פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2066/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2066/12 ע"פ 2069/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערער בע"פ 2066/12: פלוני המערער בע"פ 2069/12: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בתל אביב-יפו מיום 1.2.12 בת"פ 26818-04-10 שניתן על ידי כבוד השופטת י' אמסטרדם תאריך הישיבה: י"ז בשבט התשע"ג (28.1.2013) בשם המערער בע"פ 2066/12: עו"ד ניר אלפסה בשם המערער בע"פ 2069/12: עו"ד גלאון קפלנסקי; עו"ד לירון שרקוביק בשם המשיבה: עו"ד סיגל מבלום בשם שירות המבחן לנוער: גב' שלומית מרדר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו שני ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בתל אביב-יפו (ת"פ 26818-04-10, כבוד השופטת י' אמסטרדם) מיום 1.2.2012. 2. המערערים הורשעו, על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו להם בכתב אישום מתוקן. במסגרת זו, מיוחסים למערער 1 חמישה אישומים ולמערער 2 ארבעה אישומים. במסגרת האישום הראשון מיוחסות למערערים עבירות של גרם חבלה חמורה בנסיבות מחמירות [בחבורה ובאמצעות נשק קר] לפי סעיף 333 בצירוף 335(א)(1)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ושוד בנסיבות מחמירות [בצוותא חדא ובנשק קר] לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. במסגרת אישומים 4-2 מיוחסת למערערים, בכל אישום, עבירה של שוד בנסיבות מחמירות, שבוצעו כולם באמצעות סכין, בצוותא חדא על ידי שניהם ועם אחרים. במסגרת האישום החמישי מיוחסת למערער 1 עבירה נוספת של שוד בנסיבות מחמירות, שבוצע בשיתוף אחרים, באמצעות סכין. המערער 1 הורשע גם בביצוע עבירה של החזקת אגרופן שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין בתיק ת"פ 45114-02-10, שצורף לתיק זה. במסגרת הסדר הטיעון הוסכם כי יוגשו תסקירי שירות מבחן בעניינם של המערערים וכי הצדדים יטענו לעונש באופן חופשי. במסגרת זאת, הודיעה המשיבה כי בכוונתה לטעון לעונש של מאסר בפועל. 3. על פי המתואר בכתב האישום המתוקן, במסגרת האישום הראשון, ביום 23.10.2009, בעוד הם מצויים בגילופין, נתקלו המערערים ונאשם נוסף בכתב האישום (להלן: ג') במתלונן א' (להלן: א'), אשר הם סברו כי תקף בעבר אדם קרוב אליהם. המערערים הובילו את א' לסמטה חשוכה תוך שהם מבקשים לשוחח עימו, ובהגיעם תקפו אותו והכניסו אותו לתוך מחסן סמוך. שם, הם בעטו בו, הכו אותו באכזריות באמצעות חפצים שונים ושפכו עליו חול. כן, המערער בע"פ 2069/12 (להלן: המערער 2) הצליף בגבו של א' באמצעות כבל. על אף ניסיונותיו של א' להוכיח כי הוא אינו האדם שהם סוברים שהוא, המערערים המשיכו במעשיהם. במהלך האירוע נטלו המערערים מכיסו של א' את מכשיר הטלפון הנייד שלו, 80 ש"ח ושרשרת זהב שענד. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו לא' סימני חבלה רבים בראשו ובגבו, פצע רחב בעורפו, שפשופים ונפיחות בחלקי גוף שונים. 