אימן אלשרבאתי נ. מדינת ישראל

24 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2058/23 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ כבוד השופט ח' כבוב המערער: אימן אלשרבאתי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ביתן, ס.נ.) בת"פ 5273-07-22 מיום 24.1.2023 תאריך הישיבה: כ"א באלול התשפ"ג (7.9.2023) בשם המערער: עו"ד דוד ויצטום בשם המשיבה: עו"ד הילה גורני פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (השופט א' ביתן, ס.נ.) בת"פ 5273-07-22 מיום 24.1.2023 בו הושתו על המערער 3 שנות מאסר ועונשים נלווים. הרקע לערעור המערער היה אסיר בבית סוהר שקמה (להלן: בית הסוהר) מאז 30.6.1999 ונושא עונש מאסר עולם בעקבות הרשעתו בעבירה של גרימת מוות בכוונה תחילה. על פי עובדות כתב האישום מושא גזר דינו של בית המשפט המחוזי, ביום 18.11.2021 בשעת צהריים, בעת שהמערער שהה בתאו, הוא הצמיד נייר טואלט למקל מטאטא, הדליק את הנייר, ובעזרת המקל הוציא את הנייר הבוער לעבר מחסן המצוי בסמוך לתאו. בעקבות זאת פרצה במחסן אש והסוהרים במקום כיבוה. כתוצאה ממעשי המערער נגרם נזק לביגוד ולנעליים שאוחסנו במחסן. עוד באותו יום הועמד המערער לדין משמעתי לפני קצין השיפוט, מפקד בית הסוהר בעבירות של גרימת נזק לרכוש בית הסוהר ועשיית מעשה מכוון לעורר בהלה בלב האסירים או הסוהרים, עבירות לפי סעיפים 56(20) ו-56(6) לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: הפקודה). המערער הורשע בביצוע העבירות ודינו נגזר לאזהרה חמורה, קנס כספי בסך של 564 ש"ח, 14 ימי בידוד ותשלום פיצוי בסך של 2,000 ש"ח. בחלוף למעלה מחצי שנה ולאחר שסיים לרצות את עונשו המשמעתי, ביום 4.7.2022 הוגש נגד המערער כתב אישום לבית המשפט המחוזי בבאר שבע בו יוחסו לו עבירות של הצתה והיזק לרכוש במזיד לפי סעיף 448(א) רישא וסעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). המערער הודה בעובדות כתב האישום והורשע ביום 6.9.2022 רק בעבירת ההצתה (לא הובהר מדוע הושמטה עבירת ההיזק לרכוש במזיד). המחלוקת בבית המשפט המחוזי סבה סביב העונש שיושת על המערער, כאשר טענתו העיקרית הייתה כי הואיל והוא נענש במסגרת ההליך המשמעתי שקוים נגדו לפני קצין שיפוט, לא ניתן להענישו בשנית. זאת בהסתמך על הוראת סעיף 62 לפקודה המורה כי "האמור בפקודה זו אינו בא לפטור אסיר מהיות מואשם לפני בית משפט בדרך הרגילה על כל עבירה שעבר, ובלבד שלא ייענש פעמיים על עבירה אחת". על כך הוסיף טענות לגופו של עניין מדוע יש להקל בעונשו, עליהן תינתן הדעת בהמשך. מנגד טענה המשיבה כי העמדה לדין משמעתי בבית הסוהר איננה מונעת העמדה לדין פלילי בבית משפט והטלת עונשים פליליים לפי חוק העונשין בהתאם. עוד היא הוסיפה טיעונים לגופו של העונש הראוי שיש להטיל על המערער. בית המשפט המחוזי אימץ את עמדתה של המשיבה. נקבע כי ההליך המשמעתי בבית הסוהר נועד לשמירת הסדר והמשמעת ואיננו בא חלף ההליכים הפליליים שניתן לנקוט נגד אסיר. אדרבה, הוראת סעיף 62 לפקודה קובעת מפורשות שאין בהסדרים הקבועים בפקודה כדי למנוע הבאת אסיר לדין לפני בית המשפט על כל עבירה שעבר. עיון בכלל הוראות הפקודה הנוגעות להעמדה לדין של אסיר, משמעתי ופלילי, מעלה שניתן להעמיד אסיר לדין בבית משפט על כל עבירה שעבר, לרבות עבירת בית סוהר עליה נדון בהליך משמעתי, אלא שבמקרה האחרון אין להענישו פעמיים. איסור זה להעניש את האסיר פעמיים חל כאשר מדובר על "עבירה אחת" ולא על "מעשה אחד". הואיל ומעשה מסוים יכול לגבש הן עבירת בית סוהר והן עבירה פלילית, אם האסיר נשפט בהליך משמעתי על עבירת בית הסוהר הנובעת מהמעשה שביצע, אין מניעה לשפוט אותו גם בבית משפט על העבירה הפלילית המשתכללת מאותו המעשה ולהטיל עליו עונש בגינה. בנסיבות כאלה אין תחולה להוראה בדבר איסור ענישה כפולה. בית המשפט הוסיף וקבע כי הקטגוריה היחידה המעלה על הפרק את סוגיית הענישה הכפולה הינה קטגוריית עבירות בית הסוהר, שכן בעבירות מסוג זה ניתן להעמיד אסיר לדין על אותה עבירה, הן בהליך משמעתי לפי סעיף 56 לפקודה והן לפני בית המשפט לפי סעיף 61 לפקודה. במקרים מעין אלו חלה ההוראה המונעת ענישה כפולה, כאשר הפתרון המעשי לכך הוא ביטול הענישה שהוטלה בהליך המשמעתי והותרת העונש שהוטל בבית המשפט על כנו. בית המשפט הדגיש כי ההליך המשמעתי המתקיים בתוך בית הסוהר, הינו הליך מהיר הרבה יותר מההליך הפלילי בבית המשפט, המתנהל על יסוד כללי ראיות שונים, וההחלטות בנוגע אליו מתקבלות על ידי קצין שיפוט הנמנה על דרג המפקדים או צוות הסוהרים בבית הסוהר. זאת בעוד שהמסלול הפלילי מערב חקירה משטרתית וסמכויות תביעתיות, וההחלטות בו מתקבלות על ידי גורמי מקצוע משפטיים. לכל אחד מההליכים תפקיד שונה במערך הכללי, ושניהם נחוצים ומתקיימים זה לצד זה. ההסדרים הקבועים בפקודה נועדו אפוא לאפשר קיומם של שני המסלולים תוך שמירת זכויות האסיר. בענייננו המצב שונה. המערער הועמד לדין משמעתי על עבירות בית סוהר ואחר כך הובא לדין פלילי על עבירת הצתה. הגם שאותו מעשה הוליד את שתי העבירות, מדובר בעבירות שונות בתכלית, מבחינה מהותית ומבחינת העונש הקבוע לצד כל אחת מהן, ועל כן ההוראה בנוגע לענישה כפולה איננה חלה. גם ברמת ההיגיון הפשוט, אין כל הצדקה לפרשנות המוצעת על ידי המערער שהחלטה של קצין שיפוט בבית הסוהר להעמיד לדין אסיר על עבירת בית סוהר תמנע מהתביעה הכללית את האפשרות להביא את אותו אסיר לדין על עבירה פלילית מובהקת הנובעת ממעשיו, שהעונש הקבוע לצדה בחוק העונשין חמור לאין שיעור מהעונש בגין ביצוע עבירת בית סוהר לפי הפקודה. על החלטה זו נסב עיקר הערעור שלפנינו. תמצית טענות הצדדים בערעור לטענת המערער, החלטתו של בית המשפט סותרת את הוראת סעיף 5 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: החסד"פ) הקובעת כי "אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו... ". סעיף זה מביא לידי ביטוי את עיקרון "הסיכון הכפול" הנועד למנוע מצב שבו אדם יועמד לדין, יורשע וייענש בשל ביצוע מעשה זהה שנשפט עליו זה מכבר. בעבר נקבע בפסיקה כי "מעשה" הוא מונח הקשור אך ליסודות העובדתיים של העבירה, ומכך יש להסיק כי אף אם העבירות בהן הורשע המערער שונות זו מזו, היסודות העובדתיים שבהן מבטאים את אותו מארג עובדתי באופן המונע את האפשרות להעמידו לדין פלילי לאחר הדין המשמעתי. למעלה מכך, אף אם ניתן לסבור כי אין מניעה להעמיד את המערער לדין פעמיים, אין מקום להשית עליו עונש כפול נוכח הוראתו המפורשת של סעיף 62 לפקודה. במסגרת