מדינת ישראל נ. איימן סלהב

פסק-דין בתיק ע"פ 206/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 206/08 ע"פ 359/08 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין המערערת בע"פ 206/08 והמשיבה בע"פ 359/08: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים בע"פ 206/08: 1. איימן סלהב המשיבה בע"פ 359/08: 2. הייתם סלהב מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק פח 8020/07 שניתן ביום 26.11.07 על-ידי השופטים צבן, סולברג וכנפי-שטייניץ תאריך הישיבה: כ' בסיון תשס"ח (23.6.08) בשם המערערת: עו"ד אליעד וינשל בשם המשיב 1 בע"פ 206/08 והמערער בע"פ 359/08: עו"ד פיראס אבו אחמד בשם המשיב 2: עו"ד הישאם אבו שחאדה פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ערעור המדינה (ע"פ 206/08) על קולת עונשם של שני המשיבים וערעור המשיב 1 (ע"פ 359/08) על חומרת עונשו, בעקבות גזר דינו של בית המשפט המחוזי (השופטים צבן, סולברג וכנפי-שטיניץ) בירושלים בפ"ח 8020/07, בו נדונו המשיבים בעקבות הרשעתם על פי הודאתם בכתב אישום מתוקן. העבירות שבהן הורשעו הן ניסיון לסיוע לאויב במלחמה (סעיף 99(א) + 92 לחוק העונשין, תשל"ז-1977), והמשיב 1 גם במגע עם סוכן חוץ (סעיף 114 לחוק העונשין). המשיב 1 נדון לשמונה שנות מאסר, מתוכן שבע בפועל ואחת על תנאי, והמשיב 2 לשש שנות מאסר, מתוכן חמש בפועל ואחת על תנאי. ב. אלה העובדות שבהן הודו המשיבים, תושבי ירושלים. הם הכירו פלוני תושב עזה שהיה ידוע להם כמי שריצה עונש מאסר בגין עבירות בטחון. העזתי פנה אל המשיב 1 וביקש ממנו לחטוף יהודי חרדי ולהעבירו לגורמים באיזור יהודה ושומרון, בתמורה בגובה כ-4,000 ₪. המשיב 1 הסכים. התכנית שונתה לכך שעם עליית היהודי לרכב יהרוג אותו משיב 1, ישליך את גופתו ויעביר את מסמכי הזהות שלו לגורמים בחברון כקלף מיקוח לשחרור אסירים פלסטינאים. משיב 1 נאות וחיפש שותפים, ובהמשך הפנה את העזתי למשיב 2. משיב 1 הסביר להלן למשיב 2 את המשימות והתמורה, והלה הסכים, ואכן ב-28.2.07 הגיע משיב 1 למקום העבודה של משיב 2 ואסף אותו. הם התכוונו לפעול כאמור – להעלות יהודי חרדי לרכבם ולרצחו, ואף חיפשו לרכוש גז מדמיע לשם כך. משיב 2 עבר למושב האחורי של הרכב כדי להכות במברג גדול את היהודי שייכנס לרכב, והשניים התכוונו להכותו בהמשך באמצעות מפתח צינורות ולהמיתו. ואולם, לא עלה בידם לאתר יהודי חרדי בודד במקומות שונים בירושלים בהם ניסו, ואזי ביקש משיב 1 מהעזתי אקדח עם משתיק קול; הלה הסכים, אך אמר שיעביר את הנשק לאחר שיבצעו פיגוע, וגם ביקש ממשיב 1 לנסוע לדרום להעביר נשק (אך הדבר לא מומש, מטעמים שהיו תלויים במקבל). ג. בית המשפט קמא עיין בתסקירי שירות המבחן למבוגרים. משיב 1, כיום בן 33 שנים, הוא נשוי ואב למשפחה, שעבד כנהג עצמאי ובהסעות, וריצה לפני כן שני מאסרים בפועל בעבירות של הסעת שוהים בלתי חוקיים. הוא גם צרך אלכוהול וסמים. נאמר כי אינו נוטל אחריות ממשית על עבירותיו. מצדו נטען בפני השירות, שלא היתה כוונה תחילה, והוא פעל משיקול דעת מוטעה. לא ניתנה המלצה על-ידי השירות. לגבי משיב 2, בן 29, אף הוא בעל משפחה, שעבד בעבודות