אומר בורדנבה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2062/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2062/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם המערער: אומר דוד בורדנבה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 08.02.2011 בתפ"ח 6477-05-10 שניתן על ידי כב' סגן הנשיא ב' אזולאי והשופטים נ' זלוצ'ובר ו-י' רז-לוי תאריך הישיבה: י"א באב התשע"ג (18.07.13) בשם המערער: עו"ד ענר טל בשם המשיבה: עו"ד אופיר טישלר בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (סגן הנשיא ב' אזולאי והשופטים נ' זלוצ'ובר ו-י' רז-לוי) בתפ"ח 6477-05-10 מיום 8.2.2011, במסגרתו הושתו על המערער – לאחר שהורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון – 17 שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרו; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים מיום שחרורו והתנאי הוא כי לא יעבור עבירה מסוג פשע לפי סעיף ה' לפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) או עבירת חטיפה, איומים או עבירה לפי סעיף 380 לחוק; וכן פיצוי למתלוננת בסך 30,000 ש"ח. העובדות על פי כתב האישום המתוקן 1. בלילה שבין 19.4.2010 לבין 20.4.2010 שהתה המתלוננת במסיבה בעיר מגוריה. סמוך לשעה 04:20 לפנות בוקר הזמינה המתלוננת יחד עם חברתה מונית כדי להסיעה לשכונת מגוריה וכשהשתיים נפרדו המשיכה ללכת לבדה תוך שהיא משוחחת בטלפון עם חברתה. המערער חלף על פניה ושרק לה אך היא התעלמה ממנו. לאחר מספר שניות רץ לעברה המערער, אחז בה מאחור וסתם את פיה. המתלוננת צעקה והמערער שם ידו על פיה והורה לה לשתוק. המתלוננת ניסתה להשתחרר מאחיזתו ללא הצלחה והוא הפיל אותה לארץ והיא נחבלה בברכה. המערער איים עליה וסיפר שהוא "מהצבא" ואם תתנגד יירה בראשה באמצעות אקדח שטען כי הוא נושא עליו. המתלוננת התחננה שיניח לה ללכת אך המערער הוביל אותה למדרגות מגרש חניה בשכונה ואיים עליה כי אם תעשה כל מה שיגיד לא יקרה לה דבר אך אם תתנגד יפגע בה ובמשפחתה. המערער הצמיד את המתלוננת לקיר אחד הבניינים הסמוכים, אחז בגרונה, חנק אותה ואיים עליה, וכשביקש לנשקה הסיטה את ראשה הצידה והוא סטר לה. המערער שאל לגילה והיא ענתה שתהיה בת 16 בתוך חודש. המתלוננת ביקשה לעזוב אך המערער שב ואיים עליה לעשות כרצונו אחרת יהרוג אותה וישליך את גופתה לביוב, וציין כי הוא שוחרר מהכלא והוא בחופשה. המערער הורה למתלוננת לחבק אותו, הוביל אותה לבית קברות סמוך תוך שהוא ממשיך לאיים עליה, הורה לה לשבת על הרצפה ופיסק את רגליה. המערער נשכב על המתלוננת, נישק אותה בפיה, נשכב על גבו לצידה והורה לה להישכב מעליו ולנשקו. המערער הכניס את ידו למכנסיה והורה לה להכניס את ידה למכנסיו ולאחוז באיבר מינו. בהמשך הורה המערער למתלוננת להכניס את איבר מינו לפיה ולאחר שעשתה כן ליקק את איבר מינה. המערער הורה למתלוננת להסיר את חולצתה וחזייתה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה תוך שהיא צועקת מכאבים והוא מורה לה שלא לצעוק. לאחר מכן הפך אותה על גבה והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה