דניס לויגזלץ נ. מדינת ישראל

החלטה בתיק ע"פ 206/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 206/12 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' סולברג המערער: דניס לויגזלץ נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 21.11.2011 בתפ"ח 1063/09 שניתן על ידי כבוד השופטים: נ' אחיטוב, מ' דיסקין ו-ר' בן-יוסף תאריך הישיבה: ב' באייר תשע"ב (24.4.2012) בשם המערער: עו"ד פלישמן שמואל בשם המשיבה: עו"ד כהן אייל פסק דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על הכרעת הדין מיום 25.9.2011 ועל גזר הדין מיום 21.11.2011 שניתנו בעניינו של המערער בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים נ' אחיטוב, מ' דיסקין, ר' בן-יוסף) בתפ"ח 1063/09. במסגרת הכרעת הדין הורשע המערער בעבירות הבאות: בעילת קטינה שטרם מלאו לה 16 שנים (ריבוי מקרים) לפי סעיף 346(א)(1) רישא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); מעשה סדום בנסיבות אינוס בקטינה שטרם מלאו לה 16 שנים לפי סעיפים 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין; תקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות (ריבוי מקרים) לפי סעיפים 379 ו-382(ב)(1) לחוק העונשין; תקיפת בת זוג הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות (שני מקרים) לפי סעיפים 380 ו-382(ג) לחוק העונשין; הדחת קטינה לסם מסוכן (ריבוי מקרים) לפי סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973 (להלן: פקודת הסמים המסוכנים); איומים (שני מקרים) לפי סעיף 192 לחוק העונשין; היזק בזדון לפי סעיף 452 לחוק העונשין; הטרדה באמצעות מתקן בזק (ריבוי מקרים) לפי סעיף 30 לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. במסגרת גזר הדין הושת על המערער עונש של שש שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרו. כמו כן הושתו על המערער שני עונשי מאסר על תנאי – האחד, 18 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שתוך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא לא יעבור עבירות מסוג פשע לפי סימנים ה' ו-ח' לפרק י' לחוק העונשין או עבירות פשע לפי פקודת הסמים המסוכנים; השני, 10 חודשי מאסר על תנאי, כשהתנאי הוא שתוך שלוש שנים מיום שחרורו מהכלא לא יעבור עבירות מסוג עוון לפי סימן ח' לפרק י' לחוק העונשין או עבירות אחרות בהן הורשע. כמו כן, חויב המערער בתשלום פיצוי בסך 20,000 ₪ למתלוננת. תמצית עובדות כתב האישום 1. כתב האישום שהוגש כנגד המערער כלל ארבעה אישומים, שעניינם מערכת היחסים שהתנהלה בין המערער (יליד 1979) לבין המתלוננת (ילידת 1992) בין קיץ 2007 לראשית 2009: (א) על פי האישום הראשון נטען כי המערער בעל את המתלוננת בהסכמתה בשתי הזדמנויות במהלך הקיץ של שנת 2007. האירוע הראשון התרחש בדירת מכרים משותפים בשכונת הדר בחיפה, במסגרתו הוביל המערער את המתלוננת לחדר השירותים בעודו בגילופין ובעל את המתלוננת בטרם מלאו לה 16 שנים, בהחדירו את איבר מינו לאיבר מינה. האירוע השני התרחש כחודשיים לאחר מכן ובמסגרתו בעל המערער את המתלוננת במקום לא ידוע בהחדירו את איבר מינו לאיבר מינה. (ב) על פי האישום השני נטען כי במהלך חודש מרץ 2008, לאחר שנפרדו דרכיהם של המערער והמתלוננת, יצר המערער קשר טלפוני עם המתלוננת ובעקבותיו נפגשו השניים בדירת אימה של המתלוננת בתל-אביב, שם הדיח המערער את המתלוננת לשימוש משותף בסם מסוג חשיש אותו הביא עימו ולאחר מכן בעל המערער את המתלוננת בהסכמתה בטרם מלאו לה 16 שנים, בהחדירו את איבר מינו לאיבר מינה. (ג) עניינו של האישום השלישי - והמרכזי שבאישומים - במעשים שונים שביצע המערער במתלוננת בתקופה בה התגוררו יחד בחדר בתל-אביב, בין החודשים אוגוסט 2008 וינואר 2009. על פי האישום השלישי נטען כי במהלך תקופת המגורים המשותפת, במספר רב של הזדמנויות ובמועדים שאינם ידועים, תקף המערער את המתלוננת והיכה אותה בראשה ובגופה שלא כדין: במקרה אחד כעס המערער על המתלוננת בטענה שהגישה לו מזלג מלוכלך, תפס אותה בצווארה, חבט ראשה בקיר מספר פעמים ולאחר מכן חנק אותה עד גרימת חבלות בצווארה; במקרה אחר היכה המערער את המתלוננת בראשה באמצעות מצקת העשויה מברזל ולאחר מכן רדף אחריה, תפסה והמשיך להכותה בראשה באמצעות המצקת; במקרה נוסף חבט המערער ברגלה של המתלוננת באמצעות מטאטא, משלא נענתה לקריאתו לסור אליה; במספר מקרים היכה המערער את המתלוננת לאחר שלא שמעה את נקישותיו בדלת הכניסה לדירה; במקרה נוסף, שהתרחש בדירתו של חבר, היכה המערער את המתלוננת באפה באמצעות מרפקו. כמו כן, נטען כי במהלך תקופה זו נהג המערער, מעת לעת, לכלוא את המתלוננת שלא כדין בחדר למשך 12 שעות או יותר על ידי נעילת דלת החדר ונטילת המפתח ואסר עליה לצאת. בנוסף נטען במסגרת האישום השלישי כי במהלך תקופת המגורים המשותפת, במספר הזדמנויות ובמועדים לא ידועים, בעל המערער את המתלוננת וביצע בה מעשי סדום בהסכמתה בטרם מלאו לה 16 שנים. כמו כן נטען כי באותה תקופה בעל המערער, במספר הזדמנויות ובמועדים לא ידועים, את המתלוננת שלא בהסכמתה החופשית. באותם מקרים נטען כי המערער שכנע את המתלוננת לקיים עימו יחסי מין ומשנעתרה לבקשתו, החדיר איבר מינו לאיבר מינה, כאשר במהלך יחסי המין נהג להכות את המתלוננת ולמשוך בשיערה. נטען כי למרות בקשותיה של המתלוננת מהמערער לחדול ממעשיו, הוא לא פסק עד שבא על סיפוקו. עוד נטען כי באחד המקרים ביקש המערער מהמתלוננת לקיים עימו מין אנאלי ומשנעתרה לו החדיר איבר מינו לפי הטבעת שלה. משגברו כאבי המתלוננת, היא צעקה ובכתה וביקשה מהמערער לחדול ממעשיו, אך המערער לא פסק ממעשיו עד שבא על סיפוקו, וכתוצאה מכך נגרמו למתלוננת חבלות בפי הטבעת ודימומים. בנוסף נטען במסגרת האישום השלישי כי במהלך תקופת המגורים המשותפת, בהזדמנויות רבות ובמועדים לא ידועים, הדיח המערער את המתלוננת להשתמש בסמים מסוכנים בכך ששכנע אותה להשתמש עימו בסמים מסוג: חשיש, LSD, "חגיגת" וקנביס. עוד נטען כי במקרה אחד הזריק המערער לזרועה של המתלוננת תערובת שרקח בעצמו מחומרים שונים, ולאחר שהמתלוננת חשה ברע בעקבות הזרקה זו איים המערער להרוג אותה אם תספר על כך למישהו. כמו כן נטען כי במהלך תקופת המגורים המשותפת איים המערער במספר הזדמנויות על המתלוננת שלא כדין ובכוונה להפחידה שיהרוג אותה אם תתלונן עליו או תספר למישהו על מעשיו. (ד) עניינו של האישום הרביעי בתקופה בה חזרה המתלוננת להתגורר בבית אמה בתל-אביב, לאחר שהמערער והמתלוננת נפרדו בחודש ינואר 2009. על פי אישום זה, בין החודשים מאי ואוגוסט 2009 או בסמוך לתקופה זו הטריד המערער את המתלוננת, את אמה ואת אחותה בצלצולי טלפון ובמשלוח הודעות טקסט מטרידות ומאיימות מספר רב של פעמים. עוד נטען כי המערער הגיע בתקופה זו במספר הזדמנויות לביתה של המתלוננת בשעות לא שגרתיות במטרה להטרידה, דפק בדלת ודרש לדבר עם המתלוננת, והשחית את קירות חדר המדרגות ודלת המעלית בבית המתלוננת כשהוא חורט עליהם כתובות ומסרים מטרידים שכוונו כנגד המתלוננת. כמו כן נטען כי ביום 9.8.2009 הגיע המערער לדירת המתלוננת במטרה להטרידה במזיד. המתלוננת פתחה את הדלת לבקשת המערער אך סירבה לבקשתו לשוב לחיות עימו. בתגובה מנע המערער מהמתלוננת לשוב לביתה, תקף אותה בכוח והרימהּ על ידיו ונשאהּ לכיוון המדרגות. המתלוננת הצליחה לברוח מהמערער ולחזור לדירה ובעקבות זאת דפק המערער על דלת הכניסה ובעט בה בחוזקה ושבר את ידית הדלת. באירוע נוסף מיום 15.8.2009 נטען כי המערער הניח בחזית ביתה של המתלוננת שקית ובה חבל תלייה וחפצים נוספים במטרה להפחידה או להקניטה. באירוע נוסף מיום 27.8.2009 נטען כי המערער השחית פעם נוספת בזדון את קירות הבניין ודלת המעלית כשהוא חורט עליהם מסרים מטרידים כנגד המתלוננת. תשובת הנאשם לכתב האישום ותיקון כתב האישום 2. בפתח