בג"ץ 207/04
טרם נותח
אריה גולדמברג נ. גולדה גולדמברג
סוג הליך
עתירה לבית משפט גבוה לצדק (בג"ץ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק בג"ץ 207/04
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 207/04
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופטת מ' נאור
כבוד השופטת ע' ארבל
העותר:
אריה גולדמברג
נ ג ד
המשיבים:
1. גולדה
גולדמברג
2. בית הדין הרבני האזורי בחיפה
3. בית הדין הרבני הגדול
עתירה למתן צו על תנאי
תאריך הישיבה:
כ"ב באב, התשס"ד
(09.08.2004)
בשם העותר:
עו"ד זטרמן אורי
בשם המשיבה 1:
עו"ד רובין יהושע, עו"ד חליליה רושדי
בשם המשיבים 2-3:
עו"ד יעקבי שמעון
פסק-דין
השופטת מ'
נאור:
בית המשפט לענייני משפחה הורה על פירוק
השיתוף ברכושם של בני זוג - על פי תביעתו של הבעל; במסגרת תביעה לשלום בית הורה בית
הדין הרבני כי יוטל עיקול על רכושו של הבעל. העתירה שלפנינו היא עתירתו של הבעל
המבקש לבטל את העיקול.
העתירה נשמעה יחד עם בג"ץ 304/04 יאיר נ' בית הדין הרבני האזורי (טרם פורסם) (להלן:
עניין יאיר), בפני הרכב החתומים מטה. עתה, לאחר
שניתן פסק הדין בענין יאיר, עליו נעמוד
להלן, ואף שהעתירה הנוכחית מעוררת שאלות נוספות שלא התלבנו בעניין יאיר - נוכל להכריע בדין גם בעתירה זו.
העובדות
1.
העותר, מר אריה גולדמברג (להלן: הבעל),
והמשיבה 1, גב' גולדה גולדמברג (להלן:
האשה), נישאו זה לזו בשנת 1972. יש להם שלושה ילדים בגירים. בשנים
האחרונות
עלו יחסיהם על שרטון, ומאז 2002, למעשה, הבעל אינו מתגורר עוד בביתם המשותף. תקופה
זו מאופיינת בסבך של הליכים משפטיים, שתחילתם עוד בשלהי שנת 2001: חלק מן התביעות
הוגשו לבית הדין הרבני וחלקן אל בית המשפט לענייני משפחה; יש מהן אשר הוגשו על-ידי
הבעל, יש שעל-ידי האשה וחלקן אף על-ידי ילדיהם. מבין ההליכים השונים נתאר רק את
ההליכים הנוגעים לענייננו. נתמקד בארבעה מהם: תביעת הבעל לפירוק שיתוף אשר הוגשה
לבית המשפט לענייני משפחה; תביעת האשה לשלום בית, אשר הוגשה לבית הדין הרבני -
ובמסגרתה ביקשה צו עיקול; תביעת האשה למזונות אשר הוגשה לבית המשפט לענייני משפחה;
ותביעת הבעל לגירושין אשר הוגשה לבית הדין הרבני.
2. ביום 9.7.2002, הגיש הבעל אל בית המשפט
לענייני משפחה תביעה לפירוק השיתוף ברכוש המשותף לו ולאישתו - דירת מגורים, יחידת
נופש ומיטלטלין שונים. כן תבע דמי שימוש ראויים - דמי מגורי אשתו בחלקו בדירה.
3. ביום 23.10.2002 - לאחר הגשת התביעה
לפירוק השיתוף, אך בטרם נערך דיון ראשון בה - הגישה האשה לבית הדין הרבני תביעה
לשלום בית, ובמסגרתה ביקשה, ביום 26.1.2003, להטיל עיקול על חלקו של הבעל בדירת
המגורים. בבקשתה, טענה האשה:
"התביעה שהגיש המשיב לפירוק השיתוף בדירה בבית משפט לעניני
משפחה, פוגעת בזכויות המבקשת, בניגוד להלכה שאין מוציאין, 'ממדור טוב למדור גרוע',
והמשיב מעונין כי המבקשת והילדים יעברו להתגורר בדירה פחות טובה מהדירה הנוכחית.
המבקשת זכאית למדור מבעלה - המשיב. מדין מדור יש לה זכות מגורי חינם
בהתאם לזכותה למדור ספציפי בבית ולפיכך, אין המשיב רשאי לבצע את פירוק השיתוף
בבית 'אם יינתן פסק דין לפירוק'".
עוד הוסיפה האישה, כי העיקול מבוקש
"למניעת פירוק זה" וכי יקבע שאם תימכר הדירה בכל זאת, "הרי שכל
חלקו בתמורה משועבד לרכישת בית אחר בגודל ובמקום זהים לדירה הנוכחית". לסיום,
נתבקש בית הדין "לעקל החלטית את זכויות המשיב בדירה". הבעל התנגד להטלת
העיקול, וטען כי "ברור לחלוטין שהבקשה לעיקול במסגרת תביעה לשלום בית איננה
אלא תרגיל משפטי וניצול לרעה של הליכי כב' ביה"ד".
ביום 25.3.2003, הטיל בית הדין הרבני עיקול
על הדירה (ועיקול עתידי על הכספים שיתקבלו ממכירת הדירה, באם תימכר על אף העיקול),
וכך נקבע בהחלטתו:
"לאחר שמיעת דברי הצדדים, נראה לנו בשלב זה כי רצונה של האשה
בשלום בית הוא כן ואמיתי, ואין כל עילה לפרק את קשר הנישואין, וכי יש מקום לשקול
בכובד ראש את רצונה של האשה בשלום בית במידה ויעזוב את דרכו הרעה (נשים זרות
ואלימות), ולהעמיד את רצונה הכן בשלום במבחן הצדק והמציאות.
ע"כ בשלב זה אנו סבורים כי זכותה של האשה למדור בדירת הצדדים...
הינה זכות יסוד בחיי הנישואין, למדור לו היתה זכאית בהיותה עולה עימו ואינה יורדת,
ואין כל עילה להורידה לנוה הרעה מנוה היפה.
אשר על כן אנו מטילים עיקול על חלקו של הבעל בדירה הנ"ל לטובת
מדור האישה".
הבעל ערער על החלטה זו לבית הדין הרבני
הגדול. הוא טען, כי בני הזוג חיים בפירוד מוחלט וכי אין סיכוי לשלום בית. הוא
הוסיף, כי האשה הגישה, קודם לכן, תביעה למזונות אל בית המשפט לענייני משפחה (תביעה
אשר נשוב אליה ביתר פרוט בהמשך), וכי ההליך בפני בית הדין הרבני, ייעודו הוא
"לחסום ולהפריע להליך שמתנהל כדין בערכאה אזרחית בעניין פירוק שיתוף".
