בלאל קואסמי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2064/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2064/14 ע"פ 2700/14 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט מ' מזוז המערער בע"פ 2064/14 והמשיב בע"פ 2700/14: בלאל קואסמי נ ג ד המשיבה בע"פ 2064/14 והמערערת בע"פ 2700/14: מדינת ישראל ערעורים על הכרעת דין מיום 11.2.2014 ועל גזר דין מיום 4.3.2014 של בית המשפט המחוזי בירושלים בת"פ 2646-03-12 שניתנו על ידי כבוד השופט ר' כרמל. תאריך הישיבה: ל' בכסלו התשע"ה (22.12.14) בשם המערער בע"פ 2064/14 והמשיב בע"פ 2700/14: עו"ד יעקב קמר; עו"ד מירב זמיר בשם המשיבה בע"פ 2064/14 והמערערת בע"פ 2700/14: עו"ד עדי שגב פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעורים על פסק דין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט ר' כרמל) בת"פ 2646-03-12 מיום 4.3.2014, בו הורשע המערער בע"פ 2064/14 (להלן: המערער) בחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); נשיאת נשק לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין; וחבלה במזיד ברכב לפי סעיף 413ה לחוק העונשין, וזוכה מעבירה של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין. בשל הרשעתו בעבירות אלה גזר בית המשפט על המערער ארבע וחצי שנות מאסר לריצוי בפועל ועשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום השחרור, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה מסוג פשע. כתב האישום 1. ביום 22.2.2012 הגיעו שני בני משפחה (להלן: המתלוננים 2-1) לחנות לכלי בית בשכונת בית חנינא שבירושלים, אשר הופעלה על ידי בני משפחת המערער. השניים הגיעו לחנות על רקע סכסוך עסקי שהתגלע בינם לבין משפחת המערער, במסגרתו טענו המתלוננים לזכויות בחנות. באותה עת נכחו בחנות המערער וכן אחדים מבני משפחתו. המתלוננים ביקשו ליטול סחורה מהחנות וכתוצאה מכן התפתחו בין הצדדים חילופי דברים קצרים. בשלב מסוים השליך אחד הנוכחים חפץ מזכוכית לעבר אחד המתלוננים, אדם נוסף הכה אחד מהם והמערער ואחרים החלו דוחפים את המתלוננים. בשלב מסויים הגיע למקום אדם נוסף ממשפחת המתלוננים (להלן: המתלונן 3), ועל פי הוראת המתלונן 1 הביא מרכבו של המתלונן 1 תרסיס גז מדמיע, ושב לחנות. בשלב זה, ובעת שהמתלוננים 1 ו-2 החלו נמלטים מהחנות, נכנסו המערער ואחרים למחסן והמערער הגיח ממנו כשהוא חמוש באקדח. בשל פחדו מהמערער החל המתלונן 3 לרסס גז מדמיע בחנות, והחל להימלט אף הוא מהחנות. המערער ירה שני כדורים לעבר המתלוננים 1 ו-2 במנוסתם, ואחד מהם פגע בידו של המתלונן 1. המערער החל רודף אחרי המתלוננים 1 ו-3 ובמהלך המרדף ירה ופגע במתלונן 3 ברגלו. המתלונן 1 המשיך במנוסה, המערער חידש את מרדפו אחריו, וירה ופגע שוב בידו וצעק לעברו "היום אתה מת, לא יעזור דבר". המתלונן 1 הצליח להימלט והתחבא מתחת לאוטובוס תוך שהמערער מחפשו ויורה לעבר האוטובוס אשר ניזוק מקליעים אשר חדרו לתוכו. בסופו של דבר הצליח המתלונן 1 להימלך לעבר חצר של מסגד סמוך. הכרעת הדין 2. ראשית דן בית המשפט המחוזי בהתרחשות הכללית בזירת האירועים. הוא קבע כי המתלוננים הם שהגיעו לעסק של משפחת המערער והם שהחלו להפעיל אלימות, להשליך חפצים, ולרסס גז מדמיע. אולם, כאשר האירוע הסלים היה זה דווקא בן למשפחת המערער אשר פתח בירי. בית המשפט קיבל בעניין זה את גרסת המתלוננים, לפיה אחד הנוכחים בחנות נכנס אל מאחורי החנות, חזר עם אקדח והחל בירי לכיוונם. בתוך כך דחה בית המשפט את טענת המערער לפיה ייתכן שהמתלוננים נפגעו באירוע אחר, וקבע כי טענה זו נטענה "בעלמא". כן קיבל בית המשפט את גרסת המתלוננים לפיה היורה לא הסתפק בגירושם מהחנות, אלא דלק אחריהם תוך שהמשיך לעשות שימוש באקדח. בית המשפט קבע כי הסתירות המסוימות בין דברי המתלוננים בהודעותיהם לבין דברים שמסרו בעדותם לפניו הן חסרות משקל ממשי, והן "תוצאה של מסירת פרטים בנוגע עם הליך סוער וטראומתי". 3. בשלב השני דן בית המשפט המחוזי בשאלת זהותו של היורה. בית משפט קבע כי היה זה המערער אשר עשה שימוש באקדח, כמתואר בכתב האישום. בתוך כך דחה בית המשפט את גרסת המערער לפיה בשעת הירי הוא היה בחנות סמוכה ואימץ את גרסאות המתלוננים אשר זיהו את המערער כיורה. בית המשפט ציין כי המתלונן 1 זיהה את המערער במסדר הזיהוי באופן וודאי, והפנה להסברו של מתלונן זה לפיו לא ניתן לשכוח סיטואציה ייחודית מעין זו. גם המתלונן 2 זיהה את המתלונן במסדר הזיהוי באופן וודאי. המתלונן 3 נמנע אמנם בשתי חקירותיו הראשונות מלמסור את גרסתו, והסביר זאת בחשש שהמערער יפגע בו, אך מאוחר יותר זיהה את המערער כיורה. בית המשפט המחוזי קבע כי עדויות המתלוננים באשר לזהות היורה הן מהימנות ואמינות ויש לסמוך עליהן. בית המשפט ציין כי המתלוננים 1 ו-2 לא הכחישו את תרומתם לפרוץ האלימות והוסיף וקבע כי גרסתם בנוגע לפציעות שספגו מגובה במסמכים רפואיים. כן קבע בית המשפט כי גרסאות המתלוננים היו עקביות והשתלבו עם כלל האירועים. בית המשפט דחה את עמדת המומחה מטעם המערער, אלכס פלג, אשר קבע כי המערער איננו היורה וזאת בהתבסס על ממצאי בדיקת שרידי ירי ובדיקת פרופרינט וכן על העובדה שלא נמצאו תרמילי אקדח בזירת האירוע. בית המשפט אימץ בעניין זה את עמדת המומחה מטעם המאשימה, פקד אלעד יזרעאלי, לפיה שרידי ירי מתפוגגים במהירות רבה ועל כן העובדה לפיה לא נמצאו שרידים שכאלו על המערער אינה יכולה להוביל למסקנה כי לא היה זה המערער אשר ביצע את הירי. 4. לאור האמור לעיל הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בעבירות שברישא. אולם, בית המשפט קבע כי יש לזכות את המערער מעבירת האיומים, שכן מעשי המערער בהקשר זה נבלעו בעבירת החבלה בכוונה מחמירה. גזר הדין 5. בית המשפט המחוזי קבע, בהתבסס על מדיניות הענישה הנהוגה ועל מכלול השיקולים, כי מתחם העונש ההולם את נסיבות ביצוע העבירה נע בין שלוש לתשע שנות מאסר לריצוי בפועל. בית המשפט ציין כי המערער אמנם הופתע מהתנהלות המתלוננים ומהאלימות בה נקטו, אך היה זה המערער אשר עשה שימוש בנשק חם. המערער אף לא הסתפק בהברחת המתלוננים מהחנות אלא המשיך ודלק אחריהם כברת דרך ארוכה, "גילה דבקות" במטרה והמשיך לירות לעברם הרחק מהחנות. בית המשפט קבע כי התנהלות זו אינה קשורה לסכסוך האלים שפרץ בחנות, גם אם הסכסוך החל על ידי המתלוננים. עוד ציין בית המשפט כי הפגיעות מהן סבלו המתלוננים לא היו קלות ערך. כן שקל בית המשפט, כשיקולים לקולא, את גילו הצעיר של המערער ואת העובדה שהוא נעדר עבר פלילי. לאור האמור לעיל גזר בית המשפט על המערער את העונשים שברישא. טענות המערער 6. המערער – באמצעות בא כוחו עו"ד יעקב קמר – טוען כי "מרביתה של הכרעת הדין היא ברירה של ראיות שמתיישבות עם הרשעה והתעלמות מפגמים רבים