סימון ואח' נ' עודד שחם ואח'

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 20675-07-25 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופטת רות רונן העותרים: 1. אברהם סימון 2. בת ציון סימון נגד המשיבים: 1. כבוד השופט עודד שחם 2. בית המשפט המחוזי ירושלים 3. כבוד השופט דניאל קירס 4. בית המשפט השלום נצרת עתירה למתן צו על תנאי; בקשות מטעם העותרים בשם העותרים: בעצמם פסק-דין השופטת רות רונן: לפנינו עתירה המופנית נגד החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ע' שחם) מיום 6.6.2025 בת"א 31706-06-19, בה התקבלה בקשה בעניין העותרים לפי פקודת בזיון בית משפט. בקליפת האגוז, העותרים מנהלים במשך למעלה מעשור מאות הליכים משפטיים ברחבי הארץ, רובם על בסיס טענות זהות הנוגעות למזימה כלל-מערכתית שלשיטתם נרקמה נגדם. גם לאחר דחיית תביעותיהם, ממשיכים העותרים להגיש הליכים חדשים על בסיס אותן טענות, כמו גם תביעות אישיות ותלונות במשטרה בעניין המותבים הדנים בהליכים בעניינם. על רקע ההתנהלות המתוארת לעיל, ביום 16.6.2019 הגישה המדינה בקשה לבית המשפט המחוזי בירושלים למתן צו חוסם בעניין העותרים, בה נטען בין היתר כי מדובר בתובעים סדרתיים וטורדניים העושים שימוש לרעה בהליכי משפט (ת"א 31706-06-19). בקשת המדינה נדחתה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מיום 26.12.2019 – משנמצא כי אין לבית המשפט סמכות להוציא את הצו המבוקש. על החלטה זו הגישה המדינה ערעור לבית משפט זה (ע"א 1062/20), שבעקבותיו הוחלט על מתן צו חוסם לעותרים (להלן: עניין סימון). בלשון פסק הדין: "...[ש]נוציא תחת ידינו צו חוסם, המורה כי יֵאסר על סימון (העותרים – ר. ר), יחד ולחוד, או לצד בעלי דין נוספים, להגיש בכל ערכאה משפטית תביעות או הליכים משפטיים בבקשה לבטל החלטות חלוטות, או להגיש תביעות או לנקוט בהליכים משפטיים בגין הליכים משפטיים תלויים ועומדים, או כאלה שהסתיימו. הצו לא יחול על שימוש בזכות ערעור המעוגנת בדין, ותחולתו תהא מיום מתן פסק דין זה, ועד ליום 1.1.2027" (שם, בפס' 52; להלן: הצו החוסם או הצו). בהמשך, משנתגלעה מחלוקת בין העותרים למדינה על אודות פרשנותו של פסק הדין בעניין סימון, ביום 31.5.2022 ניתנה על ידי בית משפט זה החלטת הבהרה בעניין (להלן: החלטת ההבהרה). למרבה הצער, גם לאחר מתן הצו (כמו גם החלטת ההבהרה) הוסיפו העותרים להגיש תובענות חדשות בבתי משפט שונים בעניינים הנופלים לגדר הצו. התנהלות זו הובילה למספר בקשות שהוגשו לבית המשפט המחוזי בירושלים לפי פקודת בזיון בית משפט, במטרה לאכוף את הצו החוסם. אחת הבקשות האמורות – הניצבת בליבת העתירה דנן – הוגשה על רקע טענת המדינה כי העותרים הפרו את הצו משהגישו תובענה לבית המשפט השלום בנצרת ביום 28.1.2025 (ת"א 75830-01-25; להלן: הבקשה ו-התובענה בבית משפט השלום, בהתאמה). זאת, במטרה להורות על ביטול פסק דין שניתן בהליך אחר בעניינם. העותרים מצדם טענו, בין היתר, כי הסמכות לדון בבקשה האמורה נתונה לבית משפט זה – ולא לבית המשפט המחוזי. ביום 