זו טען המערער כי פרשנותו של בית המשפט המבחינה בין "מעשה" לבין "עבירה" אינה עולה בקנה אחד עם הגדרת "עבירה" בפקודת הפרשנות [נוסח חדש] החלה בענייננו, הקובעת כי עבירה היא "מעשה, נסיון או מחדל, שדינם ענישה". היינו "מעשה" בהקשר הפלילי "ועבירה" – חד הם. לכך יש להוסיף כי בסעיף 56 לפקודה אין כל חלופה המאפשרת הרשעה בעבירה דומה לעבירת ההצתה. בנסיבות אלה, קבלת פרשנותו של בית המשפט פירושה כי כל אסיר שעבר עבירה בין כתלי בית הסוהר יחויב הן בדין פלילי והן בדין משמעתי בהיעדר סעיפי עבירה מקבילים בשתי מערכות הדין, ובכך למעשה סעיף 62 לפקודה יעוקר מכל תוכן. עוד טען המערער כי מסעיף 62 לפקודה עולה כי גם כוונת המחוקק הייתה להימנע מכפל ענישה במצב דברים כבענייננו, שכן מקום בו רצה המחוקק ליצור הסדר אחר המאפשר ענישה כפולה הוא עשה זאת במפורש. כך למשל, בסעיף 109 לפקודה הדן בשיפוט משמעתי של סוהר נקבע כי "אחריותו של סוהר בשל עבירת משמעת אינה גורעת מאחריותו הפלילית בשל מעשה ומותר לנקוט נגדו הליכים משמעתיים, אף אם הורשע או זוכה בשל המעשה בבית המשפט". מכאן הסיק המערער שהקבוע בסעיף 62 לפקודה מהווה "הסדר שלילי". היינו משהמחוקק לא קבע את אותו הסדר שקבע בעניינם של סוהרים גם לגבי אסירים, לא ניתן לגזור את דינם של אסירים פעמיים. בנוסף נטען כי מבחינה מהותית הסנקציות המוטלות על אסיר לפי סעיף 58 לפקודה, הן עונשים לכל דבר ועניין. זאת בניגוד לשלילת פריווילגיות המהווה "ענישה מינהלית". הואיל וכך, הטלת עונש על ידי בית המשפט במצטבר לעונש שהוטל על האסיר בהליך המשמעתי לפני קצין השיפוט מהווה ענישה כפולה לכל דבר ועניין. כמו כן, בית המשפט טעה כאשר סבר כי איסור הענישה הכפולה חל רק כאשר האסיר נשפט בהליך המשמעתי ולאחר מכן בגין אותן עבירות ממש הועמד לדין לפני בית המשפט לפי סעיף 61 לפקודה. פרשנות מעין זו מעקרת מתוכן את סעיף 62 ולוּ בשל כך שההליך לפי סעיף 61 לפקודה – המאפשר להביא לדין לפני בית המשפט אסיר שעבר עבירת בית סוהר – כמעט ולא קיים במציאות. ולבסוף טען המערער כי פרשנותו של בית המשפט אינה כה פשוטה ואין מקום לקיום שני הליכים משפטיים נגד אסיר בגין אותו מעשה שביצע רק מ"הגיונם" של דברים. על הרשויות להחליט מראש איזה הליך נראה נכון בעיניהן, המשמעתי או הפלילי לפי חומרת המעשה. ירצו ינקטו בהליך המשמעתי. ירצו בהליך הפלילי. אך אין מקום לנקיטת שני ההליכים באופן מצטבר. מנגד, לטענת המשיבה, דין הערעור להידחות. לגישתה יש בראש ובראשונה לתת את הדעת על ההבדל המהותי הקיים בין שתי מערכות הדינים, המשמעתית והפלילית, והתכליות שהן באות להגשים. הדין המשמעתי נועד להגשים את התכלית של שמירת הסדר בתוך כותלי בית הסוהר. לשם כך יש לאפשר מנגנון מהיר ויעיל של הבאת אסיר לדין על עבירת בית סוהר שביצע. מנגנון מעין זה קיים בכל גוף מינהלי ואין בו כדי להוציא את האפשרות להעמיד את האסיר או את העובד לדין פלילי. לשם כך נקבעו מספר מעשים המהווים עבירות משמעת, אך הם אינם מוגדרים כעבירות פליליות. "הביטוי הפלילי" לאותן עבירות בא לעולם במסגרת הפקודה בסעיף 61 שבה. במקביל אפשר להעמיד את האסיר לדין פלילי על ביצוע עבירה חמורה לפי סעיף 62 לפקודה. הדין המשמעתי והדין הפלילי חיים זה לצד זה ואין אחד מוציא את רעהו מכלל תחולה. כל אחד לפי התכלית אותה הוא בא להגשים. אין המדובר אפוא בהענשת האסיר פעמיים. כל מערכת באה להגן על ערך שונה. בעוד שהמערכת המשמעתית מיועדת כאמור להגן על הניהול התקין של בית הסוהר, ההליך הפלילי נועד להגן על ערכים אחרים. ובאשר להליכי השפיטה של אסירים, נטען כי סעיף 61 לפקודה הוא הביטוי הפלילי של סעיף 56 לפקודה. שני הסעיפים דנים על העמדת אסיר לדין בגין אותן עבירות. לעומת זאת, סעיף 62 דן בהליך הפלילי לבדו. הוא אינו בא במצטבר להליך לפי סעיף 61 לפקודה, שכן במקרה מעין זה מדובר ב"סיכון כפול", אלא הוא בא לתת את האפשרות להעמיד לדין אסיר בגין ביצוע מעשה אחד לגביו הועמד לדין משמעתי אך טרם נשפט על ביצוע עבירה אחרת הגלומה באותו מעשה. לא מדובר רק בעניין הנעוץ בהיגיון כי אם תוצאה המתבקשת נוכח הפער המשמעותי מאוד הקיים בין הענישה המשמעתית והענישה הפלילית ובאינטרס שעומד מאחורי הבדל זה. דיון והכרעה השאלות הטעונות הכרעה בענייננו הן שתיים: האם קיימת מניעה להעמיד את המערער לדין פלילי לאחר שהועמד לדין משמעתי לפני קצין שיפוט בבית הסוהר; והאם קיימת מניעה להשית עליו עונש במסגרת ההליך הפלילי לאחר שהושת עליו עונש בהליך המשמעתי. כפי שיובהר להלן, דעתי היא כי התשובה לשתי השאלות – שלילית. העמדה לדין בעבירות משמעת למול עבירות פליליות הסעיפים הרלוונטיים של הפקודה בענייננו מורים כך: 56. אסיר שעשה אחד מאלה עבר עבירת בית סוהר: (1) .... (6) עשה מעשה המכוון לעורר בלב אסירים או סוהרים בהלה ללא צורך; ... (20) השחית או קילקל קיר, רהיט או רכוש אחר של בית הסוהר; 57. כל אחד מאלה יהיה מוסמך לדון ולהחליט באישום אסיר על עבירות בית סוהר (להלן בסימן זה – קצין שיפוט): (1) הנציב; (2) מנהל בית סוהר שהנציב הסמיכו לכך; (3) סוהר מדרגת כלאי ומעלה שהנציב הסמיכו לכך; 61. אסיר שעבר עבירת בית סוהר יכול שיואשם לפני בית משפט, ורשאי בית המשפט להטיל עליו עונש מאסר ששה חדשים, שיתחיל בתום כל מאסר קודם. 62. שום דבר האמור בפקודה זו אינו בא לפטור אסיר מהיות מואשם לפני בית משפט בדרך הרגילה על כל עבירה שעבר, ובלבד שלא ייענש פעמיים על עבירה אחת. שלושה מסלולי שפיטה וענישה קיימים אפוא בפקודה: (א) הליך לפני קצין שיפוט בגין עבירות בית הסוהר המפורטות בסעיף 56 (סעיף 57 לפקודה). במקרה כזה רשאי קצין השיפוט להטיל את העונשים המפורטים בסעיף 58 לפקודה (הכוללים אתראה, אזהרה חמורה, קנס, בידוד והפחתת ימי שחרור); (ב) הליך לפני בית משפט בגין עבירות בית הסוהר המפורטות בסעיף 56 (סעיף 61 לפקודה). במקרה כזה רשאי בית המשפט להטיל על האסיר עונש מאסר של עד שישה חודשים; (ג) הליך לפני בית המשפט בגין כל עבירה שביצע אסיר (סעיף 62 לפקודה). במקרה כזה לא מפורטת הגבלה לעונש שיכול בית המשפט להשית על האסיר, אולם מובהר כי הוא "לא ייענש פעמיים על עבירה אחת". על פי פשוטו של מקרא, שני המסלולים הראשונים – הליך לפני קצין שיפוט לפי סעיפים 57 ו-58 לפקודה והליך לפני בית משפט לפי סעיף 61 לפקודה – הינם מסלולים חלופיים ולא מצטברים. דהיינו, אסיר יכול להישפט על עבירת בית סוהר באחד משני המסלולים – לפני קצין שיפוט או לפני בית המשפט. אם האסיר נשפט לפני קצין שיפוט, הוא רשאי להשית עליו את העונשים המפורטים