אופיר קופרמן נ. קצין התגמולים משרד הבטחון

פסק-דין בתיק רע"א 2071/11 בבית המשפט העליון רע"א 2071/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המבקש: אופיר קופרמן נ ג ד המשיב: קצין התגמולים משרד הבטחון בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בע"ו 45653-08-10 תאריך הישיבה: כ"ד בניסן התשע"ג (4.4.2013) בשם המבקש: עו"ד אבינו ביבר; עו"ד נוי ביבר-ברנר בשם המשיב: עו"ד האני טרודי החלטה השופט נ' הנדל: 1. מונחת לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז בע"ו 45653-08-10, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת ועדת הערעורים (להלן: הועדה) לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: חוק הנכים). נפסק כי אין מקום לקבל את תביעת המבקש להכיר בו כבעל זכות לפי חוק הנכים. הליכי קמא עברו שני גלגולים חוזרים. תחילה קבעה ועדת הערעורים (כב' השופטת ש' יעקובוביץ וחברי הועדה פרופ' אשכנזי ועו"ד חפץ) כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי למחלת טרשת נפוצה בה חלה המבקש. נוכח זאת נמנעה הועדה מלדון בשאלת תנאי שירותו הצבאי של המבקש. בערעור שהגיש המבקש על החלטת הועדה החליט בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטים י' שנלר, ק' ורדי, ר' לבהר-שרון) להחזיר אליה את התיק כדי לקבוע את כלל הממצאים העובדתיים הרלוונטיים לעניין תביעתו של המבקש. ועדת הערעורים, שנדרשה כאמור לעניין, קבעה (על ידי אותו מותב) שהדחק הנפשי אותו חווה המבקש ואשר מקורו בתנאי שירותו הצבאי לא בא מבחינת עוצמתו בגדרו של דחק נפשי חריג, וכן הוא נעדר "ייחודיות ומיוחדות" של השירות הצבאי. משכך, קבעה הועדה, לא עמד המבקש בתנאי הלכת אביאן להכרה בזכותו מכוח חוק הנכים. שוב הגיש המבקש ערעור והפעם, כשבפני בית המשפט המחוזי (כב' השופטים א' ש' שילה, מ' נד"ב, א' סטולר) עמדה התמונה העובדתית במלואה, ניתן פסק דין בו נדחה ערעורו של המבקש. על הכרעה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפנינו. רקע עובדתי וההליכים הקודמים 2. לצורך הדיון בבקשה ראוי להרחיב ברקע הדיוני. המבקש, שירת שירות סדיר בצה"ל ביחידה מקצועית בחיל המודיעין בתפקיד הכרוך בפיתוח, אחזקה ותפעול של ציוד אלקטרוני מסווג. לפני כתשע שנים הגיש המבקש תביעה לקצין התגמולים (להלן: המשיב) להכיר בזכותו לתגמולים לפי חוק הנכים. במסגרת התביעה התבקש המשיב לקבוע כי מחלת הטרשת הנפוצה בה לקה המבקש נגרמה "תוך ועקב" שירותו הצבאי, שהיה כרוך לטענתו בלחץ ומתח תמידיים. כאמור, התיק עבר מערכת הלוך ושוב דו כיווני בין ערכאות קמא. בשלב הראשון דחתה הועדה את הערעור על בסיס הקביעה כי לעת הזו לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי ופרוץ מחלתו של המבקש ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת". בערעור הראשון סבר בית המשפט המחוזי כי על הועדה לתת את דעתה לסוגית תנאי השירות. לשם כך נדרשה הועדה בדיון הנוסף לכללים שנפסקו בהלכת אביאן (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732). צוין כי ככל שהועדה נכונה לקבל את עדותו של המבקש בדבר דחק נפשי שחווה מהבחינה הסובייקטיבית ושמקורו בשירות הצבאי, הרי שלעניין עוצמתו, המבקש הוא אשר לא פעל כדי להקל על עצמו. אלא, המשיך להחזיק באחד התפקידים להם היה אחראי ולא פעל לעזוב אותו, אף שאפשרות זו הועלתה בפניו. בכך נמנע המבקש מלהקטין את העומס בו היה שרוי, ואף לא ביקש לעזוב את המדור או היחידה בה שירת. הקו המסיר את