בראיות התביעה – ובלי הסבר שמניח את הדעת". בתוך כך תוקף המערער רבים מממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט המחוזי ואף הפנה בנימוקי ערעורו לשורה של סתירות אשר נפלו, לשיטתו, בעדויות ובהודעות עדי המשיבה. בדיון שנערך לפנינו טען בא כוח המערער כי הגיעה העת לשנות את ההלכה המושרשת אשר לפיה ערכאת הערעור תמעט להתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. כן טוען המערער כי המשיבה התנהלה באופן בלתי ראוי במהלך המשפט, עת גרמה ל"תיקון" עדויות "בהתאם לצורך" ואף ל"הכתבת חלקים מההודעות במשטרה והכל בהתאם לנוחותה מעת לעת". המערער מבקש כי בית משפט זה "יקבל" את הודעות עדי התביעה, מהן ניתן ללמוד, לשיטת המערער, כי נפלו סתירות שונות בגרסאות עדים אלו. כן טוען המערער כי במסדר הזיהוי אשר נערך למתלוננים נפלו פגמים רבים. בין היתר מציין המערער כי המסדר נערך כחמישה ימים לאחר האירועים, זאת הגם שהמתלוננים מסרו כי ביכולתם לזהות את היורה מיד בסמוך לאירועים. כן טוען המערער כי המתלוננים ידעו לנקוב בשמו של המערער עוד טרם נערך המסדר, עובדה המפחיתה ממשקלו של הזיהוי במסדר. עוד מפנה המערער לקטעי עדות מהם עולה כי שמו "נמסר" לעדים עוד בבית החולים. המערער מוסיף וטוען כי בחקירת המשטרה נפלו פגמים רבים, לרבות הימנעות מעריכת בדיקת שרידי ירי למערער במועד והימנעות מתחקור עדים רלוונטיים. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי ציטט באופן מגמתי רק את חקירותיהם הראשיות של עדי המשיבה, "משל כאילו לא הייתה חקירה נגדית", ולא התייחס "אף לא פעם אחת" לסתירות שהתגלו בעדויות אלה. לטענת המערער, העדפת גרסת המתלוננים על פני גרסתו נעשתה על ידי בית המשפט באופן "סתמי וכוללני", באופן אשר כונה על ידי המערער "שיטת העדר". המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט קבע כי הוא היורה בהתבסס על דיון מוטעה ביסודו שכן: בית המשפט נמנע מלדון בראיות המבססות את האשמה מעבר לספק סביר, אלא הסתפק בדחייה סתמית של גרסת המערער; התבסס אך על גרסאות המתלוננים בחקירתם הראשית; הסתמך על מסדר זיהוי תוך התעלמות מפגמים מהותיים שנפלו בו; וקבע, באופן שגוי, כי העובדה שבין המשפחות התקיים סכסוך איננה שנויה במחלוקת. 7. המערער טוען כי בית המשפט המחוזי שגה כאשר עיין, במעמד צד אחד, בחומר חסוי ובו פרטים אודות מקור אשר הוביל את רשויות החקירה אל המערער. המערער טען לפני בית המשפט המחוזי כי מקור זה ובמיוחד השאלה האם וכיצד הוא זיהה את המערער הם רלוונטיים להגנה, שכן שאלת הזיהוי היא שעמדה במרכזה של המחלוקת. חרף דברים אלו קבע בית המשפט כי אין להעביר את החומר לידי ההגנה, תוך שעיין בעצמו בחומר החסוי. המערער טוען כי מדובר בהליך "פסול מכל פסול" אשר "החדיר לידיעתו של בית המשפט הנכבד קמא ראיות אשר מפלילות את המערער". המערער מבקש "להורות על בטלותו של המשפט כולו רק מפאת כך", או, לחילופין, להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי ולהורות כי התיק יישמע לפני מותב אחר. עוד טוען המערער כי בית המשפט שגה כאשר דחה את המסקנות הפורנזיות של המומחה מטעמו. המערער מוסיף וטוען כי בית המשפט שגה כאשר התיר למומחה המשיבה לשוב ולמסור עדות "מתוקנת" לאחר שנודע למשיבה תוכן חוות הדעת של המומחה מטעמו. 8. המערער טוען כי העונש אשר הושת עליו הוא חמור יתר על המידה, אינו הולם את נסיבות ביצוע העבירה ואינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת. המערער טוען כי בית המשפט לא ייחס די משקל לנסיבות חייו האישיות, לרבות לגילו הצעיר, לעברו הנורמטיבי ולנקיטת האלימות על ידי המתלוננים. 9. המערער טוען כי המשיבה נקטה בדרך של אכיפה בררנית, בכך שלא העמידה לדין את אחיו, אשר קיימות עדויות המצביעות עליו כעל מי שהוציא את הנשק מהמחסן בחנות וסיפק אותו ליורה. כן טוען המערער כי היה על המשיבה להעמיד לדין גם את המתלוננים, בשל חלקם במעשים. טענות המשיבה 10. המערערת בע"פ 2700/14 (להלן: המשיבה) – באמצעות באת כוחה עו"ד עדי שגב – טוענת כי העונש אשר הושת על המערער אינו הולם את חומרת המעשים שביצע ואינו עולה בקנה אחד עם מדיניות הענישה הנוהגת. המשיבה טוענת כי המערער ביצע את המעשים "בחמת זעם רצחנית שאיננה פרופורציונאלית כלל ועיקר להתגרות מצידם של המתלוננים". היא מוסיפה ומציינת כי המערער המשיך במעשיו גם לאחר שפצע את אחד המתלוננים, והוסיף ודלק אחר המתלוננים אל מחוץ לחנות תוך שהוא יורה לעברם, ולא הפסיק גם לאחר שפצע מתלונן נוסף ואף כאשר אחד המתלוננים התחבא מתחת לאוטובוס. המשיבה טוענת כי אך בדרך נס לא גרמו המעשים למותם של המתלוננים או של עוברי אורח. לטענת המשיבה, נסיבות חמורות אלה מצדיקות עונש חמור מן העונש אשר הושת על המערער. המשיבה מוסיפה וטוענת כי עונש זה אינו עולה בקנה אחד עם מגמתו של בית משפט זה להחמיר בעונשם של מבצעי עבירות אלימות חמורות. 11. בתשובתה לערעור על הכרעת הדין טוענת המשיבה כי חומר הראיות אשר הוצג לפני בית המשפט המחוזי תומך ומבסס את הרשעת המערער בעבירות אשר יוחסו לו. המשיבה מציינת כי הערעור מופנה בעיקרו כנגד ממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, וטוענת כי לא הוצג טעם שיצדיק התערבות מצידה של ערכאת הערעור בממצאים שכאלו. המשיבה טוענת כי, בניגוד לנטען על ידי המערער, בית המשפט נימק החלטותיו בעניין המהימנות באופן מספק ולא התייחס לעדויות המתלוננים כאל "מקשה אחת". עוד טוענת המשיבה כי הסתירות בגרסאות המתלוננים אליהן מפנה המערער אינן מהותיות ואינן יורדות לשורשה של המחלוקת. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין ממש בטענות המערער בעניין "הכתבת" גרסאות לעדים על ידי באת כוח המאשימה. כן מציינת המשיבה כי בדיקת שרידי הירי נערכה כארבע שעות לאחר האירוע, כך שאין מדובר במחדל חקירה. כמו כן, בפרק זמן זה יכולים היו שרידי הירי להתפוגג, כך שאי הימצאותם על המערער אינה בגדר ראיה מזכה. באשר לראיה החסויה, המשיבה טוענת כי לוּ סברה ההגנה בזמן אמת כי ההליך אשר נוהל בבית המשפט המחוזי בעניין זה היה פסול, היה עליה להגיש בקשה מתאימה לפסלות שופט. משלא הוגשה בקשה כאמור אין המערער יכול לטעון עתה כי השופט הושפע שלא כדין מראיות אליהן נחשף. בקשה להגשת ראיות בערעור 12. ביום 8.6.2014 הגיש המערער בקשה להגשת ראיות המוכיחות, לטענתו, כי מסדר הזיהוי אשר נערך למתלוננים "זוהם". מדובר, למעשה, בתצהירים של עדים המדווחים כי הם צפו במתלוננים חוזים במערער מובל למקום עריכת מסדר הזיהוי כשהוא אזוק וכן כי שמעו כיצד נאמר למתלוננים כי האיש האזוק הוא המערער. עוד מתואר בתצהירים כי העדים מסרו דברים אלו לבא כוחו הקודם של המערער. המערער הוסיף וצרף לבקשתו פנייה שהעביר לבא כוחו הקודם וכן את התייחסותו הכתובה של בא כוח זה, בה הוא מסר כי "משיקולים מקצועיים הוחלט לא להעיד את שני המצהירים" וכן כי, לטעמו "עדותם של המצהירים לא תסייע לבלאל בהוכחת חפותו". המשיבה התנגדה להגשת הראיות הנוספות. היא ציינה כי ראיות אלה היו ברשות בא כוח המערער בערכאה הדיונית, וטוענת כי לא הוכח כשל בייצוג המצדיק קבלתן בשלב הערעור חרף עובדה זו. 13. סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 מסמיך את בית המשפט שלערעור לגבות ראיות או להורות לערכאה הדיונית לגבות ראיות, "אם היה סבור כי הדבר דרוש לעשיית צדק". בפסיקתו של בית משפט זה התוו שלושה שיקולים עיקריים אותם ראוי לשקול בעת עריכת דיון בשאלה האם להפעיל את הסמכות הנתונה לערכאת הערעור בסעיף 211, והם: האם היה ביכולתו של המבקש להגיש את הראיות הנוספות לפני הערכאה הדיונית; האינטרס בדבר השמירה על עקרון סופיות הדיון; וכן טיבן ומשקלן של הראיות הנוספות והפוטנציאל הטמון בהן לשינוי תוצאת המשפט [ראו, למשל: ע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ''ד נא(5) 289, 296 (1997); ע"פ 2921/13 רייטבורג נ' מדינת ישראל, פסקה 52 (‏1.1.2015) (להלן: עניין רייטבורג); ע"פ 1690/09 פלוני נ' מדינת ישראל (10.10.2010); ע"פ 8080/12 מדינת ישראל נ' אולמרט, פסקה 1 לחוות דעתי (6.7.2014) (להלן: עניין אולמרט)]. יישום שיקולים אלו על הבקשה שלפני מגלה כי דינה להידחות. הטעם העיקרי לכך הוא כי מדובר בראיות אשר היו בידי המערער במהלך משפטו והוא יכול היה להגישן בנקל לפני הערכאה הדיונית. כפי שציינו המצהירים בתצהיריהם וכעולה ממכתבו של בא כוח המערער בערכאה הדיונית, תוכן התצהירים היה ידוע במלואו לבא כוחו הקודם של המערער. המערער לא העלה לפנינו במישרין טענה לכשל בייצוג, וממילא הלכה היא כי "יש להיזקק לטענת הכשל בייצוג במשורה, כאשר טענה זו תתקבל במקרים חריגים בהם ניתן להצביע על קיומו של עיוות דין, ואין די בהעלאת טענות בעלמא בנושא זה" [השופט א' שהם בעניין רייטבורג, פסקה 50]. כעולה ממכתבו, החלטתו של בא כוחו הקודם של המערער שלא להגיש ראיות אלה נבעה משיקולים מקצועיים, והייתה פועל יוצא של קו ההגנה בו הוא בחר. באשר לטיבן ולמשקלן של הראיות שהגשתן מתבקשת, עיון בתצהירים מגלה כי המצהירים לא הבחינו במתלונן 2 בין האנשים אשר, לטענתם, צפו במערער מובל למקום עריכת מסדר הזיהוי, אלא הם מסרו את שמותיהם של אדם בשם מוהנד וכן של המתלוננים 1 ו-3. עובדה זו מפחיתה ממשקלם הפוטנציאלי של התצהירים, שכן אף אם תתקבל עמדת המצהירים במלואה, עדיין תיוותר ראיית זיהוי ממשית הפועלת לחובת המערער. יחד עם זאת, מובן כי קבלת גרסת המצהירים עשויה להשפיע על תוצאת המשפט, הן בשל הפחתת משקלה של ראיית הזיהוי והן בשל השפעת הדברים על מהימנות המתלוננים. במובן זה, קבלת הבקשה תחייב השבה של הדיון לערכאה הדיונית לשם גביית הראיות ושמיעת העדים המצהירים. ניתן לסבור כי לשם בירור הסוגיה תידרש גם העדה של השוטרים הנזכרים בתצהירים ושל העדים המזהים, ופתיחה מחדש של הדיון בשאלת מהימנותם של עדים אלו. לפיכך, קבלת הבקשה עשויה לגרום ל"פתיחת הדיון מחדש". בנסיבות המקרה שלפנינו, בהן עמדו הראיות לפני בא כוח המערער בערכאה הדיונית וכאשר ההחלטה שלא להגישן מקורה בשיקולים מקצועיים, איני סבור כי קיימת הצדקה לפתיחה מחודשת כזו של הדיון [השוו: עניין אולמרט, פסקה 5 לחוות דעתי]. דיון והכרעה 14. עיקר ערעורו של המערער על הכרעת הדין מכוון לממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית. כידוע, אין זו דרכו של בית משפט זה להתערב בממצאים שכאלו [ראו, למשל: ע"פ 4327/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (5.6.2013); ע"פ 9141/10 סטואר נ' מדינת ישראל, פסקה מ"ט (28.4.2014); ע"פ 5921/12 סבג נ' מדינת ישראל, פסקאות 22-21 (7.5.2013) (להלן: עניין סבג); ע"פ 3573/08 עוואדרה נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (13.4.2010) (להלן: עניין עוואדרה)]. לכלל מושרש זה מספר חריגים. כך, לעיתים תהא הצדקה להתערב בהכרעת הערכאה הדיונית "כאשר: ממצאיה מתבססים על ראיות בכתב; ממצאיה מתבססים על שיקולים שבהיגיון; נפלו טעויות מהותיות בהערכת מהימנות העדויות על ידיה או כאשר הוצגו לפניה עובדות של ממש לפיהן לא ניתן היה לקבוע את הממצאים שקבעה" [עניין סבג, פסקה 22 לחוות דעתי. כן ראו: עניין עוואדרה, פסקה 33; ע"פ 4054/11 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 29 (30.4.2012)]. אולם, על מנת להצדיק התערבות בממצאי עובדה ומהימנות נדרשת ערכאת הערעור לזהות טעות של ממש בפסק הדין. עמד על כך השופט נ' סולברג בע"פ 9469/12 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (5.2.2015): "יודגש, כי התערבות זו אינה מעשה שבשגרה, וכי צריך שהטעות של הערכאה הדיונית תהיה מהותית ובולטת עד כדי כך שתבטל את העדיפות המוקנית לערכאה זאת כתוצאה מהתרשמות ישירה מן העדים... מנגד נשמעה גם העמדה לפיה בערעורים פליליים יש ליתן מקום נרחב יותר להתערבות מאשר בערעורים אזרחיים, וזאת בשל נטל הראייה הגבוה יותר המונח לפתחה של התביעה בהליך הפלילי ונוכח תוצאתו הקשה, הכורכת בחובה שלילת חירותו של אדם" [שם, פסקה 20]. אני סבור כי במקרה דנן לא מתקיימים חריגים אלו ואין הצדקה להתערב בממצאי העובדה והמהימנות שקבע בית המשפט המחוזי, כמפורט להלן. 15. בית המשפט המחוזי סקר בפסק דינו באריכות את הראיות והעדויות הרלוונטיות, והחליט, בסופו של יום, לאמץ את ראיות ועדויות המאשימה ולהעדיפן על פני אלה של המערער. כפי שציין בית המשפט המחוזי, הראיות העיקריות העומדות בבסיס הרשעתו של המערער מצויות בהודעות ובעדויות המתלוננים ובתוצאות מסדרי הזיהוי שנערכו למתלוננים 1 ו-2. בית המשפט, אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מהמתלוננים, קבע כי עדויותיהם בעניין זהוּת היורה היו מהימנות. הוא ציין כי המתלוננים לא הכחישו את חלקם בהתפרצות האלימות, וכי גרסתם באשר לפציעות שספגו עולה בקנה אחד עם המסמכים הרפואיים. כן קבע בית המשפט כי גרסאות המתלוננים היו אמינות ועקביות והשתלבו עם מכלול האירועים, וכי הסתירות המסוימות שנפלו בגרסאותיהם לא היו בעלות משקל ממשי. כאמור, איני רואה הצדקה להתערב בממצאים אלו. אף לא מצאתי ממש בטענת המערער לפיה בית המשפט נמנע מלדון בנפרד בעדויות המתלוננים. עיון בפסק הדין מגלה כי בית המשפט סקר בנפרד את גרסתו של כל אחד מהמתלוננים, והסביר, אם כי בקצרה, מדוע ראוי לאמצן. 