4. במסגרת האישום השני, ביום 11.2.2010, בעוד הם מצויים בגילופין, נפגשו המערערים וג', רכשו סכינים, ונכנסו לחדר שירותים אליו נכנס קודם לכן המתלונן ר' (להלן: ר'). המערער בע"פ 2066/12 (להלן: המערער 1) וג' איימו על ר' בעזרת הסכינים ודרשו את כספו כאשר אחד מהם מצמיד את הסכין לגופו. המערערים וג' ערכו חיפוש בתיקו ועל גופו של ר' ונטלו את מכשיר הטלפון הנייד ואת כרטיס האשראי שלו. בהמשך לכך, הצמידו את הסכין לגופו של ר' ודרשו שיאמר להם את הקוד הסודי לכרטיס. ג' עזב לכיוון הכספומט בעוד המערערים נשארו שומרים על ר'. ג' משך 2,000 ש"ח מחשבון הבנק של ר' והעביר את הכרטיס למערער 2 אשר משך 2,000 ש"ח נוספים. המערער 1 וג' איימו על ר' שלא יעזוב את תא השירותים במשך שעה וכל השלושה התחלקו בכספי השוד ביניהם. 5. במסגרת האישום השלישי, ביום 19.2.2010, בעוד הם מצויים בגילופין, פגשו המערערים ונאשם נוסף שהועמד לדין יחד עימם בבית המשפט המחוזי (להלן: י'), את אלעד ודניס (להלן: המתלוננים). המערער 2 וי' הובילו את אלעד לחניון תת קרקעי בעוד המערער 1 מלווה את דניס. אלעד ניסה להתנגד, וכתגובה המערער 2 ו-י' נתנו לו אגרוף ודחפו אותו. באותה העת איים המערער 1 על דניס באמצעות סכין. כאשר ראה המערער 1 שאלעד מנסה לברוח הוא בעט בו ברגלו השמאלית עד שנפל ונתפס על ידי המערער 2 וי'. המערערים וי' הצמידו את המתלוננים לשער החניון, הכו בהם באגרופים ובעיטות ואיימו עליהם כי אם לא יוציאו את כל רכושם מכליהם "יפוצצו אותם במכות". אלעד מסר להם את מכשיר הטלפון הנייד ואת ארנקו. המערער 1 ערך חיפוש על המתלוננים, נטל את כרטיס האשראי של דניס ודרש ממנו כי יאמר לו את הקוד הסודי תוך שהוא מאיים עליו באמצעות סכין. המערער 2 וי' החלו תוקפים את דניס באגרופים עד שהמערער 2 עזב את החניון לכיוון הכספומט ושב לאחר שמשך 1,000 ש"ח. המערער 1 וי' נטלו סכין שהייתה ברשותו של דניס וי' דקר את אלעד ברגלו השמאלית ובחזה בעוד דניס נדקר בירכו הימנית, לא ידוע על ידי מי מהנאשמים. על אף שדימם, הורו המערער 1 וי' לאלעד להסתובב עם הפנים לשער ובשל תשישותו הוא איבד הכרה. לאחר מכן, השלושה הורו למתלוננים להתפשט מבגדיהם כליל, נטלו את הבגדים והשליכו אותם מעבר למעקה. השלושה הורו למתלוננים לא לצאת מהמקום עד ליום המחרת בעוד שהמערער 1 מציין כי הם מתצפתים עליהם ואם יראו אותם עוזבים יהרגו אותם. כתוצאה ממעשים אלו נגרמו לאלעד שני חתכים ברגלו השמאלית וחתך בחזה ולדניס נגרם חתך בירך ימין. 6. במסגרת האישום הרביעי, ביום 12.3.2010, בעוד הם מצויים בגילופין ומצוידים בסכינים, נתקלו המערערים וג' במתלונן מתן (להלן: מתן) וחברתו. המערער 1 וג' דרשו את כרטיס האשראי של מתן ואת הקוד הסודי בעוד המערער 1 מצמיד את סכינו לרגלו של מתן. הנאשמים נטלו ארנק, סיגריות ואת מכשיר הטלפון הנייד שלו. ג' משך 100 ש"ח מחשבונו של מתן. 7. במסגרת האישום החמישי, ביום 30.3.2010, בעוד הם מצויים בגילופין, הגיעו המערער 1 וג' לחניון בו שהו המתלוננים פ' וב'. ג' ביקש מב' לבצע שיחה ממכשיר הטלפון הנייד שברשותו והוא נענה. לפתע הצמיד ג' סכין לגופו של ב' ודרש ממנו את ארנקו ואת מכשיר הטלפון הנייד שלו. המערער 1 ערך חיפוש בכיסיו של ב' ולקח את חגורת