מזדמנות הוא נטל אחריות מלאה, ואמר כי כוונתו היתה לרווח כלכלי ולא ממניעים אידאולוגיים. גם כאן לא ניתנה המלצה מטעם השירות. ד. בגזרו את הדין ציין בית המשפט המחוזי את חומרת העבירות, גם אם התכנית לא הוגשמה במלואה; הוטעמה "הקלות הבלתי נסבלת של התגייסות, היענות מיידית ונכונות של הנאשמים לתכנן ולבצע פשע חמור..." צוין כי משיב 1 היה הדומיננטי בין השנים. משיב 2 הצטרף לתכנית אך היה "פחות אקטיבי" צוינה הנחייתו של בית משפט זה לגישה מחמירה בכגון דא, והוטלו העונשים כאמור, עם שנאמר כי אין למשיבים רקע אידאולוגי. ה. בערעור המדינה נטען, כי העונשים אינם משקפים כראוי את חומרת העבירה ואת מטרות ההרתעה, הגמול וההוקעה, ויש בהם סטיה מן הענישה הראויה בכגון דא; משיב 1 אף הגדיל לעשות וביקש אקדח עם משתיק קול לביצוע הרצח. לא רק שהיתה הסכמה באשר לביצוע העבירה החמורה, אלא גם הוחל בפעולה ובחיפוש טרף; והעבירה הבסיסית – קשירת קשר לסייע לאויב למלחמה, דינה מאסר עולם או מיתה. חומרת המעשים מתבטאת בקלות של נכונות לעבירה מחרידה לשם כסף קל. ו. בערעור המשיב 1 נטען כי אין לומר שמשיב זה היה דומיננטי יותר ממשיב 2, וכן כי התכנית בוטלה על-ידי המשיב 1 ולא בוצעה עוד טרם מעצרו; המדובר בתכנית פרימיטיבית, ללא ארגון, ובמבחן התוצאה – לא אירע דבר. ז. (1) בדיון בפנינו טען בא כוח המדינה כי התכנית שנהגתה לפיגוע, עם תושב עזה שידעו שהוא מעורב בפעילות טרור, אמנם היתה פרימיטיבית, אך תוכננה בשלבים תוך ראשית ביצוע. בכגון דא יש להרתיע, ואין לקבל את טענת היעדרו של מניע אידאולוגי כנסיבה לקולה. על המדינה מקובל, עם זאת, כי יש הבדל בין משיב 1 למשיב 2. (2) בא כוח המשיב 1 טען, כי אין מעשה חד פעמי מצדיק עונש כבד כפי שנגזר, ועל כן לא זו בלבד שאין לקבל את ערעור המדינה, אלא יש לקבל את ערעורו שלו, מה גם שהמשיב 1 מסר גירסה מייד, התחרט ומסר פרטים שונים; ולא בהכרח היו הדברים מגיעים לחומרה הנטענת. (3) בא כוח המשיב 2 טען כי חלקו הקטן יותר של משיב זה במעשה, דבר מוסכם, מצדיק לדחות את ערעור המדינה. ח. לאחר העיון החלטנו לקבל את ערעור המדינה, וממילא לא להיעתר לערעור המשיב 1. נזכיר, כי מדובר במשיבים מבוגרים, לא בנערים שהתפתו למעידה, ולמשיב 1 גם עבר בתחום של הסעת שוהים בלתי חוקיים, קרי, כיבוד החוק אינו נר לרגליו. והוא עוד הגדיל לעשות וביקש משתיק קול. עוד נזכיר, כי המדובר בתושבי ישראל, על כל המשתמע לא רק מבחינת זכויות אלא גם מבחינת חובות. ט. אך העיקר הוא כמובן העבירות בהן מדובר. ישנן עבירות שהרתעת הרבים היא רכיב מרכזי בענישה לגביהן. אדם המתכנן רצח נקלה הוא ומתועב ועבריין פלילי. אדם היוצא לרצוח את הזולת, זולת עלום שם, זולת שאין לו כל שיג ושיח עמו והוא מבקש לשפוך דמו רק כיוון שהוא יהודי – או ערבי, או כל שיוך אתני או קבוצתי אחר – נקלה הוא ומתועב שבעתיים. אין נפקא מינה אם ברצח לשם מטרה אידיאולוגית עסקינן או לשם בצע כסף, ולא נאמר מי בזוי ממי. כך או אחרת, החובה היא להרתיע. ייצא הקול אצל המתכננים והמעורבים בכגון דא בכל מעגל, כי אחת דינם מאסר ארוך. בע"פ 1982/06 דוקאן נ' מדינת ישראל (לא פורסם) נזדמן לי לומר, אמנם