כשהוא אומר לה "נכון שכואב לך" ואוחז בשערה. לאחר מכן הורה למתלוננת להחדיר את איבר מינו לפיה בשנית ושב והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה ולפי הטבעת שלה. לבסוף שאל את המתלוננת אם היא רוצה להרות לו, החדיר את איבר מינו לאיבר מינה והגיע לסיפוק בתוכה. לכן, הואשם המערער בעבירה של חטיפה לפי סעיף 369 לחוק; בעבירה של אינוס קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים לפי סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) בצירוף סעיף 345(ב)(4) לחוק; בעבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ובנסיבות סעיף 345(א)(1) בצירוף סעיף 345(ב)(4) לחוק; וכן בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) בנסיבות סעיף 345(א)(1) בצירוף סעיף 345(ב)(4) לחוק. ההליכים לפני בית המשפט המחוזי 2. כאמור, המערער הודה במיוחס לו בעובדות כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר טיעון, במסגרתו הוסכם שהמשיבה תטען ל-17 שנות מאסר לריצוי בפועל ואילו המערער יטען כראות עיניו. הצדדים הסכימו על השתת עונש מאסר על תנאי. המשיבה טענה כי יש להשית על המערער 17 שנות מאסר בפועל, מאסר על תנאי ממושך וכן פיצוי למתלוננת וכי יש להחמיר עימו לאור חומרת מעשיו המצויים ברף העליון של חומרת מעשי האינוס. המשיבה הדגישה את העובדה שמדובר במתלוננת קטינה וכן את האכזריות הרבה ומספרם הרב של המעשים ואת התעלמותו של המערער מתחינותיה של המתלוננת. המשיבה הדגישה את הפגיעה הקשה במתלוננת, הן נפשית והן פיזית ואת מסוכנותו המינית הגבוהה של המערער לטווח הארוך, כאשר הוא אינו מביע חרטה על מעשיו. המשיבה ציינה כי הסכימה להסדר הטיעון אך כדי לחסוך את הצורך בהעדת המתלוננת וכי אין כל נסיבה מקלה לזכותו של המערער. המערער עצמו ביקש שלא למצות את הדין עימו ולהסתפק בעונש שלא יעלה על 10 שנות מאסר לנוכח נסיבות חייו הקשות, כאשר משפחתו מתנכרת לו וחייו הם חיי עוני ומצוקה גדולה. המערער הדגיש את ממצאי תסקיר שירות המבחן לפיהם חווה בילדותו אלימות פיזית, מינית ורגשית. המערער ביקש לתת משקל להודאתו כבר במשטרה וכן לגילו הצעיר. לבסוף, המערער בעצמו ביקש סליחה מהמתלוננת בדבריו לפני בית המשפט. גזר דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי הדגיש את סלידתו מהמעשים החמורים ביותר שביצע המערער במתלוננת ואת העובדה שנמשכו על פני מספר דקות במקומות שונים על אף תחינותיה של המתלוננת. בית המשפט ציין את העובדה שמעשיו של המערער קטעו את שיא פריחתה של המתלוננת, נערה מוכשרת שהצליחה בכל אשר עשתה, ופגעו אנושות בגופה, בנפשה ובכבודה. בית המשפט הדגיש את ממצאי תסקיר נפגעת העבירה ואת העובדה שלפני המתלוננת תהליך החלמה ארוך וקשה וכי חייה שונו מן הקצה אל הקצה בעטיים של מעשי המערער. בית המשפט הדגיש גם את הפגיעה בכל בני משפחתה של המתלוננת החווים גם הם תופעות פוסט טראומתיות, והן את הפגיעה הפיזית במתלוננת העולה מהמסמכים הרפואיים שהוגשו. בית המשפט ציין כי בתסקיר שירות המבחן ובהערכת המסוכנות שנערכו למערער נקבעו ממצאים שאינם מיטיבים עימו. בית המשפט הדגיש כי מהתסקיר שנערך