מכנסיו. המערער 1 וג' נטלו מהמתלוננים את הארנקים ומכשירי הטלפון הנייד שברשותם ונטלו סך של 20 ש"ח מכל ארנק. אדם נוסף ששהה עם הנאשמים במקום הורה למערער 1 להפשיט את הבגדים מהמתלוננים על מנת שלא יברחו והמערער 1 וג' לקחו את בגדיהם והשליכו אותם לגג סמוך. 8. ביום 1.2.2010 הטיל בית המשפט על המערערים את העונשים הבאים: 15 חודשי מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים; פיצוי בסך 2,000 ש"ח למתלונן א', 1,500 ש"ח למתלונן ר', 2,000 ש"ח לכל אחד מהמתלוננים דניס ואלעד, 1,000 ש"ח למתלונן מתן וכן תשלום על ידי המערער 1 בסך 500 ש"ח לכל אחד מהמתלוננים פ' ו-ב'. בגזר דינו, התייחס בית המשפט לחומרת המעשים ולנסיבות ביצועם - עבירות מתוכננות ושיטתיות, שבוצעו בעוברי אורח ללא כל קינטור מצידם. בית המשפט התייחס לשיקולי השיקום שיש לשקול כאשר גוזרים את עונשם של קטינים, וקבע כי במקרה זה יש לאזנם אל מול האלימות הגוברת בקרב הנוער והצורך למגרה. בהקשר זה, בית המשפט התייחס לתסקירי שירות המבחן לנוער שהוגשו בעניינם של המערערים בהם הומלץ להציבם תחת השגחה במוסדות טיפוליים ולהטיל על המערער 2 מאסר על תנאי משמעותי ועל המערער 1 מאסר שירוצה בדמות של עבודות שירות. בהמשך, ציין בית המשפט כי יש לשקול את הסבל שנגרם למתלוננים עקב האלימות הקשה שהופעלה כלפיהם באשר הם נתקפו על ידי חבורה ונותרו חסרי ישע. משכך, קבע בית המשפט כי לא ניתן לאפשר במקרה זה ענישה מקלה, אף אם הוכח כי המערערים החלו משפרים את דרכיהם. יחד עם זאת, בית המשפט נתן משקל לגילם הצעיר של המערערים, להשתלבותם במסגרת טיפולית, לחרטה שהביעו וכן להודאתם. 9. מכאן הערעור שלפנינו. עיקר טענתם של המערערים היא כי עקב היותם קטינים, היה ראוי לתת משקל מכריע לשיקולי השיקום בעניינם, כפי המגמה המשתקפת בחקיקה ובפסיקה. עוד מדגישים המערערים את תסקירי שירות המבחן לפיהם הם שיפרו דרכיהם, והוכיחו זאת לאורך תקופה ארוכה בה שהו במוסדות טיפוליים. לטעמם, שליחתם למאסר תקטע את ההליך השיקומי בו החלו והוא ירד לטמיון. בהקשר זה, טוענים המערערים כי יש לתת משקל לרקע הסוציו-אקונומי ממנו באו. לטענתם, עובדת השתייכותם לקהילה האתיופית, הסובלת מעוני, אפליה וקשיי התאקלמות, צריכה להוות שיקול להקלה בעונשם. המערער 2 מוסיף וטוען כי היה מקום לתת משקל לכך שהעבירות בוצעו בעת שהיה שרוי בגילופין, ולחלקו היחסי באירועים, הפחות לגרסתו, לעומת הנאשמים האחרים. כן מוסיף כי יש לתת משקל לחרטה שהביע. לבסוף, טוען המערער 2 כי קיימים פערי ענישה בינו ובין ג', אשר עליו הוטלו 20 חודשי מאסר בפועל. אכן עונש זה חמור יותר, אך לגרסתו שיקומו של ג' נכשל לחלוטין לעומת שיקומו שצלח במידת מה. 10. מנגד, טוענת המשיבה כי העבירות שבוצעו על ידי המערערים הן חמורות ונסיבות ביצוען הן קשות. לטענתה, ניתנה למערערים הזדמנות להשתקם, הן טרם הדיון בבית משפט זה והן בששת החודשים מאז הדיון הראשון בעניינם, אולם התסקירים אינם חיוביים באופן מובהק. 