משפטו ובטרם השיב לכתב האישום, טען בא כוחו של המערער כי המערער אינו כשיר לעמוד לדין בהתאם לסעיף 170 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 וכי המעשים שיוחסו לו נעשו תחת גדרי סייג אי השפיות שבסעיף 34ח לחוק העונשין. לאחר קבלת חוות דעת פסיכיאטריות דחה בית המשפט את הטענות. המערער אינו תוקף את קביעותיו של בית המשפט בסוגיה זו ועל כן לא נפרט מעבר לכך. המערער טען בתשובתו לכתב האישום בבית המשפט המחוזי כי לא ידע את גילה האמיתי של המתלוננת ולא ידע שהיא בת פחות מ-16 שנים. לטענת המערער, הוא קיים לראשונה יחסי מין עם המתלוננת בחודש אוגוסט 2008, עת סבר שהיא בת למעלה מ-16 שנים. עוד טען המערער כי בתקופה שבין אוגוסט 2008 לינואר 2009 השניים לא התגוררו יחד ולא חיו כזוג אלא המתלוננת הייתה מגיעה מדי פעם לדירתו ולכל היותר נשארת שם מספר ימים בכל פעם. לעניין עבירות הסמים, המערער הודה כי היה שימוש משותף שלו ושל המתלוננת בסמים אשר הובאו לעיתים על ידו ולעיתים על ידי המתלוננת, אך טען שלא הדיח את המתלוננת לשימוש בסם. לעניין האישום השלישי טען המערער כי יחסי המין שקיים עם המתלוננת היו יחסי מין "רגילים" בהסכמה והכחיש שתקף אותה למעט במספר הזדמנויות בהן נתן לה "מכה" או תפס אותה בחוזקה. המערער הכחיש את עבירות הכליאה והאיומים. לעניין האישום הרביעי, המערער הודה בעובדות האישום, לרבות הגעתו לביתה של המתלוננת במספר מקרים וחריטת כתובות על קירות הבית. בנוגע לאירועים מיום 9.8.2009 ו- 15.8.2009 הודה המערער בעובדות האישום אך טען שהרים את המתלוננת בצחוק ולא מתוך כוונה לתקוף אותה וכי החבל שהשאיר בפתח דלתה הוא חבל שהמתלוננת נתנה לו בעבר כדי שיתלה את עצמו. 3. בעקבות עדותה של המתלוננת הודיעה המשיבה על תיקון כתב האישום באופן הבא: באישום הראשון התבקש בית המשפט להרשיע את המערער בעבירה אחת בלבד של בעילה אסורה בהסכמה (בגין האירוע בדירה בחיפה); באישום השלישי הסכימה המשיבה לראות בכל הבעילות ומעשי הסדום שהתרחשו בתקופת המגורים המשותפת בטרם מלאו למתלוננת 16 שנים כמעשים שנעשו בהסכמתה של המתלוננת, והותירה את אישום האינוס אך ורק בנוגע למקרים שהתרחשו בתקופה זו לאחר שמלאו למתלוננת 16 שנים. כמו כן, חזרה בה המשיבה מהאישום בעניין כליאת השווא. יתר האישומים נותרו על כנם. הכרעת הדין 4. בית המשפט המחוזי (השופט ר' בן-יוסף) סקר במסגרת פסק הדין את העדויות השונות שנשמעו לפניו, הן מצד התביעה והן מצד ההגנה. חלק מרכזי בהכרעת הדין הוקדש לבחינת עדותה של המתלוננת, אותה הגדיר בית המשפט כ"ליבת גרסת התביעה". בית המשפט ציין בפתח הדברים כי עדותה של המתלוננת ביחס לעבירות המין הינה עדות יחידה על פי סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 ולכן על בית המשפט לנמק מדוע הוא מסתמך על העדות ומדוע אין צורך ב"תוספת ראייתית פורמאלית" לצורך ההרשעה. כמו כן ציין בית המשפט כי עדותה של המתלוננת הינה עדות יחידה אף ביחס לחלק גדול מעבירות הסמים והאלימות הפיזית שנכללו בכתב האישום, אף כי לחלק מהעבירות היו ראיות ועדויות תומכות. בית המשפט קבע כי עדותה של המתלוננת והתנהלותה במהלך החקירה "לא הייתה נקייה מקשיים" ומחייבת "לנהוג [ב]זהירות בבחינת משקל עדותה". בית המשפט ציין כי ביום 12.10.2009, לאחר הגשת כתב האישום, התייצבה המתלוננת במשטרה ומסרה גרסה לפיה כל תלונתה כנגד המערער הינה תלונת שווא וכי המתלוננת הודתה במהלך עדותה בבית המשפט כי שיקרה לסובביה בסוגיות שונות (שיקרה לאמה ולאחותה בקשר לגילו של המערער; שיקרה למערער בנוגע לגילה בעת שנפגשה עימו לראשונה). למרות הקשיים הללו, קבע בית המשפט כי התרשם שעיקרי הדברים הם אמת. בית המשפט קבע כי תוכן הדברים, תשובותיה של המתלוננת לשאלות שנשאלה (אף שאלות קשות הנוגעות לפרטיותה), אופן מסירת הדברים, אותות האמת שניכרו בטון קולה, מבע פניה ושפת גופה שידרו אמינות. כמו כן נקבע כי דברי המתלוננת על דוכן העדים שכנעו בכנותם, אף כאשר עומתה עם אמירות אחרות שלה, כי עדותה של המתלוננת לא הייתה מתלהמת או מוקצנת וכי בתשובותיה אף מסרה עובדות שהיה בהן כדי לסייע לגרסת המערער (כגון התנהגותה הקולנית בעת קיום יחסי מין עם המערער והודאתה כי לעיתים היא זו שרכשה את הסמים לשימוש המשותף או יזמה את המגעים המיניים עם המערער). בית המשפט ציין כי הוא ער לעובדה שגרסת המתלוננת "הייתה כבושה במעט" - כאשר מדובר בתלונה שהוגשה כשבעה חודשים לאחר שהמתלוננת עזבה את בית המערער וכמעט שנתיים לאחר שהחלו יחסי המין בין המתלוננת לבין המערער - אולם קיבל את הסברה של המתלוננת שטענה שכלל לא התכוונה להתלונן כנגד המערער ועשתה כן רק לאחר שהמערער הגיע שוב ושוב לביתה והטריד והפחיד אותה. כמו כן דחה בית המשפט את טענת המערער כי עברה הנפשי של המתלוננת, אשר כלל ניסיונות אובדניים וטיפולים פסיכיאטריים, מערער את מהימנותה וציין כי אין במצבו הנפשי הבעייתי של עד כדי לפגוע במהימנותו כאשר בית המשפט מתרשם שהעד כשיר לעדות ועדותו אמינה. 5. בית המשפט המחוזי קבע כי בנוסף לאמת הפנימית שעלתה מעדות המתלוננת, חוזקה עדותה בעדויות נוספות – עדויות אחותה, אמה, וחברותיה שהעידו על מה שהמתלוננת סיפרה להן, כשאחת מחברותיה העידה שראתה סימני חניקה על צווארה של המתלוננת וסימנים כחולים על רגליה. בית המשפט ציין כי גם גרסת המערער – בחקירתו במשטרה, בתשובתו לכתב האישום ובעת שהעיד בבית המשפט – יש בה חיזוק לגרסת המתלוננת. בית המשפט קבע כי גרסת המערער מחזקת עובדות רבות בגרסת המתלוננת: קיומם והתרחשותם של עיקר האירועים שתיארה המתלוננת (אם כי לא כל האירועים), מקומות המפגש ואופיים של המפגשים, העובדה שבפגישתם הראשונה אמרה לו המתלוננת שהיא בת פחות מ-16 שנים, השימוש המשותף בסמים וקיום יחסי המין, לרבות האירוע הספציפי נשוא האישום השלישי. בית המשפט ציין כי אף שחלק מהאירועים הוכחשו על ידי המערער בחקירתו ובתשובתו לכתב האישום, הרי שבעדותו בבית המשפט אישר המערער את דברי המתלוננת בנוגע לחלק מהאירועים שהוכחשו על ידו בחקירתו ובתשובתו לכתב האישום, אם כי הודייתו הייתה מסויגת בניסיון להפחית מאשמתו. בית המשפט התייחס לטענת בא כוחו של המערער כי יש לייחס חשיבות רבה לתפנית שחלה בעמדת המתלוננת שביקשה לחזור מעדותה כנגד המערער, ובשלב מאוחר יותר חזרה מחזרה זו. בית המשפט ציין כי חזרתה של המתלוננת מתלונתה תועדה בהקלטה ובכתב וכי החזרה מהתלונה ויתר הנסיבות בעניין זה הובאו לפני ההגנה באופן מלא, כך שהיה בידי ההגנה לחקור בחקירה שכנגד את המתלוננת ואת החוקרת שתיעדה את החזרה מהתלונה. עוד צוין כי ניתן משקל לחזרת המתלוננת מתלונתה ולנסיבות החזרה במסגרת שקלול אמינותה ומהימנותה וכי החזרה מהתלונה היא זו שהשפיעה על בית המשפט לבחון את עדותה בזהירות רבה. בית המשפט שב וציין כי יחד עם האמון שרכש לעדותה של המתלוננת ועם הקושי לקבל את הכחשות המערער, מצא שיש לנהוג בזהירות בעדות המתלוננת, הן מחמת הזהירות הדרושה במתן משקל לעדות יחיד והן בשל הקשיים שעלו מעדותה. כמו כן, ציין בית המשפט כי הזהירות נדרשת גם בשל כך שחקירת המשטרה לא הייתה שלמה וניכרו בה מחדלים שונים (אי חקירת אדם נוסף שבנוכחותו ובביתו התרחשה אחת התקיפות הנטענות; אי חקירת הנוכחים בדירה בחיפה; חקירת עדים במשטרה זה בנוכחותו של זה; תיעוד בלתי מלא של נסיבות חזרתה של המתלוננת מתלונתה). 