בסעיף 58 לפקודה. מנגד אם הוא נשפט על אותן עבירות לפני בית המשפט, בית המשפט יכול להשית עליו מאסר של עד שישה חודשים. השאלה הנשאלת היא, האם המסלול השלישי – הליך לפי סעיף 62 לפקודה – הינו מסלול חלופי נוסף לשני המסלולים האחרים, או שמא מדובר במסלול ענישה מצטבר. כמפורט לעיל, עמדתו של המערער בעניין זה היא כי מדובר במסלול חלופי. זאת בהתבסס על הוראת סעיף 5 לחסד"פ הקובעת כי "אין דנים אדם על מעשה שזוכה או הורשע קודם לכן בשל עבירה שבו... ". המשיבה מצדה סבורה כי יש אמנם צדק בטענה זו במקרים שבהם עובר להעמדה לדין לפי סעיף 62 לפקודה הועמד האסיר לדין לפי סעיף 61 לפקודה, המהווה "הביטוי הפלילי" של עבירת המשמעת. לעומת זאת, לגישתה אין כל מניעה להעמיד אסיר לדין לפי סעיף 62 לפקודה במקרים שבהם הוא הועמד לדין קודם לכן בהליך משמעתי לפי סעיפים 57 ו-58 לפקודה. בכל הנוגע ליחס שבין הליך לפי סעיפים 61 ו-62 לפקודה, לא ראיתי צורך להכריע בעניין במקרה שלפנינו שכן המערער הועמד לדין פלילי לפני קצין שיפוט ולא לפני בית המשפט. בכל הנוגע ליחס שבין סעיפים 57 ו-58 לפקודה לבין סעיף 62 שבה, מקובלת עליי עמדת המשיבה לפיה מדובר במסלולים שאינם מוציאים זה את זה. הטעם לכך נעוץ, בראש ובראשונה, בלשונו של סעיף 62 לפקודה המורה כי "שום דבר האמור בפקודה זו אינו בא לפטור אסיר מהיות מואשם לפני בית משפט בדרך הרגילה על כל עבירה שעבר, ובלבד שלא ייענש פעמיים על עבירה אחת". מלשון זו עולה באופן ברור וחד משמעי כי לצד העמדתו של אסיר לדין משמעתי בגין עבירת בית סוהר, אין כל מניעה להעמידו גם לדין פלילי "בדרך הרגילה". אכן, הוראת הסעיף מסויגת מעט במובן זה שהיא מגבילה את האפשרות להעניש את האסיר פעמיים (ולכך אדרש בהמשך הדברים), אולם הגבלה זו אך מחזקת את הרישא, לפיה אין כל מניעה להעמידו לדין פעמיים. למעלה מכך, כפי שיובהר להלן, המסקנה לפיה העמדה לדין משמעתי אינה מונעת העמדת אסיר לדין פלילי נובעת גם מהתכליות העומדות ביסוד כל אחד מההליכים. בטרם אדרש לגופם של דברים אבקש להעיר הערה לשונית-מינוחית. טענת "סיכון כפול" עניינה במצבים שבהם נאשם הועמד בסכנה להרשעה בשל ביצוע מעשה אולם הדיון בעניינו לא הוכרע, ובשלב מאוחר יותר הוא מועמד לדין פעם נוספת בשל אותו מעשה. לעומת זאת, סעיף 5 לחסד"פ עליו נשען המערער, מעגן טענה המכונה "כבר נשפטתי", שעניינה במצבים שבהם הנאשם זוכה או הורשע וקיים בעניינו מעשה בית דין. על ההבחנה בין שני סוגי הטענות עמד בית משפט זה בעניין ע"פ 2910/94 יפת נ' מדינת ישראל, פ"ד נ (2) 221 (2005) (להלן: עניין יפת): "הפסיקה בישראל אמנם מכירה בקיומה של טענת 'הסיכון הכפול' לצד הטענה של 'כבר נשפטתי' ובנוסף לה, הגם שמדובר בשתי טענות שונות, ובמצבים שונים: ההגנה 'כבר הורשעתי' או 'כבר זוכיתי' נסמכת על מעשה-בית-דין, היינו על פסק-דין מרשיע או מזכה, ואילו משמעותה של טענת ה'סיכון הכפול', לעומת זאת, היא שהנאשם עמד בעבר בסכנת הרשעה בשל אותו מעשה, אך הדיון בעניינו לא הוכרע מסיבה זו או אחרת... אימתי ייאמר על אדם שהוא הועמד בסיכון של הרשעה? כבר בבג"ץ 20/50 שורץ נ' נשיאות ביה"ד הצבאי העליון ואח', פ"ד ד 185 קבע השופט חשין, כי סיכון להרשעה נוצר כל אימת שהועמד אדם לדין על-פי כתב-אשמה כשר ולפני בית-משפט מוסמך..." (שם, עמ' 372; ראו גם: ע"פ 2375/15 מדינת ישראל נ' נס, פסקה 26 (22.2.2018); ע"פ 8010/07 חזיזה נ' מדינת ישראל, פסקאות 34-32 (13.5.2009)). על כל פנים, בין כך ובין כך אין מקום לקבל את הטענה במקרה זה. כאמור לעיל, המסקנה כי אין בהעמדתו לדין של אסיר בהליך משמעתי כדי לחסום את האפשרות להעמידו גם לדין פלילי, מתחייבת מהתכליות השונות העומדות ביסוד כל אחד מההליכים. אינו דומה הליך פלילי שתכליתו בירור אשמתו של נאשם (על"ע 2531/01 חרמון נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נח(4) 55, 74 (2004) (להלן: עניין חרמון); רע"א 2242/18 מדינת ישראל – משרד הבריאות נ' ד"ר דניאל מאיר, פסקה 16 (16.5.2018)), תוך עריכת בירור מדוקדק של עובדות המקרה, מתן מענה למכלול שאלות משפטיות המתעוררות בהתאם והקפדה על כללי סדרי דין נוקשים, ואשר הענישה הניתנת במסגרתו נועדה לתכליות של גמול, הרתעה, הגנה על שלום הציבור ושיקום (סעיפים 40ב-40ז לחוק העונשין; ראו גם: עניין חרמון, עמ' 66; דנ"פ 8062/12 מדינת ישראל – המשרד להגנת הסביבה נ' חברת נמלי ישראל – פיתוח ונכסים בע"מ, פסקה 9 לפסק דינו של הנשיא (בדימ') א' גרוניס (2.4.2015); ע"פ 6132/21 אלפה נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (13.1.2022)); לדין משמעתי שאינו משמש תחליף להליך הפלילי אלא נועד לתת מענה מהיר ויעיל למעשה הפסול לפי העובדות המונחות לפני הגורם המוסמך באותו זמן ובאותו מקום, תוך חתירה לפתור את החריגה שבהתנהלות או בהתנהגות של הנשפט על אתר, והכל לשם להבטחת הסדר הטוב והמשמעת (וראו לעניין זה: סעיף 56 לפקודה המצוי תחת הכותרת "משמעת", ובפרט סעיף קטן 41 שבו המתייחס ל"כל מעשה, התנהגות, אי-סדר או הזנחה הפוגעים בסדר הטוב או במשמעת, אף אם לא פורטו בפסקאות הקודמות"; תקנה 18 לתקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978). נוכח המטרות השונות הגלומות בסוגי ההליכים השונים ונוכח אופיים של כל אחד מההליכים, ברור כי ההליך המשמעתי אינו מהווה תחליף להליך הפלילי, ואין מקום לסברה כי ניהול הליך משמעתי נגד אסיר מקים לו את טענת "כבר נשפטתי" המוציאה מכלל אפשרות לנהל נגדו גם הליך פלילי. יצוין כי ההבחנה בין ההליך המשמעתי להליך הפלילי בכל הנוגע לאפשרות לנהל את שניהם נגד אותו אדם אינה ייחודית לענייננו, והיא עומדת בעינה גם בהקשרים אחרים בהם מתנהלים הליכים משמעתיים. כך למשל צוינו הדברים כבר מקדמת דנא בבג"ץ 13/57 צמוקין נ' בית הדין המשמעתי לעובדי המדינה, פ"ד י"א 856 (1957), בהתייחס להליך משמעתי לעובדי מדינה: "לא הרי הליך פלילי כהרי דיון משמעתי. התביעה הפלילית נועדה לקבוע אם הנאשם עבר על החוק ואם הוא ראוי כי יטילו עליו את העונש הקבוע בחוק, ואילו הדיון המשמעתי לא נועד להעניש את ה'עבריין', כי אם לקבוע, בראש וראשונה, אם הוא עודנו ראוי לאמון אשר רחשו לו השלטונות והציבור לפני שנמתח עליו קו של חשד. לשון אחרת: הדיון המשמעתי אין מהותו פלילית, כי אם אזרחית, ואין תכליתו ענישה, כי אם הגנה... התביעה הפלילית מוגשת בשם היועץ המשפטי, והדיון המשמעתי – בשם נציב שירות המנגנון. סדרי הדיון ודיני הראיות שונים בשני סוגי המשפט, ולא הרי זה כהרי זה גם מבחינת שיעור הוכחות הדרוש לחיוב... ומבחינת הדרך הננקטת לשקילת ערכן של ההוכחות. יתר על כן: 'פסק-דין של בית משפט פלילי אינו משמש ראיה כשרה במשפט אזרחי, בין שהוא מזכה ..... ובין שהוא מרשיע .....'" (שם, עמ' 861). וכך נאמרו הדברים בעל"ע 3467/00 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו נ' צלטנר, פ"ד נו(2) 895 (2002) בהתייחס להליך משמעתי של לשכת עורכי הדין: "תכלית הענישה המשמעתית שונה בכך מהענישה הפלילית, המשתיתה את שיקוליה על איזון בין עניינו של הפרט בשיקום ורהביליטציה לעניינו של הציבור בהגנה על ביטחונו ושלומו, כאשר עניינה המיוחד של המערכת המקצועית שעליה נמנה הנאשם אינו זוכה למשקל מיוחד. 