למערער עולה שלקיחת האחריות מצידו היא פורמאלית בלבד וכי המערער מטיל את האשמה על היותו נתון תחת השפעת אלכוהול. בית המשפט התייחס גם לרמת המסוכנות הגבוהה שנקבעה למערער במסגרת התסקיר שנערך לו. בית המשפט הפנה לפסיקת בית משפט זה שחזר על כך ששיקולי הגמול וההרתעה מחייבים החמרה ממשית בכל הקשור לעברייני מין וכי במקרה דנא מדובר במעשים הנמצאים ברף החומרה העליון של מעשי אינוס. בית המשפט קבע כי נסיבותיו האישיות של המערער במקרה דנא נסוגות מפני הצורך בענישה משמעותית שתשקף את ההוקעה, הגינוי והסלידה העמוקים ממעשיו של המערער, ולכן השית עליו את העונשים שברישא. תמצית נימוקי הערעור 4. המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד טל ענר מטעם הסנגוריה הציבורית – מפנה לפסיקת בית משפט זה לפיה גם כאשר העונש שהושת מצוי בטווח הסדר הטיעון, הרי שכאשר טווח זה הוא רחב ביותר אין מניעה לערער על העונש שהושת. המערער מדגיש את השיקולים לקולא בעניינו שלטענתו לא זכו למשקל מספיק בבית המשפט המחוזי: גילו הצעיר שיש לקחתו בחשבון על אף שנמנה על קבוצת ה"בגירים הצעירים"; הודאתו בכתב האישום המתוקן; וכן נסיבות חייו הקשות ביותר. לטענתו, בית המשפט שגה כשהשית עליו עונש חמור יותר מאשר בפסקי הדין שצוטטו על ידיו במסגרת הטיעונים לעונש מהם עולה שבמקרים דומים העונש שהושת היה שמונה שנות מאסר ו-15 שנות מאסר לכל היותר כאשר מדובר היה באדם מבוגר, וכי בשים לב לשיקולים לקולא שגה בית המשפט כשהשית את העונש החמור ביותר במסגרת הטווח עליו הוסכם. תמצית תגובת המשיבה 5. המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד אופיר טישלר – הדגישה בדיון לפנינו את חומרת מעשיו של המערער ואת ההשפעות הקשות שהיו להם על המתלוננת. לטענתה, העבירות שבוצעו על ידי המערער מצויות ברף העליון מבחינת חומרתן וכי מעשיו שקולים ל"רצח" נשמתה של המתלוננת כפי שניתן ללמוד מתסקיר נפגעת העבירה. המשיבה טענה כי כל אחד מהמעשים שביצע המערער במתלוננת עולה בפני עצמו כדי עבירה שהעונש הראוי בגינה הוא 20 שנות מאסר, לא כל שכן כשמצרפים אותם זה לזה. המשיבה הדגישה: כי הערכת המסוכנות של המערער אינה מיטיבה עימו; את העובדה שהאחריות שלקח על מעשיו היא "פורמלית" בלבד; וכן את העובדה ששירות המבחן המליץ על ענישה משמעותית במקרה זה. המשיבה טוענת שהעונש שהושת על המערער נמצא בטווח עליו הוסכם במסגרת הסדר הטיעון וכי חזקה על המערער שאם לא היה מסכים לעונש אפשרי זה לא ניתן היה להגיע להסדר הטיעון. המשיבה טוענת גם כי העובדה שהמערער היה בן 20 וחצי שנים בעת ביצוע המעשה אינה צריכה להשפיע, שכן גם אם מדובר ב"בגיר צעיר" הרי שהמערער היה ברף העליון של הגדרה זו וכי בכל מקרה לפי פסיקת בית משפט זה יש לתת לגילו משמעות רק בהינתן המלצה מתאימה מטעם שירות המבחן אשר אינה קיימת בענייננו. לכן, ביקשה המשיבה להותיר את העונש שהושת על המערער על כנו. תסקיר משלים 6. במסגרת תסקיר משלים מיום 27.6.2013 צוין כי המערער הועבר לכלא הדרים לאחר שנרשמו לחובתו עבירות משמעת בכלא איילון. צוין כי מאז קליטתו בכלא הדרים חל שיפור בתפקודו וכי הוא סיים השתתפותו בקבוצה פסיכו-חינוכית לטיפול