במקרה חמור יותר וגם עונש חמור בהרבה של מזימה שלא מומשה "אך למותר יהיה להכביר מלים על חומרת העבירות בהן מדובר; מי ישור את האסון שיכול היה להתרחש אילו ביצע המערער את זממו. אין אדם אנושי והגון, יהא אשר יהא, היכול לומר כי מניע כלשהו, יהא אשר יהא, מצוקה כלכלית או אידיאולוגיה מרושעת ושונאת אדם, מצדיק עבירות כאלה". צוטטו שם דברי השופטת פרוקצ'יה בע"פ 3289/05 מחאג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כי "יש להדגיש בעוצמה הנדרשת את מסר ההרתעה מפני כל שותפות בתכנון וביצוע של מעשי דמים, פרי מניעי טרור, המכוונים כלפי כל אדם בישראל". בע"פ 6930/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ציין השופט לוי, בפרשת פיגוע שתוכנן ולא התרחש, כי "אכן, כוונת הפיגוע של המערער ושולחיו לא התממשה, אולם בנכונותו לרתום את עצמו לפעילות טרור מסוג זה, הוא חשף את מסוכנותו, ואת זו מצווה מערכת המשפט למנוע על ידי שליחתו לתקופה ממושכת אל מאחורי סורג ובריח". בע"פ 902/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם) ציין השופט מלצר, כי רף הענישה בעבירה של סיוע לאויב במלחמה – ולענייננו נסיון לסיוע – "חייב להיות גבוה ביותר", והזכיר כי במאטריה זו "יש לנקוט את הגישה המחמירה, לאמור גישה הרואה בעונש המרבי את נקודת המוצא, וממנו מפחיתים, לפי נסיבות המקרה, את נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירותה או נדירותה של העבירה, הרתעת עבריינים בכוח ועוצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה. בבואנו לשקול את משקלם היחסי של כל אחד מאלה יש לייחס משקל כבד במיוחד להרתעה ולעוצמת הסלידה של החברה" (דברי השופט טירקל בע"פ 9338/01 מדינת ישראל נ' עווידה, פ"ד נז(1) 529, 533). י. אשר לרף הענישה גופו בהקשרי תכנון פיגועים שלא יצאו אל הפועל, בע"פ 902/06 פלוני נגזרו 12 שנות מאסר, אמנם במספר עבירות; בע"פ 6930/06 פלוני נ' מדינת ישראל נגזרו עשר שנות מאסר. י"א. ערים אנו לכך שהיו גם מקרים שבהם הושתו עונשים קלים יותר, אך נסיבותיהם היו שונות, ובאחד מהם נקבע מדרג חומרה בין 14 ל-4 שנות מאסר (ע"פ 11294/03 פואקה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); באותו עניין נדונה גם אחדות הענישה. ראו גם לעניין אחרון זה ע"פ 902/06 הנזכר, דעת הרוב מפי השופט מלצר (ודעת המיעוט שלי). י"ב. בסופו של יום, גישתנו היא כי בכגון דא אינטרס הרתעת הרבים הוא הדומיננטי וגובר הוא על שיקולים אחרים, גם אם אין להתעלם מהם. י"ג. אנו מחליטים להחמיר בעונשו של המשיב 1, כך שעונש המאסר בפועל שבו ישא יעמוד על עשר שנים, ושל משיב 2, כך שעונש המאסר בפועל יעמוד על שבע שנים. המאסרים על תנאי יישארו בעינם, קרי, שנת מאסר על תנאי לכל אחד מן המשיבים, והתנאי הוא (כפי שקבע בית המשפט המחוזי) שלא יעברו בתוך שלוש שנים משחרורם עבירות לפי פרק ז' לחוק העונשין. על כן ערעור המדינה מתקבל, ואיננו נעתרים לערעור משיב 1, לפי האמור. ניתן היום, כ"ב בסיון תשס"ח (25.6.08). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08002060_T03.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il