האחריות לדחק הנפשי שחווה המבקש מכתפי הצבא עבר גם דרך המשקל שנתנה הועדה לכך שהוא חווה דחק נפשי נוסף שמקורו בנסיבות חייו. המבקש נאלץ לעבוד בסופי שבוע עקב מצבה הכלכלי של משפחתו. מהבחינה האובייקטיבית, ציינה ועדת הערעורים כי האווירה ששררה ביחידה בה שירת המבקש, לרבות עומסי העבודה ושעות הפעילות המתחייבים מהצורך לעמוד בלוחות זמנים כמו גם עימותים על רקע מקצועי, אינם ייחודיים לשירות הצבאי. צוין כי לא קשה לתאר את המקבילה להם בחיים האזרחיים, בין בעולם ההייטק, בין בעולם הפיננסי ובין במערכות אחרות. נוכח זאת, קבעה ועדת הערעורים כי הדחק שחווה המבקש נעדר "ייחודיות ומיוחדות" של השירות הצבאי, על "הסיכונים הצבאיים" האופיינים לו. בית המשפט המחוזי אישר את החלטת הועדה וקבע כי יש לקבל את הממצאים העובדתיים כפי שנקבעו על ידה וכי ההחלטה לא מגלה טעות. זהו הרקע להגשת הבקשה הנידונה. טענות הצדדים 3. לגישת המבקש הסוגיה אותה הוא מעלה מצדיקה מתן רשות ערעור. לדבריו, עניינו מעורר שאלה מהותית ביחס לפרשנות הלכת אביאן, אשר בית המשפט המחוזי לא נתן לה מענה. להבנתו, משמעות פסק הדין של בית המשפט המחוזי היא כי רק תנאי שירות במלחמה יכולים לעבור את המבחן האובייקטיבי לשם קביעה כי מדובר ב"דחק נפשי חריג" אף שלא לכך כיוון בית משפט זה בהלכת אביאן. קונקרטית, משיג המבקש על קביעת בית המשפט המחוזי בעניינו וטוען כי יש לראות בתנאי שירותו הצבאי כתנאים בהם יש לחץ ומתח תמידיים ייחודיים. הוא טוען כי תנאים אלה מקיימים את המבחן ה"אובייקטיבי" כפי שנקבע בעניין אביאן. עוד טוען המבקש, כי הדחק הנפשי אותו חווה ושנגרם כתוצאה מתנאי שירותו הצבאי מקיים גם את המבחן ה"סובייקטיבי" שנקבע באותה הלכה. המשיב מצידו טוען כי הבקשה לרשות ערעור נסובה בעיקרה על קביעות עובדתיות-רפואיות וכי אין מקום לדון בהן. זאת, לנוכח סעיף 34 לחוק הנכים המסמיך את בית המשפט לערעור לדון בטענות משפטיות בלבד כנגד החלטות של ועדת הערעורים. בנוסף מציין המשיב שקביעות עובדתיות אלה עברו כבר את עיונו ובחינתו של בית המשפט המחוזי. עוד טוען המשיב כי אין מדובר בסוגיה משפטית המצדיקה מתן רשות ערעור, במיוחד כאשר מדובר לדבריו במקרה הקונקרטי ב"גלגול חמישי". לגופם של דברים, המשיב טוען שלא נפל כל פגם בהחלטת ועדת הערעורים. נטען כי לא הוכח שקיים קשר בין לחץ נפשי לטרשת נפוצה. כמו כן, נטען שגם לעניין תנאי השירות לא טעתה הועדה בקביעותיה ובאופן שבו יישמה את הלכת אביאן. בנוסף נטען, כי גם אם נפל פגם בקביעתה של הועדה בעניין תנאי השירות, הדבר אינו מצדיק את התערבותו של בית המשפט, ככל שהסיבה להתערבות נעוצה ביישום שגוי של ההלכה. דיון 4. סעיף 1 בחוק הנכים מחייב את המדינה בתשלום תגמולים לחייל בגין נכות: "שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו". המבחן מציב שני תנאים – זמן וסיבתיות. המבקש עובר את מבחן הזמן. נכותו פקדה אותו בתקופת השירות. המחלוקת בין הצדדים היא בתנאי הסיבתיות. תנאי זה סוכם במילה אחת – "עקב". שני פנים לכך. האחד הקשר הסיבתי העובדתי. האחר, הקשר הסיבתי המשפטי. בענייננו המבקש טוען כי דחק נפשי גרם למחלתו, טרשת נפוצה. הועדה בשלב הראשון שללה קיומו של קשר זה. בערעור הראשון בית המשפט המחוזי החזיר את התיק כדי לבחון את תנאי השירות והקשר הסיבתי בינם לבין הדחק הנפשי. בסיומו של ההליך המבקש לא הצליח לעבור את משוכת תנאי הסיבתיות בשני המישורים – עובדתי ומשפטי. אמנם, לנוכח פסיקת בית המשפט המחוזי בערעור הראשון לפיה על מנת להכריע בערעור לא היה מוכן הוא לבחון את סוגיית הקשר הסיבתי העובדתי לבדו, הזרקור הופנה בערעור השני לקשר הסיבתי המשפטי. ואולם די באישור כל אחת מקביעותיו של בית המשפט המחוזי – העדר קשר סיבתי עובדתי והעדר קשר סיבתי משפטי כדי להביא לדחיית הערעור. נבחן במקרה זה את שני סוגי הקשר הסיבתי – העובדתי והמשפטי. 