעמים שבהכרה דתית לפי סעיף 40 לחוק. מאחר שמדובר במתן אפשרות להימנע מחובה המוטלת ככלל על כל מי שמגיע לגיל 18, יש להקפיד על מילוי התנאים המאפשרים זאת, כדי לא להרחיב את הפטור מעבר למסגרת שנקבעה על ידי המחוקק, על נימוקיה והצדקותיה. זאת מאחר שמתן פטור למי שאין הצדקה לכך שיהיה פטור משירות צבאי, פוגע מדרך הטבע בעיקרון השוויון כלפי כל אותם אלה המשרתים שירות צבאי מלא (ראו: בג"ץ 739/15 ‏כליפה נ' שר הביטחון, פסקה 14 (15.10.2015) (להלן: עניין כליפה); בג"ץ 1448/21 פלונית נ' מפקד יחידת מיטב, פסקה 15 (4.10.2021) (להלן: עניין פלונית)). בענייננו, הגישה העותרת כחודש לפני המועד שנקבע לגיוסה בקשות לקבלת פטור משירות צבאי בשני המסלולים האמורים – קרי הן לפי סעיף 39(ג) לחוק והן לפי סעיף 40 לחוק. בקשות אלה נבחנו על ידי הגורמים הרלוונטיים במשיבים, והוחלט לדחותן. בפתח הדברים, יש לציין כי כפי שקבע בית משפט זה בעבר, הגשת בקשות מקבילות לפטור מגיוס, פעם לפי סעיף 39(ג) לחוק שירות בטחון ופעם לפי סעיף 40 לחוק, היא פרקטיקה פסולה המעוררת סימני שאלה באשר לאמיתות הטעמים העומדים ביסוד הבקשות (ראו: עניין ‏כליפה, בפסקה 14; בג"ץ 5966/21 סולימן נ' מפקד יחידת מיטב, פסקה 28 (24.2.2022) (להלן: עניין סולימן); בג"ץ 1193/22 איפרח נ' מפקד יחידת מיטב, פסקה 18 (21.6.2022)). זאת מאחר שמדובר בשני מסלולים נפרדים, הכוללים דרישות שונות ביחס למי שמבקש את הפטור מכוחם. גם הפרוצדורה הנוגעת לכל אחד מהם היא שונה. כך, בקשה לפטור לפי סעיף 40 לחוק אינה מועברת לבחינה של ועדת פטור, והמועמדת מוזמנת לראיון רק אם יש חשד שהעובדות עליהן היא הצהירה בתצהיר אינן אמת (למשל אם המועמדת למדה במוסדות חינוך חילוניים). לעומת זאת, בקשה לפטור לפי סעיף 39(ג) לחוק עוברת לבחינה של ועדת פטור (ראו: עניין כליפה, בפסקאות 3, 13-11). מכל מקום, כפי שיובהר להלן, אף בהתעלם מפגם זה לא שוכנעתי כי קמה הצדקה להתערבות בהחלטות המשיבים לדחות את בקשות העותרת למתן פטור. פטור מטעמי מצפון או הווי משפחתי דתי לפי סעיף 39(ג) לחוק שירות בטחון סעיף 39(ג) לחוק שירות בטחון קובע כי "יוצא-צבא, אשה, שהוכיחה באופן שנקבע בתקנות לרשות שנקבעה על פיהן, כי טעמים שבמצפון או טעמים שבהווי משפחתי דתי מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון, פטורה מחובת אותו שירות". בקשה למתן פטור לפי סעיף זה דורשת בשלב הראשון הגשת תצהיר; ובשלב השני עוברת הבקשה לבחינת ועדת פטור שמונתה על ידי שר הביטחון, לצורך הכרעה בבקשה. כמו כן, מיועדת לשירות בטחון הרואה עצמה נפגעת מההחלטה רשאית להגיש ערר על החלטת ועדת הפטור בבקשתה בתוך 30 יום מהמועד שנמסרה לה ההחלטה, אשר יידון בפני ועדת ערר שמונתה על ידי שר הביטחון (ראו: תקנות שירות בטחון (פטור נשים משירות בטחון מטעמים שבמצפון או שבהווי משפחתי דתי), התשל"ח-1978). כפי שהובהר בפסיקה, פטור זה "נועד להגן על מעמדן של נשים בעדות מסורתיות אשר על פי תפיסת בני העדה שירותן הצבאי אינו מתיישב עם שמירה על כבודן וצניעותן, ופעמים אף סותר הוראות מפורשות בציוויי הדת החלים עליהן" (בג"ץ 2383/04 מילוא נ' שר הבטחון, פסקה 13 (9.8.2004) (להלן: עניין מילוא)). עוד נקבע, ביחס לשני סוגי הפטור, כי הם "נועדו בעיקרם לבטא סובלנות חברתית כלפי קבוצות דתיות ועדות מסורתיות אשר על פי מערכת הערכים שלהן קיימת שונות בסיסית בין גבר לאישה, ועל פיהם, מעמדה של אישה באשר היא אישה אינו מתיישב עם שירות בצבא" (שם)." מהאמור לעיל עולה כי אין די אפוא בכך שהמועמדת היא שומרת מצוות (ואכן ישנן בפועל חיילות דתיות המשרתות בצה"ל וממשיכות לשמור מצוות). כדי להוכיח את ההצדקה לקיומו של הפטור, על המועמדת להוכיח כי היא שייכת לעדה או לקהילה אשר השירות הצבאי אינו מתיישב עם תפיסותיה ואולי אף מנוגד לציוויי הדת החלים עליה מכוח השתייכות כזו. המחוקק לא הבהיר איך תיבחן הזכאות לפטור באופן פרקטי, ומה נדרש ממבקשת הפטור להוכיח כדי להצדיק את מתן הפטור המבוקש על ידיה. יחד עם זאת, אין ספק כי הגופים המוסמכים לקבל החלטה בהקשר זה הן ועדת הפטור וועדת הערר. ועדות אלה אכן פגשו את העותרת ואת העדים מטעמה, וניתנה להם ההזדמנות להתרשם מהם באופן ישיר, ולהיחשף לעדויותיהם. לאור התרשמות זו הגיעו הוועדות הללו לכלל מסקנה כי לא נמצאו טעמים שבמצפון או טעמים שבהווי משפחתי דתי המונעים מהעותרת להתגייס. מקריאת פרוטוקולי הדיונים שהתקיימו בפני הוועדות עולה כי מסקנה זו התבססה על מכלול נסיבותיה האישיות של העותרת, ובפרט על הרקע החילוני שלה, כפי שעלו מדבריה של העותרת ושל העדים מטעמה. כך, בין נסיבות אלה, ניתן למנות את העובדה כי העותרת בעצמה העידה כי היא מגיעה מבית חילוני התומך בגיוס לצה"ל; את לימודיה של העותרת במוסדות חינוך חילוניים (עניין המעיד על כך שהיא השתלבה בעבר במוסד מעורב ללא קושי); ואת מגוריה של העותרת עם אמה המנהלת אורח חיים חילוני. לטעמי, התערבות בהחלטותיהן של ועדת הפטור וועדת הערר צריכה להיות מצומצמת, ומוגבלת למקרים בהם החלטות אלה התקבלו משיקולים לא ענייניים או כאשר ההחלטות חורגות באופן קיצוני ממתחם הסבירות. כך עולה גם מהפסיקה ביחס לוועדת הפטור בהתאם לסעיף 36 לחוק שירות בטחון, על פיה בית המשפט לא יתערב בנקל בשיקול דעתה (ראו והשוו: בג"ץ 8771/08 ארלנק נ' שר הבטחון, פסקה 4 (31.03.2009); בג"ץ 1026/02 מלנקי נ' שר הביטחון, פ"ד נט(3) 56, 63-62 (2004); בג"ץ 1380/02 בן ארצי נ' שר הביטחון, פ"ד נו(4) 476, 479-478 (2002)). בהתייחס להחלטות בעניינה של העותרת, אינני סבורה כי ניתן לקבוע כי החלטות ועדת הפטור וועדת הערר הן בלתי סבירות באופן המצדיק התערבות או כי יש טעם אחר המצדיק התערבות בהן (ראו והשוו: בג"ץ 2772/23 זלמנוביץ' נ' מפקד יחידת מיטב, פסקה 14 (9.11.2023)). העותרת טענה כאמור כי החלטות ועדת