6.6.2025 נעתר בית המשפט המחוזי לבקשה, לאחר שקבע כי התובענה בבית משפט השלום עומדת בסתירה ברורה לצו החוסם ומפרה אותו. במסגרת זו, דחה בית המשפט את טענת העותרים בעניין הסמכות, בציינו כי טענה זהה עלתה גם ביחס לבקשות קודמות שהוגשו בעניין זה, וכי היא נדחתה. הובהר כי בהתאם לפסיקה, הליכים לפי פקודת בזיון בית משפט הנוגעים לפסקי דין שניתנו במסגרת ערעורים בבית משפט זה, יש לברר בערכאה הדיונית בו החל ההליך. בהקשר זה הודגש, כי קריאת פסק הדין בעניין סימון מגלה בבירור כי לא הייתה כל כוונה לסטות מן ההלכה האמורה במקרה של הפרת צו חוסם. מכאן העתירה שלפנינו, בה טוענים העותרים כי ההחלטה נושא העתירה ניתנה תוך חריגה חמורה מסמכות. זאת, לשיטתם בניגוד מוחלט להחלטת ההבהרה – בה נקבע כי בית המשפט המוסמך לדון בבקשה לפי פקודת בזיון בית משפט הוא בית המשפט נותן הצו. לפיכך, לטענתם, משהצו ניתן על ידי בית משפט זה – הוא בעל הסמכות לדון בבקשה. העותרים מדגישים כי ההחלטה נושא העתירה יצרה "סתירה חזיתית" עם החלטה שניתנה בתובענה בבית המשפט השלום – בה נקבע לשיטתם כי אין מדובר בהפרה של הצו. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה על נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דינה להידחות על הסף, אף בלא צורך בתגובת המשיבים. כידוע, בית משפט זה, בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, אינו משמש כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי משפט אחרים (ראו מיני רבים: בג"ץ 5561/23 גורודצקי נ' בית המשפט לתביעות קטנות, פסקה 3 (25.7.2023); בג"ץ 8143/21 צדיק נ' מנהלת הארנונה בעיריית רמת גן, פסקה 4 (28.11.2021); בג"ץ 4660/23 שלתיאל נ' בית המשפט השלום באר שבע, פסקה 3 (2.7.2023)). ככלל, בית משפט זה יסטה מן הכלל האמור, אך ורק במקרים יוצאי דופן, שבהם מתגלה טעות בסיסית שיורדת לשורש העניין או שרירות קיצונית – ובהיעדר סעד חלופי מתאים (ראו מיני רבים: בג"ץ 7189/22 עלי נ' דורון זר, כונס הנכסים, פסקה 6 (20.12.2022); בג"ץ 6618/16 לשם נ' משרד המשפטים, רשות האכיפה והגביה, פסקה 7 (28.8.2016)). בהינתן אמות מידה מחמירות אלה, לא מצאנו כי נסיבותיו של המקרה דנן נופלות לגדר המקרים הנדירים שבהם טענת חריגה מסמכות דוגמת זו שהעלו העותרים, תצדיק סטייה מן הכלל האמור. זאת, בין היתר, בשים לב לכך שלרשות העותרים עומד סעד חלופי בדמות של הגשת הליך ערעורי מתאים על ההחלטה נושא העתירה; כמו גם לאור העובדה שאין זו הפעם הראשונה שבה נדחית טענה זו המועלית על-ידי העותרים (ראו: החלטותיו של בית המשפט המחוזי מיום 7.10.2024, בפסקה 7; מיום 20.12.2023 בפסקה 3; ומיום 22.2.2023 בפסקה 6). מכל מקום, דין העתירה להידחות גם לגופם של דברים – משלא מצאנו כי החלטתו של בית המשפט המחוזי ניתנה בהיעדר סמכות. הלכה מושרשת היא כי מקומה של בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט להתברר בערכאה הדיונית, וזאת אף אם ההחלטה הרלוונטית ניתנה בהליך הערעור (ראו: ע"א 2593/15 החנוכי נ' אוצר מפעלי