5. האם הוכיח המבקש קשר סיבתי בין דחק נפשי לבין מחלת הטרשת הנפוצה בה חלה? באשר לשאלה זו, הנוגעת כאמור לקשר הסיבתי העובדתי – ועדת הערעורים קבעה כאמור, כי לעת הזו לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי ופרוץ מחלתו של המבקש ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת". בתוך כך, דחתה הועדה את טענתו של המומחה מטעם המבקש לפיה קיימת "אסכולה רפואית" המכירה במתח נפשי כגורם לטרשת נפוצה. התשובה לשאלה מתי דעה נעשית אסכולה אינה ברורה. כפי שכתב השופט י' זמיר בעניין קליג': "שאלה יפה היא, מתי דעה נעשית אסכולה. מסתמא, אין תשובה ברורה לשאלה זאת, כשם שאין תשובה ברורה לשאלה כמה כבשים עושות עדר. מצד אחד ברור כי אין צורך שדעה תזכה להסכמת הכול, ללא מחלוקת, כדי שתהווה אסכולה. אף אין צורך שדעה תהיה נתמכת בראיות המבססות אותה ברמה של קרוב לוודאי כדי לומר שהיא אסכולה. אך מן הצד השני, אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם מהווה אסכולה, ואף אין די בכך שדעתם באה לידי ביטוי בספרות הרפואית. כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד. בדרך כלל דעה כזאת תהיה מבוססת על מחקרים מדעיים רציניים המצביעים באופן משכנע על תופעה, קשר או הסבר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות שלא הופרכו על-ידי מחקרים." בנוסף, כדי שאסכולה תביא להכרה בזכותו של תובע לפי חוק הנכים נדרש כי היא תגדיר בפירוט סביר את האירוע או הנסיבות הגורמות למחלה או להחמרתה וכן כי עוצמת הקשר תהיה ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת" ולא בדרגה נמוכה של הסתברות (ראו: רע"א 2027/94 קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון, פ"ד נ(1) 529, בעמ' 538-536; רע"א 8373/96 מאיר נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים, פ"ד נז(1) 931, בעמ' 943). בענייננו, הכרעתה של הועדה נסמכה על הידע הרפואי הקיים כיום בסוגיה זו, כפי שהוצג בפניה. היא החליטה לקבל את המסקנות שהוצגו בחוות הדעת מטעם המשיב, ולדחות את העמדה לפיה קיימת אסכולה רפואית המכירה במתח נפשי כגורם לטרשת נפוצה. נקבע כי "לא הוכח בפנינו כי עמדה זו 'מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים או על דעת מומחים מוכרים בעולם' ואף לא בה זכרה 'כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד', כאשר המאמרים שהוצגו מלמדים, לכל היותר, על קיומו של קשר אפשרי בין מתח נפשי וטרשת נפוצה, קשר שאינו עולה כדי reasonable medical certainty ואשר טיבו ומהותו טרם הוברר". הועדה הסתמכה לא רק על חוות דעת המומחה מטעם המשיב אלא גם על הספרות המקצועית שהובאה בחוות הדעת ואף התייחסה לחוות דעתו של המומחה מטעם המבקש. היא בחנה בהרחבה את הספרות הרפואית עליה נסמך המומחה מטעם המבקש, כמו גם את עדויות המומחים - בכללן התייחסות המומחה מטעם המשיב למקורות הספרותיים אליהם הפנה המומחה מטעם המבקש. אמת, יתכן כי באחד מן הימים התמונה באשר לקשר הסיבתי בין דחק נפשי לבין טרשת נפוצה תתבהר אך בדומה לדיין אין למדען את אשר עיניו רואות. כלשון הועדה ההכרעה היא "לעת הזו". בתיק הנדון יש להעניק משקל לכלל