6. ידיעתו של המערער בזמן אמת על גילה של המתלוננת – בית המשפט המחוזי דחה את טענת המערער כי לא ידע בזמן אמת שהמתלוננת הינה קטינה. נקבע כי בהינתן דבריו המפורשים של המערער בעדותו על דוכן העדים כי המתלוננת אמרה לו שהיא בת 14 בפגישתם הראשונה בתל אביב בקיץ 2007, קשה לקבל את דבריו כי כעבור חודשים ספורים סבר כי היא בת למעלה מ-16 שנים. עוד נקבע כי אף אם המתלוננת אמרה למערער שהיא בת 15 בפגישתם הראשונה, כפי שהעידה המתלוננת לפני בית המשפט, טענתו של המערער כי גילה "התפוגג" מזכרונו נמצאה בלתי אמינה. לפיכך, נקבע כי המערער עבר שתי עבירות של בעילה אסורה בהסכמה בקטינה שגילה מתחת לגיל 16 - באירוע נשוא האישום הראשון (בדירה בחיפה) ובאירוע נשוא האישום השני (בדירת האם בתל אביב). בנוגע לאירוע בדירה בחיפה נקבע כי גרסת המתלוננת בנוגע לאירוע זה הייתה מפורטת ואמינה בעוד שגרסתו של המערער בנוגע לאירוע זה הייתה מלאת סתירות, כאשר בתחילה הכחיש את האירוע לחלוטין ולאחר מכן נסוג מהכחשתו אך טען כי היה שיכור ואינו זוכר מה קרה ושלא היה מסוגל לקיים עם המתלוננת יחסי מין באותו מועד מחמת השיכרות. מנגד, זיכה בית המשפט את המערער מחלק מהעבירות שנכללו באישום השלישי, לרבות האישום בביצוע מעשי סדום בטרם מלאו למתלוננת 16 שנים, בקובעו כי המתלוננת לא הייתה חד משמעית בעניין זה ולא ציינה מתי המקרים הללו התרחשו ולאור הסמיכות ליום הולדתה ה-16 יש לזכות את המערער מעבירות אלה. 7. עבירות מין שלא בהסכמת המתלוננת – בית המשפט המחוזי ציין כי המתלוננת העידה שהיו שניים או שלושה מקרים בהם היה יסוד של אי-הסכמה לקיום יחסי המין עם המערער, אך ישנו קושי להרשיע את המערער בביצוע עבירות מין שלא בהסכמת המתלוננת, למעט אירוע אחד של מין אנאלי שנכלל באישום השלישי. נקבע כי יחסי המין בין המתלוננת לבין המערער התאפיינו, כפי שעולה מעדויות שני הצדדים, בצעקות ובאלימות, ולפיכך קיים ספק סביר בנוגע למודעותו של המערער לכך שהמתלוננת אינה מסכימה עוד למה שהסכימה מלכתחילה. מנגד, בנוגע לאירוע המין האנאלי נשוא האישום השלישי, נקבע כי המתלוננת תיארה באופן מפורט את האירוע וסיפרה שבכתה וצעקה ושנגרם לה נזק גופני עקב האירוע. נקבע כי אירוע זה הינו חריג, אף על רקע מערכת היחסים המיוחדת ששררה בין המערער לבין המתלוננת ונראה שהמתלוננת הביעה באופן ברור את התנגדותה להמשך המעשה ומשכך היה על המערער להפסיקו. לפיכך הורשע המערער בנוגע לאירוע זה במעשה סדום שלא בהסכמתה החופשית של המתלוננת בנסיבות אונס. 8. עבירות הדחת קטין לסם מסוכן – בית המשפט המחוזי קבע כי המערער אמנם כפר בתשובתו לכתב האישום בעבירות הסמים אך העיד בבית המשפט כי היו מקרים רבים לאורך תקופת היכרותו עם המתלוננת בהם השתמשו השניים בסמים שסיפק המערער. בית המשפט דחה את טענת המערער כי לא הביא עימו חשיש באירוע נשוא האישום השני (המפגש בדירת אמה של המתלוננת בתל-אביב) וקבע כי הוא מקבל את גרסת המתלוננת בנקודה זו, שהעידה באופן חד משמעי כי החשיש הובא על ידי המערער. בית המשפט קבע כי טענותיו הכלליות של המערער כנגד האישום בעבירות הדחת קטין לסם מסוכן – כי לא הוא זה שהכיר למתלוננת את עולם הסמים; כי המתלוננת השתמשה בסמים קודם להיכרותם; וכי לעיתים היא זו שסיפקה את הסם – אינן רלוונטיות לעבירת הדחת קטין לסם בה הואשם המערער, כאשר עבירה זו מכוונת למנוע נתינת סם מסוכן לקטין, ואין חשיבות לשאלה באיזו דרך ובאיזו צורה ניתן הסם ולאיזו מטרה ניתן. מנגד, זיכה בית המשפט את המערער מאישום אחד בו לא הוצגה כל ראייה מטעם התביעה בנוגע לרכיבי החומר שהמערער רקח בעצמו והזריק למתלוננת ולהיותו חומר שמפורט בפקודת הסמים המסוכנים. 9. בנוסף הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער בחלק מעבירות התקיפה והאיומים שיוחסו לו באישום השלישי ובאישום הרביעי וזיכה אותו מחלק מהעבירות. כמו כן בית המשפט הרשיע את המערער בעבירות של היזק בזדון והטרדה באמצעות מתקן בזק שיוחסו לו באישום הרביעי, אך זיכה את המערער מעבירת פגיעה בפרטיות. יצוין בשלב זה כי המערער אינו תוקף במסגרת ערעורו את הרשעתו בעבירות אלה. 10. לאור האמור לעיל, הרשיע בית המשפט את המערער בשתי עבירות בעילת קטינה ובעבירה אחת של הדחת קטין לסם, בהתאם לשני האישומים הראשונים; בריבוי עבירות של בעילת קטינה, הדחת קטין לסם ותקיפת בת זוג בנסיבות מחמירות ובשתי עבירות תקיפת בת זוג עם חבלה ממשית ועבירת איום אחת, בהתאם לאישום השלישי; בעבירה אחת של מעשה סדום במתלוננת שלא בהסכמתה החופשית בנסיבות אונס, בהתאם לאישום השלישי; ובעבירות (ריבוי מקרים) של הטרדה באמצעות מתקן בזק והיזק בזדון, בהתאם לאישום הרביעי. בית המשפט זיכה את המערער מיתר העבירות שבכתב האישום. 11. לא למותר לציין כי השופטות נ' אחיטוב ו-מ' דיסקין, אשר הצטרפו להכרעת דינו של השופט ר' בן-יוסף, מצאו לנכון לציין כי חרף הקשיים שמעוררת עדותה של המתלוננת יש "בבסיסה גרעין מוצק של אמת" וכי "הקשיים נובעים מכך שמדובר במרקם של חיים, שחלוף הזמן, ככל הנראה, השכיח פרטיו". כמו כן ציינו השופטות כי הוכחה תשתית איתנה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את העובדות המגבשות את העבירות בהן הורשע המערער וכי עדותה של המתלוננת לא עמדה לבדה ונמצאו לה תימוכין בעדויות ובראיות הנוספות, לרבות עדותו של המערער. גזר הדין 13. המשיבה ביקשה להשית על המערער עונש מאסר בפועל לתקופה ממושכת, בשים לב לשורת העבירות החמורות בהן הורשע המערער, אשר בצידה של כל אחת מהן קצב המחוקק עונש מאסר ארוך. נטען כי מכלול הנסיבות במקרה זה מטה את הכף לחומרא: פער הגילים העצום בין המערער לבין המתלוננת; הניצול שניצל המערער את מצוקותיה הנפשיות של המתלוננת; העובדה שהמערער לא חסך מהמתלוננת את עדותה בבית המשפט; המסוכנות שנשקפת מהמערער והרקע ההתמכרותי שלו, כפי שעולה מדו"ח המרכז להערכת מסוכנות, והחשש לפגיעה אפשרית בקטינות נוספות. המערער ביקש להסתפק בעונש מאסר שיחפוף את התקופה בה היה נתון במעצר עד מתן גזר הדין (למעלה משנתיים). נטען כי יש להתחשב במערכת היחסים הייחודית שהתקיימה בין המערער לבין המתלוננת, אשר ייתכן ונראית מוזרה למתבונן מבחוץ. עוד נטען כי יש להתחשב בנסיבות ביצוע העבירות, אשר פועלות לקולא: יחסי המין בין המערער לבין המתלוננת קוימו בהסכמה וגם במקרה של מעשה הסדום החלו יחסי המין בהסכמה; המתלוננת הייתה מעורה בעולם הסמים ובמקרים מסוימים אף יזמה את הבאת הסמים וצריכתם המשותפת. כמו כן נטען כי יש להתחשב בבעיותיו הנפשיות של המערער ובפער הגדול שבין כתב האישום המקורי לבין הכרעת הדין, במסגרתה זוכה המערער מחלק ניכר מהעבירות. 14. בית המשפט המחוזי קבע בגזר הדין כי החומרה המופלגת הטבועה במעשי המערער נעוצה בשילוב של מהות העבירות, אופיין והצטברותן ובמיהות הקורבן, ודי בכל אחת מהעבירות כדי לחייב ענישה משמעותית, קשה וכואבת. בית המשפט ציין כי דו"ח הערכת המסוכנות קבע שמסוכנותו של המערער בינונית-גבוהה. עוד צוין כי יש חשיבות למיהות הקורבן – "קטינה צעירה ומבולבלת, הסובלת מבעיות אישיות נפשיות ומשפחתיות קשות" וכי פער הגילים בין המערער למתלוננת יצר סיטואציה של ניצול. בית המשפט קבע כי לעבירות המין והסמים בהן הורשע המערער קבוע בחוק עונש מינימום שניתן לחרוג ממנו רק בנסיבות מיוחדות, וכי לא הוצגו נסיבות כאלה בעניין זה. בית המשפט ציין כי בבואו לגזור את עונשו של המערער הוא איננו מתעלם מנסיבות חייו הקשות של המערער ומבעיותיו הנפשיות. כמו כן, צוין כי נלקחה בחשבון העובדה שהמערער שוהה במעצר תקופה ממושכת (למעלה משנתיים) וכי הביע נכונות לקבל טיפול בשל בעיות האלימות ורצון להשתקם ולסייע להוריו. כמו כן, צוין כי נלקח בחשבון שהמערער הביע חרטה על מעשיו וכן שאין לו עבר פלילי. לבסוף צוין כי נלקחה בחשבון העובדה שהמתלוננת שיתפה פעולה עם המערער, שמעשה הסדום נשוא האישום השלישי החל בהסכמת המתלוננת לקיים יחסי מין ושהמערער לא הכיר למתלוננת את עולם הסמים. בסופו של יום, בגזר הדין הושת על המערער עונש מאסר בן שש שנות מאסר בפועל ושתי תקופות מאסר על תנאי, כמפורט בכותרת. כמו כן, נפסק פיצוי בסך 20,000 ₪ למתלוננת. תמצית נימוקי הערעור 15. הערעור מכוון כנגד שלושה רכיבים בפסק הדין: א. הרשעת המערער בבעילה אסורה בהסכמה – המערער טוען כי לא הוכחה מעבר לכל ספק סביר ידיעתו בנוגע לגילה של המתלוננת והיותה קטינה שגילה פחות מ- 16 שנים, בכל