הפטור וועדת הערר לא נומקו כנדרש. אומנם ייתכן כי היה מקום להציג את הנימוקים שהובילו להחלטותיהן של ועדת הפטור וועדת הערר ביתר פירוט. יחד עם זאת, מקריאת פרוטוקולי הדיונים שהתקיימו בפני הוועדות מתבהרים הטעמים שבבסיס התרשמותן על אודות אורח החיים של העותרת; ועל כך שהיא לא הוכיחה קיומם של טעמים שבהווי משפחתי דתי המונעים ממנה להתגייס, או כי היא משתייכת לקהילה שהשירות הצבאי אינו מתיישב עם תפיסותיה (כפי שפורט בפסקה 21 לעיל). משכך, אינני סבורה כי יש בטענה זו כדי להצדיק התערבות בהחלטות. טענה נוספת שמעלה העותרת היא כי ועדת הפטור וועדת הערר לא נתנו דעתן לקיומם של טעמים שבמצפון (להבדיל מטעמים שבהווי משפחתי דתי) המונעים את גיוסה. טענת המשיבים בהקשר זה מקובלת עלי. אכן, ממקרא פרוטוקולי הדיונים בוועדת הפטור ובוועדת הערר עולה כי טענות העותרת לפני הוועדות התמקדו בטעמים הנוגעים להווי משפחתי דתי, ולא בקיומו של קושי מצפוני לשרת בצבא (שהוכחתו היא שונה). גם במסגרת העתירה שלפניי לא הבהירה העותרת אילו טעמים שבמצפון מונעים ממנה לטענתה להתגייס לשירות צבאי. עוד יש לציין כי בהחלטתה של ועדת הערר צוין מפורשות כי לא נמצאו גם טעמים שבמצפון המונעים את גיוסה של העותרת. לסיום חלק זה, אוסיף כי שיקול נוסף הפועל לחובתה של העותרת הוא העיתוי בו היא הגישה את בקשתה לקבלת פטור – כחודש בלבד לפני מועד הגיוס שנקבע לה. במועד זה כבר חלף פרק זמן של למעלה משנה מאז שהחלו הליכי הגיוס של העותרת, כאשר לאורך הדרך היא שיתפה פעולה עם הליכים אלה, למצער באופן חלקי. כך, העותרת התייצבה בלשכת הגיוס במועד הצו הראשון ובמועד נוסף בו היא זומנה; היא השלימה את המסמכים ואת הבדיקות שנדרשו לצורך קביעת הפרופיל הגופני שלה; ונקבע לה שיבוץ מוגדר. במצב דברים זה, נראה כי אף העותרת עצמה לא הייתה סבורה באותה עת כי קיימים טעמים כלשהם המונעים ממנה להתגייס לשירות צבאי. רק כחודש בלבד לפני מועד גיוסה, הגישה העותרת את בקשת הפטור תוך שציינה במכתב הנלווה שצירפה לבקשתה כי "התעכבתי עד עכשיו כי התלבטתי מה לעשות והתחזקתי בדת ולכן אני מגישה רק עכשיו" (ראו נספח 5 לכתב העתירה). ואולם, כפי שנקבע בעניין אחר בנסיבות דומות לענייננו – "על מנת להצדיק את מתן הפטור נדרש להוכיח אורח חיים דתי משמעותי לאורך זמן, ולא התחזקות רגעית או חזרה פתאומית אל הדת, סמוך לפני מועד הגיוס" (ראו: עניין פלונית, בפסקה 35; ההדגשה הוספה. ראו גם: עניין סולימן, בפסקאות 25-24). החיוב בהוכחת אורח חיים דתי לאורך זמן עולה בקנה אחד עם האמור לעיל על אודות היישום הקפדני של הוראות הפטור, כדי לא לחרוג ממנו ולאפשר למי שלא אמור היה להיכלל בו – ליהנות ממנו. לנוכח האמור, לא מצאתי מקום להתערב בהחלטות ועדת הפטור וועדת הערר לדחות את בקשת העותרת לפטור משירות בטחון לפי סעיף 39(ג) לחוק שירות בטחון. פטור מטעמי הכרה דתית לפי סעיף 40 לחוק שירות