בפסיקה לפיו העדפת חוות דעת אחת על פני רעותה היא בגדר ממצא עובדתי. כלל זה מתמזג עם כלל רחב אחר לפיו אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. הדברים נכונים ביתר שאת בתחום של תגמולים לפי חוק הנכים לנוכח סעיף 34 הקובע כי ערעור בפני בית המשפט על החלטת ועדת הערעורים הוא על נקודות משפטיות בלבד (ראו: רע"א 8233/11 כהן נ' מדינת ישראל, פס' 5 (27.9.2012); ע"א 5787/08 קפאח נ' מדינת ישראל, פס' 5 (10.8.2010)). אין איפוא מקום במקרה הקונקרטי לקבוע כי מחלתו של המבקש נגרמה לו עקב תנאי שירותו, בהעדר אסכולה המלמדת על קשר בין דחק נפשי למחלה. אף שנקבע בפסיקה כי בפני תובע פתוחה הדרך לנסות להוכיח שהמחלה נגרמה עקב תנאי השירות גם בהעדר אסכולה התומכת בכך או כאשר אינה בדרגה של "מתקבל מאוד על הדעת", הרי שהמבקש לא הוכיח זאת במקרה הקונקרטי (ראו: עניין קליג' לעיל, בעמ' 539-538). 6. די בכך להוביל לדחיית הבקשה. על פי מבחן התוצאה אין היא מעוררת סוגיה שמצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. ברם, לנוכח החשיבות שייחס בית המשפט המחוזי בערעור השני לסוגיית הקשר הסיבתי המשפטי ראוי להתייחס לעניין. הגם שעסקינן במבחן יישומי של ההלכה יש ביישום לא ראוי – בהעדר נימוקים אחרים אשר קיימים כאן – כדי להצדיק מתן רשות ערעור. יישום הלכה עשוי לכלול בחובו היבטים עקרוניים שלכל הפחות דורשים הבהרה. זאת במיוחד כאשר המפתח לעניין הוא הלכת אביאן שזכתה לדיון נוסף לפני הרכב מורחב של שבעה שופטים. מה המבחן הנכון של קשר סיבתי משפטי לקביעת נכות לפי חוק הנכים? בהלכת אביאן שורטטה המסגרת הנורמטיבית לפיה יש להכיר בקיומו של קשר סיבתי משפטי בין שירות צבאי של פלוני לבין מחלה קונסטיטוציונית הפורצת בגופו בעת השירות, מקום בו מתקיימים שני יסודות – סובייקטיבי ואובייקטיבי (עניין אביאן, בעמ' 765-762). בעניין פוטשניק הבחין הנשיא ברק בין יסודות אלה באופן הבא: "הרכיב הסובייקטיבי עניינו רגישותו המיוחדת של הניזוק ('הגולגולת הדקה') ועניינו ההכרה בכך כי על הצבא לקבל את הנפגע כמות שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביות. הרכיב האובייקטיבי עניינו הקשר לשירות הצבאי. נדרש, כך נקבע, כי לא יהיה מדובר באירוע טריוויאלי, שולי או אירוע שגרה אלא אירוע הקשור בייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא. אין די בקשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות הצבאי. נדרש אירוע שיש בו 'ממשות'" (רע"א 6270/98 פוטשניק נ' קצין התגמולים, פ"ד נד(3) 721, בעמ' 725). לצד קביעה זו וליתר דיוק בליבתה, נקבע בפסיקה שאת חוק הנכים יש לפרש בצורה ליברלית, ברוחב לב ולא ביד קמוצה. חוקי הנכים ייעודם להיטיב עם הנכה. בעניין נכי צה"ל ייעודם להיטיב ולגמול טוב למי ששירתו את המדינה ונפגעו בעת שירותם ובקשר עם שירותם (ראו למשל עניין אביאן, בעמ' 743). הנה דוגמה לכך: "מקום שבו נפגע חייל עקב שירותו בצבא – דהיינו, נקבע כי יש קשר סיבתי-משפטי בין שירותו של החייל לבין הפגיעה שנפגע בה – ופורצת מחלה קונסטיטוציונלית שהייתה נחבאת בגופו, זוקפים את המחלה בשלמותה לחובת השירות בצבא" (שם, בעמ' 759). 