16. יחד עם זאת, אודה כי קיים טעם מסוים לפגם באופן בו נומקה הכרעת הדין. עיון בפרק "סיכומי הנאשם" שבהכרעת הדין והשוואתו לפרק ה"דיון ומסקנות" מגלה כי קיימות טענות אשר לא זכו להתייחסות של ממש בהכרעת הדין. אמנם, הלכה פסוקה היא כי: "אין... לצפות מבית המשפט שידון בהכרעת דינו בכל אחת ואחת מהסתירות ומהפירכות שהתגלעו בעדות פלונית או אלמונית, יהיו פעוטות וחסרות משמעות ככל שיהיו.... בבואו לנמק החלטתו, אין לצפות מבית המשפט שיפרט כל אחד ואחד מה'מכשולים' בהם נתקל בבואו לקבוע כי עדות פלונית אמינה עליו ויגיב עליו בנפרד" [ע"פ 3625/91 אור נ' מדינת ישראל, פסקה 32 לפסק דינו של השופט ד' לוין (9.6.1993). כן ראו לעניין הפירוט הרצוי של ההנמקה: ע"פ 446/01 רודמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 25, 31-30 (2002) (להלן: עניין רודמן)]. אולם, במקרה דנן קיימות מספר טענות מהותיות אשר לא זכו להתייחסות ישירה בהכרעת הדין, אלא כחלק מן ההכרעה הכללית בדבר מהימנות עדי התביעה וראיות הזיהוי. כאלה הן, למשל, טענות המערער בעניין ההיכרות המוקדמת של העדים המזהים ובעניין האכיפה הבררנית. שקלתי האם העדר ההתייחסות הישירה לעניינים אלו בהכרעת הדין מצדיק השבה של התיק לערכאה הדיונית כדי שתשלים את החסר [השוו לתוצאה האופרטיבית שנקבעה בע"פ 8631/13 פלוני נ' מדינת ישראל (4.2.2015)]. אולם, בסופו של יום הגעתי למסקנה כי אין הצדקה להורות כן. הגם שמוטב היה לוּ הייתה הכרעת הדין מנוסחת ביתר פירוט, עיון ב"שורות התחתונות" של פסק דינו של בית המשפט המחוזי והידרשות לטענות המערער מגלה כי לא נפלה שגגה במסקנה המרשיעה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. על כן, איני סבור כי אופן הנמקת הכרעת הדין גרם לעיוות דינו של המבקש באופן המצדיק את זיכויו או השבה של הדיון לבית המשפט המחוזי [השוו לתוצאה אליה הגיע בית המשפט בעניין רודמן, עמ' 31]. 17. המערער הפנה בערעורו למספר סתירות אשר נפלו, לשיטתו, בגרסאות המתלוננים. ואכן, קיימות מספר אי התאמות בגרסאות אלה. כך, למשל, בעדותו ציין המתלונן 1 כי אחיו של המערער, אשר כונה על ידו בשם ה"ג'ינג'י" (ואשר כונה על ידי חלק מהעדים גם "הבלונדיני") הוא שהלך אל אחורי החנות ויצא כשבידיו אקדח, וכי לאחר מכן נטל ממנו המערער את האקדח והחל לירות (פרוטוקול, עמ' 13). אולם, המתלונן 2 מסר בעדותו לפני בית המשפט המחוזי כי היה זה המערער, ולא "הבלונדיני", אשר הלך אל אחורי החנות וחזר לקדמתה כשבידו האקדח (פרוטוקול, עמ' 165-164). המתלונן 3 מסר בעדותו כי היה זה אותו אדם אשר נכנס אל אחורי החנות ואשר יצא ממנה והחל לירות, וכי אך בשלב מאוחר יותר "מישהו רדף אחרינו, לקח את האקדח ממישהו אחר שהיה בתוך החנות..." (פרוטוקול, עמ' 63). יצוין כי בהמשך שינה המתלונן 3 במעט את גרסתו ומסר כי היה זה "הבלונדיני" אשר הביא את האקדח מאחורי החנות וכי האדם הנוסף – כלומר, המערער – נטל ממנו את האקדח בעת שהשניים היו בחנות, והחל לירות (פרוטוקול, עמ' 66-65). ניתן להצביע אף על אי התאמות מסוימות נוספות בגרסאות המתלוננים, הנוגעות, בין היתר, למספר האנשים אשר שהו בחנות; לאופן בו החל הירי; לאופן ולמטרה שלשמה הגיעו המתלוננים לזירת האירועים וכן בנוגע לאופן יציאתם מהזירה. 18. לאחר שעיינתי בעדויות המתלוננים, בפרטיכלי מסדרי הזיהוי ובהודעות המערער אשר צורפו לתיק בית המשפט המחוזי הגעתי למסקנה כי אי ההתאמות אליהן הפנה בא כוח המערער אינן מצדיקות התערבות בממצאים שקבע בית המשפט המחוזי. כידוע, סתירות בעדויות כשלעצמן אינן מונעות מבית המשפט לקבוע ממצאים על סמך אותן עדויות [סעיף 57 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א – 1971 (להלן: פקודת הראיות). כן ראו: ע"פ 6924/12 בעארני נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (29.10.2013); ע"פ 522/71 בחג'אן נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(2) 158, 162 (1972); ע"פ 7287/13 סידאוי נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (23.9.2014)]. כבית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי הסתירות המסוימות אליהן הפנה המערער אינן עוסקות בליבת האירוע העברייני [השוו: ע"פ 4776/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקאות 97-96 (22.10.2012); ע"פ 6295/05 וקנין נ' מדינת ישראל, פסקה 52 (25.1.2007)]. כך, הסתירות העוסקות בהתרחשות עצמה, לרבות אי ההתאמות בנוגע לזהות האדם אשר הביא את האקדח מאחורי החנות או לאופן הגעת ויציאת המתלוננים מהחנות, אינן נוגעות ללב השאלה שבמחלוקת, והיא – האם היה זה המערער אשר ירה לעבר המתלוננים. מובן כי "המוח האנושי איננו מכשיר הקלטה ואין לצפות כי עדותו של נפגע עבירה תהא תואמת במאה אחוזים את פרטי האירוע עליו הוא מעיד. אך טבעי הדבר כי יהיו בה אי-דיוקים כאלה ואחרים" [השופטת א' חיות בע"פ 4555/13 יארוסלבסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 20 (9.12.2014)]. דברים אלו יפים במיוחד כאשר מדובר באירוע מהיר ואלים, במסגרתו הושלכו חפצים, רוסס גז מדמיע ונורו יריות אקדח. בסערת דברים מעין זו ברי כי אין לצפות מן העדים לדיוק מירבי. אך טבעי הוא כי בלהט האירועים הבחינו המתלוננים בחלקים שונים מההתרחשות או כי הם החמיצו פרט כזה או אחר. אולם, די באחידות הגרסה בנוגע ללוז הרלוונטי – העובדה שהמתלונן ירה לעבר המתלוננים בעודם בחנות או בסמוך לה והמשיך ורדף אחריהם ברחבי השכונה תוך שהוא יורה לעברם ופוצע אותם – כדי להצדיק את המסקנה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. בנקודה זו יש לציין כי בית המשפט המחוזי קבע בהכרעת הדין כי "בסיכומי המאשימה נאמר כי הוסכם בין הצדדים ש[המערער] יסתמך על הודעות המתלוננים במשטרה ואלה יצורפו לסיכומי ה[מערער]. שני הצדדים הפנו לנקודות מסוימות בהודעות וציטטו מהן באורח קצר. ההודעות לא הוגשו" [פסקה 16]. חרף דברים אלו לא הגישו הצדדים את ההודעות, אשר אינן מופיעות בתיק בית המשפט המחוזי, אף לפנינו, אך ציטטו קטעים כאלו ואחרים מתוך ההודעות. דרך הילוך זו הקשתה, מטבע הדברים, על בחינת הטענות באשר לסתירה בין העדויות לבין ההודעות. המערער הוסיף והפנה טענותיו גם כנגד גרסתו של העד פאיז גית, אחיהם של המתלוננים 1 ו-2. המערער טען, בין היתר, כי קיימות סתירות כאלו ואחרות בין עדותו של פאיז גית לבין הודעתו במשטרה. אולם משעה שקבעתי כי ניתן לקבל את מסקנתו של בית המשפט המחוזי באשר לעדויות המתלוננים, אין צורך שאדרש לטענות אלה. די בגרסאות המתלוננים כדי להצדיק את התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. בנוסף, המערער הפנה בערעורו למספר סתירות שנפלו, לטענתו, בגרסאות המתלוננים בעניינים הנוגעים ל"סכסוך העסקי" שבינם לבין משפחת המערער. ואכן, עדויות המתלוננים בנקודה זו לא היו חפות מקשיים. אולם, כפי שציין בית המשפט המחוזי, אין מדובר בסתירות היורדות לשורשה של גרסת המתלוננים והן אינן נוגעות לליבת המחלוקת. בנוסף, אף אם ניתן היה לתלות את האשם בפרוץ האלימות על כתפי המתלוננים, וגם אם אקבל את טענות המערער בנוגע לזכויות בחנות, אין בכך כדי לשמש הצדקה למעשיו. אף אין בכך כדי להצדיק התעלמות מן האמון שרחש בית המשפט המחוזי לעדויות המתלוננים, זאת במיוחד שעה שבית המשפט המחוזי היה ער לחלקם של המתלוננים באלימות. 