הנוגע ליחסי המין שקדמו למועד יום הולדתה ה-16, בחודש נובמבר 2008. לטענת המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד שמואל פלישמן – בית המשפט המחוזי שגה כש"נאחז" בעדותו של המערער במסגרתה הודה כי המתלוננת אמרה לו בפגישתם הראשונה כי היא בת 14 שנים. ראשית, טוען המערער כי הוא והמתלוננת היו שניהם שיכורים באותה פגישה, ולפיכך העובדה שחלפו מספר חודשים בלבד בין פגישתם הראשונה לבין האירוע בחיפה נשוא האישום הראשון בו קיימו המערער והמתלוננת יחסי מין, אין בה כדי לקבוע שהמערער ידע באותה עת שהמתלוננת בת פחות מ-16 שנים. בנקודה זו מדגיש המערער כי גם בזמן האירוע בחיפה הוא היה שיכור. שנית, מפנה המערער לעדותה של המתלוננת בה סיפרה כי שיקרה למערער בפגישתם בקיץ 2007 בחיפה כשאמרה לו שהיא בת 15 שנים (ולא בת 14). כאמור, המערער טוען כי שניהם היו שיכורים באותה עת ולכן לא ניתן לקבוע מעבר לכל ספק סביר שהמערער היה מודע באופן צלול וברור לגילה של המתלוננת. עוד טוען המערער כי בין הפגישה בחיפה בקיץ 2007 לבין יחסי המין שקיים עם המתלוננת בדירת אמה באביב 2008 (האירוע נשוא האישום השני), חלפו שלוש עונות. בשים לב לשקר של המתלוננת שאמרה שהיא בת 15 בקיץ 2007, תוהה המערער מדוע היה עליו לחשוב שהמתלוננת הייתה בת פחות מ-16 שנים באביב 2008. כך גם בנוגע להרשעתו של המערער בבעילה אסורה בהסכמה בגין יחסי המין נשוא האישום השלישי בתקופת המגורים המשותפת בתל-אביב. לטענת המערער, בכל אותה תקופה לא היה מודע (ולא צריך להיות מודע) לגילה של המתלוננת, מכיוון שחלפה למעלה משנה מאז קיץ 2007, המועד בו אמרה (שיקרה) לו המתלוננת כי היא בת 15. ב. הרשעת המערער בעבירות של הדחת קטין לסמים מסוכנים – המערער טוען כי לא היה מקום להרשעתו בעבירות של הדחת קטין לסמים מסוכנים בכל אותם מקרים בהם לא הוא הביא את הסמים אלא המתלוננת בעצמה הביאה את הסמים מרצונה החופשי וללא שום שידול. לטענת המערער, באותם מקרים אין לראותו כמי שנכנס לאחת הקטגוריות הכלולות בסעיף 21 לפקודת הסמים המסוכנים. ג. הרשעת המערער במעשה סדום בהיעדר הסכמה מצד המתלוננת – המערער טוען כי לא הוכח רכיב היעדר ההסכמה מצד המתלוננת בעבירת מעשה הסדום נשוא האישום השלישי בה הורשע המערער ולא הוכחה מודעותו של המערער להיעדר ההסכמה. כמו כן, טוען המערער להגנה של טעות במצב הדברים בנוגע לעבירה זו. לטענת המערער, המתלוננת העידה כי בחלק מהמקרים במהלך קיום יחסי מין בין בני הזוג נהג המערער להפעיל כוח כלפי המתלוננת בהסכמתה; כי יחסי המין בין המערער לבין המתלוננת לוו בצעקות מצד שניהם ולעיתים באלימות מסוימת (כגון משיכת שיער ו"כאפות"), וכי היו מקרים בהם יזמה המתלוננת יחסי מין למרות שהנאשם סירב ובעקבות שכנועיה של המתלוננת היה המערער מתרצה. טוען המערער כי יש לבחון את אותו אירוע בודד שבו הורשע בביצוע מעשה סדום בהיעדר הסכמה על רקע הדברים הללו. המערער מפנה לעדות המתלוננת לפיה האירוע התחיל בהסכמה, בדומה לאירועים קודמים, אך להבדיל ממקרים קודמים במקרה הזה המערער הכאיב למתלוננת שצעקה עליו לעצור, אך הוא לא עצר. נטען כי המתלוננת העידה כי צעקה שכואב לה כשהמערער החדיר את איבר מינו, אך בשום שלב לא העידה שהביעה אי הסכמה במפורש. נטען כי בית המשפט שגה בקובעו כי די בכך שהמתלוננת בכתה וצעקה כדי להוכיח שהמעשה בוצע ללא הסכמתה, כאשר אף לגרסתה הייתה צועקת במקרים אחרים בהם קיימו השניים יחסי מין. לטענת המערער, לא היה שום שוני בין המקרה הזה למקרים אחרים, וככל הנראה המתלוננת סברה שברגע שתצעק המערער יעצור ו"יעבור" לקיום יחסי מין "רגילים". לכל הפחות טוען המערער קמה לו בנסיבות העניין הגנה של טעות במצב הדברים. 16. לחלופין, טוען המערער כי יש מקום להפחית מגזר הדין בו הושתו עליו שש שנות מאסר בפועל, בשים לב לכך שכתב האישום המקורי תוקן ושהמערער זוכה בסופו של יום ממספר רב של עבירות שנכללו בכתב האישום. תגובת המשיבה 17. לטענת המשיבה – באמצעות בא כוחה, עו"ד אייל כהן – דינו של הערעור על הכרעת הדין להידחות בהיותו ערעור שנסב כולו על קביעות עובדתיות ועל ממצאי מהימנות. המשיבה מציינת כי בית המשפט המחוזי בחן את הראיות בקפדנות ומצא לנכון לזכות את המערער מחלק מהאישומים ולהרשיעו בחלק מהאישומים. בכל הנוגע להרשעת המערער בהדחת קטין לסמים מסוכנים, מציינת המשיבה כי המערער הואשם והורשע בחלופה הראשונה המופיעה בסעיף 21(א) לפקודת הסמים המסוכנים – "נותן לקטין סם מסוכן" – ולא בשתי החלופות האחרות שעוסקות במי שהוא אחראי לקטין או משדל קטין להשיג או להשתמש בסם. המשיבה טוענת כי עניינו של האישום השלישי, במסגרתו נכללה עבירת הדחת הקטין לסמים מסוכנים, בתקופת המגורים המשותפת שנמשכה כחצי שנה ושבמסגרתה בוצעו עבירות רבות על ידי המערער. נטען כי בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער כאשר המערער הביא את הסם וכי ניתן להבין מגזר הדין שבית המשפט אינו מרשיע את המערער באותם מקרים שהוא לא הביא את הסם. בכל הנוגע להרשעת המערער בבעילה אסורה בהסכמה, המשיבה טוענת כי אין מקום להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט. נטען כי המשיבה הוכיחה פוזיטיבית כי המערער ידע שהמתלוננת הינה קטינה וכי המערער שיקר בנוגע לחוסר מודעותו לגילה של המתלוננת. לכל הפחות נטען שקיימת מצידו של המערער עצימת עיניים ביחס לגילה של המתלוננת, כשהמערער אינו מספק הסבר הגיוני כיצד המתלוננת התבגרה בשנתיים וחצי לשיטתו תוך חודשים ספורים. בכל הנוגע להרשעת המערער במעשה סדום בהיעדר הסכמה מצד המתלוננת, המשיבה טוענת כי טענות המערער בערעור הן חזרה אחת לאחת על טענותיו לפני בית המשפט המחוזי, אשר דן בכל הטענות ודחה אותן. נטען כי התנגדותה של המתלוננת למעשה הסדום מצאה ביטויה בהתנהגותה וכי בית המשפט נתן אמון בעדותה של המתלוננת בעניין זה, על אף שקריה בנקודות אחרות. כמו כן נטען כי טענת המערער בדבר טעות במצב דברים לא נטענה במפורש. 18. לטענת המשיבה, אין מקום להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי לאור מכלול הנסיבות במקרה זה: המסוכנות הנשקפת מהמערער הינה בינונית-גבוהה; המערער הורשע בריבוי עבירות, שכל אחת מהן חמורה בפני עצמה; המערער ניהל מערכת יחסים מינית שלוותה בצריכת סמים מסוכנים עם המתלוננת, שגילו כפול מגילה ושהייתה קטינה בתחילת מערכת היחסים. דיון והכרעה 19. לאחר שעיינתי בהכרעת הדין ובגזר הדין, בפרוטוקולי הדיונים שהתנהלו בבית המשפט המחוזי ובמכלול חומר הראיות באתי לכדי מסקנה שדין הערעור להידחות על כל ראשיו. 20. טענות המערער כנגד הכרעת הדין מופנות רובן ככולן כנגד ממצאים עובדתיים וכנגד קביעות מהימנות. בית משפט זה קבע פעמים רבות כי ערכאת הערעור לא תתערב, ככלל, בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, לאור יתרונה המובנה של הערכאה הדיונית אשר התרשמה באופן ישיר ובלתי אמצעי מן העדים [ראו, למשל: ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632, 645-643 (2000) והאסמכתאות המובאות שם בפסקה 5 לפסק דינו של השופט י' זמיר; יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1874-1868, 1920-1916 (מהדורה משולבת ומעודכנת, 2009)]. הלכה זו נכונה על אחת כמה וכמה כאשר מדובר בממצאים עובדתיים שאותם מבססת הערכאה הדיונית על מהימנותם (או היעדר מהימנותם) של העדים שהעידו לפניה לאחר שהתרשמה באופן בלתי אמצעי מדבריהם ומהתנהגותם [ראו, למשל: מרדכי קרמניצר "קריטריונים לקביעת ממצאים עובדתיים והתערבות ערכאת ערעור בממצאים המתייחסים למהימנות של עדים" הפרקליט לה 407 (1983)]. ביתר שאת נכונה הלכה זו כאשר בעבירות מין עסקינן ונדרשת הערכת מהימנות של עד שעל פי הנטען היה קורבן לעבירת מין ושמעיד על אירועים טראומטיים ואינטימיים. בעדות מסוג זה ישנה חשיבות מכרעת לשמיעת העד באופן ישיר ובלתי אמצעי, על מנת להתרשם מטון הדיבור, אופן הדיבור, שפת הגוף ו"אותות אמת" נוספים [ראו, למשל: ע"פ 1694/08 זוהר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 14.1.2009); ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.11.2009) בפסקאות 69-67 לפסק הדין; ע"פ 4901/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2009) בפסקה 8 לפסק הדין והאסמכתאות המובאות שם; ע"פ 8529/11 אטקישייב נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 24.5.2012) בפסקה 5 לפסק הדין]. יוער בנקודה זו כי לצידו של כלל אי ההתערבות התפתחו במרוצת השנים שלושה חריגים עיקריים, אשר אינם מתקיימים במקרה דנן (ואף המערער אינו טוען להתקיימותם) [ראו, למשל: ע"פ 4029/08 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.7.2012) בפסקה 54 לפסק הדין; ע"פ 682/09 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 12.5.2011) בפסקאות 37-36 לפסק הדין; ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 23.11.2009) בפסקאות 69-67 לפסק הדין; ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 1.9.2009) בפסקאות 31-30 לפסק הדין]. 