'הגדיר זאת השופט זמיר בעש"מ 356/96 פלוני נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם) באומרו: 'קיים הבדל עקרוני בין עונש המוטל בגין עבירה פלילית לבין אמצעי משמעת המוטל בגין עבירה משמעתית. אמצעי המשמעת נועד לשרת תכלית שונה מן התכלית של עונש פלילי. לכן העקרון של סיכון כפול אינו מונע נקיטת הליכים משמעתיים גם לאחר שננקטו הליכים פליליים... התכלית העיקרית של אמצעי המשמעת היא התדמית הראוייה והתפקוד הראוי של השירות הציבורי. זהו, אם כן, השיקול העיקרי בשאלה מהו האמצעי ההולם את העבירה'" (שם, עמ' 900). כמו בהקשרים אלה כך גם בענייננו – ההליך המשמעתי לחוד וההליך הפלילי לחוד, ואין בעובדה שנוהל נגד אסיר הליך משמעתי לפני קצין שיפוט כדי למנוע את האפשרות לנהל נגדו גם הליך פלילי. מכל האמור נובעת מסקנה נוספת הנוגעת לשאלה השנייה העומדת לפתחנו – והיא האם העובדה שאסיר הועמד לדין משמעתי לפני קצין שיפוט ונגזר עליו עונש מהעונשים הקבועים בסעיף 58 לפקודה, מונעת את האפשרות לגזור עליו עונש גם בהליך הפלילי. נוכח השוני המפורט לעיל בין התכליות העומדות ביסודו של כל אחד מההליכים האמורים, אין כל מקום לעמדה כי הטלת עונש בשני ההליכים יחדיו מהווה ענישה כפולה. אמנם הסנקציות המוטלות במסגרת הליכים משמעתיים נושאות מרכיב עונשי, אולם כאמור העונש והגמול אינם התכלית העומדת ביסוד הליך זה כי אם השמירה על הסדר בבית הסוהר, וממילא לא ניתן לומר כי מדובר בכפל ענישה (וראו והשוו לעניין זה: עניין יפת, עמ' 376-375). מאותו הטעם גם אין מקום לגזור גזירה שווה מאמצעי המשמעת שהוטל על אסיר בהליך משמעתי, לעונש שיוטל עליו בדין הפלילי. הדין המשמעתי שונה באופן מהותי מן הדין הפלילי, ולכן עונש קל שהוטל בדין המשמעתי אינו מחייב, וכשלעצמו אף אינו מצדיק, ענישה מקלה גם בדין הפלילי (וראו: עש"מ 5282/98 מדינת ישראל נ' כתב, פ"ד נב(5) 87, 93 (1998); עש"מ 5550/98 גל-אור נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 326 (1999)). אכן, המחוקק ביקש לסייג במובן מה את האפשרות לנהל שני הליכים נגד אסיר בגין אותו מעשה, וזאת באמצעות המילים "ובלבד שלא ייענש פעמיים על עבירה אחת". ברם אין ללמוד מהסתייגות זו כי כל אימת שנוהל הליך משמעתי נגד אסיר, מנוע בית המשפט מלהטיל עליו עונש בהליך הפלילי. מסקנה שכזו מעקרת מכל תוכן את הוראתו של הסעיף. שהרי אין מקום להניח שהמחוקק סבר כי יש להשחית את זמנו היקר של בית המשפט בניהול הליך פלילי נגד אסיר מבלי שתהיה לו האפשרות הממשית להשית עליו עונש בגין מעשיו. הליך שכזה אינו משרת תכלית ממשית. אכן, בהתאם ללשונו של הסעיף, במקרים שבהם הועמד אסיר לדין בגין עבירה מסוימת שקיימת לה עבירה חופפת בהליך הפלילי, לא ניתן יהיה להענישו פעמיים. כך למשל, מקום שבו הועמד אסיר לדין משמעתי בגין עבירה של "תקף, או השתמש בכוח שימוש שיש בו עבירה" (לפי סעיף 56(33) לפקודה), לא ניתן יהיה להטיל עליו עונש בהליך פלילי בו הוא מואשם בעבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין. אולם בכל מקרה שבו אין חפיפה בין העבירות המיוחסות לנאשם – אין כל מניעה להטיל עליו ענישה בשני ההליכים. זאת, גם אם העבירה שבגינה מועמד האסיר לדין משמעתי נבלעת בעבירה שבגינה הוא מועמד לדין בהליך הפלילי (כמו במקרה זה שבו עבירת ההצתה הקבועה בסעיף 448 לחוק העונשין בולעת לכל הפחות את עבירת "קלקול הרכוש" הקבוע בסעיף 56(2) לפקודה; וראו לעניין "היבלעות" עבירה אחת בחברתה: סעיף 186 לחסד"פ; ע"פ 4711/03 אבו זייד נ' מדינת ישראל, פסקה 37 (15.1.2009); ע"פ 2455/21 מדינת ישראל נ' ברמלי, פסקה 39 (6.7.2023); ע"פ 3728/04 דווירי נ' מדינת ישראל, פסקה ד (13.7.2005); ש.ז. פלר יסודות בדיני עונשין 463 (תשמ"ד)). פשיטא כי במקרה מעין זה יהיה על בית המשפט להתחשב בעת גזירת העונש גם בעונש שהוטל בהליך המשמעתי. ולבסוף, על מנת שהתמונה לא תימצא חסרה יצוין כי כל האמור בעניין כפל הענישה נכון גם לעניין האפשרות של בעל הסמכות בבית הסוהר לשלול מהאסיר פריווילגיות שונות בגין מעשה שעשה. בעניין זה נפסק זה מכבר בעניין בג"ץ 5854/18 מולדבסקי נ' שירות בתי הסוהר (31.3.2019) כי: "... באשר ליחס שבין פקנ"צ 04.13.00 העוסקת בדין משמעתי ובין פקנ"צ 04.17.00 העוסקת בטובות הנאה, הרי שאין מניעה שבגין מעשה אחד של אסיר יוטל מצד אחד עונש משמעתי ומצד שני תישלל ממנו טובת הנאה או תימנע הענקתה. מדובר בשני הליכים שונים במהותם ובתכליתם. בעוד שההליך המשמעתי מכוון לענישה משמעתית בעקבות עבירות בית סוהר שבוצעו (המפורטות בסעיף 56 לפקודת בתי הסוהר), ההליך העוסק בטובות הנאה הוא מינהלי במהותו ואיננו עוסק בענישה כי אם בשלילה או מניעה של טובות הנאה מקום שבו האסיר לא עומד בתנאים לקבלתן. לא מדובר אפוא בענישה אלא באי מתן 'פריביליגיות', שממילא אינן מוקנות לאסיר באופן 'אוטומטי', אלא ניתנות לו רק אם התנהגותו נמצאת מתאימה לכך. מכאן ששלילת טובות הנאה או מניעתן איננה מובילה לענישה כפולה הפסולה על-פי סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי. ענישה משמעתית לחוד ושלילת טובת הנאה או מניעתה לחוד. עקרון זה מעוגן במפורש בסעיף 11 לפקנ"צ 04.13.00 הקובע כי שיפוט משמעתי של אסיר אינו מונע במקביל נקיטה בנפרד של הליך מניעת טובות הנאה" (שם פסקה 4). ובשולי הדברים יצוין כי לא ראיתי כיצד יש בסעיף 109 לפקודה הדן בשיפוט משמעתי של סוהר, כדי לסייע למערער. גם באותו סעיף כמו בענייננו מורה המחוקק מפורשות כי אין מניעה לנקוט נגד סוהר הן הליך משמעתי והן הליך פלילי. ההבדל המהותי בין הסעיפים נעוץ בסיפא לסעיף 62 לפקודה ("ובלבד שלא ייענש פעמיים על עבירה אחת"), שאינה מופיעה בסעיף 109 לפקודה, אולם אין בהבדל זה כדי להביא למסקנה השוללת את האפשרות להטיל ענישה גם בהליך פלילי מקום שבו מדובר בעבירה שונה. להיפך, כאמור לעיל, עצם