19. כאמור, המתלוננים 1 ו-2 זיהו את המערער במסדרי זיהוי, אשר נערכו ביום 26.2.2012 (ת/16; ת/17), כארבעה ימים לאחר האירועים מושא כתב האישום. שני המתלוננים ציינו כי מדובר בזיהוי וודאי, ושבו וחזרו על כך גם במהלך עדותם. לעומתם, המתלונן 3 לא זיהה את המערער במסדר הזיהוי שנערך באותו היום (ת/10). בית המשפט המחוזי ייחס משקל רב לזיהוי המערער על ידי המתלוננים 1 ו-2. לטעמי, לא נפלה שגגה בהחלטה זו. כידוע, משקלה של ראיית זיהוי נבחן על ידי מבחן סובייקטיבי, המתמקד במהימנותם של העדים המזהים ועל ידי מבחן אובייקטיבי, המתמקד במהימנות הזיהוי [ע"פ 2734/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 22 (2.10.2014) (להלן: עניין פלוני); ע"פ 5933/11 איטל נ' מדינת ישראל, פסקאות 66-63 (26.6.2014) (להלן: עניין איטל)]. בתוך כך יש לבחון האם נערך מסדר הזיהוי בהתאם לכללים שנקבעו לכך בדין [ראו, למשל: ע"פ 492/02 עסל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 935, 943-941 (2002) (להלן: עניין עסל); ע"פ 6460/12 אחמד נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (2.4.2014) (להלן: עניין אחמד); ע"פ 4514/10 דיבה נ' מדינת ישראל, פסקאות 43-41 (3.9.2012) (להלן: עניין דיבה); עניין איטל, פסקה 88]. בעת בחינת מהימנות הזיהוי יש להתחקות אחר מכלול הנסיבות אשר השפיעו על יכולתו של העד המזהה לזהות את המזוהה, לרבות: "מהו משך הזמן שהעד צפה בעבריין; מאיזה מרחק; האם ההסתכלות הופרעה על-ידי נתונים אובייקטיביים; מה הייתה מידת התאורה וכיוצא באלה עניינים... לכך נכון להוסיף גם את רכיב הזמן שחלף מאז מפגשו של העד עם העבריין ועד לעריכת המסדר, וכן מהי מידת הביטחון שגילה העד בשאלת הזיהוי..." [השופט א' לוי בעניין עסל, עמ' 943]. השופטת א' פרוקצ'יה סיכמה כללים אלו בע"פ 9040/05 אוחיון נ' מדינת ישראל (7.12.2006) (להלן: עניין אוחיון): " משקלו של מסדר זיהוי נמדד על פי שתי אמות מידה: ראשית, נבחנת אמינותו של העד המזהה; שנית, נבחנת מהימנותו של הזיהוי כשלעצמו. בחינת מהימנות הזיהוי נעשית אף היא בשני רבדים – ברובד סובייקטיבי וברובד אובייקטיבי. ברובד הסובייקטיבי, נבחנת יכולתו האישית של העד להטביע בזיכרונו רשמים חזותיים ולזהות מכוחם בני אדם על פי חזותם; ברובד האובייקטיבי, בוחן בית המשפט את האפשרות לכך שהעד המזהה טעה טעות תמה ובלתי מכוונת בזיהוי. לצורך בחינת שני הרבדים הללו, יש לברר, בצד מהימנותו של העד המזהה, גם את השאלות בדבר מידת הביטחון שהביע העד בזיהוי, ואת הנסיבות שאפפו את הטבעת הדמות בזכרונו של העד. יש לבחון האם מסדר הזיהוי עמד בכללים שנקבעו בפסיקה לעריכתו, כגון הכלל המחייב נוכחות הסנגור במסדר והכללים העוסקים במספר חלופות הבחירה המועמדות בפני העד המזהה ואופיין" [שם, פסקה 16]. יישום אמות מידה אלה על נסיבות המקרה שלפנינו מגלה כי לא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי בעניין עדויות הזיהוי. באשר למהימנות העדים המזהים – המתלוננים 1 ו-2 – הרי שמדובר בעדים אשר גרסתם נמצאה מהימנה על ידי בית המשפט המחוזי. כאמור לעיל, איני רואה להתערב במסקנה זו. באשר לזיהוי עצמו, המתלוננים 1 ו-2 זיהו את המערער באופן וודאי, כפי שציינו בעת עריכת המסדר ובעדותם לפני בית המשפט. מסדר הזיהוי נערך כארבעה ימים לאחר האירועים, פרק זמן שאינו ניכר [השוו לעניין אוחיון, שם נערך מסדר הזיהוי כחודשיים לאחר האירועים (שם, פסקה 9); עניין דיבה, שם נערך מסדר הזיהוי כחודש לאחר האירועים (שם, פסקאות 12-10); עניין עסל, שם נערך המסדר כחודשיים וחצי לאחר האירועים (שם, עמ' 944); ועניין אחמד, שם נערך מסדר הזיהוי כארבעה ימים לאחר האירועים (שם, פסקה 4)]. אמנם, המערער טען כי מדובר בפרק זמן ארוך, במהלכו יכולים היו המתלוננים לתכנן את הפללתו. אולם, משעה שנקבע כי עדויות המתלוננים הן מהימנות, לא מתעורר חשש מסוג זה. בנוסף, מקובלת עלי גרסת המתלוננים לפיה "עוצמת" האירוע תרמה לצריבת פני המערער בזיכרונם, וזאת חרף העובדה כי מדובר היה באירוע מהיר, אלים ודינאמי. יש לציין כי המתלונן 3 לא זיהה בתחילה את המערער במסדר הזיהוי שנערך לו אלא עשה כן אך בשלב מאוחר יותר. אולם, לנוכח זיהויו הוודאי של המערער על ידי המתלוננים 1 ו-2, איני סבור כי יש לייחס לעובדה זו משקל ניכר. 20. המערער טען כי בינו לבין המתלוננים הייתה היכרות מוקדמת, השוללת את תוקפו של מסדר הזיהוי. אכן, קיומה של היכרות מוקדמת בין העד המזהה לבין הנאשם המזוהה עשויה לאיין את ערכו הראייתי של המסדר [ראו, למשל: עניין איטל, פסקה 88; עניין פלוני, פסקה 25]. אולם, מידת ההשפעה של ההיכרות המוקדמת על תוקפו של מסדר הזיהוי תלויה בעוצמת ההיכרות. על מנת שהיכרות מוקדמת תאיין את משקלו של המסדר נדרשת היכרות משמעותית אשר השתמרה בזכרונו של העד המזהה. עמד על כך השופט ס' ג'ובראן בעניין דיבה: "קיומה של היכרות מוקדמת בין החשוד לבין העד המזהה שומט את הקרקע מתחת לכל ערך מוסף שטמון בתוצאות מסדר הזיהוי. במקרה של היכרות מוקדמת כל שעושה העד הוא להצביע על החשוד או לסמנו מבין שורה של ניצבים כשהוא יודע מבעוד מועד כיצד הוא נראה ומיהו. אין בכך ערך כלשהו על פני מסירת שמו של החשוד לחוקרים או בעדותו של העד בבית המשפט... אכן, היכרות מוקדמת מאיינת את משקל התוצאה של מסדר זיהוי, אך לצורך כך נדרשת היכרות משמעותית, כזו שנשתמרה בזיכרונם של הצדדים. ברי כי מפגש חד פעמי שלא הותיר רשמים משמעותיים דיים עד כדי כך שהחשוד במסדר הזיהוי והעד המזהה לא זכרו זאת, אלא בדיעבד, כפי שקרה במקרה דנן, לא יכול לבסס היכרות מוקדמת שמאיינת את משקל ראיית הזיהוי..." [שם, פסקאות 55-54]. במקרה דנן העידו המתלוננים 1 ו-2 לפני בית המשפט המחוזי כי הם לא הכירו את המערער עובר לאירועים מושא כתב האישום (פרוטוקול, עמ' 25 ו-181). יחד עם זאת, המתלונן 1 העיד כי הוא פגש במערער פעמיים בעבר, כשבועיים-שלושה עובר לאירועים, וזאת בעת שהגיע לחנות של משפחת המערער. כך התנהלה חקירתו של המתלונן 1 בעניין זה (פרוטוקול, עמ' 25): ש: כשהלכת בפעם הראשונה מי היה בתוך החנות? בפעם הראשונה? תזכור טוב. ת: היו שניים. היו שניים, כן . ... ש: אתה מכיר אותם? ת: לא. ש: אתה יכול לתאר אותם? ... ת: כן , אחד ג'ינג'י ואחד שחור ככה. ש: הבנתי. האם הבחור השחור שאתה מגדיר אותו שחור זה בילאל קוואסמה? ת: זה הוא, כן. המתלונן 1 הוסיף והעיד כי בפעם הראשונה מבין אותן פעמים בה פגש במערער הוא לא שהה בחנות זמן ניכר. "זה רק ככה, אני נכנסתי, מדבר איתם כמה מילים ויוצא" (פרוטוקול, עמ' 25). גם בפעם השנייה, לגרסתו, שהה המתלונן 1 בחנות "לא הרבה זמן... יעני כמה מילים וזהו, אני יוצא" (פרוטוקול, עמ' 27). אינני סבור כי מדובר בהיכרות משמעותית המפחיתה באופן ממשי ממשקלה של ראיית הזיהוי. מעדותו של המתלונן 1 עולה כי פגישותיו עם המערער היו חטופות, וכי הוא לא הכיר את האדם בו פגש. בנוסף, לפי גרסת המתלונן 1 הוא ידע "לקשר" בין שמו של המערער לבין האדם שראה בחנות אך בדיעבד, לאחר האירועים מושא כתב האישום. מכל האמור לעיל יוצא, לטעמי, כי מדובר בהיכרות שאינה פוגמת בראיית הזיהוי. בנוסף, יש לזכור כי גם המתלונן 2 זיהה את המערער באופן וודאי במסדר הזיהוי, וכי מתלונן זה לא העיד על פגישה מוקדמת בינו לבין המערער. 