בטחון סעיף 40(א) לחוק שירות בטחון קובע כדלקמן: מיועדת לשירות בטחון שהצהירה בכתב לפי סעיף 15 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, בפני שופט או דיין בבית דין רבני, שלושה אלה: (1) טעמים שבהכרה דתית מונעים אותה מלשרת בשירות בטחון; (2) היא שומרת על כשרות בבית ומחוצה לו; (3) היא אינה נוסעת בשבת – תהא פטורה מחובת שירות בטחון לאחר שתמסור את התצהיר, באופן ובמועד שייקבעו בתקנות, לפוקד שהוסמך לכך. הטעמים שצוינו בפסיקה ביחס לפטור הזה דומים לאלה שאליהם התייחסנו לעיל ביחס לפטור מכוח סעיף 39(ג) לחוק. תקנה 4 לתקנות הכרה דתית מסדירה את המועדים בהם נדרשת המיועדת לשירות בטחון להגיש תצהיר כאמור, וקובעת כדלקמן: (א) המצהירה תגיש לפוקד מוסמך את התצהיר, אישית או על ידי משלוח בדואר רשום, לא יאוחר מאחד המועדים הבאים, הכל לפי המועד המאוחר: (1) היום התשעים לפני היום שנקבע להתיצבותה לשירות בטחון; (2) היום השלושים לאחר יום קבלת ההודעה האישית הראשונה להתייצבות לשירות בטחון; (3) היום השלושים לפני היום שבו רשאי פוקד לקרוא למצהירה להתייצב לשירות בטחון. (ב) פוקד מוסמך רשאי לקבל את התצהיר במועד מאוחר מהמועד האמור בתקנת משנה (א), אם ראה לעשות כן מטעמים מיוחדים. בענייננו אין חולק כי בהתאם לתקנה זו היה על העותרת להגיש את בקשתה לפטור בליווי התצהיר לא יאוחר מתשעים ימים לפני המועד שנקבע להתייצבותה לשירות בטחון. אף על פי כן, העותרת הגישה את בקשתה רק ביום 20.11.2022 – כחודש לפני מועד הגיוס שנקבע לה. מכתב העתירה עולה כי העותרת אינה חולקת על כך שבקשתה הוגשה באיחור, אלא שלטענתה התקיימו בעניינה טעמים מיוחדים שהצדיקו את קבלת הבקשה חרף האיחור בהגשתה. זאת בהתאם לתקנה 4(ב) לתקנות הכרה דתית. כפי שעולה מן התגובה המקדמית ומהנספחים שצורפו לה, לאחר שהגורמים הרלוונטיים ברשויות הגיוס בחנו עניין זה, הם הגיעו למסקנה כי לא הוצגו טעמים מיוחדים כאמור. זאת, לאחר ששקלו את נסיבותיה האישיות של העותרת, ובכלל זאת את העובדה כי היא למדה בבית ספר חילוני ושיתפה פעולה עם הליכי הגיוס – שיקולים אשר כפי שפורט לעיל עמדו גם ביסוד ההחלטה שלא להכיר בעותרת כמי שזכאית לפטור מכוח סעיף 39(ג) לחוק. לא מצאתי כי יש בטענות העותרת כדי להצביע על פגם מהותי בהחלטת רשויות הגיוס שלא לקבל את בקשתה באיחור, משלא נמצאו טעמים מיוחדים המצדיקים זאת. ראשית, כפי שהובהר לעיל, העותרת אכן לא הוכיחה קיומן של נסיבות אישיות המצדיקות את המסקנה לפיה הכרתה הדתית מונעת ממנה לשרת בשירות ביטחון. בנוסף, יש לדחות גם את טענת העותרת לפיה הטעם לאיחור בהגשת הבקשה הוא הטעייתה על ידי גורמי לשכת הגיוס. כזכור, לגישתה, היא לא הונחתה על ידיהם כי עליה להגיש "תצהיר דת" על אף שכבר במעמד התייצבותה לצו ראשון היא הודיעה שאין בכוונתה להתגייס. ואולם – אם אכן סברה העותרת כי קיימים טעמים שבדת אשר מונעים ממנה להתגייס, היה