בעברייני מין, אך מדובר בשלב ראשון בלבד. עוד צוין כי המערער ביקש טיפול בהתמכרותו לסמים ולאלכוהול וכי נבחנת האופציה לבניית המשך טיפול עבורו. גורמי הטיפול מסרו כי המערער מודה במיוחס לו אך ניכר קושי שלו לשתף באופן מלא אודות העבירה וכי הוא זקוק להמשך טיפול אינטנסיבי. דיון והכרעה 7. לאחר שעיינו היטב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, בתסקירים ובהודעת הערעור, שמענו את טענות הצדדים במסגרת הדיון שנערך לפנינו ובחנו את הפסיקה אליה הפנו באי כוח הצדדים, הגענו למסקנה כי אין מקום להתערבותנו וכי דין הערעור להידחות. 8. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בחומרת העונש שהשיתה הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים בהם נפלה טעות בולטת בגזר הדין או שהעונש שנגזר על ידיה חורג באופן קיצוני מרף הענישה הנוהג בנסיבות דומות [ראו, למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009) פסקה 11; ע"פ 6877/09 פלוני נ' מדינת ישראל (25.6.2012) פסקה 24]. כך במיוחד, שעה שהעונש שהושת על המערער נמצא במסגרת הטווח עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר טיעון [ראו: ע"פ 2775/12 איסלאם נ' מדינת ישראל (18.3.2013), פסקה 12; ע"פ 1772/13 פלוני נ' מדינת ישראל (1.5.2013), פסקאות 20-19; ע"פ 4662/12 תעיזי נ' מדינת ישראל (6.5.2013), פסקה 7]. אנו סבורים כי המקרה שלפנינו איננו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור בגזר הדין, וכי בית המשפט המחוזי איזן כראוי בין השיקולים השונים במקרה דנן והשית על המערער עונש ההולם את חומרת מעשיו ומצוי גם במתחם הענישה עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר הטיעון. 9. עוד בטרם נידרש לטענות הצדדים בנוגע לסבירות העונש ביחס למתחם הענישה שהוסכם ולהיותו של המערער בבחינת "בגיר צעיר", יש לשוב ולהדגיש את מעשיו החמורים במיוחד של המערער בגינם הורשע. כאמור, המערער חלף על פני המתלוננת, שהייתה בת פחות מ-16 שנים באותו מועד, בשעת לילה מאוחרת שעה שצעדה בגפה בשכונת מגוריה, וגמל בליבו לחטוף אותה ולעשות בה כרצונו לשם סיפוק יצריו הזדוניים, וזאת אף לאחר שנודע לו גילה הצעיר. המתלוננת, חסרת כל יכולת להתנגד, הייתה למערער כטרף קל והוא ניצל את כוחו כדי לאנוס אותה ולבצע בה מעשי סדום תוך שהוא גורר אותה ממקום למקום וחוזר ומבצע את מעשיו בעוד הוא משפיל ומבזה אותה, מתעלם מתחינותיה ומזעקות הכאב שלה ואף מטיח בה אמירות סדיסטיות. מעשים נלוזים אלו מעוררים שאט נפש גדולה יותר לנוכח מקרא תסקיר נפגעת העבירה ממנו עולה כי המתלוננת הייתה נערה מצטיינת ומלאת חיים וכי לאחר אותו לילה חייה השתנו מן הקצה אל הקצה ונגרם לה ולמשפחתה נזק בלתי נתפס אשר נראה כי לא ירפא עוד שנים רבות. לנוכח דברים קשים אלו, אשר הלב נחמץ למקראם, נראה כי לא נותר מקום רב להתחשבות בנסיבותיו האישיות של המערער, הגם שעולה מהן סיפור חיים עגום ביותר. 