21. המערער הוסיף והפנה לעדותו של פאיז גית, בה הוא ציין כי בעת שהגיע לבית החולים לבקר את אחיו הפצועים, נקב בפניו המתלונן 1 בשמו של המערער כאדם אשר ירה בו. המערער טען כי דברים אלו מוכיחים כי המתלונן 1 ידע את שמו עובר לעריכת מסדר הזיהוי, עובדה המפחיתה, לטעמו, ממשקלו של המסדר. כך התנהלה חקירתו של פאיז גית בנקודה זו (פרוטוקול, עמ' 112): ש: האם מוחמד [המתלונן 1] סיפר לך מי ירה בו? ... ת: אמר לי בילאל. אחד בשם בילאל. ש: אחד או שתיים? אמר לך בילאל ירה בי? ת: אמר לי אחד בלונדיני , אני לא מכיר אף אחד תדע לך, לא מכיר אף אחד מהם, הכרתי אותם רק בזה, אני מכיר רק את האבא, הגדולים שלהם. פאיז גית הוסיף והעיד כי גם המתלונן 3 נקב בשמו של המערער כמי שביצע את הירי (פרוטוקול, עמ' 113-112). חרף דברים אלו, לא מצאתי ממש בטענת המערער לפיה עדות זו מלמדת כי "השם של המערער 'הומצא' בבית החולים כשמו של האדם שירה". בדברים שמסר פאיז אין כדי להצביע על "תיאום" או "המצאה", וזאת לנוכח האמון אשר רחש בית המשפט המחוזי למתלוננים. בנוסף, אין מדובר בדברים חדים וברורים, וניכר בלבול בין המערער לבין אחיו המכונה "הבלונדיני". כמו כן, דברים אלו אינם מתייחסים למתלונן 2, אשר פאיז העיד כי לא דיבר עימו בבית החולים, ואשר זיהה אף הוא את המערער באופן וודאי. 22. טענות נוספות שהעלה המערער נוגעות לבדיקות שרידי ירי והפרופרינט שנערכו לו. כזכור, בבדיקת שרידי הירי, אשר נערכה כארבע וחצי שעות לאחר אירוע הירי, לא נמצאו שרידים על גוף המערער. המערער טען לפני בית המשפט המחוזי כי עובדה זו מוכיחה את חפותו. הוא אף הגיש חוות דעת מומחה מאת אלכס פלג ממנה עולה כי "ניתן לקבוע ובסבירות גבוהה כי תוצאת בדיקת ערכת שרידי הירי... נקבעה כשלילית... תוצאה פורנזית חד משמעית, המעידה בעליל, שהנאשם אינו היורה" (נ/1). אולם, אל מול חוות דעת זו עמדה חוות דעתו של המומחה מטעם התביעה, אלעד יזרעלי, לפיה "אין באפשרותי לקבוע האם היו מצויים ע"ג החשוד, שרידי ירי, או לאו" (ת/1). בעדותו הוסיף יזרעלי והסביר כי ייתכן כי פעולות מסוימות שביצע המערער הביאו להפחתת כמות שרידי הירי על גופו (פרוטוקול, עמ' 117): ש: או.קיי, אתה יכול להסביר לנו איזה פעולות אם בכלל על ידי מי שנדגם בבדיקה יכולות להשפיע או לא להשפיע על הבדיקה? ת: בוודאי, מאחר ושרידי ירי מתנהגים בדיוק כמו אבק, כל פעולה שמסירה אבק יכולה להסיר שרידי ירי. זאת אומרת בין אם עשיתי שפשוף של הידיים בוודאי אם רחצתי אותן, אם התקלחתי, כל הדברים האלה, יגרמו להסרה יעילה של שרידי הירי. יצוין כי גם פלג ציין בחוות דעתו כי שרידי ירי עשויים להימצא על ידיו של היורה "עד שעות ספורות", על שיער היורה "עד כ-24 שעות" ועל בגדיו "אפילו יותר". הוא הוסיף וציין כי "שטיפת הידיים או חפיפת השיער מסירה לחלוטין את שרידי הירי". יוצא, כי לא התגלעה מחלוקת ממשית בין המומחים בנקודה זו. שני המומחים הסכימו כי שרידי הירי עשויים להתפוגג כעבור כמה שעות וכן כי שטיפת ידיים עשויה למחות את השרידים. בית המשפט המחוזי קבע, לנוכח דברים אלו, כי "אין בעובדה זו לפיה לא נמצאו שרידי ירי על הנאשם כעבור מספר שעות... כדי לשלול את העובדה שהנאשם הוא היורה". כן קבע בית המשפט כי העובדה שבדיקת הפרופרינט שנערכה למערער הניבה תשובה שלילית אינה פוגמת בהרשעה. מדובר אם כן בממצא עובדתי שקבע בית המשפט המחוזי, ממצא המשתלב במארג הממצאים הכללי הנוגע למהימנות עדי הזיהוי ולהעדר האמון שרחש בית המשפט למערער. אני סבור כי אין הצדקה שנתערב בממצא זה במסגרת הערעור. זאת במיוחד שעה ש"כאשר עסקינן בבדיקות פורנזיות, הגישה המקובלת היא כי אין משמעות ראייתית לממצא שלילי בדבר היעדר סימנים, כמו למשל היעדר טביעות אצבעות, שכן משקלה של בדיקה פורנזית הוא בעל משמעות בהתקיים ממצא חיובי" [ע"פ 2957/10 אלאטרש נ' מדינת ישראל, פסקה 73 לחוות דעתי (במיעוט לעניין התוצאה) (30.5.02012). כן ראו: שם, פסקה י"ט לחוות דעתו של חברי השופט (כתארו אז) א' רובינשטיין (בדעת רוב)] עוד יצוין כי טענת המערער לפיה לא הייתה לו הזדמנות לשטוף את ידיו טרם הגיע לתחנת המשטרה לא הוכחה, מה גם שלשיטת המערער עצמו הוא הגיע לתחנת המשטרה כשעתיים-שלוש לאחר האירועים. בנסיבות אלה לא ניתן לטעמי לייחס משמעות ניכרת לעובדה שבגדי המערער לא נבדקו בבדיקת שרידי ירי. הגם ששני המומחים היו תמימי דעים כי שרידי ירי עשויים להיוותר על בגדים פרק זמן רב יותר מאשר על הידיים או על השיער, סבורני כי אף לוּ היה נבדק המערער בבדיקה האמורה, ואף לוּ הייתה מתקבלת תוצאה שלילית, עדיין לא היה בכך כדי לשלול את המסקנה המרשיעה אליה הגיע בית המשפט המחוזי. 23. טענות נוספות שהעלה המערער נוגעות להחלטת בית המשפט המחוזי שלא לגלות ראיה אשר חסתה תחת חיסיון לטובת הציבור, וכן לכך שבית המשפט עיין בראיה במעמד צד אחד עובר למתן החלטתו. בטענות אלה אין ממש. בהתאם לסעיף 45 לפקודת הראיות, בית המשפט המוסמך לדון בבקשה להסרת חיסיון הוא "בית המשפט הדן בדבר", כלומר – בית המשפט הדן בהליך העיקרי. לצורך ההכרעה בבקשה רשאי בית משפט זה "לדרוש שהראיה או תכנה יובאו לידיעתו, ורשאי הוא לקבל הסברים מהיועץ המשפטי לממשלה או מנציגו ומנציג המשרד הממשלתי הנוגע בדבר, אף בהעדר יתר בעלי הדין" [סעיף 46 לפקודת הראיות]. הנה כי כן, בעיינו בראיה החסויה טרם קבלת ההחלטה בעניין החיסיון פעל בית המשפט בהתאם למצוות המחוקק. עמד על כך חברי השופט (כתארו אז) א' רובינשטיין בע"פ 351/14 מדינת ישראל נ' פקיה, (16.02.2014): "הנה, לפי סעיף 46(א) לפקודת הראיות, בית המשפט הדן בעתירה לגילוי ראיה, רשאי לעיין באותה ראיה, וכן רשאי לשמוע הסברים לגביה מהגורמים הנוגעים בדבר, בהעדר יתר בעלי הדין, קרי – במעמד צד אחד. אכן, סעיף 46(א) אינו משמיע לנו מפורשות, כי בית המשפט חייב לעיין בראייה או לקיים דיון במעמד צד אחד. עם זאת, בפסיקה נאמר – לעניין העיון בראיה החסויה – כי לשון "רשאי" שבסעיף 46(א) משמעה חובה המוטלת על בית המשפט... ואמנם, אין לכחד, נסיון החיים מלמדנו, כי הצגתה של התמונה המלאה באשר לראיות החסויות מצריכה, שלא לומר מחייבת, פעמים רבות, שמיעת הסברים באשר לחומר החסוי המוצג לבית המשפט; שהרי מסיבות מובנות לעתים