21. סבורני כי במקרה זה אין הצדקה כלשהי להתערבותנו בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי. הכרעת הדין של בית המשפט המחוזי הינה סדורה ומאוזנת ומציגה תמונה עובדתית מורכבת של יחסי המתלוננת והמערער לאורך תקופה לא קצרה – "מרקם של חיים", כדברי השופטות אחיטוב ודיסקין. תמונה עובדתית זו מבוססת במידה רבה על עדויות המתלוננת והמערער, ובמיוחד על עדותה של המתלוננת אשר על אף הקשיים השונים שמצא בה קבע בית המשפט כי היא מהימנה ברובה. הכרעת הדין אינה "מייפה" או "מחמירה" תמונה זו ואינה צובעת אותה בצבעי שחור ולבן, משל הייתה כל מערכת היחסים "פלילית" או, להבדיל, תמימה. נהפוך הוא, מעיון בפסק דינו של בית המשפט עולה תמונה מורכבת, צבועה בגווני אפור, של יחסים מורכבים אשר חלקם עולים כדי עבירות פליליות שמחייבות הרשעה וענישה וחלקם אינם מבססים אחריות בפלילים ומובילים לזיכוי. 22. לא למותר לציין כי בית המשפט המחוזי בחן בקפידה את העדויות שנשמעו לפניו, ובראשן עדותה של המתלוננת. בית המשפט קבע, כאמור, כי עדותה של המתלוננת והתנהלותה בשלבי החקירה "לא הייתה נקייה מקשיים" ולפיכך יש "לנהוג [ב]זהירות בבחינת משקל עדותה". בית המשפט הזכיר בנקודה זו את חזרתה של המתלוננת מתלונתה ואת הודאתה במסגרת עדותה כי שיקרה לסובבים אותה בסוגיות שונות. יחד עם זאת, קבע השופט ר' בן-יוסף כי: "יחד עם קשיים אלו ולמרות אותם קשיים, עדותה של המתלוננת בפנינו עשתה רושם שעיקרם אמירת אמת. תוכן דבריה, תשובותיה לשאלות שנשאלה, אף שאלות קשות הנוגעות לפרטיותה, אופן מסירת הדברים מפיה, אותות האמת שניכרו בטון קולה, מבע פניה ושפת גופה שידרו אמינות. דבריה על דוכן העדים, אף עת עומתו עם אמירות אחרות שלה, שכנעו בכנותם. עדותה לא הייתה מתלהמת ומוקצנת ובתשובותיה מסרה עובדות שהיה בהן כדי לסייע לגרסת הנאשם [המערער], מקום והייתה בהן אמת. כמו לשם הדוגמא, שאלות בדבר התנהגותה הקולנית בעת קיום יחסי מין עם הנאשם [המערער], כי לעיתים היא זו שרכשה את הסמים לשימוש משותף, או שהיא יזמה קיום מגעים מיניים עם הנאשם [המערער]" (פסקה 8(ב) בעמ' 19 לפסק הדין). 23. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי בנוסף ל"אמת הפנימית" שעלתה מעדותה של המתלוננת, חוזקה עדותה בעדויות נוספות שנשמעו לפני בית המשפט (עדויות אחותה של המתלוננת ואימה כמו גם עדויות של שתי חברותיה). בית המשפט קבע כי גם גרסת המערער (בחקירתו במשטרה ובעיקר בעת עדותו לפני בית המשפט), על אף השינויים והסתירות שבה, לא מחלישה את גרסת המתלוננת אלא דווקא מחזקת עובדות רבות בגרסת המתלוננת, וכי המערער אישר בעדותו בבית המשפט חלק ניכר מהאירועים שהוכחשו על ידו קודם לכן בחקירתו ובתשובתו לכתב האישום. כמו כן, ראוי לשוב ולציין כי בית המשפט בחן בקפדנות את טענותיו השונות של המערער ביחס למהימנותה של המתלוננת - לרבות טענותיו בדבר מצבה הנפשי של המתלוננת, בדבר שקריה ובדבר חזרתה מתלונתה - ודחה אותן לגופן. זאת ואף זאת, כל טענותיו של המערער במסגרת הערעור שלפנינו נטענו אחת לאחת לפני בית המשפט המחוזי, שדן בכל אחת מהן ודחה אותה לגופה. טעמיו של בית המשפט המחוזי, המבוססים אף הם על ממצאי עובדה ומהימנות, מקובלים עלי במלואם ואינם מצדיקים לטעמי התערבותנו כערכאת ערעור. בשים לב לאמור לעיל, אדון בקצרה בטענות המערער לפנינו. ידיעתו של המערער בזמן אמת על גילה של המתלוננת 24. המערער הורשע בשתי עבירות של בעילה אסורה בהסכמה בגין האירוע בדירה בחיפה בקיץ 2007 ובגין האירוע בדירת אימה של המתלוננת בתל-אביב באביב 2008. בנוסף הורשע המערער בריבוי עבירות של בעילה אסורה בהסכמה במהלך תקופת המגורים המשותפת בחדר בתל אביב (בין החודשים אוגוסט 2008 וינואר 2009), כאשר יום הולדתה השישה עשר של המתלוננת חל ביום 8.11.2008. במסגרת עדותו בבית המשפט המחוזי הודה המערער כי קיים יחסי מין עם המתלוננת בדירת אמה במרץ 2008 ובמספר מקרים לאחר מכן בחדר בתל-אביב (דהיינו, בתקופת המגורים המשותפת שתחילתה באוגוסט 2008), אך הכחיש את התרחשותו של האירוע בחיפה בקיץ 2007. בית המשפט דחה את גרסתו של המערער וקיבל את גרסתה של המתלוננת בנוגע לאירוע בחיפה, והמערער אינו תוקף נקודה זו בערעורו. 25. טוען המערער במסגרת ערעורו לפנינו, טענה שנטענה על ידו בבית המשפט המחוזי, כי לא הוכחה מעל לכל ספק סביר מודעותו לגילה של המתלוננת ועל כן לא מתקיימים יסודות העבירה הקבועה בסעיף 346(א)(1) לחוק העונשין. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה, בקובעו כי המערער העיד במפורש בבית המשפט כי בפגישתם הראשונה של המערער והמתלוננת בתל-אביב בקיץ 2007 אמרה לו המתלוננת כי היא בת 14 וכי מסיבה זו לא קיים עימה יחסי מין באותה עת. טענתו של המערער כי היה שיכור באותה עת וכי אמירתה של המתלוננת "התנדפה" מזכרונו, נדחתה. כמו כן נדחתה טענתו של המערער כי סירובו לקיים עם המתלוננת יחסי מין בפגישתם הראשונה נבע מפאת היותו שיכור ולא מפאת גילה של המתלוננת. נסיונו של המערער להיתלות בדברי המתלוננת שהעידה בבית המשפט כי אמרה למערער שהיא בת 15 בפגישתם הראשונה בקיץ 2007 (ולא בת 14) נדחה אף הוא, בשים לב לעובדה שהאירוע הראשון בדירה בחיפה התרחש באותו החודש בו הכירו המערער והמתלוננת בקיץ 2007 והאירוע השני בדירה בתל אביב התרחש באביב 2008, דהיינו פחות משנה ממועד פגישתם הראשונה. 26. איני מוצא מקום להתערבותנו בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בנקודה זו. המתלוננת העידה כי כבר בפגישתם הראשונה בקיץ 2007 עלתה בשיחתם סוגיית הגיל, כאשר המערער שאל אותה "כל מיני שאלות על עצמי, על המשפחה שלי, מאיפה אני, בת כמה אני ומה אני עושה. אחרי זה התנשקנו והוא אמר שהוא לא יכול לזרום עם משהו יותר רציני כי מפריע לו הגיל שלי. הוא לא ידע שאני בת 14 כי אמרתי לו שאני בת 15" (עמ' 156 לפרוטוקול). בהמשך עדותה העידה המתלוננת כי באותו חודש נסעו המערער והמתלוננת למסיבה בדירה בחיפה נשוא האישום הראשון ו"הלכנו לשירותים ושכבנו שם..." (עמ' 157 לפרוטוקול). גם המערער העיד כי בפגישה הראשונה בקיץ 2007 עלתה סוגיית הגיל בשיחה: "המערער: ישבנו בקומה השנייה, הייתי בגילופין וגם היא הייתה שיכורה, אז היא ישבה על המזרן וביקשה ממני שאני אזיין אותה, אמרתי שאני לא מסוגל ואז שאלתי אותה בת כמה היא, ואז הלכתי לישון וגם היא נשארה באותו מקום. ש: כשאמרת שאתה לא יכול, התכוונת שאתה לא רוצה או לא יכול? המערער: לא יכול. הייתי שיכור. ש: אתה אומר ששאלת אותה לגבי הגיל, מה היא אמרה לך? המערער: היא אמרה "אני בת 14" אז הסתובבתי והלכתי לישון." (עמ' 253 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). לעומת זאת, בהמשך עדותו טען המערער כי בפגישה שהתקיימה בסמוך למפגש בדירת אמה של המתלוננת בתל-אביב (המפגש נשוא האישום השני) שאל את המתלוננת בת כמה היא והיא אמרה "או 16 או 17". כשנשאל כיצד מסתדר הדבר עם עדותו שבפגישתם הראשונה שהתרחשה מספר חודשים קודם לכן אמרה לו שהיא בת 14 השיב המערער: "אני אף פעם לא חשבתי עליה וכל המידע התנדף...