10. בית משפט זה נדרש בעבר מספר פעמים לשאלת אפשרות הערעור על גזר דין במסגרתו הושת על נאשם עונש הנמצא בגבולות הטווח עליו הסכימו הצדדים במסגרת הסדר טיעון. ואכן, כטענת המערער, נקבע כי אין כל מניעה שהצדדים להסדר טיעון ישיגו לפני ערכאת הערעור על העונש שהושת בגזר דין גם אם הוא נמצא במסגרת הטווח המוסכם [ראו: ע"פ 4173/07 פלוני נ' מדינת ישראל (16.8.2007), פסקה 8 (להלן: עניין פלוני); ע"פ 4709/10 פיצחדזה נ' מדינת ישראל (19.5.2011), פסקאות ט-יד (להלן: עניין פיצחדזה)]. ואולם, אפשרות הערעור הנתונה לנאשם שנגזר עליו עונש הנמצא בטווח עליו הוסכם במסגרת הסדר טיעון אינה שוללת, כשלעצמה, את סבירותו של גזר דין במסגרתו הושת על הנאשם העונש המקסימאלי שנקבע במסגרת אותו טווח, רחב ככל שיהיה. יפים לעניין זה דבריה של השופטת ע' ארבל בעניין פלוני לפיהם: "כאשר נאשם מגיע להסדר טיעון עם התביעה הכולל עונש בטווח ענישה מוסכם המוצג בפני בית המשפט על ידי כל אחד מהצדדים על פי הטיעון כפי שהוסכם, הרי שהוא נוטל על עצמו את הסיכון כי יושת עליו הרף המקסימאלי של הטווח המוסכם" (פסקה 8). 11. טוען המערער כי שגה בית המשפט כשהתעלם מהשיקולים לקולא ומנסיבותיו האישיות עת השית עליו את העונש המירבי האפשרי במסגרת הטווח שנקבע בהסדר הטיעון. במסגרת השיקולים לקולא, מדגיש המערער את עובדת היותו "בגיר צעיר" בעת ביצוע העבירה. בית משפט זה נדרש לאחרונה בהרחבה לסוגיית קבוצת ה"בגירים הצעירים" ולשיקולי הענישה המתאימים לחבריה [ראו: ע"פ 7781/12 פלוני נ' מדינת ישראל (25.6.2013) (להלן: עניין פלוני 2)]. באותו עניין, עמד חברי השופט ס' ג'ובראן על מאפייניהם הסוציולוגיים והפסיכולוגיים של ה"בגירים הצעירים" בני 25-18 שנים, על השלכות עונשי מאסר עליהם ועל שיקולי השיקום בעניינם [שם, בפסקאות 51-36]. בית משפט זה גם הדגיש את העובדה שבעניינם של "בגירים צעירים" בני 21-18 שנים קיימת חובת עריכת תסקיר מטעם שירות המבחן בטרם גזירת העונש לפי הוראת סעיף 38(א) לחוק בתנאי סעיף 1(1) לאכרזת דרכי ענישה (תסקיר של קצין מבחן), התשכ"ד-1964 [שם, בפסקאות 50-48]. ואולם, על אף הדגש ששם בית משפט זה על שיקולי השיקום בעניינים של "בגירים צעירים" בכלל ואלו מהם שגילם אינו עולה על 21 שנים בפרט, נקבע כי שיקולי השיקום יהיו לעולם אינדיבידואליים ותלויים בהמלצות שירות המבחן. יפים לעניין זה דבריו של חברי השופט ג'ובראן בעניין פלוני 2 לפיהם: "חשוב לציין כי מעצם טבעם, שיקולי השיקום כפי שעולים מתסקיר המבחן, הם אינדיווידואליים ותלויים בהמלצת שירות המבחן לגופה. בהמשך לכך, ברי כי ישנם מקרים בהם חרף העובדה שמדובר ב"בגיר צעיר", או אף בקטין, ישנם טעמים משמעותיים המחייבים לבכר את שיקולי ההרתעה והגמול על שיקולי השיקום (וכידוע, בית המשפט לא כבול להמלצות תסקיר המבחן, ורשאי הוא לסטות מהן, כפי שעשה במקרהו של המערער, ראו לדוגמא: רע"פ 10524/04 בוזגלו נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (5.1.2010); רע"פ 1021/07 פלוני נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (30.12.2009))" (פסקה 51) (ההדגשה הוספה – י. ד.). 