קיומה של הוראת הסתייגות זו מלמד כי ייתכנו מקרים שבהם יוטל על אסיר עונש בשני ההליכים, וזאת בניגוד מוחלט לפרשנות המוצעת על ידי המערער. סיכומו של דבר, אין כל מניעה להעמיד אסיר לדין פלילי לאחר שהועמד לדין משמעתי לפי קצין שיפוט בגין עבירת בית סוהר הגלומה באותו מעשה; ואף אין מניעה להשית עליו עונש בהליך שכזה, ובלבד שלא מדובר באותה עבירה. דין טענות המערער במישור זה, להידחות. העונש שנגזר על המערער בעת גזירת עונשו של המערער התייחס בית המשפט לערכים החברתיים שנפגעו מביצוע עבירת ההצתה ועמד על החומרה היתרה הגלומה בה, בפרט כאשר היא מבוצעת בין כותלי בית הסוהר. בית המשפט גם התייחס לנסיבות הקשורות בביצוע ההצתה, ובכללן לעובדה שמדובר במעשה מתוכנן ומכוון; לעיתוי ההצתה בשעות היום; לנזק המתון שההצתה גרמה מצד אחד, ולגודל הנזק שיכול היה להיגרם מצד שני; ולרקע לביצוע ההצתה – מותו של חברו של המערער שהיה אסיר וחולה כאשר לפי דעת המערער לא טיפלו בו בבית הסוהר כיאות. על רקע כל אלה נקבע כי מתחם העונש ההולם נע בין 30 ל-60 חודשי מאסר בפועל. באשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, ציין בית המשפט את הרקע להענשתו במאסר עולם בגין רצח; הרשעתו בין כותלי בית הסוהר במספר עבירות הנוגעות לגרימת נזק ולפגיעה בכבוד דגל המדינה; העובדה שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי של 6 חודשים בר-הפעלה בעת ביצוע העבירה; הסכנה מפני התנהגות פוגענית של אסיר שפוט במאסר עולם המצדיקה התחשבות בשיקולי הרתעה בקביעת עונשו; גילו של המערער כבן 55; הסנקציות המינהליות שהוטלו עליו; הודאתו מצד אחד ועברו הפלילי מצד שני. בשקלול כל האמור השית בית המשפט על המערער כאמור 3 שנות מאסר, הפעלת מאסר על תנאי בן 6 חודשים במצטבר ומאסר על תנאי. בערעורו טען המערער כי יש מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות ובתוך כך בנסיבות בהן בוצעה העבירה בהיותו נתון בצער ובאבל בשל מות חברו; בעונש המשמעתי שכבר הוטל עליו בין כותלי בית הסוהר; בעובדה שבנוסף לכך נשללו ממנו טובות הנאה של רכישה בקנטינה וביקורים חודשיים למשך פרק זמן ארוך; ובעובדה שהוא הועבר לבית סוהר אחר למשך שלושה חודשים ושהה בתא לבדו עד אשר הועבר לבית סוהר נפחא שם הוא שוהה עד היום. המשיבה מנגד מחזיקה אחר גזר דינו של בית המשפט המחוזי. על פניו, העונש שהושת על המערער סביר. הוא אינו חורג מרמת הענישה המקובלת במקרים דומים (וראו פסקי הדין עליהם הסמיך בית המשפט המחוזי את פסקו: ע"פ 4036/13 אמארה נ' מדינת ישראל (5.10.2014); ע"פ 6857/16 דגמה נ' מדינת ישראל (5.7.2017); ע"פ 4471/00 אגא נ' מדינת ישראל (4.6.2001)). בגזר הדין לקח בית המשפט את מכלול הנסיבות בחשבון – אלו לקולא ואלו לחומרה, ובתוכן הענשתו בהליכי משמעת מצד אחד והעובדה שהוא ממשיך לבצע עבירות בין כותלי בית הסוהר חרף העובדה שהוא מרצה מאסר עולם, מצד שני. בשים לב לכל האמור, ונוכח חומרת מעשיו של המערער, אין מקום להתערב בעונש. אציע אפוא כי הערעור יידחה על כל רכיביו. ש ו פ ט השופט ח' כבוב: אני מסכים לתוצאת פסק דינו של חברי, השופט ד' מינץ, שלפיה דין הערעור להידחות. אולם, מאחר שדרכי לתוצאה שונה מזו של חברי, מצאתי לפרט את דרך הילוכי בנוגע לסוגיה שעל הפרק. רקע כאמור בחוות דעתו של חברי, הצדדים בערעור שלפנינו נחלקו בשאלה מהו הדין כאשר אסיר ביצע מעשה העולה הן כדי עבירת בית סוהר, כהגדרתה בסעיף 56 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר או הפקודה), והן כדי עבירה 'רגילה', לפי חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), והוא נשפט ונענש על כך בידי קצין שיפוט בהתאם לסעיפים 58-57 לפקודה. המערער סבור כי במקרה כזה מתעורר הסייג הקבוע בסיפא לסעיף 62 לפקודה, שלפיו לא ניתן להענישו פעמיים על אותה עבירה; ואילו המשיבה סבורה כי הסייג האמור אינו מונע את העמדת האסיר לדין במשפט פלילי בדרך הרגילה לפי הסעיף הרלוונטי בחוק העונשין, וכי ניתן להענישו בהליך הפלילי במקביל לענישתו בידי קצין שיפוט. למעשה, הערעור שלפנינו נסוב על אודות פרשנות התיבות "ובלבד שלא ייענש פעמיים על עבירה אחת", הקבועות בסיפא לסעיף 62 לפקודה. כפי שאראה להלן, הערכאות השונות שדנו בהוראה זו התחבטו בפירושה לא אחת; אך עד כה, פירוש מחייב להוראה זו, מפי בית משפט זה - אַיִן. דומה, כי הקושי בפירוש הוראה זו נובע מלשונה, לשון שעברה גלגולים שונים מעת חקיקת סעיף 60 לפקודת בתי הסוהר המנדטורית בשנת 1940, עבוֹר בחקיקת סעיף 89 לפקודת בתי הסוהר משנת 1946 (אף היא מתקופת המנדט), וכלה בהוראה שלפנינו – סעיף 62 לפקודה. חשיבות רבה קיימת אפוא בענייננו בהבהרת פירושו הנכון של הדין, באופן שיתרום לוודאות משפטית בסוגיה שעל הפרק. אפתח בציטוט לשון סעיף 62 לפקודה: "אין פטור מהליכים רגילים 62. שום דבר האמור בפקודה זו אינו בא לפטור אסיר מהיות מואשם לפני בית משפט בדרך הרגילה על כל עבירה שעבר, ובלבד שלא ייענש פעמיים על עבירה אחת." עניינה של הוראה זו הוא כאמור במי שעבר עבירת בית סוהר כמשמעותה בסעיף 56 לפקודה. כפי שציין חברי בחוות דעתו, קיימים שלושה מסלולים לשפיטת אסיר שביצע עבירת בית סוהר. המסלול הראשון, הקבוע בסעיף 57 לפקודה, מאפשר לקצין שיפוט (כהגדרתו שם) "לדון ולהחליט באישום אסיר על עבירות בית סוהר", ולהטיל עליו את העונשים הקבועים בסעיף 58 לפקודה. המסלול השני קבוע בסעיף 61 לפקודה, והוא מאפשר להעמיד את האסיר לדין בפני בית משפט בגין עבירת בית הסוהר, וזה יכול לגזור על האסיר עונש מאסר שלא יעלה על ששה חודשים. שני המסלולים הראשונים נועדו אפוא לאפשר את שפיטת האסיר על ביצוע של מעשה שנכנס לגדרי אחת מעבירות בית הסוהר הקבועות בסעיף 56 לפקודה. בניגוד לכך, המסלול השלישי מאפשר העמדה לדין של אסיר שעבר עבירת בית סוהר "לפני בית משפט בדרך הרגילה". בענייננו, למשל, המעשה שביצע המערער – הצתת מחסן בבית הסוהר – יכול להיחשב הן כעבירת בית סוהר, לפי סעיפים 56(6) ו-56(20) לפקודה ("עשה מעשה המכוון לעורר בלב אסירים או סוהרים בהלה ללא צורך"; ו"השחית או קילקל קיר, רהיט או רכוש אחר של בית הסוהר", בהתאמה); הן כעבירה של הצתה והיזק לרכוש במזיד, לפי סעיפים 448(א) ו-452 לחוק העונשין. עם זאת, בעת הבחירה במסלול השלישי, נתקלים אנו בסייג המורה כי ההעמדה לדין בבית המשפט כפופה לכך שהאסיר "לא ייענש פעמיים על עבירה אחת". האופן שבו פורשו התיבות "לא ייענש פעמיים על עבירה אחת" על-ידי הערכאות הדיוניות דומה כי ההחלטה הראשונה שבה נדונה באופן ישיר