ערעורו נדחה, ביום 5.8.2003, וכך קבע בית הדין הרבני הגדול:
"התקשנו להבין את עמדת בא כוח המערער. בית הדין האזורי, פסק ביום
כ"א אדר ב' תשס"ג, לזכותה של המשיבה למדור ספציפי בדירת המגורים, וכן
הוטל עיקול על הכספים שהתקבלו, במידה והדירה תמכר.
לכאורה, מדובר כאן בויכוח הישן נושן, בין שני צדדים, כאשר הבעל
מעוניין בגרושין ובפרוק שיתוף, ואילו האשה מבקשת שלום בית, והמשך מגורים בדירה.
אולם, בהודעה שנמסרה על ידי הבעל בבית הדין האזורי (ביום י"ח שבט
תשס"ג), נאמר: הבעל - אני כרגע לא רוצה להתגרש.
בו במקום החליט בית הדין האזורי כדלהלן: 'לאור הצהרת הבעל שחוזר בו
מתביעתו לגרושין, בית הדין סוגר את תביעתו לגרושין, ובית הדין עובר לדון בתביעת
שלום בית של האשה'.
משמעות הדברים, מבחינה פורמלית היא, שהעומדים בפנינו, אינם נמצאים
במצב של ניגוד מן הקצה אל הקצה. שניהם אינם רוצים בגרושין, והויכוח הוא אם לפסוק
שלום בית או לאו. בנסיבות אלו, אין סיבה למנוע מן האשה מגורים בדירה, לאור העובדה
ששני הצדדים אינם חפצים בגרושין.
מבחינה משפטית: למרות שנושא המזונות והמדור נמצא בסמכות בית המשפט
למשפחה, הרי זכאית האשה לדרוש מדור ספציפי כחלק מתביעת שלום בית. בהעדר בית 'אין
שלום בית'. הבהרנו פעמים רבות, שבית המגורים אינו מדור בלבד, אלא הוא ליבו ומהותו
של שלום הבית.
אף על פי כן, ניסינו לגבש נוסחה, לסיום הפרשה. הצענו לצדדים, כי יתגרשו
- למרות העדר תביעה פורמלית - דירת המגורים תחולק ביניהם, והחובות, שלדברי האשה
נעשו על ידי הבעל, יוטלו על שכמו. באי כוח הצדדים מתבקשים לנהל מו"מ על יסוד
נוסחה זו. בכל מקרה, הערעור נדחה".
4. עתה, נשוב אל הליכי פירוק השיתוף שהתנהלו
בבית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה החליט, ביום 5.6.2003 (כב'
השופטת מ' רבס), לעכב את הליכי פירוק השיתוף עד שיוסר העיקול שהוטל בבית הדין
הרבני:
"לאחר שהתקיים דיון מקדמי בבית משפט זה ביום 2/3/03, נמסרה לתיק
ביהמ"ש החלטת ביה"ד הרבני מיום 25/3/03 על פיה שוכנע ביה"ד הרבני
כי רצונה של האשה בשל"ב ורצונה הוא כן ואמיתי. מכאן קבע ביה"ד כי זכותה
של האשה למדור בדירת המגורים...
לפיכך להבטחת מדור האשה הטיל ביה"ד הרבני צו עיקול על חלקו של
הבעל בדירה הנ"ל לטובת מדור האשה.
החלטת ביה"ד הרבני בדבר מתן מדור ספציפי לאשה ניתן במסגרת תביעה
לשלום בית ובשל העילה לשלום בית.
שלום בית אפשרי רק אם האשה תמשיך ותתגורר בדירת המגורים... ומטעמים
שצעד של חלוקה ופירוק שיתוף בדירה מוביל בעקבותיו באופן טבעי לפירוד, עובדה שהיא
בניגוד לרצונה ותקוותה של האשה לשלום בית וחזרתו של בעלה לבית מגוריהם המשותף.
ביה"ד הרבני נתן איפוא הצו במסגרת התביעה לשלום בית ואסר על הבעל
הנתבע לעשות פעולות דיספוזיציה בדירה, והטיל עיקול על חלקו של הבעל בדירה.
בצו זה לא נקבע הסדר קבוע בדבר מדור האשה, אלא ניתן לראות בו הסדר
הנכלל בתחום התביעה לשלום בית. אין במתן צו זה משום חריגה מסמכותו של ביה"ד
הרבני להחליט בעיניני נישואין, הואיל וסמכות זו הוענקה לו בסעיף 1 לחוק שפוט
בתי-דין רבניים (נישואין וגירושים), תשי"ג-1953.
שאלה דומה התעוררה ונדונה בפס"ד 'נעים' בג"צ 254/81 פדי לו
(2) 205.
בפסה"ד 'נעים' נקבע כי צו הקובע כי נאסר על הבעל להפריע לאשה
במגוריה, הריהו כעניין הנקבע במסגרת תביעה לשלום בית, ובבחינת צו מניעה ולא
סעד למדור ספציפי.
לו ניתן היה הסעד למדור ספציפי במסגרת תביעה לשלום בית היה מהווה
חריגה מסמכות ביה"ד הרבני. מנוסח ההחלטה עולה כי כוונת ביה"ד הרבני היתה
למנוע מהבעל הנתבע מלהפריע לתובעת לאשה במגוריה בדירה.
מסקנה: יש לעכב ההליכים בתביעה לפירוק שיתוף בדירה, כל
עוד תלוי ועומד צו המניעה מביה"ד הרבני וצו העיקול, מהטעם של כיבוד הדדי של
ערכאות.
התובעת תודיע לביהמ"ש בתוך מחצית השנה האם חזרו הצדדים לחיות
ביחד" [ההדגשות במקור].
הבעל ערער על החלטה זו אל בית המשפט
המחוזי, וערעורו התקבל. נקבע, בהחלטה מיום 19.11.2003 (כב' השופט א' אמינוף) -
החלטה אשר, נציין, לא הוזכרה בכתב העתירה - כי:
"א. צו העיקול של בית הדין הרבני ניתן לאחר שבית משפט קמא החל
לדון בתביעה לפירוק שיתוף בדירת בני הזוג ולאחר שנשמעו ראיות.
לפיכך, צו העיקול של בית הדין הרבני, בנוסח שניתן, מהווה התערבות
בהליכים המתנהלים בבית משפט קמא ככל שהדבר נוגע לרכוש המשותף של בני הזוג, מכיוון
שעצם ההליכים שהחלו להתנהל בבית משפט קמא - בטרם ניתן צו העיקול בבית הדין הרבני -
מתייחסים באופן ישיר גם לזכויות המדור של האישה בדירה.
ב. התביעה לשלום בית שהגישה המשיבה בבית הדין הרבני אין בה כדי למנוע
מבית משפט מוסמך להזקק, לדון ולהכריע בשאלת פירוק השיתוף של דירת המגורים שבו החל
בית המשפט לדון קודם לכן.