7. ומן הכלל אל הפרט. בענייננו, הועדה קבעה כי יש חסר בקשר הסיבתי המשפטי הן ברובד הסובייקטיבי והן ברובד האובייקטיבי. באשר לרובד הסובייקטיבי עמדת הועדה הייתה כי המבקש סבל מדחק נפשי בשל לחצים מבית ולא רק מהשירות הצבאי. דהיינו, מצב כלכלי שחייב אותו לצאת לעבודה בסופי שבוע. נימוק נוסף אשר לדעת הועדה נשלל בגינו הקשר הסיבתי המשפטי ברובד הסובייקטיבי הוא כי המבקש רצה להמשיך בתפקיד אחראי אבטחה שהוטל עליו בשירות, על אף שהוצע לו לסיים תפקיד זה. הוא "אף לא שקל לבקש לעזוב את המדור או את היחידה" (בעמ' 5 להחלטה השנייה של הועדה). באשר לרובד האובייקטיבי סברה הועדה כי הלחצים בשירותו הצבאי אינם קשורים לייחודיות ולמיוחדות של שירות זה. לדעתי, עיון בפסיקה מלמד כי החלטת הועדה והכרעת בית המשפט המחוזי אשר אימץ את מסקנת הועדה משום ש"לא נפלה בה שגגה", אינן מתיישבות עם הפסיקה לרבות פסק דין אביאן. נפתח ביסוד הסובייקטיבי. מהותו הוא כי "יש לקבל את החייל כמות שהוא – על מעלותיו ועל חסרונותיו, דהיינו על תכונותיו הסובייקטיביות" (עניין אביאן, חוות דעתו של השופט ש' לוין, בעמ' 768). לטעמי לא מדובר רק בעקרון של הגולגולת הדקה – קבל את התובע כפי שהוא. עסקינן בייחוד בחוק שהוא סוציאלי בעיקרו מתוך הכרה בתרומה המיוחדת והייחודית של המשרת בכוחות הבטחון. רחוקה מכך עד מאוד גישה לפיה יש לבוא בטרוניה כלפי חייל שאינו מתלונן אלא "מגדיל ראש" וממשיך במילוי תפקיד קשה על אף נכונותו של צה"ל לשחרר אותו. זוהי מעלה ראויה לשבח ולא חסרון. כתפיים עבות ולא גולגולת דקה. ניתן לצפות כי צה"ל ייקח את האחריות מהחייל בדבר המשך מילוי תפקיד זה או אחר במקרה המתאים. תחת זאת אין לנהוג גישה של מעין רשלנות תורמת מטעם חייל שעוולתו היא רצונו להמשיך לשרת בצבא בכלל או בתפקיד מסוים בפרט. לא בשל כך יש לשלול זכאות לתגמולים אם החייל עומד בקריטריונים האחרים של חוק הנכים. הבסיס השני של ערכאות קמא לאי קיומו של היסוד הסובייקטיבי הוא שלמבקש היו לחצים מבית באופן שמצבו הכלכלי חייב אותו לעבוד בסופי שבוע. לדעתי עניין זה אינו קשור להיבט הסובייקטיבי של הקשר הסיבתי אלא לסוגיה משפטית אחרת – מה הדין כאשר יש שני גורמים לנכות, אחד צבאי ואחד לא צבאי? במובן זה שאלה דומה מתעוררת כאשר אדם סובל ממחלה שנגרמה על ידי הצבא ועל ידי תורשה. בעניין אביאן הבהיר השופט מ' חשין כי "הקביעה הבינארית של 'הכל או לא כלום' בנושאי קשר סיבתי קביעה חריגה היא במשפט המודרני, ודאי לאחר המצאת האשם התורם". חרף זאת, כאשר עוסקים בשני גורמים שחברו ביניהם להתפרצות מחלה קונסטיטוציונית – וזו סוג המחלה שנקבע כאן – בתקופת השירות ובקשר לשירות אחד גורם גנטי והשני תנאי שירות מיוחדים "רואה ההלכה לייחס את המחלה בשלמותה לשירות דווקא". מדיניות זו נובעת מהאופי הסוציאלי של חוק הנכים. זוהי חלק מפרשנות רחבת לב (עניין אביאן, פס' 17, בעמ' 745). נדמה כי גישה זו יפה אף כאשר חוברים יחד שני גורמים שהביאו לדחק נפשי, היה וייקבע כי מצב זה הביא עובדתית להתפרצות המחלה הקונסטיטוציונית תוך כדי ועקב השירות. בשתי הדוגמאות בהן קיימים גורמים משותפים, לעיתים - כמו כאן, קשה להפריד ביניהם או לכמת את חלקו של כל גורם. המדיניות לייחס את הכל לשירות הצבאי נובעת מן הפרשנות הרחבה וכן ממבנה חוק הנכים. בניגוד לפקודת הנזיקין, בחוק הנכים לא ניתן לקבוע בשורה התחתונה חבות בשיעור של 80% למשל בשל רשלנות תורמת. כמו כן, בחוק הנכים, בעוד במקרה של החמרה ניתן לקבוע אחריות בשיעור של 50% למשל, לא כן המצב במקרה של גרימה. הסיבה לשוני מפקודת הנזיקין נובע מאי הכרה של חוק הנכים ברשלנות תורמת. ואילו הסיבה לשוני בתוך חוק הנכים נגזרת מכך שבמצב של גרימה הדין מחייב, בכפוף למילוי אחר התנאים הרלוונטיים, חיוב בגין הנכות בשיעור של 100% ולא חיוב למחצה למשל. תוצאה כזו אפשרית ומוצדקת במצב של החמרת הנכות, הואיל