הסוגיה מושא ענייננו, ניתנה במסגרת ת"פ (אשקלון) 2447/00 מדינת ישראל נ' רווח (24.04.2001). באותו עניין העלו הנאשמים טענה מקדמית שלפיה לא ניתן להענישם בבית משפט בגין עבירת איומים שביצעו בהיותם אסירים, מאחר שהם כבר נענשו פעם אחת, בהליך מנהלי, בכך שנשללו מהם חופשות בשל אותה עבירה. טענתם התקבלה בבית משפט השלום אשר קבע כי הנאשמים כבר נענשו בשלילת חופשותיהם, ועל כן לא ניתן להענישם פעם נוספת. ערעור שהוגש על החלטה זו לבית המשפט המחוזי בבאר שבע – התקבל (ע"פ 7212/01 מדינת ישראל נ' רווח (26.06.2002); להלן: עניין רווח הראשון). בית המשפט המחוזי קבע (מפי השופטת ר' יפה-כץ, בהסכמת הנשיא ג' גלעדי והשופט נ' הנדל) כי "הסיפא של סעיף 62 מתיחס, להבנתי, לאסיר שהואשם בגין עבירת משמעת בפני בימ"ש, כמצויין בסעיף 61 לפקודת בתי הסוהר, כשאז יכול בימ"ש להטיל על האסיר עד 6 חודשי מאסר במצטבר לכל עונש מאסר שמרצה האסיר, ולא ל'ענישה המנהלית' המאובחנת, במפורש, מהענישה שניתנת על ידי בימ"ש". לפי עמדה זו, את המילים "לא ייענש פעמיים" יש לפרש כך: לא ייענש פעמיים על-ידי בית המשפט. לפיכך, אסיר שכבר נענש על מעשהו בבית המשפט לפי סעיף 61 לפקודה, אינו יכול להיענש פעם נוספת על-ידי בית משפט לפי סעיף 62 לפקודה. למסקנה זו הגיע בית המשפט, לנוכח התכליות השונות העומדות ביסוד ההליך המשמעתי והפלילי, כפי שאף פורט בהרחבה בחוות דעתו של חברי. יצוין, כי עמדת בית המשפט המחוזי בעניין רווח הראשון אומצה על-ידי מרבית הערכאות הדיוניות שדנו בסוגיה זו (ראו למשל: ת"פ (ב"ש) 5048/02‏ מדינת ישראל נ' אבו נאב, פסקה 13 (16.01.2005); ת"פ (נת') 3177/05  מדינת ישראל נ' חגי, פסקה 3 תחת הכותרת "טענת ההגנה בדבר 'סיכון כפול'" (22.01.2006); ת"פ (כ"ס) 2618-10-11 מדינת ישראל נ' יוסי מוסלי, פסקה 15 (22.12.2011); ת"פ (ראשל"צ) 3927/07 מדינת ישראל נ' סלע, פסקה 6.א (18.07.2012); ת"פ (ב"ש) 17642-12-21 מדינת ישראל נ' מירילשוילי (08.03.2023)). מנגד, היו ערכאות שדחו את העמדה האמורה. כך למשל, בת"פ (ב"ש) 1481/01 מדינת ישראל נ' רווח (17.11.2003; להלן: עניין רווח השני) אוזכרה הפרשנות שניתנה בעניין רווח הראשון, תוך דחייה משתמעת שלה. באותו עניין נקבע (מפי השופט ד' מגד) כי "כוונת המחוקק [בסעיף 62 לפקודה – ח' כ'] ברורה. שעה שהנאשם נענש כבר בגין 'עבירת בית סוהר' בהליך שהתקיים בבית הסוהר, ניתן יהיה להביאו לדין פעם נוספת בפני בית המשפט, אך בית המשפט לא יוכל להענישו פעם נוספת [...]." באותו עניין נקבע כעניין שבעובדה כי ההליך המשמעתי נסוב על אודות עובדות אחרות מאלו שבגינן הועמד הנאשם לדין פלילי, ועל כן נדחתה הטענה לכפל בענישה. במילים אחרות, בעניין רווח השני פורש סעיף 62 לפקודה כקובע כי אם האסיר נענש בהליך המשמעתי על-ידי קצין שיפוט בגין אותן עובדות שבהן הוא מועמד לדין בפני בית המשפט, הרי שבית המשפט יוכל להרשיעו, אך לא לגזור עליו עונש. עמדה דומה לזו אומצה במסגרת ת"פ (רמלה) 1390/06 מדינת ישראל נ' רווח, עמודים 30 ו-40 (15.04.2007); ובמשתמע, גם בע"פ (חי') 13454-11-14‏ ‏שגאיב נ' מדינת ישראל (22.01.2015), שם נדחתה טענת המערער לענישה כפולה בהליך המשמעתי ובהליך הפלילי, אך זאת רק לנוכח העובדה שההליך המשמעתי נסוב על אודות עובדות אחרות מאלו שבהן הוא הורשע בדין הפלילי (ראו בסיפא לחוות דעתו של השופט א' אליקים, וכן בחוות דעתו של סגן הנשיא ר' שפירא). במאמר מוסגר יוער, כי במקרה מאוחר יותר, חזר בו השופט מגד מעמדה זו, ואימץ את עמדת בית המשפט המחוזי בעניין רווח הראשון (ת"פ (ב"ש) 1082/04 מדינת ישראל נ' הרוש, פסקה 6 (08.12.2004), בקבעו כי "כל עוד לא נענש ע"י בית המשפט מכח סמכותו שבסעיף 61 לפקודת בתי הסוהר, לא מתקיים סייג הענישה הכפולה"). גזר דינו של בית משפט קמא בענייננו, בית משפט קמא דחה את הטענה לענישה כפולה של המערער (בהליך המשמעתי ובהליך הפלילי), תוך הפנייה לעניין רווח הראשון ולפסיקה שאימצה את אותה העמדה. ברם, לאמיתו של דבר, בית המשפט המחוזי פסע בתלם אחר מזה שצעדה בו הפסיקה שאליה הוא הפנה. שכן, לגישת בית משפט קמא, הדגש אינו על כך שהסייג בדבר הענישה הכפולה חל רק על ענישה שניתנה בבית המשפט מכוח סעיף 61 לפקודה; אלא על כך שהסייג האמור עוסק ב'עבירה אחת' ולא ב'מעשה אחד'. ובלשונו: "האיסור להעניש פעמיים חל כשמדובר על 'עבירה אחת'. ודוק, 'עבירה אחת' ולא 'מעשה אחד'. [...] מעשה מסוים יכול להוות עבירת בית סוהר וגם עבירה פלילית. במקרה כזה, אם האסיר נשפט בהליך משמעתי על עבירת בית הסוהר הנובעת מהמעשה שביצע, אין מניעה לשפוט אותו גם בבית משפט על העבירה הפלילית המשתכללת מהמעשה ולהטיל עליו עונש. בנסיבות כאלה אין חלות [צ"ל תחולה – ח' כ'] להוראה בדבר איסור ענישה כפולה" (פסקה 8 לגזר הדין). כלומר, לפי קביעת בית המשפט המחוזי, הסייג שעניינו בענישה הכפולה לעולם לא יחול על הרשעה לפי סעיף 62 לפקודה. לגישתו, בית המשפט הדן בעבירה 'רגילה' לפי סעיף 62 לפקודה, לעולם לא יכול להביא לכך שהאסיר ייענש פעמיים על אותה עבירה, שכן האסיר נענש, לכל היותר, בגין ביצוע 'עבירת בית סוהר' שהיא עבירה אחרת. על כן, בית המשפט המחוזי קבע כי המקרה היחיד שבו קיימת תחולה לאיסור על ענישה כפולה הוא כאשר אסיר מועמד לדין בעבירת בית סוהר בפני קצין שיפוט (לפי המסלול הראשון), ולאחר מכן הוא נדון שוב בפני בית המשפט, בגין אותו סעיף עבירה, בהתאם להוראות סעיף 61 לפקודה (לפי המסלול השני). ובלשונו: "הקטגוריה היחידה המעלה על הפרק את סוגיית הענישה הכפולה הינה קטגוריית עבירות בית הסוהר. שכן, בעבירות אלה ניתן להביא אסיר לדין על אותה עבירה הן בהליך משמעתי והן לפני בית המשפט. ובנוסף, ניתן להביא לדין בבית משפט גם את מי שעמד לדין משמעתי על אותה עבירת בית סוהר ממש. במקרה כזה, חלה ההוראה המונעת ענישה כפולה [...]" (פסקה 9 לגזר הדין). דא עקא, שפרשנות בית המשפט המחוזי אינה מתיישבת, אף לא בדוחק, עם העובדה שהסייג בדבר הענישה הכפולה מצוי בסעיף 62 לפקודה, העוסק בהעמדה לדין בפני בית המשפט 'בדרך הרגילה'; ולא בסעיף 61 העוסק בהעמדה לדין בפני בית המשפט על עבירת בית סוהר. חוות דעתו של חברי דומה, כי בשל הקושי שעליו עמדתי לעיל, אף חברי, השופט מינץ, אינו נכון לאמץ את עמדת בית המשפט המחוזי כלשונה. במקום זאת, על מנת להסביר כיצד ובאלו נסיבות יחול הסיפא לסעיף 62 לפקודה, הוסיף חברי וערך הבחנה בין "עבירה חופפת" ועבירה "בולעת", כאשר לשיטתו, הסייג בדבר הענישה הכפולה מונע את ענישתו של אסיר בבית משפט בגין 'עבירה