אין ניתן לפרט בדיון בנוכחות שני הצדדים את שניתן לפרט בדיון במעמד התביעה בלבד. יתרה מכך, לעתים קרובות טיעון על-פה יכול לחדד ולהבהיר סוגיות ועניינים, שהעיון במסמכים כשלעצמו אין בו כדי להבהירם די הצורך. זוהי גם מצוותו של השכל הישר" [שם, פסקה י"ד]. כן נפסק כי היחשפותו של בית המשפט "הדן בדבר" לראיה החסויה אינה פוסלת את המותב אשר עיין בראייה מלשבת בדין והיא אינה מקימה, לכשעצמה, חשש ממשי למשוא פנים. עמד על כך הנשיא מ' שמגר בע"פ 65/95 איחסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(1) 832 (1995): "משהעלו באי הכוח המלומדים של המערערים עתירה להסרת החיסיון, ידעו מראש כי הוא יעיין בראיה כאמור בסעיף 46 לחוק, שהרי היה זה מחובתו של השופט שישב בדין לבדוק את החומר החסוי, כפי שפורט בתעודת החיסיון. משהגענו למסקנה זו – היינו, משנוכחנו לדעת כי השופט פעל על-פי חובה שבדין בעיינו בחומר כדי להחליט אם ניתן לגלותו או אם לאו – אין כל הצדקה לכך שנקבע את המסקנה בעלת ההשלכה הכללית מרחיקת הלכת, כי כל שופט המעיין בחומר ראיות לפי סעיפים 45 ו-46 הנ"ל, חייב עם גמר העיון לפסול עצמו על א[ת]ר מהמשך הדיון. לו זאת הייתה כוונת המחוקק שקבע את חובת העיון בראיה החסויה, היה קובע זאת מפורשות" [שם, עמ' 835]. יוצא, כי לא נפל פגם בדרך הילוכו של בית המשפט המחוזי בעיינו בראיה במעמד צד אחד עובר למתן החלטתו וטענות המערער בעניין זה דינן להידחות. 24. לבסוף אציין כי לא מצאתי ממש בטענות המערער בנוגע לדרכי ניהול המשפט על ידי המשיבה, לרבות בטענותיו באשר ל"הכתבת" עדויות לעדים. נכון הוא, לעיתים עשתה באת כוח המשיבה שימוש בביטוי "רענון זיכרון" במסגרת חקירתם הראשית של עדי התביעה [ראו, למשל: פרוטוקול, עמ' 18, 65 ו-142]. אולם, עיון בפרוטוקולים מגלה כי לא מדובר היה ב"הכתבה" אלא, בעיקר, בעימות העדים עם דבריהם בחקירה, מה גם שלסנגור ניתנה הזדמנות מלאה להתמודד עם דברים אלה של העדים בחקירה הנגדית. אף בטענות המערער באשר לפגמים שנפלו בחקירה לא מצאתי ממש. העובדה שהבדיקות הפורנזיות נערכו כעבור כ-4.5 שעות מהאירוע מקורה בפרק הזמן שחלף עד שהגיע המערער לתחנת המשטרה ובאילוצים שונים של רשויות החקירה, ואין בכך פגם. גם העובדה שלא נגבתה גרסה מבאדר או מגורמים נוספים עליהם הצביע המערער אינה מהווה מחדל המצדיק התערבות בהכרעת הדין. אף אינני סבור כי החלטת המשיבה שלא להעמיד לדין את המתלוננים פוגעת בתחושת השוויון באופן כה ניכר המצדיק הוראה על בטלות כתב האישום [ראו, למשל: ע"פ 6328/12 מדינת ישראל נ' פרץ, פסקאות 34-33 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (‏10.9.2013)]. אף בהתאם לגרסת המערער באשר למעשי המתלוננים לא ניתן להשוות בין מעשיו – אשר כללו ירי בנשק חם והעמדת עוברי אורח בסכנת חיים – לבין מעשיהם, חמורים ככל שיהיו. אף לא ניתן לקבל את טענותיו באשר לאי העמדתו לדין של "הבלונדיני". משהגיעו רשויות החקירה למסקנה כי היורה הוא הוא המערער ולא "הבלונדיני", ברי כי לא היה עליהן להעמיד לדין את שניהם. 25. יחד עם זאת, לטעמי, קיים טעם לפגם בכך שחקירת המערער לא תועדה בתיעוד חזותי או קולי בניגוד להוראת סעיף 7 לחוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002, או, למצער, כי תיעוד כאמור לא הועבר לידי ההגנה כחומר חקירה [ראו למשל את עדות רס"מ גואלמה, בפרוטוקול, עמ' 128-127]. לתיעוד החקירה בנסיבות הנדרשות לכך בחוק נודעת חשיבות בלתי מבוטלת. תיעוד החקירה מאפשר לערכאה הדיונית "להתרשם – באופן בלתי אמצעי כמעט – מדרך עריכתה של החקירה, התנהגותו של הנאשם והתנהלות חוקריו" [השופט א' לוי ברע"פ 4142/04 סמל(מיל.) מילשטיין נ' התובע הצבאי, פ"ד סב(1) 378, עמ' 427 (2006)]. אולם, מאחר שהרשעת המערער לא התבססה על דבריו בחקירה, סבורני כי פגם זה אינו מצדיק קבלה של הערעור. 26. באשר לערעורים על גזר הדין, איני סבור כי יש הצדקה להתערב בעונש אשר הושת על המערער. ככלל, ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בעונשים אשר השיתה הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים בהם נפלה בגזר הדין טעות משמעותית או שהוא חורג באופן ניכר ממדיניות הענישה הנהוגה [ראו למשל: ע"פ 2740/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (19.11.2014); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 (29.1.2009)]. במקרה דנן סבורני כי העונש אשר הושת על המערער אינו חורג באופן ניכר – לקולא או לחומרא – ממדיניות הענישה הנהוגה. בעניין זה ניתן להפנות, למשל, לע"פ 5717/14 מדינת ישראל נ' גדבאן (2.12.2014), בו נדון ערעור המדינה על קולת העונש אשר הושת על המשיב, אשר הורשע בכך שהגיע למטע זיתים בו עבד המתלונן וירה לאוויר ולעבר הקרקע בסמוך למתלונן, לשם בריונות והפחדה ותוך פציעת רגלו של המתלונן. בית משפט זה קיבל את ערעור המדינה, החמיר בעונשו של המשיב והשית עליו 30 חודשי מאסר לריצוי בפועל. בע"פ 4038/14 ‏מדינת ישראל נ' אבו עאבד (‏15.7.2014) (להלן: עניין אבו עאבד) נדון ערעור המדינה על קולת העונש אשר הושת על משיבים, שהורשעו בכך שהגיעו לבית משפחתם בו התקהלו בני משפחת המתלוננים שהיו מצוידים בנשק קר. המשיבים הגיעו למקום מצוידים בנשק חם, ובהגיעם החלו לירות לעבר בני משפחת המתלוננים וגרמו לפציעתם של תשעה אנשים. בית משפט זה החמיר בעונשיהם והשית עליהם 13 ו-24 חודשי מאסר בפועל. בע"פ 1880/14 עמאש נ' מדינת ישראל (19.11.2014) אישר בית משפט זה עונש מאסר בפועל בן 40 חודשים אשר הושת על המערער בערכאה הדיונית בשל הרשעתו בכך שירה ארבע יריות לעבר מתלוננת, בהיותה בבית מגוריה, בשל סכסוך בעניין כלב. כן ניתן להפנות לע"פ 2918/13 דבס נ' מדינת ישראל (18.7.2013), בו אישר בית משפט זה עונש מאסר בפועל בן 50 חודשים אשר נגזר על אחד המערערים בערכאה הדיונית בשל הרשעתו בתקיפה בצוותא של מתלונן אשר עמד ברחוב במהלכה ירה המערער לעבר המתלונן ארבע יריות. 