מבלי לדון בשאלה אם ראוי היה שבית הדין הרבני יתן, במסגרת הליכים
לשלום בית, צו למדור ספציפי, בשעה שבבית המשפט מתנהלים הליכים לפירוק השיתוף בדירת
המגורים של בני הזוג, הרי אף אם בית הדין הרבני נתן צו כזה, אין מניעה מלהמשיך
לדון בבקשה לפירוק השיתוף בדירת המגורים ובחלוקת הרכוש ולקבוע מה מגיע לכל צד.
...
ג. מתן פסק דין בעניין פירוק שיתוף, להבדיל מבצועו, כאשר צו עיקול
מוטל על חלקו של המבקש בדירה, אין בו כדי לפגוע בעיקול.
לפיכך אין מניעה להמשיך בהליכים בבית משפט קמא וליתן פסק דין כי אין
במתן פסק דין פגיעה בעקרון 'הכיבוד ההדדי' בין הערכאות.
ד. תוקפו של העיקול שהטיל בית הדין יפה לשלב הביצוע של פירוק השיתוף,
ועל כך ניתן לומר, עוד חזון למועד.
...
אני מקבל את הבקשה ומצווה על החזרת התיק לבית משפט קמא על מנת שימשיך
לדון בהליכים בנוגע לפירוק השיתוף".
בשולי הדברים, הוסיף בית המשפט המחוזי:
"כל הנושאים שהיו במחלוקת בין בני הזוג הוגשו לבית משפט קמא...
לפיכך נראה כי פנייתה של המשיבה לבית הדין הרבני להוצאת צו עיקול
נועדה להתערב בהליכי הפירוק תוך ניצול בית הדין הרבני.
אין בן הזוג יכול להעלות טענת שלום בית, כטענת הגנה נגד תביעה לפירוק
שיתוף בדירה, מכיוון שאין בטענת שלום בית זיקה וקשר סיבתי לבית, או המדור הספציפי.
בדרך כלל אין קשר סיבתי בין סעדים הנועדים להבטחת זכויות ממוניות, או
רכושיות, כגון עיקול, או צוי מניעה לבין עילת שלום בית המיוסדת על אכיפת מערכת
יחסים אישית ואינטימית בין בני הזוג.
...
הפניה לבית הדין הרבני בתביעה לשלום בית, שבמסגרתה הוצא צו העיקול על
הדירה משמשת, ככל הנראה, אמתלה וצעד טקטי להשיג יתרונות במאבקה של המשיבה עם
המערער".
תביעת פירוק השיתוף הוחזרה, איפוא, אל
בית המשפט לענייני משפחה, וזה הורה, בהחלטות מימים 2.5.2004 ו-16.5.2004 (החלטות
אשר, נציין, ניתנו לאחר הגשת העתירה), על פירוק השיתוף בנכסי בני הזוג: דירת
המגורים, יחידת נופש ומיטלטלין שונים. עוד נקבע, כי ביצוע פירוק השיתוף בדירה
וביחידת הנופש יעשה רק לאחר "איזון המשאבים" בין הצדדים (ולעומתו, פירוק
השיתוף במיטלטלין יעשה "לאלתר"). תביעת הבעל לקבלת דמי שימוש ראויים
בדירה, נדחתה. עד כאן באשר לתביעת פירוק השיתוף של הבעל.
5. עוד יש להזכיר, כי האשה הגישה תביעה כספית
למזונות אל בית המשפט לענייני משפחה, ביום 18.11.2001 (היינו, עוד בטרם הוגשה
התביעה לפירוק השיתוף) - ובה תבעה את מזונותיה שלה ומזונות בִּתה (הבגירה, אשר היתה
באותה העת במהלך שירותה הצבאי). בית המשפט פסק לטובת האשה מזונות זמניים ביום
5.3.2002, וביום 26.1.2004 פסק לטובתה מזונות חודשיים.
6. ביום 24.6.2002, הוגשה על ידי הבעל לבית
הדין הרבני בחיפה תביעת גירושין. מאוחר יותר, ביום 21.1.2003, חזר בו הבעל מתביעתו
זו. תביעת גירושין נוספת הוגשה על ידי הבעל ביום 15.9.2003, וזו נדחתה ביום
23.9.2003. על החלטה זו הוגש ערעור, ולא הובא לידיעתנו מה עלה בגורלו.
העתירה שלפנינו וטענות הצדדים
7. הבעל, בעתירתו לפנינו, עותר, כאמור, לביטול
העיקול שהוטל על ידי בית הדין הרבני בהחלטתו מיום 25.3.2003. לטענתו, בית הדין
הרבני חרג מסמכותו, והתערב - שלא כדין - הן בהליכי פירוק השיתוף והן בתביעת האשה
למזונות שנידונו בבית המשפט לענייני משפחה. בקשת העיקול הוגשה אל בית הדין הרבני
על ידי האשה, לטענתו, "כתרגיל משפטי גרידא", וכ"צעד טקטי",
אשר "נועד אך ורק להכשלת הליך של פירוק שיתוף", להקשות ולהשפיע על
ההליכים שהתנהלו בפני בית המשפט לענייני משפחה. בית המשפט לענייני משפחה מוסמך -
הן בתביעה למזונות, והן בתביעה לפירוק השיתוף - לדון גם במדורה של האשה, ומשקנה
סמכות לכך, הרי שאין לבית הדין הרבני סמכות לדון עוד באותו העניין. בנוסף, אף ללא
קשר להליכים המתנהלים בבית המשפט לענייני משפחה, אין לבית הדין הרבני סמכות להטיל
עיקול על רכושו של הבעל במסגרת תביעה לשלום בית. לסיום, טוען הבעל כי אין כל סיכוי
לשלום בית בין הצדדים, וכי אין מחלוקת בין הצדדים כי יש מקום לפירוק השיתוף, ולכן,
החלטת בית הדין הרבני אינה סבירה ואין עוד מקום לקיומו של צו העיקול.
8. האשה,
בתגובתה, חולקת על טענת הבעל כי צו העיקול ניתן שלא בסמכות. בלא בית - אין שלום
בית, וצו העיקול ניתן כדין במסגרת תביעתה שהוגשה אל בית הדין הרבני. תביעה זו היתה
כנה, ולא הוגשה כ"צעד טקטי", כטענת הבעל. עוד סבורה האשה כי היות וצו
העיקול נוגע אך לשלב ביצוע פירוק השיתוף, הרי שלא היתה התערבות שלא כדין בהליכים
שהתנהלו בפני בית המשפט לענייני משפחה. יתרה מכך - משהחליט בית המשפט המחוזי על
השבת התיק לבית המשפט לענייני משפחה, ומשהחליט בית המשפט לענייני משפחה, בסופו של
דבר, על פירוק השיתוף, הרי שלא היתה כל הפרעה להליכים האמורים. לסיום, טוענת האשה
כי יש לפרש את צו העיקול כצו זמני אשר יעמוד בעינו עד למתן החלטה סופית בבית המשפט
לענייני משפחה בדבר פירוק השיתוף, וכל עוד תביעת האשה לשלום בית עומדת בעינה -
ופרשנות זו, יש בה להביא לדחיית העתירה.