חופפת' לעבירת בית הסוהר שעליה הוא נשפט בהליך המשמעתי. כך, חברי קובע כי "מקום שבו הועמד אסיר לדין משמעתי בגין עבירה של 'תקף, או השתמש בכוח שימוש שיש בו עבירה' (לפי סעיף 56(33) לפקודה), לא ניתן יהיה להטיל עליו עונש בהליך פלילי בו הוא מואשם בעבירה של תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין" (פסקה 17 לחוות דעתו). בניגוד לכך, ככלל, במצבים שבהם העבירה הרגילה "בולעת" את עבירת בית הסוהר אך אינה 'חופפת' לה – גורס חברי כי "אין כל מניעה להטיל עליו ענישה בשני ההליכים" (שם). ביסוד עמדתו של חברי עומדת התפיסה שלפיה הדין המשמעתי והדין הפלילי מבוססים על תכליות שונות, ועל כן "אין בהעמדתו לדין של אסיר בהליך משמעתי כדי לחסום את האפשרות להעמידו לדין פלילי" (פסקה 14 לחוות דעתו). כמצוין על-ידו, "אינו דומה הליך פלילי שתכליתו בירור אשמתו של נאשם [...], תוך עריכת בירור מדוקדק של עובדות המקרה, מתן מענה למכלול שאלות משפטיות המתעוררות בהתאם והקפדה על סדרי דין נוקשים, ואשר הענישה הניתנת במסגרתו נועדה לתכליות של גמול, הרתעה, הגנה על שלום הציבור ושיקום [...]; לדין משמעתי שאינו משמש תחליף להליך הפלילי אלא נועד לתת מענה מהיר ויעיל למעשה הפסול לפי העובדות המונחות לפני הגורם המוסמך באותו זמן ובאותו מקום, תוך חתירה לפתור את החריגה שבהתנהלות או בהתנהגות של הנשפט על אתר, והכל לשם הבטחת הסדר הטוב והמשמעת [...]" (שם. כל ההפניות הושמטו – ח' כ'). על כן, ככלל, חברי סבור כי "נוכח השוני המפורט לעיל בין התכליות העומדות ביסודו של כל אחד מההליכים האמורים, אין כל מקום לעמדה כי הטלת עונש בשני ההליכים יחדיו מהווה ענישה כפולה" (פסקה 16 לחוות דעתו). התפיסה שביסוד עמדתו של חברי, מקובלת עליי, במלואה. כחברי, אף אני סבור כי תכליות הדין הפלילי והמשמעתי אינן קרובות זו אל זו, ועל כן, לא ניתן לקבל את הטענה שלפיה העמדה של אסיר לדין משמעתי בפני קצין שיפוט במסגרת המסלול הראשון, תמנע את העמדתו לדין בפני בית המשפט במסגרת המסלול השני או השלישי. כפי שציין חברי, תפיסה זו מבוססת על פסיקה ארוכת שנים של בית משפט זה, שראשיתה מצויה עוד בשנות החמישים של המאה הקודמת (פסקה 15 לחוות דעתו). ברם, פֵּרוּשׁוֹ של חברי ביחס לתיבות 'עבירה אחת', שלפיו מדובר בעבירה 'רגילה' שלשונה "חופפת" לעבירת בית הסוהר, אינו מקובל עליי. פירוש זה מוקשה בעיניי מבחינה לשונית, והוא אף לא עולה בקנה אחד עם תכלית החוק שעליה עמד חברי בחוות דעתו. אפרט. אשר ללשון – התיבה 'עבירה' מוגדרת בסעיף 1 לפקודת הפרשנות [נוסח חדש] (להלן: פקודת הפרשנות) כ"מעשה, נסיון או מחדל, שדינם ענישה" (במאמר מוסגר יצוין, כי הוראה זו חלה על פירוש פקודת בתי הסוהר, בהתאם לסעיף 1 סיפא לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981). אם כן, קיים בעיניי קושי לא מבוטל בפירוש שהעניק חברי למילים "עבירה אחת" – לפיו עבירה כזו היא עבירת בית סוהר (לפי סעיף 56 לפקודה) שלשונה חופפת את לשונו של סעיף עבירה 'רגיל' בחוק העונשין. לגבי דידי, הפירוש הפשוט לתיבה 'עבירה' שבה עוסקת פקודת בתי הסוהר הוא – מעשה, ניסיון או מחדל שדינם ענישה; כפי שלימדנו פקודת הפרשנות. אשר לתכלית – כפי שמציין חברי, תכלית הוראת סעיף 62 לפקודה היא לאפשר את קיומו של ההליך המשמעתי במקביל להליך הפלילי, וזאת בשל התכליות השונות העומדות ביסוד ההליכים השונים. ככל שזו תכלית החוק (ולגישתי, זו אכן התכלית), מדוע ייגרע חלקה של עבירת התקיפה הקבועה בסעיף 379 לחוק העונשין, רק בשל כך שהמחוקק בחר לקבוע עבירת בית סוהר בנוסח הכולל את התיבה 'תקף' (בסעיף 56(33) לפקודה)? במילים אחרות, ככל שחברי סבור כי בשל השוני בין תכליות ההליך המשמעתי וההליך הפלילי "אין כל מקום לעמדה כי הטלת עונש בשני ההליכים יחדיו מהווה ענישה כפולה" (פסקה 16 לחוות דעתו) – מהי ההצדקה לכך שביחס לעבירת התקיפה ניתן יהיה להעמיד לדין רק באחד משני ההליכים? שהרי ברי כי לא די בעובדה שהמחוקק בחר להשתמש במילה זהה בעבירת בית הסוהר ובחוק העונשין, כדי לשנות מן העובדה שתכליות ההליך הפלילי והמשמעתי הן שונות לחלוטין. תהייה דומה עשויה להתעורר באשר לעבירת בית הסוהר שעניינה במי ש"השתתף בהתקפה על סוהר או על אסיר" (סעיף 56(26) לפקודה); האם יש לראות בה עבירה 'חופפת' לעבירה של תקיפה בצוותא (סעיפים 379 ו-382(א) לחוק העונשין), באופן שאינו מאפשר העמדה לדין בפני בית המשפט (לפי סעיף 62 לפקודה) לאחר שהאסיר נדון ונענש בדין משמעתי בפני קצין שיפוט? ומה באשר לעבירת בית הסוהר שעניינה במי ש"נמלט, קשר קשר להימלט או עזר לאחר להימלט" (סעיף 56(39) לפקודה); האם יש לראות בה עבירה 'חופפת' לעבירה של "הבורח ממשמורת חוקית שהוא נתון בה בשל עבירה פלילית" (סעיף 257 לחוק העונשין), או שאין מדובר בעבירה 'חופפת' משום שבמקום אחד החוק עוסק במי ש'נמלט' ובמקום אחר במי ש'ברח'? שאלות אלו מהוות דוגמאות בלבד לקושי העקרוני הנובע מעמדת חברי, שלפיה חרף העובדה שהחוק נועד לאפשר העמדה לדין פלילי במקביל לדין משמעתי, קיימות עבירות מסוימות שלא ניתן להעמיד עליהן לדין בשני ההליכים – רק בשל קיומה של חפיפה בנוסח שני הסעיפים – וזאת מבלי שקיימת כל הצדקה מהותית להבחנה מעין זו. כך למשל, לגישתו של חברי, לכאורה, ככל שהנאשמים בעניין רווח הראשון היו מועמדים לדין משמעתי בידי קצין שיפוט בגין עבירת בית הסוהר שעניינה במי ש"השתמש בלשון גסה, מעליבה או מאיימת" (סעיף 56(33) לפקודה), שוב לא היה ניתן להענישם בהליך פלילי מכוח עבירת האיומים שבסעיף 192 לחוק העונשין, כיוון שמדובר בעבירה 'חופפת' לעבירת בית הסוהר. זאת ועוד. בחוות דעתו עומד חברי על כך ש"אין מקום להניח שהמחוקק סבר כי יש להשחית את זמנו היקר של בית המשפט בניהול הליך פלילי נגד אסיר מבלי שתהיה לו האפשרות הממשית להשית עליו עונש בגין מעשיו. הליך שכזה אינו משרת תכלית ממשית" (פסקה 17 לחוות דעתו). דברים אלו מקובלים אף עליי. ואולם, מיד לאחר דברים אלו, חברי ממשיך וקובע כי כאשר אסיר נענש בדין משמעתי בידי קצין שיפוט, ולאחר מכן מועמד לדין פלילי בגין עבירה ׳חופפת׳, בית המשפט אינו רשאי להענישו על אותה עבירה (שם; כמצוטט על-ידי בפסקה 10 לעיל), אף שלכאורה אין מניעה מהעמדתו לדין. תוצאה זו מוקשית בעיניי. אם כן, שלא כמו לחברי, אינני סבור כי ניתן להגיע לתוצאה המאפשרת ענישה כפולה, הן בהליך המשמעתי והן בהליך הפלילי, באמצעות פירוש מצמצם של התיבות "עבירה אחת" שבסעיף 62 לפקודה. לדידי, את המונח 'עבירה' יש לפרש כפי פירושו הלשוני הפשוט, העולה גם מפקודת