והנכות הייתה קיימת עם כניסתו של החייל לשירות. בכל מקרה, בענייננו עולה מהחומר כי הועדה קיבלה את העמדה שהמבקש סבל מדחק נפשי בשל השירות הצבאי. נקודה זו אף עולה מכך שברוב המכריע של השבוע שירת המבקש בצה"ל באותה תקופה. העניין אינו רק כמותי אלא גם איכותי. לא הובאו ראיות שעבודתו של המבקש בסופי שבוע אופיינה במרכיב חריג של לחץ. כך, אין לשלול בנסיבות העניין את הקשר הסיבתי המשפטי רק בשל כך שהמבקש עבד בסופי שבוע. 8. ומן היסוד הסובייקטיבי אל היסוד האובייקטיבי. ועדת הערעורים קבעה כי הדחק אותו חווה המבקש נעדר את אותה "ייחודיות ומיוחדות" של השירות הצבאי, על "הסיכונים הצבאיים" האופיינים לו. הועדה ציינה כאמור כי לא קשה לתאר את המקבילה לתנאי השירות של המבקש בחיים האזרחיים, בין בעולם ההייטק, בין בעולם הפיננסי ובין במערכות אחרות. קביעות אלה של הועדה ביחס לקיומו של היסוד האובייקטיבי מעוררות גם הן קשיים ונראה כי לא ניתן לקבל אף את דרך הכרעת הועדה ביחס ליסוד האובייקטיבי. התנאי לקבלת תגמולים בגין מחלה שנגרמה לחייל "עקב שירותו" עניינו כאמור לא רק קשר סיבתי עובדתי אלא גם משפטי. זוהי הכרעה נורמטיבית. בחוק הנכים הקשר בין השירות לבין הנכות חייב לשאת על גבו מאפיין צבאי. זהו המבחן האובייקטיבי. בניגוד למבחן הסובייקטיבי שמתרכז במאפייני החייל, המבחן האובייקטיבי בוחן את האירוע וזיקתו האיכותית לשירות הצבאי. בהתאם להלכת אביאן וכפי שהוסבר בפרשת פאר (רע"א 8138/07 פאר נ' קצין התגמולים משרד הבטחון (21.6.2011)), אחד הכלים לבחינת קיומו של היסוד האובייקטיבי הוא השוואה בין חיי הצבא לבין חיים האזרחיים. נדרשת "זיקה בעלת עוצמה כלשהי" בין המחלה שהתפרצה אצל חייל לבין השירות הצבאי (עניין פאר, פס' 14). אין די באירוע טריוויאלי או שולי אלא נדרש אירוע שיש בו ממשות מבחינת השירות הצבאי (עניין פוטשניק, בעמ' 725). בהקשר זה יושם הלב גם לדרך בה הציג השופט ש' לוין את המבחן האובייקטיבי בעניין אביאן: "אני מסכים עם חברי הנכבד השופט מ' חשין כי צריך להתקיים גם 'משהו' בתנאי השירות (אפילו תנאי שירות רגילים שאינם כרוכים באימונים צבאיים) שיצדיק את קביעת הקשר הסיבתי בין מצבו הנפשי של התובע לבין התפרצות המחלה; אם נרצה – נוכל להגדיר 'משהו' זה כגורם ה'אובייקטיבי'" (עניין אביאן, בעמ' 768). ניתן לתאר ארבעה מצבים: הראשון, כאשר המחלה הקונסטיטוציונית התפרצה בשל המיוחדות שבשירות הצבאי, כמו בתנאי קרב או אימונים, והקשר לשירות הצבאי הוא ברור ובעל עוצמה חזקה. השני, מצב בו עוצמת הקשר חזקה דיה כאשר מדובר באירוע חריג וחריף הקשור לשירות בצבא והוא שהביא להתפרצות המחלה. השלישי, כי ברור על פני הדברים שהקשר בין האירוע לשירות הצבאי הוא רופף וניצב על השול. הרביעי, הוא המצב הקשה מבין המצבים להכרעה, כאשר הקשר בין השירות להתפרצות המחלה הוא לא רופף אך גם לא בעוצמה גבוהה. האירוע כולל היבטים אזרחיים ברורים אך גם מאפיינים צבאיים שמהווים חלק מהתמונה. כדי להדגים מקרה בעל מאפיין כפול – צבאי ואזרחי – ואת דרך ההכרעה בשאלה האם מתקיים היסוד האובייקטיבי ניתן להסתייע בפרטיו הקונקרטיים של עניין אביאן. אותו עניין עסק בחיילת שגוייסה לצבא, עברה טירונות והוכשרה כקלדנית. היא הוצבה בבסיס מודיעין ותפקידה היה להקליד נתונים למחשב תוך הפעלת שיקול דעת מסוים. בתקופת החפיפה שעברה ומשהחלה לעבוד באופן עצמאי הייתה שרויה במתח ובחרדה והתגלו בה סימני מצוקה, עד לתופעות פסיכוטיות קשות. היא אובחנה כסובלת ממחלת סכיזופרניה שהיא מחלה קונסטיטוציונית. במקרה