11. ביום 27.6.2012 התקיים דיון בערעור בפנינו. טרם הדיון התקבל תסקיר נוסף של שירות המבחן לנוער בעניינם של המערערים. לפי התסקיר בעניינו של המערער 1, הוא עבר תהליך מורכב בו למד להשתמש בכלים נורמטיביים לפתרון בעיות ונראה כי מביע מחויבות לשינוי דרכו וחרטה כנה על מעשיו. על כן, ניתנה המלצה טיפולית בעניינו וכן הומלץ להטיל עליו מאסר שירוצה בדרך של עבודות שירות. באשר למערער 2, התרשמות שירות המבחן הייתה כי הוא מבטא חרטה על מעשיו ונראה שהוא מבין את השלכותיהם. כמו כן, צוין כי הוא עבר דרך משמעותית בתקופת שהותו במוסד הטיפולי והוא מוכיח שבחר בדרך של שיקום. על כן, אף בעניינו ניתנה המלצה טיפולית וכן המלצה כי ירצה עונש מאסר בעבודות שירות. באותו היום, החלטנו כי לאור התקדמות המערערים כפי שניכרת בתסקירים יש לדחות את הדיון בעניינם בשישה חודשים ולאפשר לשירות המבחן להגיש תסקירים עדכניים בעניין התקדמות שיקומם. 12. טרם הדיון ביום 28.1.2013, התקבל תסקיר שירות מבחן משלים לפיו המערער 1 התקשה להיטמע במסגרת החדשה בה הושם, התקשה להתמיד בעבודה ולא שיתף מעצמו בפן הטיפולי. עם זאת, לאחר חזרתו למסגרת הראשונית בה שהה, תפקודו היה חיובי יותר אך הוא לא מיצה את הזדמנויות הטיפול שזימנו לו. בתקופה הסמוכה למתן התסקיר חלה נסיגה בהתנהגותו שכן הוא לא שיתף פעולה עם הצוות הטיפולי ודרש מנערים בתחילת דרכם כי יתנו לו את הרכוש שלהם. ביום 1.1.2013 הוצא המערער 1 לחופשה ומששב סירב לתת בדיקת גילוי שתן הנהוגה לאחר חזרה מחופשה. בעקבות כך, בשל אי היכולת לשלבו חזרה בקהילה, הוא הוצא לחופשה נוספת ומששב שינה התייחסותו ושיתף פעולה. עם זאת, בשל הנסיגה בהתקדמותו, נמנע שירות המבחן מלתת המלצה טיפולית בעניינו. באשר למערער 2, על אף שהתקשה תחילה להשתלב בהליך הטיפולי אליו הועבר, הוא הפגין התמדה ורצון לשפר את דרכיו, ולאחר תקופה מסוימת תפקודו בעבודה הוא חיובי מאוד. עם זאת, הצוות הטיפולי הסיק כי עיקר התקדמותו היא בפן התפקודי ולא בפן הרגשי והקוגניטיבי. לפיכך, דבק שירות המבחן בהמלצתו הראשונית לפיה עליו להשלים טיפול ולאחר מכן לבצע מאסר שירוצה בדמות עבודות שירות. 13. לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור על צרופותיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בעל פה וכן את עמדת שירות המבחן לנוער, מצאנו כי דין הערעור להדחות. 14. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, בפסקה 11 (29.1.2009)). בתוך כך, אין מדיניות הענישה זהה מקום בו בוצעו עבירות בידי בגירים ובידי קטינים, ובמקרים בהם בוצעו העבירות על ידי קטינים, על בית המשפט לתת משקל מרכזי ביותר לשיקולי השיקום (ראו: ע"פ 5048/09 פלוני נ' מדינת ישראל (14.2.2010)). יתר על כן, כאשר עסקינן בקטינים, נכון בית משפט זה לא פעם לתת משקל מוגבר אף להתקדמות ההליך השיקומי בתקופה שבין גזר דינו של בית המשפט המחוזי ובין הדיון בערכאה זו. זאת, שכן לא פעם יכול קטין בפרק זמן זה לעבור תהליך שיקומי משמעותי, שיצדיק את ההתערבות בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, אף שבעת שגזר הדין ניתן הוא שיקף איזון ראוי של שיקולי הענישה השונים, כפי שעמדו לפני בית המשפט באותה העת. 15. במקרה שבפנינו, התלבטנו האם יש מקום להקל