המידע עליה ועל הגיל שלה" (עמ' 257 לפרוטוקול). זאת ועוד. המתלוננת העידה כי עניין הגיל עלה בהזדמנויות נוספות בשיחותיה עם המערער וכי במהלך חודש אוגוסט 2008 אמרה למערער כי יום הולדתה ה-16 יחול בחודש נובמבר 2008. המתלוננת העידה כי ביום הולדתה ה-16 (8.11.2008) חגגו השניים יחד את יום ההולדת והמערער אף הלך עימה ושילם, כמתנת יום הולדת, עבור קעקוע שקעקעה על גבה. לעומת זאת, בעימות שנערך בין המערער לבין המתלוננת במשטרה אישר המערער כי חגג עם המתלוננת את יום הולדתה אך טען טענות סותרות ומבולבלות בנוגע לידיעתו בדבר גילה של המתלוננת, כאשר מחד טען שלא ידע ולא התעניין איזה יום הולדת חוגגת המתלוננת ומנגד טען כי סבר שהמתלוננת חוגגת את יום הולדתה ה-17 ולא ה-16 (ת/7/ב עמ' 18-17). 27. על רקע דברים אלו מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי כי קשה מאד לקבל את גרסת המערער לפיה בחלוף חודשים ספורים ממועד שבו אמרה לו המתלוננת כי היא בת 14 והמערער סירב לקיים עימה יחסי מין (כך, על פי עדותו של המערער עצמו), התהפך הגלגל והמערער קיים עימה יחסי מין בסוברו שהיא בת 16 ומעלה. זאת ועוד, גרסתו של המערער בעדותו בבית המשפט אינה תואמת את גרסאותיו בחקירתו ובעימות עם המתלוננת במשטרה (אשר גם ביניהן קיימת סתירה לכאורה) וניכר בה ניסיונו להרחיק עצמו מסוגיית גילה של המתלוננת ולהיתלות בטענות שכרות ובלבול. בנסיבות אלה, סבורני כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי אין ליתן אמון בגרסתו של המערער לפיה גילה של המתלוננת "התנדף" מזכרונו. קביעה זו הינה במידה רבה מסקנה שבשכל הישר לאור עדותו של המערער עצמו. כפועל יוצא, סבורני כי קביעתו של בית המשפט כי בנסיבות העניין הוכחה מודעותו של המערער בדבר גילה של המתלוננת, ולמצער כי ישנה בנסיבות העניין עצימת עיניים מצידו של המערער בנוגע לגילה של המתלוננת, הינה נכונה ומבוססת היטב בעדויות שנשמעו לפניו. למעלה מן הצורך אציין כי טענתו החוזרת של המערער לפיה היה שיכור בחלק ניכר מהמפגשים עם המתלוננת בתקופה שקדמה לתקופת המגורים המשותפת – החל בפגישה הראשונה בקיץ 2007, המשך במסיבה בדירה בחיפה שהוכחשה על ידי המערער, בין היתר בטענת שכרות ואובדן זיכרון, וכלה במפגש בדירת אמה של המתלוננת באביב 2008 – אינה מעלה ואינה מורידה לצורך הקביעה בדבר מודעותו לגילה של המתלוננת, אשר כאמור עלה בשיחות ביניהם במספר הזדמנויות. יתרה מכך, מסופקני כיצד יכולה טענת שכרות לשמש טענת הגנה בנסיבות אלה בשים לב להוראת סעיף 34ט לחוק העונשין, וביתר שאת כאשר טענתו של המערער הינה כי היה שיכור בכל אחד ואחד מהמפגשים עם המתלוננת [ראו והשוו: ע"פ 6656/08 חביבולין נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 6.1.2010); מרים גור-אריה "שכרות בדיני עונשין" משפטים יג 183 (1983)]. הרשעתו של המערער בעבירות של הדחת קטין לסמים מסוכנים 28. המערער הורשע בעבירה אחת של הדחת קטין לסמים מסוכנים במסגרת האישום השני (המפגש בדירת אמה של המתלוננת בתל-אביב) ובריבוי עבירות של הדחת קטין לסמים מסוכנים במסגרת האישום השלישי (תקופת המגורים המשותפת). כאמור, במסגרת עדותו בבית המשפט המחוזי הכחיש המערער כי הביא עימו חשיש למפגש עם המתלוננת בדירת אמה בתל-אביב מושא האישום השני. בית המשפט דחה את גרסת המערער וקיבל את גרסת המתלוננת בעניין זה. בית המשפט קבע עוד כי מעדותו של המערער עולה, בניגוד לגרסאותיו המוקדמות, כי בתקופת המגורים המשותפת נהגו המערער והמתלוננת להשתמש בסמים מסוכנים שונים אשר הובאו בחלק מהמקרים על ידי המערער. 29. המערער אינו תוקף את הקביעות העובדתיות הללו במסגרת ערעורו, אולם הוא שב וטוען כי לא היה מקום להרשיעו בעבירות של הדחת קטין לסמים מסוכנים בכל אותם מקרים בהם המתלוננת היא זו שהביאה את הסמים מרצונה וללא שידול מצידו. לטענת המערער, אין חולק מבחינה עובדתית שהמתלוננת הייתה מעורה בעולם הסמים ונהגה להביא מיוזמתה מעת לעת סמים לשימושם המשותף, ועל כן המסקנה המשפטית צריכה להיות זיכויו באותם מקרים. בית המשפט המחוזי דחה את הטענה וקבע כי אין לעובדה שהמתלוננת השתמשה בסמים לפני היכרותה עם המערער או לעובדה שלעיתים היא זו שסיפקה את הסם רלוונטיות לעבירת הדחת קטין לשימוש בסם לפי סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים המסוכנים. בית המשפט הסתמך בנקודה זו על פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 75/89 חסן נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(2) 251 (1990) (להלן: עניין חסן), בו נאמר כי סעיף זה מנוסח בצורה רחבה על מנת להעניש בחומרה כל אדם המסבך קטין "במערכת הבזויה והמסוכנת של סחר בסמים והשימוש בהם" (בעמ' 253 שם). 30. איני מוצא מקום להתערבותנו בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בנקודה זו, אך סבורני כי יש מקום להבהיר נקודה מסוימת בהנמקתו של בית המשפט המחוזי ולסייגהּ. סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים המסוכנים נוקט בלשון: "נותן לקטין סם מסוכן". בעניין חסן, עליו התבסס בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין, נדון עניינו של אדם שמכר לקטין סם מסוג הירואין בידיעה שהקטין פועל בשליחותו של אדם אחר ואינו מתכוון להשתמש בסם בעצמו. בית משפט זה קבע כי אין לפרש את הפועל "נותן" בצמצום כך שיכלול מתן סם לקטין לצורך שימושו של הקטין בלבד אלא יש לפרשו בהרחבה כך שיכלול גם מקרים של מתן סם לקטין לצורך שימושו של אחר שהקטין פועל בשליחותו. סבורני כי עניין חסן אינו מסייע להכרעה בעניין דנן, לאור התשתית העובדתית השונה בשני המקרים. המתלוננת לא שימשה שליחה של המערער לרכישת סמים, כפי ששימש הקטין בעניין חסן, אלא השתמשה יחד עם המערער בסמים שהובאו בחלק מהמקרים על ידו ובחלק מהמקרים על ידה. אין ספק, והמערער אינו חולק על כך, שיש להרשיע את המערער באותם מקרים בהם הוא הביא את הסם לשימוש משותף שלו ושל המתלוננת. השאלה המתעוררת במקרה שלפנינו היא האם ניתן להרשיע את המערער באותם מקרים בהם המתלוננת העידה כי היא זו שהביאה את הסמים מרצונה ומיוזמתה, ללא שידול מצד המערער. סבורני כי התשובה לכך הינה בשלילה. מקום בו מוכח במישור העובדתי כי מדובר בקטין אשר מעורה בעולם הסמים טרם היכרותו עם הבגיר הנאשם בהדחתו לסמים, ואשר מביא מיוזמתו ומרצונו (ללא כל שידול מצד הנאשם הבגיר) סמים לצורך שימוש משותף, אין מקום להרשיע את הנאשם הבגיר במתן סמים לקטין לפי סעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים המסוכנים. סבורני כי לא ניתן למתוח את לשון הסעיף מעבר למשמעותו הלשונית של הפועל "נותן" אשר מחייב פעולה אקטיבית מצד הנאשם הבגיר. ודוק, להבדיל מסעיף 21(א)(1) נועדו סעיפים 21(א)(2) ו-21(א)(3) לפקודת הסמים המסוכנים לתפוס ברשתם את המקרים בהם לא מדובר ב"מתן" אך ישנה מעורבות אחרת מצידו של הנאשם הבגיר, כגון אדם המשדל קטין להשיג סם מסוכן או להשתמש בו (סעיף 21(א)(3)) או אדם שאחראי לקטין שמניח לו להשיג סם מסוכן או להשתמש בו (סעיף 21(א)(2)). יודגש, הניסוח "מניח לו" הינו רחב יותר מהניסוח "נותן" ולכן רחב יותר מבחינת האחריות הפלילית, כשהוא כולל גם מקרים בהם אין פעולה אקטיבית של מתן סם מצד הנאשם הבגיר אך הוא אחראי להיווצרותה של סיטואציה שבמסגרתה יש לקטין אפשרות ממשית להשיג סם מסוכן או להשתמש בו. יחד עם זאת, סעיף זה חל אך ורק על "אחראי לקטין" כהגדרתו בסעיף 21(ב) לפקודת הסמים המסוכנים, ואיני סבור שהמערער נופל להגדרה זו, ובלאו הכי טענה זו לא נטענה ולא הוכחה על ידי המשיבה [להרחבה בנוגע להבדלים בין החלופות השונות הקבועות בסעיף 21(א) לפקודת הסמים המסוכנים ראו: יעקב קדמי על פקודת הסמים המסוכנים 253-239 (מהדורה מעודכנת, 2007) (להלן: קדמי)]. 