של אביאן ציין בית משפט זה כי מדובר במקרה גבולי ושניתן היה לסווג את עבודתה כעבודה פקידותית פשוטה באופייה. ברם, עולה כי היסוד האובייקטיבי התקיים גם במקרה של אביאן. האחרונה זכתה בתגמולים, לאמור המקרה צלח את המבחן האובייקטיבי. שירות החיילת היה רווי מתחים צבאיים. אינני מתעלם מכך שעקב הנכות הנפשית של אביאן היא הגיבה למתחים בתפקיד כפי שהגיבה אך זה קשור למבחן הסובייקטיבי. בכל הקשור למבחן האובייקטיבי עולה כי עבודתה כללה ייחודיות ומיוחדות צבאית. התוצאה מובנת בשל הדומיננטיות של המימד הצבאי בשירות הצבאי. לטעמי זו אינה תוצאה מלאכותית אלא מציאותית לנוכח החוויה הצבאית הכוללת ויכולתה לתת את אותותיה גם בבניין צבאי הרחוק משדה הקרב. ההכרעה המסוימת תלוית נסיבות אך הגישה הליברלית והסוציאלית של חוק הנכים עשויה להיטיב עם החייל. בעניינו של המבקש, אף שניתן למצוא חלק מתנאי ומאפייני שירותו הצבאי גם בחיים האזרחיים, לא ניתן להתעלם מהמימד הצבאי בתפקיד. נדמה כי ערכאות קמא לא נתנו דעתן לכך. צודק בא כוח המבקש, בהקשר למבחן האובייקטיבי, כי היה מקום לשקול שהגם והמבקש השתייך ליחידה טכנולוגית, יחידה זו תפקדה כתומכת לחימה. העובדות, כפי שנקבעו על ידי ועדת הערעורים, מלמדות על יחידה בה שרר לחץ רב. הדבר כלל עומס עבודה, שעות פעילות ארוכות ולוחות זמנים לחוצים לעמידה במשימות. עוד עולה כי מפקדו של המבקש הציב דרישות גבוהות בהן נדרש לעמוד גם המבקש. תחום עיסוקה של היחידה כמו גם שאיפה למצוינות הכתיבו את ההתנהלות הלחוצה בה. נכון כי מאפיינים אלה עשויים להתקיים גם במשרד הייטק או במשרד פיננסי אך אין זה שולל את המסקנה כי שירות ביחידה טכנולוגית בצבא ובמיוחד זו אשר מוטלת עליה אחריות ממשית כפי שעולה מהחומר, טומן בחובו מאפיינים צבאיים שאינם מתקיימים בסקטור הפרטי. הלחץ ששרר ביחידה בה שירת המבקש עשוי להיות קשור גם במאפיינים הייחודים של השירות הצבאי המושתת על היררכיה ברורה ועל מתן ומילוי פקודות. מדובר איפוא ביחידה בה שררה אווירה מתוחה ולחוצה, שהתאפיינה בריבוי משימות ובלחץ לסיים אותן, בריבוי שעות עבודה, ובהצבת רף גבוה למבקש ולצוות שהיה חלק ממנו. המתחים היו קשורים באופייה הצבאי של ההתנהלות והעשייה ביחידה. נראה אם כן כי דבר קיומו של היסוד האובייקטיבי מתבקש גם מההשוואה לטיב השירות שתואר בעניין אביאן. בכל מקרה, נושא היסוד האובייקטיבי לא נידון כנדרש בגלגולים הקודמים של ההליך. 9. סיכומו של דבר, בדיקת הקשר הסיבתי המשפטי על הרובד האובייקטיבי והסובייקטיבי מגלה כי זו לא בוצעה באופן מלא על פי המתווה שנקבע בהלכה הפסוקה. לצד זאת, עולה שלא הוכח קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין הדחק הנפשי של המבקש לבין התפרצות המחלה בה לקה. הקשר הסיבתי העובדתי הוא תנאי מצטבר לקשר הסיבתי המשפטי טרם יהא רשאי חייל לקבל תגמולים בגין נכות שנגרמה לו תוך כדי השירות. הכשל בהוכחת הקשר הסיבתי כנדרש, משמעותו כי החייל לא עמד בדרישה של פגיעה "עקב" השירות. נוכח נימוקיי, הייתי מציע לחבריי לדחות את הבקשה ללא צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט נ' הנדל, לפיה אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. לשיטתי, הטעם לדבר נעוץ, בראש ובראשונה, בכך שאין במקרה זה הצדקה לתת רשות ערעור, לנוכח העובדה שהמחלוקת בין הצדדים כולה נסבה על יישום הדין על עובדות המקרה הקונקרטיות – בין בכל הנוגע לאופן הבחירה בין חוות דעת מומחים בשאלת הקשר הסיבתי העובדתי ובין בכל הנוגע ליישומה של ההלכה