דיון
א. צו העיקול מול תביעת פירוק השיתוף
9. לאחרונה, כאמור, ניתן בעניין יאיר פסק דין ובו קווי דמיון לענין העומד לפנינו. אף שם,
ככאן, נדונה נקודת המפגש בין תביעת פירוק שיתוף שהגיש הבעל אל בית המשפט לענייני
משפחה ובין צו עיקול שהוטל על ידי בית הדין הרבני. אף כאן, כשם, וכפי שנבאר, דין
העתירה להידחות.
בעניין יאיר, הגיש הבעל לבית המשפט לענייני משפחה תביעה לפירוק שיתוף
בדירת המגורים. האשה הגישה, לאחר מכן, לבית הדין הרבני שתי תביעות - לשלום בית ולמדור
- ובמסגרתן הוציא בית הדין צו עיקול על דירת המגורים של בני הזוג. בית המשפט
לענייני משפחה הורה על פירוק השיתוף בדירה, אך קבע: "...עם זאת, לאור העיקול
ע"י בית הדין הרבני על הדירה כאמור לעיל, לא ניתן לבצע את פירוק השיתוף בפועל
כל עוד העיקול לא יוסר ע"י כב' בית הדין הרבני...". עתירתו של הבעל אל
בית משפט זה - בה טען הוא כי צו העיקול ניתן שלא בסמכות - נדחתה. נקבע, כי:
"לא מדובר ב'מירוץ
סמכויות' במובן הצר, שכן התביעות 'המתחרות' עוסקות בעניינים שונים. הבעל הגיש
תביעה בעניין רכוש, והאשה הגישה תביעות בעניין שלום בית ומדור, שהוא עניין של
מזונות אשה (ראו: א' רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ח) 168; עניין
אקנין,
בעמ' 376, 386- 387). שתי הסוגיות כמובן אינן זרות זו לזו, ובמסגרת שתי התביעות –
לפירוק שיתוף ולמדור – תתעורר בדרך כלל שאלת עתידו של בית המגורים של המשפחה.
בשאלה זו גם בית המשפט וגם בית הדין נדרשים לנסיבות כולן ובוחנים את שאלת עתידו של
בית המגורים בהתחשב במערך נרחב של שיקולים, חלקם מדיני הקניין, חלקם מדיני המשפחה
(ראו: א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל (תש"ן) 1459- 470 (להלן: רוזן-צבי
דיני המשפחה)).
...
אכן, הן בית הדין והן בית המשפט שוקלים את האינטרסים השונים של
הצדדים, את הזכויות הקנייניות של בני הזוג, את צרכיהם וצרכי ילדיהם לקורת גג ואת
השלכות ההכרעה – על בני המשפחה כיחידים ועל התא המשפחתי ככלל.
ברם, נקודות החפיפה בין סוגיית הרכוש וסוגיית המדור נוגעות אך לשיקולים
הכלליים אליהם נדרשות הערכאות המחליטות, או להשלכות המעשיות של החלטותיהן, אך אין
הן נוגעות למהות השאלות העומדות על הפרק – פירוק שיתוף (שאלת הרכוש) או מדור (שאלת
המזונות ושלום הבית). לא די בנקודות החפיפה בין שתי הסוגיות להצדיק חסימת זכותו של
בן הזוג השני לבחור בערכאה בה הוא חפץ לממש זכויותיו" (דברי חברתי, השופטת ע'
ארבל).
10. הורינו לצדדים שלפנינו, כפי שהורינו לצדדים
בפרשת יאיר, להגיש סיכומיהם בהתייחסות להלכה שנפסקה ב-בג"ץ
5969/94 אקנין נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה,
פ"ד נ (1) 370 (להלן: עניין אקנין). בפרשה
זו, הטיל בית הדין הרבני עיקול על דירת המגורים של בני הזוג במסגרת תביעת האשה
למדור, בעוד תביעת הבעל לפירוק שיתוף התנהלה בבית משפט השלום. עתירה שהוגשה אל בית
משפט זה, נדחתה בדעת רוב: הרוב קבע כי העיקול הוטל כדין; ודעת המיעוט היתה כי יש
לראות את העיקול שהוטל כעיקול זמני בלבד. גם בענייננו, כמו בפרשת יאיר, אין צורך להכריע בחילוקי הדעות שנפלו בין שופטי המותב
בעניין אקנין האמור. לדעתי,
אף לשיטת דעת המיעוט - דעתו של השופט מ' חשין - דין העתירה להידחות. בעניין אקנין, קבע השופט מ' חשין:
"21. משנמצא לנו כי בית הדין הרבני הכריע בניגוד לדין המחייב אותו, מה מסקנה
נדרשת מכאן? האם מסקנה מחויבת דין היא כי נכריז על פסק הדין שנתן בית הדין הרבני
כפסק בטל? לדעתי לא בהכרח כך. אכן, פסק-הדין שניתן אינו יכול לעמוד כמות שהוא, ולו
מן הטעם שיש בו כדי להפקיע את זכות הבעלות של הבעל בדירה. ואולם, בה בעת לא שמענו
על מדור חלופי ראוי שהציע הבעל לאישה, תוך הבטחת קיומו של המדור למשך תקופה
ראויה. ובאומרנו 'תקופה ראויה', כוונתנו היא לתקופת שנים ראויה (למשל: כעשר
שנים). משלא שמענו על מדור חלופי ראוי, פשוט הוא בעינינו שהאישה רשאית וזכאית להמשיך
ולהתגורר בדירת בני הזוג עד אם יעלה הבעל הצעה ראויה ובת-מימוש.
22. בתתנו דעתנו לכל אלה, ניתן - וראוי - הוא כי נפרש את פסק-דינו של
בית הדין הרבני כפסק זמני - בנסיבות הקיימות - עד אם תעלה הצעה למדור חלופי ראוי,
לרבות הבטחתו של אותו מדור לתקופת זמן ראויה" (ההדגשות במקור, שם, בע' 392).
בענייננו, כבעניין אקנין, בית הדין הרבני אכן הוציא את צו העיקול (בהחלטתו מיום
25.3.2003), אך ברור כי כוונתו היתה לצו זמני. בית הדין ציין: "נראה לנו בשלב זה כי רצונה של האשה בשלום בית הוא כן ואמיתי",
ובהמשך: "ע"כ בשלב זה אנו סבורים כי
זכותה של האשה למדור בדירת הצדדים... הינה זכות יסוד בחיי הנישואין... ואין כל
עילה להורידה לנוה הרעה מנוה היפה" (ההדגשות הוספו). גם בית הדין הרבני הגדול
דחה את ערעור הבעל (ביום 5.8.2003), וקבע: "...העומדים בפנינו, אינם נמצאים
במצב של ניגוד מן הקצה אל הקצה. שניהם אינם רוצים בגרושין, והויכוח הוא אם לפסוק
שלום בית או לאו. בנסיבות אלו, אין סיבה
למנוע מן האשה מגורים בדירה, לאור העובדה ששני הצדדים אינם חפצים בגרושין"
(ההדגשות הוספו).