ים בע"מ (30.7.2018); ע"א 1842/21 פרי נ' גרון, פסקה 1 (25.1.2022); בע"א 3858/16 NET INERNATIONAL PROPERTY LIMITED נ' איתן ארז בתפקידו כנאמן לנכסי רחל סופר (23.3.2022)). כך, דברים אלה באו לידי ביטוי בבירור במסגרת ב"ש 743/85 ספרון נ' ספרון, פ"ד לט(3) 195 (1985): "המקום המתאים לדון בבקשה על-פי הפקודה הוא, במקרה זה, בית המשפט קמא. בהליך הערעור נערכת 'ביקורת על החלטה שיפוטית, שניתנה מקודם על-ידי בית-משפט או טריבונל אחר' [...] לשון אחר, הערכאה היושבת לערעור נותנת אותו פסק-דין, אשר הערכאה הדיונית צריכה הייתה לתתו. יש איפוא להתייחס לפסק הדין של בית-משפט זה כהחלטה המתקנת את החלטתו של בית המשפט קמא. לאור שיקולים אלה, אם אין בעל דין מציית לנאמר בפסק הדין – ולו גם לאחר שתוקן בערעור – המוסמך לכוף ציות לנאמר שם הוא בית המשפט קמא. אכן, לפי סעיף 6 לפקודה, גם ערכאה היושבת לערעור מוסמכת לכוף ציות להחלטותיה, כגון לצו שנתנה במהלך הדיון התלוי עדיין ועומד בפניה, אך שונה המצב, כאשר הדיון בערעור כבר תם ונשלם, שאז רואים את פסק הדין לצורך אכיפת הנאמר בו כמעשה ידיה של הערכאה הדיונית". בענייננו, כאמור, הצו החוסם שהושת על העותרים בבית משפט זה בעניין סימון – ניתן במסגרת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים. לפיכך, בהתאם להלכה האמורה – בית המשפט המחוזי הוא הערכאה הדיונית המוסמכת לדון בבקשות לפי פקודת בזיון בית משפט בעניין הפרתו של הצו האמור. העותרים בעתירתם מנסים להיתלות על דבריו של בית משפט זה בהחלטת ההבהרה – בה צוין כי "אם המתדיין הטרדן יתמיד בטורדנותו, יוכל אותו גורם שעתר לקבלת הצו מלכתחילה [...] להגיש לבית המשפט נותן הצו, בקשה לפי פקודת בזיון בית משפט". לטענתם, משעה שבעניינו ניתן הצו על-ידי בית משפט זה – הוא גם המוסמך לדון בבקשות בהתאם לפקודת בזיון בתי המשפט – ובכלל זה בבקשה שבנידון. אין לקבל זאת. עיון בהחלטת ההבהרה מגלה כי בית משפט זה לא ביקש לחרוג מהכלל שפורט לעיל בכל הנוגע לבקשות שעניינן הפרת צו חוסם. כך למעשה, את הציטוט עליו הסתמכו העותרים אין לקרוא בחלל ריק. לפניו, קבע בית המשפט במפורש כי הסמכות ליתן צו חוסם מהסוג שניתן בענייננו נתונה לבית המשפט המחוזי, תוך שציין מפורשות כי: "מן ההיבט הפרוצדורלי, הרי שדרך המלך להוצאת צו מניעה אישי, היא בפתיחת הליך נפרד, בבית המשפט המחוזי, שבו תתבקש הוצאת צו המניעה". על רקע זה, נפסק כי בקשה לפי פקודת בזיון בית המשפט, הנוגעת לאכיפת צו כאמור – תתברר לפני בית המשפט נותן הצו. היינו, לפני בית המשפט המחוזי. בשולי הדברים יוער, כי העותרים מלינים על "סתירה חזיתית" שנוצרה בין החלטתו של בית המשפט המחוזי לבין החלטה שניתנה בתובענה בשלום. ברם, לעניין זה מובן כי אין להם להלין אלא על עצמם – ובוודאי שאין בכך כדי לשנות מן המסקנה האמורה. העתירה נדחית אפוא. העותרים יישאו בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 7,500 ש"ח. ניתן היום, י"ח תמוז תשפ"ה (14 יולי 2025). יעל וילנר שופטת עופר גרוסקופף שופט רות רונן שופטת