עליה לברר אל מול רשויות הגיוס מהן האפשרויות העומדות בפניה לצורך הגשת בקשת פטור משירות בטחון. משבחרה העותרת שלא לנקוט בכל פעולה כדי לברר על אודות הליכי הפטור במשך למעלה משנה מאז שהחלו ההליכים לגיוסה, אין היא יכולה להיתלות כעת באי-ידיעתה כטעם המצדיק את האיחור שנפל בהגשת הבקשה (ראו והשוו: בג"ץ 5480/18 שלי נ' מפקד מיט"ב, פסקה 11 (31.011.2019); עניין סולימן, בפסקה 28). גם בטענת העותרת ביחס לחילוקי הדעות שנפלו בין הוריה בכל הנוגע לגיוסה לשירות צבאי אין כדי להצדיק התערבות בהחלטת המשיבים. טענה זו לא הועלתה על ידי העותרת בזמן אמת כטעם מיוחד המצדיק את קבלת הבקשה באיחור. כך, בתצהיר שהגישה העותרת לצורך בקשת הפטור מיום 20.11.2022 לא הוזכר טעם זה (ראו נספח 3 לכתב העתירה); והוא אף לא הוזכר בפניית ב"כ העותרת מיום 24.1.2023 (שצורפה כנספח 4 לכתב העתירה). מעבר לכך, גם במסגרת העתירה דנן הועלתה טענה זו בעלמא, מבלי שהעותרת פירטה כיצד חילוקי דעות אלה הובילו לאיחור בהגשת הבקשה. טענה זו אף אינה עולה בקנה אחד עם גרסת העותרת כי כבר במועד התייצבותה לצו הראשון ביום 13.5.2021 היא "הודיעה שאין בכוונתה להתגייס" (סעיף 35 לכתב העתירה); ועם טענת ב"כ העותרת בפנייתו מיום 24.1.2023, שם נכתב כי כבר במועד הצו הראשון אמרה העותרת למראיינת כי היא דתייה ואין בכוונתה להתגייס (ראו סעיף 14 לפנייה זו). לבסוף, אף לא ניתן להתעלם מכך שההודעה על דחיית בקשתה של העותרת לפטור לפי סעיף 40 לחוק בשל האיחור שנפל בהגשתה נמסרה לעותרת כבר ביום 30.11.2022 – למעלה משלושה חודשים לפני מועד הגשת העתירה דנן. משכך, טענותיה של העותרת לעניין זה לוקות בשיהוי. לנוכח האמור, אינני סבורה כי קמה הצדקה להתערב במסקנת רשויות הגיוס כי לא קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים את קבלת בקשת העותרת למתן פטור לפי סעיף 40 לחוק באיחור. לבסוף, לא מצאתי ממש גם בטענת העותרת כי צו הגיוס בעניינה הוצא שלא כדין, מאחר שבהתאם לסעיף 55(ז) לחוק שירות בטחון על צו הגיוס להיות מודפס וחתום בכתב יד של הגורם הרלוונטי. העותרת לא הציגה כל בסיס משפטי שיש בו כדי לתמוך בטענה זו. כפי שטוענים המשיבים אין בסעיף זה כל דרישה מפורשת כי הצו ייחתם באופן ידני, אלא כל שנדרש הוא שהצו "[]ייחתם בידי מי שהוסמך להוציאו או בידי חייל שהורשה לכך על ידיו ובלבד שצויינו בצו שמותיהם, דרגותיהם ותפקידיהם". ואכן, המשיבים צירפו לתגובתם תעודת עובד ציבור ממנה ניתן ללמוד כי צו הגיוס של העותרת שנקבע ליום 26.12.2022, הונפק כדין ביום 24.10.2022 על ידי מי שהוסמך לעשות כן, תוך ציון הפרטים האמורים. סוף דבר: העתירה נדחית. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ט באדר ב התשפ"ד (‏8.4.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ 23020730_P12.docx יכ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1