31. כאמור, איני סבור שיש מקום להתערבותנו בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בנקודה זו, וזאת על אף הבהרתי והסתייגותי לעיל. זאת, לאור העובדה כי מעדויות המתלוננת והמערער עולה שבתקופת המגורים המשותפת, אשר נפרשה על פני חודשים רבים (אוגוסט 2008 עד ינואר 2009), השתמשו השניים לעיתים קרובות, כדבר שבשגרה, בסמים מסוכנים מסוגים שונים. מדובר במקרים רבים, חוזרים ונשנים של שימוש בסמים אשר בגינם הואשם המערער בעבירת הדחת קטין לסם מסוכן. במילים אחרות, השימוש בסמים מסוכנים היה מרכיב קבוע ומרכזי בשגרת חייהם של המערער והמתלוננת. לפיכך, בהינתן מגבלות הזיכרון האנושי וחלוף הזמן קשה, אם לא בלתי אפשרי, "לפצל ולספור" את המקרים בהם המערער הביא את הסמים לעומת המקרים בהם המתלוננת הביאה את הסמים. המערער העיד בבית המשפט כי הוא רכש או הביא את הסמים בחלק מהמקרים וכי בחלק מהמקרים המתלוננת הביאה את הסמים. דברים דומים עולים מעדותה של המתלוננת. בית המשפט המחוזי לא התעלם מטענתו העובדתית של המערער בעניין זה וציין במפורש בהכרעת הדין כי המתלוננת הודתה שבחלק מהמקרים הסמים הובאו על ידה. כפועל יוצא סבורני כי הרשעתו של המערער בריבוי עבירות של הדחת קטין לסם מסוכן בהתאם לסעיף 21(א)(1) לפקודת הסמים המסוכנים מבוססת היטב על עדויות המערער והמתלוננת ואין מקום להתערב בה. הרשעתו של המערער במעשה סדום בהיעדר הסכמה מצד המתלוננת 32. בית המשפט קבע כי שניים או שלושה מקרים לגביהם העידה המתלוננת כי המערער כפה עליה לבצע בו מין אוראלי בהיעדר הסכמה מצידה לא הוכחו, ולמצער לא הוכח שהמתלוננת הביאה לידיעת המערער את אי הסכמתה "ועד כמה יכול היה להבין זאת במסגרת מערכת יחסיהם הכוללת". בית המשפט ציין עוד כי "במערכת היחסים שבין המתלוננת והנאשם [המערער], כפי שתוארה מפיה ... במהלך עדותה, קיים לפחות ספק סביר באם הנאשם היה מודע לכך שהמתלוננת אינה מסכימה עוד למה שהסכימה מלכתחילה" (עמ' 24 לפסק הדין). לעומת זאת, הרשיע בית המשפט את המערער בביצוע מעשה סדום בהיעדר הסכמה של המתלוננת בנוגע למקרה אחד של מין אנאלי. בית המשפט קבע, בהסתמך על פסק דינו של בית משפט זה בע"פ 7951/05 מדינת ישראל נ' פלוני (טרם פורסם, 7.2.2007) (להלן: עניין פלוני), כי לאישה נתונה הזכות לסגת מהסכמתה בכל שלב במהלך קיום יחסי המין, כל עוד חזרה זו מהסכמה מובאת לידיעתו של בן הזוג באופן ברור. במקרה הספציפי דנן קבע השופט ר' בן-יוסף כי: "המתלוננת תיארה באופן מפורט את מקרה המין האנאלי, סיפרה כי בכתה וצעקה וכי כתוצאה מהמקרה נגרם לה נזק גופני בפי הטבעת. אירוע זה על פניו חריג, אף במערכת היחסים המיוחדת ששררה בין השניים ונראה שבמקרה זה הביעה המתלוננת באופן ברור מספיק את התנגדותה להמשך המעשה לידיעת הנאשם [המערער], ומשכך היה על הנאשם [המערער] להפסיקו" (פסקה 9(ג) בעמ' 24 לפסק הדין). 33. במסגרת ערעורו לפנינו שב המערער וטוען, כפי שטען בבית המשפט המחוזי, כי לא הוכחה בנסיבות העניין מודעותו להיעדר ההסכמה מצידה של המתלוננת, וזאת לאור שתי עובדות שאינן שנויות במחלוקת: האחת, כי מקרה זה התחיל בהסכמה; והשנייה, כי יחסי המין בין המערער למתלוננת התאפיינו באופן כללי בצעקות ובאלימות מסוימת. לפיכך, נטען, לא היה שום שוני בין המקרה הזה למקרים קודמים וצעקותיה של המתלוננת דמו לצעקותיה במקרים אחרים בהם קיימו השניים יחסי מין. נטען כי המתלוננת העידה שצעקה שכואב לה כשהמערער החדיר את איבר מינו אך בשום שלב לא העידה שהביעה אי הסכמה במפורש. לכל הפחות, טוען המערער (וזו טענה חדשה שלא נטענה במפורש בבית המשפט המחוזי) כי קמה לו בנסיבות העניין הגנה של טעות במצב הדברים. 34. איני מוצא מקום להתערבותנו בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בנקודה זו. סבורני כי הכרעתו של בית המשפט המחוזי בנקודה זו הינה מבוססת היטב, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. 35. ראשית, בכל הנוגע לעובדה שהאירוע התחיל בהסכמה, הרי נקבע בעניין פלוני באופן ברור וחד משמעי כי זכותה של אישה לחזור בכל עת מהסכמתה לקיום יחסי מין. וכך קבע השופט ס' ג'ובראן: "על בית-משפט זה, כנושא הדגל של זכויות האדם וחופש הפרט במדינת ישראל, לעמוד ולהכריז בקול, כי בכל עת ובכל שעה מותר לו לאדם להחליט מה ייעשה בנפשו ובגופו. תהא אשר תהא הסיבה אשר בגללה תחפוץ האישה בהפסקת היחסים – כאב פיזי, חששות ועכבות נפשיות, מוסריות או אחרות – אין כל זכות, לאף אחד, לפגוע בחירות זו ולהתעלם ממנה. העושה זאת ראוי לגינוי חברתי ולענישה הולמת. אשר-על-כן, רואה אני מקום לקבוע, כי אונס שתחילתו ברצון דינו כאונס. לאור זאת, ועל יסוד קביעותיו העובדתיות של בית-המשפט המחוזי ניתן לקבוע, כי הגם שהמתלוננת הסכימה לקיום יחסי המין בתחילה, העובדה, כי חזרה בה מהסכמתה וכי המשיב המשיך בבעילה אף לאחר חזרה זו, מקיימת את היסודות העובדתיים הנדרשים להרשעה בעבירת האינוס" (פסקה 36 לפסק הדין בעניין פלוני). שנית, בכל הנוגע להוכחת היסוד הנפשי של הנאשם, דהיינו מודעותו לחזרתה של האישה מהסכמתה, נקבע שם (בפסקה 37 לפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן) כי: "כאמור, הדרישה לבירור ההסכמה מצד היסוד הנפשי של מבצע העבירה, משתנה היא על-פי נסיבות העניין והיחסים הקודמים בין בני-הזוג. מכאן יוצא, כי ככל ששלב החזרה מההסכמה מאוחר ומתקדם הוא יותר, נדרשת היא אף החרטה להיות ברורה ובהירה יותר, וזאת על-מנת לוודא, כי מבצע העבירה אכן היה מודע ללא כל ספק לשינוי הלבבות שהתרחש. ... משקבענו, כי יש מקום להכליל בעבירת האינוס גם מקרה של אונס שתחילתו ברצון, הרי שיש לעמוד על המשמר ולוודא בכל מקרה לגופו, כי מבצע העבירה אכן מודע, מעבר לספק סביר, להתרחשותו של 'שינוי לבבות'. זהו ה'בלם' אשר יבטיח, במידת האפשר, כי לא תואשמנה האשמות שווא בנסיבות העניין, נטל זה להוכחה נטל לא קל הוא, והוא מוטל על כתפי התביעה. כאמור, במקרה של אונס שתחילתו ברצון, בדרך כלל לא תימצאנה ראיות חיצוניות רבות לקיומה של חזרה מהסכמה. מטבעו של עניין, בדרך כלל יימצאו בני הזוג לבדם, ללא עדים למעשה. בדרך כלל, לא יתבצעו מעשי אלימות קשים, אשר יעידו על מאבק והתנגדות". (ההדגשות הוספו על ידי - י.ד.). בסופו של דבר, התשובה לשאלה האם יחסי מין שהחלו בהסכמה הפכו בשלב כלשהו ליחסי מין בהיעדר הסכמה והאם החזרה מההסכמה הובעה באופן ברור על ידי האישה בנסיבותיו של אירוע ספציפי, הינה בראש ובראשונה קביעה עובדתית אשר לעיתים קרובות תתבסס אך ורק על עדויותיהם של הנאשם והמתלוננת ועל התרשמותו של בית המשפט ממהימנותם. כאמור לעיל, לערכאה הדיונית ישנו יתרון מובנה על ערכאת הערעור בקביעות מסוג זה. על כן, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בקביעות שעניינן מהימנות של עד אחד והיעדר מהימנות של עד אחר. 36. קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה מדובר באירוע חריג, אף בהתחשב במערכת היחסים המיוחדת ששררה בין המערער לבין המתלוננת, התבססה על עדותה של המתלוננת אותה מצא בית המשפט כמהימנה בנקודה זו. אף אני סבור שחריגותו של האירוע עולה באופן ברור מעדותה של המתלוננת בבית המשפט. וכך מתארת המתלוננת את האירוע: "המתלוננת: הוא כל הזמן ביקש ממני לקיים יחסי מין אנאליים, ואני התנגדתי, הרבה מאד זמן אמרתי לו שזה מפחיד אותי ושזה בכלל משהו שאני לא מבינה אותו. ושאני לא רוצה, והוא אמר לי אני רוצה שאת כולך תהייה שלי, כל המובנים, וניסה לשכנע אותי שוב פעם ושוב פעם, עד שבסוף הסכמתי, כי אהבתי אותו. ש: ומה קרה כתוצאה מזה? המתלוננת: (משתהה) אני לא יודעת איך להסביר את זה אפילו. ש: תנסי. המתלוננת: זה התחיל בהסכמה, חשבתי שהוא יודע מה הוא עושה, אבל הוא פשוט התפרע, הוא לא עצר. אני צעקתי ואף אחד לא שמע אותי. לשאלת בית המשפט: כשאת אומרת לא עצר, מה כוונתך? המתלוננת: איך אני אגיד את זה? אני לא יכולה להגיד את המילה הזאת. פשוט אני לא רוצה והוא המשיך. ש: ומה קרה, איך הרגשת? המתלוננת: רע מאד, כאב לי, אני בכיתי וצעקתי, והוא המשיך ורק הוא החזיק אותי מאחורה עם הידיים, רק כשהוא גמר הוא יצא, ואני הלכתי לשבת בפינה וחיבקתי את הרגליים, בכיתי התחלתי להתנדנד, הוא בא אלי ושם לי את היד על הכתף ושאל אותי, הוא חייך ושאל אותי אם אני מפחדת ממנו. ש: את זוכרת מה עוד קרה לך כתוצאה מהמעשה הזה? המתלוננת: כן. היה לי סדקים בפי הטבעת. ש: ומשהו נוסף. המתלוננת: היו לי גם סימנים על הגוף מהתפיסות של הידיים שלו." (עמ' 162-161 לפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי). 