אכן, האשה ביקשה צו עיקול "למניעת
פירוק זה", "מדין מדור", וביקשה לקבוע כי חלקו של הבעל בדירה
"משועבד" ו"לעקל החלטית" את זכויות בעלה. אולם, האשה לא זכתה
במלוא בקשתה. ניתן צו שהוא, כאמור, זמני באופיו, ותלוי בסיכויי בני הזוג להשיג
שלום בית (וראו גם: ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש,
פ"ד מו (3) 205, 213). הוסיף חברי, הנשיא ברק, בעניין יאיר, דברים היפים לענייננו:
"אבקש להעיר, כי ענייננו שונה מפרשת אקנין (בג"ץ 5969/94 אקנין נ'
בית הדין הרבני האזורי, פ"ד נ(1) 370). באותה פרשה קבע בית הדין הרבני כי הזכות למדור
מעניקה לאשה "שעבוד" בדירה. במקרה דנן, בית הדין אך נקט באמצעי דיוני של
עיקול, לשם אכיפת הזכות למדור ספציפי שעומדת למשיבה 3 כלפי העותר. בית הדין,
בהטילו עיקול, לא יצר "זכות קניין" או "מעין זכות קניין",
מעבר לזכויות המוקנות למשיבה 3 במשפט האזרחי. אכן, הזכות למדור היא זכות אישית
הקנויה לאשה כלפי בעלה, והעיקול הוא אך אמצעי דיוני (זמני) לשם אכיפתה. ואמנם,
בהליכים משפטיים שונים נעשה תדיר שימוש באמצעי דיוני זה לשם אכיפת זכויות אישיות,
הגם שלעיתים, יש בו כדי לפגוע במידה מסוימת בזכויות קנייניות של הנתבע. יש לזכור
עוד כי, כפי שציינו חברותיי, הזכות למדור כפופה לשינוי הנסיבות. שינוי זה עשוי
להביא להסרת העיקול".
הבעל, בפנינו, טען כי לא היה, וכי אין
עוד, סיכוי לשלום בית בין בני הזוג, ולכן, החלטת בית הדין הרבני אינה סבירה. כך,
למשל, הבעל טוען בסיכומיו כי חלף זמן רב מאז שעזב את ביתו, וכי עתה, ישנו נתק
מוחלט בין בני הזוג. עוד מוסיף הוא כי כיום, בני הזוג אף מסכימים ביניהם כי הגיע
העת לפירוק השיתוף ברכושם. הבעל זכאי, כפי שבארנו בפרשת יאיר, לפנות לבית הדין הרבני בבקשה לעיון חוזר בנושא הטלת
העיקול.
11. זאת ועוד: בענייננו שלנו קיימים שני הבדלים
מעניין יאיר האמור, אשר יש
בהם כדי לחזק את המסקנה כי דין העתירה להידחות. ראשית, בית המשפט לענייני משפחה, שלא כבעניין יאיר, קבע (בהחלטות מימים 2.5.2004 ו-16.5.2004) כי לאור
נסיבות העניין, על פירוק השיתוף בדירת המגורים להיעשות "רק לאחר איזון
המשאבים בין הצדדים". אכן, בני הזוג נישאו בשנת 1972, בטרם חקיקת חוק יחסי
ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, ולכן הסדר איזון המשאבים הקבוע בו לא חל על
בני הזוג. אולם, נראה כי כוונת בית המשפט לענייני משפחה היא כי לאור נסיבות העניין
ותוך התחשבות באשה וצרכיה - ואף שהדבר לא צוין במפורש, במסגרת שיקול דעתו הנתון לו
מכוח סעיף 40א לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 - ביצוע פירוק השיתוף ייעשה רק בשלב
מאוחר יותר, לאחר השגת הסדר מקיף וכולל בין בני הזוג (ראו והשוו: סעיף 1 לחוק
להסדר התדיינות בין בני-זוג, תשכ"ט-1969; ע"א 736/85 לזר נ' לזר, פ"ד לט (4) 668, 669). הבעל, אם כן, לא
"זכה" במלוא תביעתו לפירוק השיתוף, ובשלב זה אין הוא זכאי ממילא - יהא
תוקפו של צו העיקול שהוטל אשר יהא - למימוש חלקו בדירת המגורים. במילים אחרות: אין
לפנינו, בשלב זה, כל הפרעה בהליכי פירוק השיתוף המתנהלים בפני בית המשפט לענייני
משפחה.
12. שנית, בא-כוח
האשה הודיע לפנינו, כי הוא מסכים לכך שצו העיקול שניתן ייראה כצו זמני "עד
למתן פסק דין סופי ע"י בית משפט לעניני משפחה בתביעת הפירוק" (פסקאות
9-10 ל'כתב התשובה' מטעם המשיבה, פסקה 14 לסיכומי המשיבה). כך, הצהירה האשה בפסקה
20 לסיכומיה:
"למרות שמשיבים 2, 3 לא הגבילו בזמן את העיקול שהוטל על חלקו של
העותר בדירה, במידה והחלטות משיבים 2, 3 יפורשו באופן שתוקפן מוגבל וכפוף לשיקול
דעתו של בית-משפט לעניני משפחה, בכל הנוגע למימוש פירוק השיתוף בדירה, מן הראוי
שהחלטות משיבים 2, 3 יוותרו על כנן וככאלה הרי הן ניתנו במסגרת סמכותם של משיבים
2, 3" (ההדגשה הוספה).
ובהמשך (פס' 31 לסיכומי המשיבה):
"צו העיקול נועד למשך ההליך של שלום בית ובכפוף להליך הפירוק המתקיים בבית-משפט לעניני משפחה"
(ההדגשה הוספה). אמרו מעתה: המשיבה מסכימה - הסכמה אשר הובעה בפני בית משפט זה -
כי תתייחס אל צו העיקול שהוצא לבקשתה כאל צו זמני, שלא יהיה בו כדי לפגוע בביצוע פירוק השיתוף. אשר על כן, בנסיבות שלפנינו, לא ניתן לומר
כי צו העיקול שניתן, יש בו כדי להפריע לביצוע פירוק השיתוף - כשזה יבוצע, כאמור,
לאחר "איזון המשאבים" בין בני הזוג.
13. סיכומה של נקודה זו: הן הבעל והן האשה עתרו
לערכאות בבקשם סעדים המנוגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה. הבעל, מצידו, עתר לפירוק
השיתוף בדירת המגורים לאלתר, תוך חיוב אשתו בתשלום דמי שכירות; והאשה, מצידה, עתרה
לצו עיקול שיש בו כדי להפקיע את זכויות הבעל בדירת המגורים. לא הבעל ולא האשה
קיבלו את מבוקשם: בית המשפט לענייני משפחה, תוך התחשבות באינטרסים של האשה, קבע כי
פירוק השיתוף לא יבוצע לאלתר, אלא בשלבים מאוחרים יותר (ודחה את תביעת הבעל לחיוב
אשתו בדמי שכירות); ובית הדין הרבני, תוך התחשבות באינטרסים של הבעל, הטיל עיקול
זמני הנשען על סיכויי בני הזוג להשיג שלום בית. הנה כי כן, בעוד ששני בני הזוג
החזיקו בעמדות נוגדות כל כך, היו אלו דווקא בית המשפט לענייני משפחה ובית הדין
הרבני שקיבלו החלטות אשר יכולות לדור זו עם זו.