27. המעשים בהם הורשע המערער הם חמורים ביותר. העבירות אותן ביצע עלולות היו להוביל בנקל לתוצאה חמורה בהרבה. הירי חסר ההבחנה שביצע המערער לעבר המתלוננים עלול היה לגרום לפגיעות חמורות בהם, ואף לקיפוח חייהם. המשך המרדף והירי ברחובות אף עלול היה להוביל לפגיעה קטלנית בעוברי אורח. מעשים שכאלו מצדיקים ענישה מוחשית ומתריעה. כפי שציין השופט נ' הנדל בעניין אבו עאבד: "הדרישה להחמרה בעבירות אלימות כלפי הזולת מועצמת כאשר עסקינן בנשק חם שרק צד אחד מחזיק. תופעת השימוש בנשק שלא כדין, על שלל היבטיה ותוך עשיית דין עצמי, מחייבת הוקעה וענישה ראויה. במיוחד משעה שמדובר בנשק חם, לנוכח השלכותיו הרות האסון ופוטנציאל הסכנה הגלום בו לשלמות החיים הגוף והנפש ולביטחון הציבור" [שם, פסקה 6]. כן ראו את דברי השופט א' לוי בע"פ 6493/05 מוסא נ' מדינת ישראל (22.2.2006): "המערערים עשו שימוש בנשק חם על רקע סכסוך שפרץ בין משפחותיהם, תוך שהם מתכוונים לגרום חבלות ופציעה לזולת. ירי מסוג זה, ובמיוחד כשהוא מתרחש באזור מגורים, כרוכה בו סכנה של ממש לחיי אדם, ולא רק לאלה המעורבים בסכסוך, אלא גם לעוברי אורח תמימים. הנכונות של המערערים לעשות שימוש בנשק חם, ותהיה המחלוקת ביניהם אשר תהיה, היא המלמדת על מסוכנותם, ומכאן הצורך לנהוג בהם ביד קשה, דבר המתחייב גם מהצורך להרתיע את הרבים" [שם, פסקה 2]. אולם, לצד נסיבות כבדות המשקל לחומרא קיימות בנסיבות העניין מספר נסיבות לקולא, ובהן חלקם של המתלוננים בפרוץ האלימות והעובדה שבתחילה התגונן המערער מפני מעשי תוקפנות; גילו הצעיר של המערער; והעדר העבר הפלילי. באיזון הכולל סבורני כי העונש אשר השית בית המשפט המחוזי על המערער הולם את נסיבות ביצוע העבירה, ואין הצדקה שנתערב בו. 28. סוף דבר – אציע לחבריי לדחות הן את הערעור על הכרעת הדין והן את שני הערעורים על גזר הדין. ש ו פ ט השופט מ' מזוז: אני מסכים לפסק דינו המקיף והממצה של חברי, השופט דנציגר, הן לעניין הערעור על הכרעת הדין, והן לעניין הערעורים משני הצדדים על גזר הדין. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. מסכים אני לחוות דעתו הממצה של חברי השופט דנציגר. חברי נדרש לכל הטענות הפרטניות שהעלה הסניגור המלומד, אשר ביקש במאמץ מושקע לקעקע את הכרעת הדין. תיק זה מעלה פעם נוספת את הסוגיה המוכרת של אי דיוקים בעדויות עדים למעשה עבירה, שסניגורים אשר אין חקר לתבונתם מנסים למנפם לכלל איון מהימנותה של עדות. כמות שציין חברי (פסקה 18), בחינת הסתירות תלויה במיקומן באשר לליבת השאלה שבמחלוקת. כדי לעמוד אמפירית על חולשת הזיכרון האנושי, ינסה איש איש מאתנו להיזכר בארוע שקרה לו, אף אם לא היה מועד לטראומטיות כאירוע עבירה; ישאל עצמו מה לבש פלוני, מה היה צבע חפץ מסוים, מה היתה השעה המדויקת כשאירע מה שאירע, וכיוצא בזה. דומה שעשוי אדם להידרש במדויק יחסית לליבת הנושאים שבמחלוקת, אך לא כן באשר ל"פרטי צד". על כן, כפי שקבעה הפסיקה, אין עדות נפגעת בשל סתירות בפרטים משניים. ב. אזכיר כי בהקשר זה קבע המשפט העברי מדדים מסוגים שונים; ישנם פרטי ראיות הקרויים חקירות, שהם הדרגה הראייתית הגבוהה כגון מהות העבירה, זמנה ומיקומה (משנה סנהדרין ה', א'; ובין היתר שם, ג'). נקבעו בהלכה פרמטרים למרווח ראייתי בדרגה זו: "אחד אומר בשניים בחודש (נעברה העבירה – א"ר) ואחד אומר בשלושה בחודש – עדותן קיימת, שזה יודע בעיבורו של חודש (שהחודש הוכרז מלא – א"ר) זה אינו יודע בעיבורו של חודש. אחד אומר בשלושה ואחד אומר בחמישה – עדותן בטלה; אחד אומר בשתי שעות ואחד אומר בשלוש שעות – עדותן קיימת; אחד אומר בשלוש ואחד אומר בחמש – עדותן בטלה", קרי, מרווח מצומצם בעדויות סותרות מתקבל, מרווח גדול יותר – לא (ראו גם רמב"ם עדות, ב' ד'-ה'); ובאשר לזיכרון האנושי "אמר אחד כלים (בגדים) שחורים היה לבוש, והשני אמר לא כן אלא לבנים היה לבוש, עדותן בטלה, וכאילו אמר אחד: ברביעי בשבת, והשני: בחמישי, שאין כאן עדות..." (שם, עדות ב', ב'), קרי, מחלוקת משמעותית בין עדים עלולה לקעקע את העדות, בשונה ממקרה (ב', א') בו העדות מכוונת ביתר הפרטים אך לא ידעו לומר אם "כליו שחורים או לבנים" שכן "לא שמנו לבנו לדברים אלו שאין להם ממש – הרי עדותם קיימת". ג. אשר לראיות החדשות שביקש הסניגור המלומד להביא, חברי עמד על שיקולי ההתיחסות אליהן (פסקה 13), לרבות סופיות הדיון. אכן, המשפט העברי גמיש משמעותית ממשפט מדינת ישראל באשר לסופיות הדיון; המשנה (סנהדרין ג', ח') עוסקת במצב שלאחר פסק דין (מקביל במידה רבה לשלב הערעור שלנו, בהיעדר – ככלל – ערעור "ממוסד" במשפט העברי; ראו א' שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני (מהדורת תשע"א), ג', 1393): "כל זמן שמביא ראיה סותר את הדין; אמרו לו, כל ראיות שיש לך הבא מכאן עד שלושים יום, מצא בתוך שלושים יום סותר את הדין, לאחר שלושים יום – אינו סותר. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלושים ומצא לאחר שלושים?" להלכה נפסק (רמב"ם סנהדרין ז', ו') "מי שנתחייב בבית דין והביא עדים או ראיה לזכותו, סותר את הדין וחוזר הדין. אף על פי שכבר נגמר הדין, כל זמן שהוא מביא ראיה סותר. אמרו לו הדיינים כל ראיות שיש לך הבא מכאן ועד שלושים יום, אף על פי שהביא ראיה לאחר שלושים יום סותר את הדין, מה יעשה אם לא מצא בתוך שלושים ומצא לאחר שלושים". ובהמשך (הלכה ז') "אבל אם סתם את טענותיו, אינו סותר. כיצד, אמרו לו יש לך עדים, אמר אין לי עדים. יש לך ראיה, אמר אין לי ראיה, ודנו אותו וחייבוהו, כיון שראה שנתחייב אמר קרבו פלוני ופלוני והעידוני או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו, אין זה כלום ואין משגיחין על מעשיו ועל ראייתו"; עוד ראו שולחן ערוך חושן משפט כ', א' הפוסק בדומה לרמב"ם. עינינו הרואות כי הדברים תלויי נסיבות ותלויי היגד העדים ועיתויו (לעניין ההבחנה בפירוש "לחם משנה" לר' אברהם די בוטון (המאה הט"ז), בין שתיקת בעל הדין לבין הצהרת "אין לי עדים" מפיו, ראו פירוש הרב שמואל תנחום רובינשטיין (רמב"ם לעם) שופטים סנהדרין ז', ז' אות ל"ח). ד. גמישות המשפט העברי בסתירת הדין ככלל נובעת משיקולי צדק ודין אמת; ראו שוחטמן שם 1297, 1301-1300, ואולם, המחבר הנכבד מונה גם את החריגים – כגון הצהרת בעל דין שאין לו ראיות בשעה שאמור היה לדעת אם הן ברשותו (כדברי הרמב"ם שהובאו למעלה); ראו שם 1311-1307, וכן תקנות קכ"ט-ק"ל לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים, תשנ"ג. לכאורה ענייננו שלנו היה בא איפוא גם במשפט העברי בקרב החריגים שאינם מאפשרים לסתור את הדין. עוד ראו למנגנוני מניעת טעויות במשפט העברי א' טננבוים "'והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו', לשאלת הצדקתה של ערכאת ערעור", פרשת השבוע דברים (א' הכהן ומ' ויגודה עורכים (תשע"ב)) 16, 20-18. כל שאמרנו חל על הערכאה הדיונית, והאפשרות לסתירת הדין והגמישות בה מייתרת הבאת ראיות בערעור (ראו שוחטמן שם, 1438-1436). ה. נשוב למשפט הישראלי, וחברי נדרש לסעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982, ולמבחני השימוש בו "לעשיית צדק", כאמור בסעיף, על פי האסמכתאות (פסקה 13). אכן, יארע שערכאת ערעור משיבה את הדין לבית המשפט הדיוני; אך בנידון דידן עסקינן בחומר שהיה מוכר לבא כוחו הקודם של המערער והוא שקל מקצועית – ובמקרה זה חוששני כי אכן אין מקום להשבת הגלגל. ו. כאמור, אצטרף לחברי. המשנה לנשיאה הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ה' באדר תשע"ה (24.2.2015). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14020640_W06.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il