בעונשם של המערערים. שבנו ועיינו בתסקירי שירות המבחן בעניינם ושמענו את עמדתו, ובסופו של יום, חרף המלצתו של שירות המבחן, נראה כי מדובר בתסקירים מעורבים, שאינם משקפים במידה מספקת של ודאות הצלחה של המהלך השיקומי. בתוך כך, ברור לנו שלא פעם זהו טיבו של הליך השיקום, המתקדם מעט ונסוג מעט, ואיננו מצפים שאדם ישנה את מנהגיו ביום אחד. יחד עם זאת, כדי לבכר את שיקולי השיקום על שיקולי ההרתעה, עלינו להשתכנע כי התהליך השיקומי מתקדם דיו. מקל וחומר שעלינו להשתכנע כי הקטינים עצמם לא ישובו לסורם ויהוו סכנה לציבור אם יוקל עונשם והם לא יירצו מאסר בפועל. 16. בהקשר זה בהליך שבפנינו, גם בית המשפט המחוזי וגם אנו עשינו מאמצים רבים בכדי לאפשר למערערים למצות את מסגרות השיקום מחוץ לכותלי בית הסוהר. נדמה כי למערערים ניתנה הזדמנות רחבה לשנות את דרכיהם, שכן הם שהו למעלה משנתיים במוסדות טיפול שונים. כמו כן, לאחר שראינו כי קיימים ניצני שינוי, דחינו את ההכרעה בעניינם בשישה חודשים נוספים. עם זאת, נראה כי המערערים לא השכילו לנצל עד תום את ההזדמנויות שניתנו להם. בתוך כך, החשש כי המערערים ישובו לסורם, והנסיבות הקשות ביותר של העבירות עליהם שבו פעם אחר פעם, מטים את הכף נגד ההקלה בעונשם. זאת, כאשר ברקע לדברים עומד מתחם הענישה בגין עבירות מסוג זה, שהינן חמורות ביותר (ראו בשינויים המחוייבים: ע"פ 9291/08 פלוני נ' מדינת ישראל (11.6.2009), ת"פ (חי') 3049/04 מדינת ישראל נ' סמואל (10.4.2005)). 17. בטרם סיום, יצוין כי לא נעלם מעיננו הרקע הסוציו-אקונומי הקשה ממנו הגיעו המערערים. צוין בהקשר זה לאחרונה כי: "במקום בו אנו מזהים מעגל קסמים של מצוקה ועבריינות (ובמקרה הנוכחי, מצוקה חריפה מגיל ילדות) הדרך לקטיעתו אינה באמצעות החמרת הענישה, אלא באמצעות שיקום אפקטיבי ויצירת מנגנונים המאפשרים את המשך תהליך השיקום לאחר ריצוי העונש, לרבות שיקום כלכלי. העדרם של מנגנונים מסוג זה, ראוי שיציב מראה למול פניה של המערכת הפלילית, ויוביל לבחינה עצמית ולהקמת מערך מסייע ותומך לעבריינים שריצו את עונשם" (רע"פ 659/13 אביכזר נ' מדינת ישראל (28.1.2013). יחד עם זאת, כפי שצוין באותה הפרשה, רקע סוציו-אקונומי קשה אינו יכול להוות הצדקה לעבריינות. ברי, כי כל תוכנית שיקום מחוץ לכתלי בית הכלא יכולה לרקום עור וגידים רק לאחר שזוהתה נכונות ממשית של המבקש להשתקם להשתלב בה, כמו גם לאחר שהמסוכנות שלו במהלך תקופת השיקום פחתה. בטוחני כי שירות בתי הסוהר יפעל לשיקומם האפקטיבי של המערערים, ויאפשר להם לשוב לחייהם כאזרחים שומרי חוק לטובתם ולטובת הסובבים אותם. אנו תקוה כי גם לאחר שיסיימו לרצות את עונשם לא יפסיקו המערערים את המסלול השיקומי, ולא ישובו לעסוק בפעילות עבריינית. נוכח כל האמור, הערעור נדחה. המערערים יתייצבו במזכירות בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו ביום 25.2.2013 לא יאוחר מהשעה 9:00 לתחילת ריצוי עונשם. ניתן היום, כ"ה בשבט התשע"ג (5.2.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12020660_H07.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il