ב. צו העיקול מול תביעת האשה למזונות
14. מהאמור עד כה, עולה כי צו העיקול, צו זמני
הוא, ואם השתנו הנסיבות - מוסמך בית הדין הרבני לבטלו. ואולם, בפי הבעל טענה
מרחיקת לכת יותר. לטענתו, בית הדין כלל לא קנה סמכות להטיל את צו העיקול.
15. האשה
הגישה, כזכור, לבית המשפט לענייני משפחה, ביום 18.11.2001, תביעה כספית למזונותיה
ולמזונות בתה. ממשיך הבעל וטוען כי בכך, בית המשפט לענייני משפחה קנה סמכות לדון
גם במדור האשה - שהרי מדור הוא עניין הכלול בזכותה של האשה למזונות. על כן, לא
היתה לבית הדין הרבני סמכות לדון בתביעה, המאוחרת יותר, שעניינה הוא גם כן מדור
האשה, ולא היתה לו סמכות להטיל את צו העיקול. האשה, כך טוען הבעל, פיצלה, למעשה,
את תביעת המזונות - את תביעתה הכספית למזונות חודשיים הגישה לבית המשפט לענייני
משפחה, ואת תביעתה למדור הגישה לבית הדין הרבני. פיצול שכזה פסול הוא, כיוון
שהערכאה אליה הגישה האשה את תביעתה לראשונה (בית המשפט לענייני משפחה) קנתה סמכות
לדון בכל "עילת" המזונות.
16. אכן, זכות האשה למדור הינה אחת מ"אבות
המזונות" להם זכאית האשה (ראו, למשל, עניין אקנין, בע' 386; בר"ע 258/81 ליפשיץ נ' ליפשיץ, פ"ד לז (3) 645, 650-651; ע"א 410/80 ברזני נ' ברזני, פ"ד לה (2) 317, 320; ע"א 731/72 כליפה נ' כליפה, פ"ד כח (1) 611, 614, 616. כלומר - סמכות בית
המשפט או בית הדין הרבני לדון בתביעה למדור מקורה בסמכותם לדון בתביעת מזונות
(סעיף 4 לחוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953; וראו גם
סעיף 1(3) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995). כך, הדין שיחול בתביעה
למדור, כבתביעה למזונות כספיים, הוא הדין העברי (סעיף 2(א) לחוק לתיקון דיני
המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959). אולם, שאלה נפרדת וקשה היא זו: האם הגשת תביעה
אל ערכאה פלונית, העוסקת אך בחלק מראשי-המזונות, חוסמת את הדרך אל ערכאות
מוסמכות-מקבילות אחרות בראשי-מזונות אחרים? או שמא קונה הערכאה הראשונה סמכות באשר
לכל עילת המזונות, כך שלא ניתן עוד להגיש
תביעה בגין ראשי-מזונות אחרים בערכאות אחרות? במילים אחרות: האם יכולה האשה לתבוע
חלק מראשי-המזונות בבית המשפט לענייני משפחה ואת חלקם האחר בפני בית הדין הרבני?
שאלה דומה, אך לא זהה, נדונה בע"א
700/81 פז נ' פז, פ"ד לח
(2) 736. בעניין פז, הגישה האשה תביעה למדור לבית
המשפט המחוזי. הבעל הגיש, מצידו, תביעת גירושין, וכרך בה את שאלת המזונות הכספיים:
"עו"ד לוטן, בא-כוחה המלומד של האישה, טען לפנינו, כפי שכך
טען בבית המשפט המחוזי, כי עם הגשת התביעה לאיסור כניסת הבעל הוקנתה לבית המשפט
המחוזי סמכות השיפוט גם בעניין תביעת המזונות. וזאת על שום מה? על שום שהתביעה
לאיסור כניסת הבעל יסודה בזכותה של האישה למדור שקט ושליו, וזכות המדור היא חלק
מהזכות למזונות במובן הרחב של מושג זה; ומאחר שכך הוקנתה לבית המשפט המחוזי סמכות
השיפוט בכל ענייני המזונות של האישה..." (שם, בע' 739)
טענה זו נדחתה, ונקבע כי כריכה זו, בדין יסודה:
"העובדה, שהדינים שחלים לעניין הסעד של תביעת מזונות הם הדינים
שחלים לעניין הסעד של מדור, אין פירושה כי תביעת סעד בעניין מדור - או צו איסור
כניסה לבית המגורים - מהווה ממילא תביעת מזונות...
...במקרה שלפנינו אין זכר לתביעת סעד של מזונות על-ידי האישה. משהגיש
איפוא הבעל, כעבור ימים אחדים, תביעת גירושין לבית הדין הרבני, וכרך בה תביעת
המזונות, הוקנתה סמכות השיפוט הייחודית בעניין תביעת המזונות לבית הדין הרבני,
על-פי האמור בסעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין)..." (שם, בע' 740).
בעניין פז, אם כן, הוכרה האפשרות לפצל את תביעת המזונות, וקניית
סמכות בתביעה למדור אינה מלמדת על קניית הסמכות בתביעה למזונות כספיים. אולם,
המקרה שבפנינו שונה מהענין שהתעורר בעניין פז. א' שינבוים,
בספרו דיני מזונות (תשמ"ה, כרך ב') 453 מציין:
"נראה לנו, כי אין להרחיב את הלכת פז למקרה שהאשה עצמה תגיש שתי תביעות
מקבילות לשתי הערכאות, דהיינו תביעה למדור שקט (צו מניעה) לבית המשפט המחוזי
ותביעת מזונות לבית-הדין הרבני (או להיפך). במקרה אשר כזה תידרש האשה לבחור בערכאה
אחת בלבד לניהול תביעותיה; זאת, משום שאין להטריד את הנתבע בשתי ערכאות וכן משום
יחסי הכבוד השוררים בין שתי מערכות השיפוט" (ההדגשות במקור).