שנקבעה בעניין אביאן (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002)) על תנאי השירות הספציפיים של המבקש. ככזו, היא איננה מצדיקה הענקתה של רשות ערעור בגלגול שלישי (ראו למשל: רע"א 8307/06 כץ נ' קצין התגמולים (2.11.06); רע"א 3401/13 בסל נ' קצין התגמולים (4.7.2013)). זאת ועוד: משעה שאף אנו סבורים כי בעניינו של המבקש לא הוכח הקשר הסיבתי העובדתי הנדרש בין תנאי השירות לבין המחלה שהתפרצה אצלו, די בכך לדחיית הבקשה, כפי שציין אף חברי, ואין צורך כלל להידרש לשאלת יישומם של המבחנים שנקבעו בעניין אביאן בכל הנוגע לקשר הסיבתי המשפטי, מה גם שהמסכת העובדתית הנדרשת לשם כך לא נפרסה בפני בית משפט זה במלואה. עמדתו העקרונית של חברי בכל הנוגע לכך שיש "לקבל את החייל כמות שהוא" על קשייו ורגישויותיו, חוזרת למעשה על הלכת אביאן, ולכך אני כמובן מסכימה, כמו גם למשמעויות הנובעות מכך בכל הנוגע לקביעה שאין לזקוף לחובתו של חייל את דבקותו במשימה חרף קשיים שהוא חווה במהלך שירותו. לעומת זאת, אני מבקשת שלא לנקוט עמדה בכל הנוגע ליישומה של הלכת אביאן ביחס לבחינתם של תנאי השירות של המבקש, לצורך הדיון ברכיב האובייקטיבי של דרישת הקשר הסיבתי המשפטי. את קביעתן של הערכאות הקודמות בנושא אני מבינה כמבוססת על העדויות וההתרשמות הבלתי אמצעית מהן בכל הנוגע לתנאי השירות הקונקרטיים של המבקש בתקופה האמורה, ולא כקביעה גורפת לפיה שירות ביחידה טכנולוגית (להבדיל מיחידה לוחמת) אינו שונה מעבודה בתנאי לחץ בשוק האזרחי. ככל שהייתה נעשית קביעה גורפת מעין זו, היה מתחזק הטעם להתערבות, בשל העיקרון שנקבע בעניין אביאן, לפיו שאלת סיווגו של אירוע כנובע מתנאי השירות נתונה להכרעה בכל מקרה על-פי נסיבותיו (שם, בעמ' 758 ו-765). ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: 1. אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי השופט נ' הנדל, לפיה אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. איני סבור כי המקרה הנוכחי מצדיק התערבות בקביעותיה העובדתיות-רפואיות של הועדה. ממילא, סמכות הערעור תחומה לנקודה משפטית; קל וחומר כאשר מדובר ברשות ערעור. 2. חברי סבר כי ראוי להתייחס בבחינת למעלה מן הצורך לענין הקשר הסיבתי המשפטי. בבחינה זו, מסכים אני להערתו לענין היסוד הסובייקטיבי, לפיה יש לקבל את החייל כמות שהוא – על מעלותיו ועל חסרונותיו וגם להערתו, לפיה אין לזקוף לחובתו של המבקש את "הגדלת הראש" כאשם תורם העומד לו לרועץ. כן אני מסכים להערתו לגבי אופן הפעלת הדין, מקום שיותר מגורם אחד מביא להתפרצות האירוע המזכה בתגמולים. עם זאת, כפי שציינה חברתי השופטת ד' ברק-ארז, דברים אלה כולם משקפים את הלכת אביאן (דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002)), ואינם מחדשים או סוטים ממנה. 3. אשר ליסוד האובייקטיבי, כמו חברתי סבור אני כי קביעותיה של הועדה התבססו על נסיבות המקרה דנא, ואין לראותן כהבחנה קטגורית בין יחידות צבאיות שונות ומידת דמיונן לחיים האזרחיים. השימוש שעשתה הועדה בהשוואה בין אופי השירות בנסיבותיו של המבקש לבין החיים האזרחיים, אינו אלא כלי שימושי, אם כי לא בלעדי להכרעה במבחן זה (ראו: דבריו של השופט מ' חשין בענין אביאן, בעמ' 764). ש ו פ ט אשר על כן, הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתנה היום, כ"ח באלול התשע"ג (3.9.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11020710_Z03.doc מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il