12. במקרה דנא, בטרם נגזר דינו של המערער, הונח לפני בית המשפט המחוזי תסקיר מטעם שירות המבחן בעניינו וכן הערכת מסוכנות. תסקיר שירות המבחן מיום 18.12.2010, התייחס לקשייו של המערער להפנים את חומרת מעשיו וכן לעובדה שקיבל עליהם אחריות באופן "פורמאלי" בלבד, ובשים לב להערכה כי רמת הסיכון להישנות התנהגותו של המערער בעתיד הינה גבוהה, הסתיים התסקיר במילים אלה: "אנו ממליצים על עונש מוחשי ומשמעותי שיציב גבולות ברורים להתנהגות ויבהיר לו את חמרת מעשיו". בית המשפט המחוזי התייחס לדברים אלו וכן להערכת המסוכנות הגבוהה שנקבעה בעניינו של המערער, ועל בסיס כל החומר שהיה לפניו קבע כי: "... העונש אליו עתרה המאשימה הינו עונש אשר לוקח כבר בחשבון את אותן נסיבות לקולא שפורטו לעיל, והכל בשים לב לחומרת העבירות, אופן ביצוען, הפגיעה במתלוננת, רמת המסוכנות הגבוהה אף במבט צופה פני עתיד והתמונה השלילית העולה מן התסקיר" (פסקה 17 לפסק הדין). 13. במצב דברים זה, כאשר לא קיימת המלצה שיקומית בעניינו של המערער ואף שירות המבחן היה סבור כי יש צורך בענישה משמעותית בעניינו, ובשים לב לנסיבות החמורות במיוחד של ביצוע העבירות, לא ניתן לומר כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר שיקלל את הנסיבות לקולא, לרבות היותו של המערער "בגיר צעיר", אל תוך הרף העליון של טווח הענישה עליו הסכימו הצדדים. דעתנו היא כי קביעתו של בית המשפט לפיה השיקולים לקולא מגולמים כבר במסגרת הרף העליון שנקבע בהסדר הטיעון אינה מהווה סטייה ממנו, שכן המשיבה רשאית הייתה להביא בחשבון במסגרת ההקלה שניתנה למערער גם את נסיבותיו האישיות ואת אותם שיקולים לקולא בעניינו, ויפים לעניין זה דבריה של הנשיאה (כתוארה אז) ד' ביניש בבג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה (22.6.2008): "במסגרת בחינת היחס הראוי בין ההקלה שניתנה לנאשם לבין התועלת הציבורית שבעריכת הסדר טיעון בנסיבות העניין, על התובע להתחשב בשיקולים נוספים - הן כאלה הנוגעים לנסיבותיהם הפרטניות של הנאשם ושל נפגע העבירה, והן שיקולים כלליים הנוגעים לאכיפת החוק כחלק מהאינטרס הציבורי במובנו הרחב. מדובר במלאכת שקלול מורכבת ועדינה, המערבת שאלות של הערכה עובדתית ומשפטית. מטבע הדברים, לא ניתן להגדיר מלאכה זו באופן ממצה. ככלל, ניתן לומר כי על כף אחת של המאזניים, ישקול התובע את היתרונות הגלומים בהסדר הטיעון הן בעניינו של הנאשם הקונקרטי והן בנוגע לאכיפת החוק בכלל. ... עוד ייתן התובע דעתו לנסיבות הקשורות בנאשם עצמו- מעמדו הציבורי בעת ביצוע העבירות, עברו הפלילי, גילו, נסיבותיו האישיות, חרטה שהביע עקב ביצוע המעשים ועוד. בנוסף, ישקול התובע את האינטרס הציבורי שבהשגת הודיה מצד הנאשם וקבלת אחריות על מעשיו" (פסקה 7 לחוות דעתה) (ההדגשה הוספה – י. ד.). 14. בשולי הדברים, נבקש להעיר כי בבואם של צדדים לערוך הסדרי טיעון, טוב יעשו אם יפרטו במסגרתם גם את השיקולים שנלקחו בחשבון לקולא או לחומרא, או לכל הפחות כי יפרטו אלו שיקולים נלקחו בחשבון במסגרת הדיווח על עריכת ההסדר לבית המשפט. 15. לאור כל האמור לעיל, לא ראינו לנכון להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ואנו דוחים את הערעור. ניתן היום, ‏ט"ו באב התשע"ג (22.7.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11020620_W04.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il