אולם, בענייננו, סוגיות אלו אינן זקוקות
להכרעה. לפי החומר שהוצג בפנינו, ואציין כי כתב התביעה אינו מונח בפנינו, צו
העיקול הוטל במסגרת תביעת האשה לשלום בית, או, למצער, במסגרת תביעה שעניינה גם
שלום בית. כך עולה מבקשת העיקול של האשה, בה נכתב כי "המבקשת הגישה תביעה
לשלום בית". כך גם עולה מהחלטת בית הדין הרבני האזורי, בה נקבע כי: "נראה
לנו בשלב זה כי רצונה של האשה בשלום בית הוא כן ואמיתי... וכי יש מקום לשקול בכובד
ראש את רצונה של האשה בשלום בית... ולהעמיד את רצונה הכן בשלום במבחן הצדק
והמציאות". גם בית הדין הרבני הגדול קבע כי: "מבחינה משפטית: למרות
שנושא המזונות והמדור נמצא בסמכות בית המשפט למשפחה, הרי זכאית האשה לדרוש מדור
ספציפי כחלק מתביעת שלום בית". בית הדין הרבני הגדול התמקד ברצון האשה לשלום
בית כעילה להטלת העיקול. עוד מוסיף בית הדין הרבני הגדול: "לכאורה, מדובר כאן
בויכוח הישן נושן, בין שני צדדים, כאשר הבעל מעוניין בגרושין ובפרוק שיתוף, ואילו
האשה מבקשת שלום בית, והמשך מגורים בדירה... הויכוח הוא אם לפסוק שלום בית או לאו...
בהעדר בית 'אין שלום בית'. הבהרנו פעמים רבות, שבית המגורים אינו מדור בלבד, אלא
הוא ליבו ומהותו של שלום הבית". אכן, ניתן למצוא בבקשת העיקול ובהחלטת בית
הדין הרבני האזורי גם אלמנטים שונים העוסקים בזכות האשה למדור, אך תביעת האשה היתה
למצער גם תביעה לשלום בית. משכך, אין בצו
העיקול שהוטל התערבות שאינה כדין בהליכים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה.
ג. הטלת
עיקול במסגרת תביעה לשלום בית
17. אין זו סופה של הדרך בבדיקת שאלת הסמכות.
הבעל מעורר שאלה נוספת: המוסמך בית הדין הרבני, במסגרת תביעה לשלום בית, להטיל צו
עיקול כפי שהטיל? לטענת הבעל, נעדר בית הדין הרבני, וזאת ללא תלות בהליכים שהתנהלו
בבית המשפט לענייני משפחה, סמכות להטיל עיקול במסגרת תביעה לשלום בית.
סמכותו של בית הדין הרבני לדון בתביעה
לשלום בית, מקורה בסמכותו (היחודית) לדון ב"עניני נישואין" (סעיף 1 לחוק
שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953, וראו בג"ץ 49/57 כהן נ' כהן, פ"ד יא (2) 1195, 1196 (להלן: ענין כהן); בג"ץ 254/81 נעים נ' בית הדין הרבני האזורי, ירושלים, פ"ד לו
(2) 205, 207 (להלן: ענין נעים);
וכן: א' רוזן-צבי דיני המשפחה בישראל - בין קודש לחול (תש"ן)
108 (להלן: רוזן-צבי)). אולם, "התחומים של תביעה לשלום בית לא הוגדרו
במדויק" (ענין נעים, בע' 207).
מעצם טבעה של עילה זו, גדר המחלוקות אשר יכול לידון במסגרת סמכותו של בית הדין
לדון בתביעה לשלום בית, והסעדים אשר יכולים להינתן על ידו, קשים להגדרה ולתחימה
מדויקות. כך, לדוגמא, נקבע כי מחלוקות בין בני הזוג באשר להחזקת הילדים, אינן מהוות
חלק מתביעת שלום הבית, ואין לבית הדין הרבני - מכוח סמכותו לדון בתביעה לשלום בית
- סמכות לדון בהן (ענין כהן; ענין נעים, בע' 207-208). השאלה שלפנינו היא, האם מוסמך בית הדין,
מתוקף סמכותו לדון בתביעה לשלום בית, להטיל עיקול על רכושו של הבעל - עיקול
שייעודו הוא לקדם את סיכויי בני הזוג להשיג את שלום הבית.
סמכותו של בית הדין הרבני להטיל עיקול על
רכוש אחד מבני הזוג במסגרת עניינים שבסמכותו, הוכרה בפסיקה עוד ב-בג"ץ 127/64
רייצ'יק נ' בית הדין הרבני האזורי, פתח-תקוה,
פ"ד יח (3) 337, 339, שם נקבע:
"אין ספק בכך שבית-הדין הרבני מוסמך להטיל עיקול על נכסים ומשרד-ההוצאה-לפועל
יבצע את העיקול... ובלבד שהענין בו דן בית-הדין יהיה בגדר סמכותו".
אם כן, סמכותו של בית הדין הרבני להטיל
עיקול - על דרך הכלל - קיימת, אולם הטלת העיקול במסגרת תביעה לשלום בית עלולה
להיות בעייתית, עקב הקושי בהגדרת גבולותיה של עילת תביעה זו. "אכן, התביעה
לשלום בית (שהיא מענייני המעמד האישי...) מעוררת בעיות קשות, בעיקר בתחום סעדי
הביניים" (בג"צ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האיזורי
בתל-אביב-יפו, פ"ד מח (2) 491, 511 (להלן: עניין לב)). עמד על כך א' רוזן-צבי:
"נכון אמנם, כי כאשר תביעה מסוימת נמצאת בסמכותו של בית-הדין
רשאי הוא להעניק סעדים נלווים ובהם הטלת עיקול על נכסי כל אחד מבני הזוג. אולם,
בחלק ניכר מן התביעות לשלום בית הסעד הנלווה הופך להיות המרכז, והוא מאפיל על
העילה המקורית, עד שהיא הופכת למעשה טפלה לו. במקרים רבים משמשת התביעה העיקרית רק
קולב לתלות עליו את הסעדים הנלווים. סעדים אלה מהווים למעשה תביעה עצמאית
ושלמה" (רוזן-צבי, בע' 115).
סמכותו של בית הדין הרבני ליתן צווים
שעניינם רכוש בני הזוג במסגרת תביעה לשלום בית, התעוררה בעניין נעים האמור. בעניין נעים,
הגישה האשה תביעה לשלום בית, ובמסגרתה, ולבקשת האשה, נתן בית הדין הרבני שני צווים
שעניינם רכוש בני הזוג: האחד, צווה על הבעל להשיב לאשתו מיטלטלין אשר לקח; והשני,
אסר על הבעל להפריע למגורי האשה בבית המגורים. בעתירה שהוגשה אל בית משפט זה, נבחן
תוקף הצווים. נקבע, כי לאור נסיבות העניין, בעוד שהצו הראשון אינו רלוונטי לתביעת
שלום הבית, ולכן ניתן שלא בסמכות, הצו השני, לעומתו, כן רלוונטי לסיכויי שלום הבית
בין בני הזוג, וניתן בסמכות. וכך נקבע, באשר לצו השני:
"בנסיבות אלה, ניתן לראות את הצו של בית הדין, אשר אסר על הבעל
להפריע למגורי האישה בווילה, כענין הנכלל בתחומי תביעה לשלום בית. בצו זה
לא נקבע כל הסדר קבוע בדבר מדור האישה והילדים... אין לראות במתן צו כזה חריגה מתחומי
סמכותו של בית הדין לדון ולהחליט בענייני נישואין" (ההדגשות הוספו, עניין נעים, בע' 209).