37. על רקע עדות זו, סבורני כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי בדחותו את טענותיו של המערער כי צעקותיה של המתלוננת במהלך האירוע הספציפי דמו לצעקותיה "הרגילות" בזמן קיום יחסי מין עם המערער. לאור עדותה של המתלוננת כי צעקה ובכתה במהלך האירוע, וכי המערער התעלם מצעקותיה ובכייה ואף התפרע ותפס אותה בחוזקה כך שהותיר סימנים על גופה לאחר האירוע, סבורני כי קביעתו של בית המשפט המחוזי לפיה המתלוננת הביעה באופן ברור את התנגדותה להמשך המעשה וכי המערער הבין וידע את עמדתה, או שלכל הפחות עצם עיניים אל מול עמדה זו, הינה מבוססת ונכונה. התעלמותו של המערער מצעקותיה ומבכייה של המתלוננת מעידה באופן ברור כי התקיים במערער בנסיבות העניין היסוד הנפשי של מודעות, ולמצער עצימת עיניים, להתנגדותה של המתלוננת. בנקודה זו אדגיש כי אין בידי לקבל את טענת בא כוח המערער לפיה המתלוננת לא העידה שאמרה במפורש בשלב כלשהו את המילה "לא" ולפיכך יש לראותה כמי שלא הביעה התנגדותה "בדיבור בפה". טענה זו אין לה על מה להתבסס. התנגדותה של המתלוננת התבטאה בסממנים חיצוניים ברורים במקרה זה ואין כל הצדקה או בסיס לקביעה שהתנגדות תיחשב אותנטית רק אם תתבטא באמירה מפורשת של המילה "לא". בנקודה זו אני מוצא לנכון להעיר הערה קצרה. אכן, מעדויות המתלוננת והמערער עולה תמונה מורכבת ובלתי רגילה של יחסי מין שמלווים לעיתים קרובות בצעקות ובמידה מסוימת של אלימות (לרבות הפעלת כוח פיזי של המערער על המתלוננת ומכות קלות – "כאפות" – שהמערער נהג לתת למתלוננת). מעדויותיהם של המערער והמתלוננת עולה גם כי יחסי המין לוו לעיתים קרובות ב"שיכנועים" זה של זו וזו של זה, דהיינו יסוד ההסכמה היה במידה רבה "נזיל" במערכת היחסים בין השניים. תמונה זו הופכת מורכבת יותר ואף מטרידה יותר כאשר מסתכלים על מכלול מערכת היחסים בין המערער למתלוננת, שהתאפיינה בצריכה מוגברת של אלכוהול וסמים ובהתפרצויות אלימות של המערער כלפי המתלוננת, לרבות תקיפתה באופן פיזי במספר מקרים, בגינן הורשע המערער בעבירות תקיפה ואיומים. לפיכך, על רקע מערכת היחסים המיוחדת, האלימה ורוויית האלכוהול והסמים ששררה בין המערער למתלוננת, קשה יותר לבודד אירוע אחד ולשים אותו "תחת המיקרוסקופ" של ההליך הפלילי על מנת לקבוע אם התרחש באירוע זה דבר מה חריג אשר עולה כדי עבירה פלילית, בהשוואה למערכת היחסים "הרגילה" [ראו והשוו: ע"פ 130/04 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 4.7.2005)]. יחד עם זאת, קושי זה לא צריך ולא יכול להרתיע את בית המשפט מביצוע תפקידו ומהכרעה לגופו של עניין. אף בתמונת חיים מורכבת ואלימה כמתואר לעיל, על בית המשפט לבחון אירועים ספציפיים שעולים מכתב האישום ולבחון אם הם עולים כדי עבירה פלילית אם לאו. כך עשה בית המשפט המחוזי באופן כללי לאורך כל הכרעת הדין ובאופן ספציפי בקובעו כי עדותה של המתלוננת ביחס לאירוע זה הינה מהימנה וכי הוכח שהמתלוננת הביעה במקרה זה באופן ברור מספיק את התנגדותה להמשך המעשה על ידי המערער. לא למותר לשוב ולהזכיר כי בית המשפט בחן את עדותה של המתלוננת בצורה מדוקדקת וקפדנית וקבע כי עדותה מהימנה ברובה, אך יחד עם זאת הביע הסתייגויות מחלקים מסוימים בעדותה. בין היתר, קבע בית המשפט, כאמור, ששני אירועים שעלו מעדותה של המתלוננת בהם טענה שהמערער כפה עליה לבצע בו מין אוראלי לא הוכחו מעל לספק סביר. במילים אחרות, בית המשפט בחן בצורה מדוקדקת את עדותה של המתלוננת ועשה מלאכתו נאמנה בבחינת כל אירוע ואירוע בפני עצמו. בנסיבות אלה בוודאי שאין מקום להתערבותנו כערכאת ערעור. 38. בשולי הדברים אתייחס בקצרה לטענתו החדשה של המערער לפיה קמה לו בנסיבות העניין הגנת טעות במצב דברים. טענה זו דינה להידחות, אף בהתעלם מכך שהיא לא נטענה במפורש בבית המשפט המחוזי, וזאת מכיוון שטענת טעות במצב הדברים אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם עצימת עיניים [ראו והשוו: ע"פ 635/10 פלוני נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.1.2012) בפסקה 9 לפסק הדין; ע"פ 4930/07 טולדו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 10.12.2009) בפסקאות 21-19 לפסק דינו של השופט ח' מלצר]. לפיכך, לאור קביעתו של בית המשפט בדבר התנגדות ברורה שהביעה המתלוננת ולאור הקביעה כי בנסיבות אלה הוכחה מודעות של המערער להתנגדותה של המתלוננת ולכל הפחות עצימת עיניים מצידו, אין מקום לדון בטענת טעות במצב דברים. הערעור על גזר הדין 39. משהגעתי למסקנה כי דינו של הערעור על הכרעת הדין להידחות, מתייתרת טענתו של המערער לפיה מכיוון שהיה מקום לזכותו מחלק מהעבירות בהן הורשע בבית המשפט המחוזי הרי שיש מקום להפחית מעונשו בהתאם. יחד עם זאת, נותרה טענה אחת והיא טענת המערער כי בית המשפט המחוזי החמיר בעונשו ולא נתן משקל ראוי לעובדה שהוא זוכה בסופו של יום מחלק ניכר מהעבירות שנכללו בכתב האישום. טענה זו דינה להידחות. כאמור לעיל, בית המשפט פירט ונימק את שיקוליו במסגרת גזר הדין ואיזן היטב בין השיקולים השונים לקולא ולחומרא, תוך מתן משקל ניכר למערכת היחסים המיוחדת והמורכבת של המערער והמתלוננת. בין היתר, ציין בית המשפט כי לקח בחשבון שהמתלוננת שיתפה פעולה עם המערער, שמעשה הסדום החל בהסכמת המתלוננת לקיים יחסי מין וכן שלא המערער הוא זה שהכיר למתלוננת את עולם הסמים. כמו כן ציין בית המשפט כי אין לזקוף לחובת המערער את העובדה שבחר לנהל הוכחות, בשים לב לעובדה שבסופו של יום זוכה מחלק מהעבירות בהן הואשם. מנגד ציין בית המשפט כי העבירות בהן הורשע המערער הינן עבירות חמורות אשר בצידן עונשי מינימום שאינם קלים וכי פער הגילים בין המערער לבין המתלוננת יצר סיטואציה של יחסי ניצול שמקנה ליחסים המיניים ביניהם אופי פלילי, אף במקום שבו נעשו בהסכמה. למקרא נימוקיו ושיקוליו של בית המשפט בגזר הדין, איני סבור שמקרה זה הוא מסוג המקרים הנדירים בהם יש מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בגזירת הדין [ראו, למשל: ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009)]. כמו כן, בשים לב למכלול העבירות החמורות בהן הורשע המערער ובשים לב לעונשי המאסר שקצב המחוקק בצידה של כל אחת ואחת מהעבירות שבביצוען הורשע המערער בסופו של יום, סבורני שהעונש שהוטל על המערער הינו מאוזן ומשקף היטב את תמונת החיים המורכבת בין המערער לבין המתלוננת, ובוודאי שאינו מצוי ברף העליון של סטנדרט הענישה באופן שמצדיק התערבותנו. 40. סוף דבר; לנוכח כל האמור, אציע לחברי כי נדחה את הערעור על כל ראשיו, הן לעניין הכרעת הדין והן לעניין גזר הדין. ש ו פ ט המשנָה לנשיא מ' נאור: אני מסכימה. המשנָה לנשיא השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, י"א באב התשע"ב (30.7.2012). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12002060_W01.doc חכ/ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il