בלשון אחרת, לבית הדין, במסגרת סמכותו
לדון בהליך העיקרי - תביעה לשלום בית - סמכות ליתן צווי ביניים, כפי שסמכות זו
נתונה לו בכל תביעה אחרת, ובלבד - ושוב, כבכל תביעה אחרת - שצו הביניים רלוונטי
למטרת ההליך העיקרי (והשוו: בג"ץ 185/72 גור נ' בית הדין הרבני האזורי, ירושלים, פ"ד כו
(2) 765). עמד על כך א' רוזן-צבי, בהמשך לדבריו שהובאו לעיל:
"לדעתנו, ניתן להסיק מן הפסיקה מסקנה עקרונית וכללית יותר.
בית-המשפט מוסמך לבחון כל צו הניתן בעילת שלום בית, לגופו. בית-המשפט רואה עצמו
בן-חורין להכריע אם עניין מסוים או סעד מסוים נכללים בתחומי תביעה לשלום בית, או
שהם נמצאים במסגרתה - בכל מקרה על פי נסיבותיו. בפרשת נעים נ' בית הדין
הרבני האזורי, ירושלים, בוחן השופט י' כהן את הצווים השונים, שהוצאו על ידי בית-הדין הרבני
בעילת שלום בית, לגופם ובמסגרת הנסיבות של המקרה. בעקבות בדיקה פרטנית זו ולאור
העובדות של המקרה, הוא משאיר חלק מן הצווים בתוקפם ולעומת זאת - מבטל חלק אחר מהם
בשל חריגה מסמכות" (רוזן-צבי, בע' 115).
(וראו גם שם, בע' 464-465; וכן תקנה קח לתקנות הדיון בבתי-הדין
הרבניים בישראל - התשנ"ג. להרחבה על סדרי הדין הנוהגים בבית הדין הרבני,
ומקורם הנורמטיבי, ראו: עניין לב, בע' 498.)
18. חברתי, השופטת ע' ארבל, עמדה בעניין יאיר על הקשר בין הטלת העיקול ובין סיכויי בני הזוג להשיג
שלום בית, בציינה:
"מסיבה זו איני רואה לקבל את טענתו הנוספת של העותר כי בית הדין
אינו מוסמך לקחת בחשבון את הסיכוי להשיג שלום בית בבואו להכריע בשאלת המדור
והעיקול. ללא בית, לא ניתן להשיג שלום בית. אכן, בעניין זה קיימות גישות שונות
(ראו: רוזן-צבי דיני המשפחה, בעמ' 464-465). כשלעצמי, איני שוללת – אם כי לא נדרשת
הכרעה בעניין – את הגישה הסוברת כי סמכות זו נלווית – במישור העקרוני ולצרכי
המקרים המתאימים – לסמכות בית הדין לדון בתביעה לשלום בית. כך למשל, כאשר בית הדין
קובע כי התביעה לשלום בית הוגשה בכנות, כי קיים סיכוי אמיתי לאחות את הקרע בין בני
הזוג וכי לצורך כך יש להקפיא את המצב, ולמנוע את מכירת בית המשפחה על מנת להשיג
רגיעה. (השוו: סעיף 1 לחוק להסדר התדיינות בין בני-זוג, תשכ"ט-1969)".
השגת שלום בית בין בני זוג היא משימה
רגישה ועדינה. אין, לדעתי, לקבל את הדעה כי לעולם, בין שלום בית ובין עניינים
הנוגעים לרכושם של בני הזוג אין ולא כלום. "...המושג שלום בית אינו מתייחס רק
לדברים שבינו לבינה, אלא שלום בית זה מושג מורכב שמתאר מערכת יחסים שלמה בין בני
זוג" (ש' דיכובסקי "פירוק שיתוף במקרקעין", שערי צדק א (תש"ס) 99, 100). פעולה בלתי הפיכה ברכושם של בני
הזוג יכולה להוריד את הסיכויים להשיג שלום בית לטמיון. ייעודו של צו העיקול הוא,
איפוא, להקפיא - במקרים המתאימים - את המצב הרכושי של בני הזוג, בנסיון למנוע, עד
כמה שניתן, את החשש האמור. אשר על כן, צו עיקול הניתן במסגרת תביעה לשלום בית הוא
לעולם תלוי נסיבות העניין, סיכויי שלום הבית והקשר בין הסיכויים להשיג שלום בית
ובין הרכוש מושא העיקול.
19. בענייננו, אין מקום, לדעתי, להתערב בצו
העיקול שהטיל בית הדין הרבני. צו העיקול הוטל על דירת המגורים של בני הזוג. בית
הדין הרבני האזורי הטיל את העיקול בקבעו כי מטרתו היא "להעמיד את רצונה הכן
בשלום במבחן הצדק והמציאות". בית הדין הרבני הגדול הוסיף, כי "בהעדר בית
'אין שלום בית'" וכי "בית המגורים אינו מדור בלבד, אלא הוא ליבו ומהותו
של שלום הבית". בית הדין הרבני, איפוא, הגיע לידי המסקנה כי יש להטיל את צו
העיקול לאור התרשמותו כי יש מקום, בנסיבות שלפניו, לבחון את סיכויי בני הזוג להשיג
שלום בית, וכי ישנו קשר בין צו העיקול שהוטל על דירת המגורים ובין הסיכויים האמורים.
20. בית
הדין הרבני אף התרשם, כאמור, כי "רצונה של האשה בשלום בית הוא כן
ואמיתי", וזהו נתון רלוונטי שיש לשקלו במתן צו העיקול. עמד על כך הרב א'
אטלס:
"בפני ביה"ד נידונות לעתים קרובות תביעות לשלום בית המוגשות
ע"י בני הזוג. הבעיה המרכזית שמעסיקה את בית הדין היא, כיצד ניתן לעמוד על
טיבם ומהותם, והאם הן כנות ואמיתיות ומוגשות בתום לב, או שהן משמשות 'כסות עינים'
על מנת להפיק תועלת והנאה ממונית.
...
אשר על כן, גם בתביעות לשלום בית, שומה על ביה"ד לבדוק ולבחון,
האם אין בה משום 'הערמה ומרמה'" (א' אטלס "תום לב - הבסיס בתביעה
לשלו"ב", שורת הדין ה (תשנ"ט) קלא, קמ).
סוף דבר
21. מכל
מקום, וכפי שקבענו בפרשת יאיר,
מדובר בצו זמני.
סיכומו של דבר, אם תשמע דעתי, נדחה את
העתירה בלא צו להוצאות.
ש
ו פ ט ת
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופטת ע' ארבל:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ'
נאור.
ניתן היום, י"ג באלול, תשס"ה
(16.10.2005).
ה נ ש י א ש ו פ
ט ת ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04002070_C08.docעע
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il