הפרשנות – מעשה או מחדל שהם בני ענישה. עם זאת, כאמור, מקובלת עליי מסקנתו של חברי שלפיה, ככלל, ניתן להעמיד אסיר לדין ולהענישו בגין ביצוע מעשה המהווה 'עבירת בית סוהר' ועבירה 'רגילה', הן במסלול הראשון (קצין שיפוט) והן במסלול השלישי (ניהול הליך בבית משפט בדרך הרגילה). עמדתי ביחס לפירוש התיבות "לא ייענש פעמיים על עבירה אחת" בהינתן האמור, נשאלת השאלה הכיצד אפוא ניתן ליישב את לשון הפקודה עם תכליתה, שהיא לאפשר העמדה לדין פלילי במקביל לדין משמעתי? התשובה, לגישתי, טמונה דווקא בפירוש התיבות "ובלבד שלא ייענש פעמיים", שבסעיף 62 לפקודה. בתמצית, לעמדתי, יש לאמץ את הפירוש שניתן לתיבות אלו בעניין רווח הראשון, שלפיו הענישה שאליה מתייחס סעיף 62 היא ענישה על-ידי בית משפט לפי סעיף 61 לפקודה (המסלול השני), ולא ענישה משמעתית בידי קצין שיפוט. תובנה זו עולה מתכלית החוק שעליה כאמור עמד חברי; היא עולה באופן ברור מההיסטוריה החקיקתית של סעיף 62 לפקודה; והיא מקדמת את הוודאות המשפטית בסוגיה זו. אפתח בתכלית. חברי עמד בהרחבה בחוות דעתו, על כך שתכליות הדין הפלילי והמשמעתי שונות אלו מאלו, ועל כן אין מקום לסברה שהבחירה להעמיד אסיר לדין בהליך משמעתי, תעקר את האפשרות להעמידו לדין פלילי בגין עבירה חמורה שנעברה על-ידו באותו מעשה. כאמור לעיל, דעתי כדעת חברי בעניין זה, ואיני רואה צורך לחזור בהרחבה על הדברים. כלומר, תכליתו של סעיף 62 לפקודה היא לאפשר את העמדתו לדין פלילי של אסיר שעבר עבירת בית סוהר בלא ששום דבר האמור בפקודה ימנע זאת; ולפיכך, העמדת אסיר לדין משמעתי בידי קצין שיפוט, אינה מונעת ״אסיר מהיות מואשם לפני בית משפט בדרך הרגילה״. לעומת זאת, אם אסיר הועמד לדין פלילי ונענש על-ידי בית משפט בגין ביצוע עבירת בית סוהר, לפי סעיף 61 לפקודה – או אז קיימת הצדקה למנוע את הענשתו שוב בהליך פלילי נוסף, לפי סעיף 62 לפקודה. שכן, תכלית ההליך הפלילי בבית המשפט – חד היא, בין אם מדובר בהליך פלילי מכוח סעיף 61 ובין אם מדובר בהליך פלילי מכוח סעיף 62 לפקודה. לשיטתי, אם כן, תכלית החוק מובילה למסקנה ברורה שלפיה הענישה הכפולה שעליה מדובר בסיפא לסעיף 62 לפקודה היא ענישה בבית משפט שנועדה לשרת את תכליות ההליך הפלילי; ולא ענישה בהליך משמעתי בידי קצין שיפוט, שנועדה לשרת מטרות אחרות בתכלית. כפי שציינתי לעיל, תובנה זו עולה גם מההיסטוריה החקיקתית של סעיף 62 לפקודה. הורתו של סעיף זה היא בסעיף 60 לפקודת בתי הסוהר, 1940, שנשא את הכותרת "אסיר שאשם בעברות בית-סוהר יובא לדין בפני בית המשפט", ונוסחו היה כדלהלן: "60. מותר להביא אסיר במשפט בפני כל בית משפט בעל שיפוט מוסמך ולהאשימו בעברה על משמעת בית הסוהר, ואותו בית משפט רשאי לדון את העברין למאסר לא יותר מששה חדשים. תקופת המאסר הזאת תתחיל מיום גמר כל תקופת מאסר קודמת: בתנאי ששום דבר האמור בפקודה זו אין לפרשו כאילו הוא פוטר אסיר ממשפט בשל כל עברה עפ"י תהליך החוק הרגיל, ובתנאי שאין לענוש אסיר פעמיים בשל אותה עברה". יוער כי נוסח זה נותר על מכונו, בשינויים מסוימים, עם חקיקת פקודת בתי הסוהר, 1946. הוראה זו הועתקה לסעיף 89 לאותה פקודה, שכותרתו הייתה "שפיטה על עבירת בית-סוהר בפני בית משפט". נמצאנו למדים כי במקורו, הסעיף מושא ענייננו עסק באופנים השונים שבהם ניתן להעמיד אסיר לדין על עבירת בית סוהר בפני בית משפט. על רקע זה, יש להבין את המילים "אין לענוש אסיר פעמיים", דהיינו אין להענישו פעמיים בבית משפט בגין אותו מעשה – פעם אחת לפי הסעיף המהווה את עבירת בית הסוהר, ופעם שנייה על-פי 'תהליך החוק הרגיל'. יוצא אפוא כי הוראה זו לא נועדה לפטור אסיר מענישה בפני בית המשפט לאחר שזה נענש בהליך משמעתי בפני קצין שיפוט, שכן הסעיף כולו עוסק בענישה על-ידי בית המשפט. אומנם, בשלב מאוחר יותר, עם חקיקת הפקודה ב'נוסח חדש', פוצל הסעיף האמור לשני סעיפים שונים: סעיף 61 וסעיף 62 לפקודה. סעיף 61 עוסק כאמור באפשרות העמדה לדין בפני בית משפט על עבירת בית סוהר לפי סעיף 56 לפקודה; וסעיף 62 עוסק באפשרות ההעמדה לדין בפני בית משפט בדרך הרגילה, לפי סעיף עבירה המצוי בחוק 'רגיל', דוגמת חוק העונשין. דומה, כי פיצול סעיפים 61 ו-62 לפקודה יצר מבוכה מסוימת בערכאות הדיוניות שנדרשו לפירוש הסייג הקבוע בסיפא לסעיף 62 לפקודה. ברם, חרף הפיצול האמור, סבורני כי מהות הדברים לא השתנתה וגם כיום, סעיפים 61 ו-62 עוסקים יחד באפשרות להעמיד אסיר לדין בפני בית משפט, תוך הנחה כי מדובר בהליך מקביל להליך המשמעתי, בשל תכליותיהם השונות של ההליכים השונים. בנקודה זו ניתן לכאורה להקשות, כיצד ניתן לפרש את המילה "ייענש" כענישה בידי בית משפט בלבד, כאשר הפקודה עצמה מתייחסת לסנקציה המוטלת על-ידי קצין שיפוט כענישה (סעיף 58 לפקודה). אולם, בנקודה זו יש לשוב ולהזכיר כי את מילות החוק יש לקרוא על רקע תכליתן, ותכלית החוק עשויה להביא למסקנה כי אותה מילה משמשת בחוק אחד בשתי משמעויות שונות (ראו למשל: רע"פ 5062/20 מדינת ישראל נ' עודה, פסקה 15 לפסק דינו של השופט י' אלרון, פסקה 3 לפסק דינו של השופט נ' הנדל, וחוות דעתו של חברי, השופט מינץ (27.04.2021)). ובענייננו, תכלית החוק, על רקע ההיסטוריה החקיקתית שלו, מוליכה למסקנה ברורה כי הענישה הכפולה שבה עוסק סעיף 62 אינה כוללת ענישה משמעתית, אלא ענישה כפולה בידי בית המשפט בלבד. עמדתי ביחס לפירוש החוק, אף תביא להגברת הוודאות המשפטית ביחס לשאלה אימתי ניתן להעניש אסיר בבית המשפט בגין מעשה שעליו הוא נתן את הדין בפני קצין שיפוט במסגרת הדין המשמעתי. שכן, כפי שפירטתי בהרחבה לעיל, עמדתו של חברי לפיה "עבירה אחת" פירושה הוא עבירה שחופפת לעבירת בית הסוהר – תוביל להתדיינות משפטית ענפה ביחס לעבירות בית סוהר רבות שלשונן חופף במידה חלקית עבירות הקבועות בחוק העונשין. זוהי תוצאה שלגישתי יש להישמר ממנה. עוללות לאור המוסבר לעיל, ברורה גם התשובה לטענת המערער בדבר היחס בין סעיף 62 לפקודה ובין סעיף 109 לפקודה. עניינו של סעיף 109 הוא בסוהר שעבר עבירת משמעת, כהגדרתו בסעיף 103(א) לפקודת בתי הסוהר. סעיף זה קובע כי "אחריותו של סוהר בשל עבירת משמעת אינה גורעת מאחריותו הפלילית בשל מעשה, ומותר לנקוט נגדו הליכים משמעתיים, אף אם הורשע או זוכה בשל המעשה בבית משפט". לטענת המערער, העובדה שסעיף 109 נוסח באופן שונה מסעיף 62 לפקודה, מלמדת כי המחוקק לא התכוון לאפשר ענישה כפולה של אסירים בהליך המשמעתי ובהליך הפלילי, בניגוד לסוהרים, שם קבע המחוקק בפירוש כי הענישה המשמעתית אינה גורעת מהאחריות הפלילית. ואולם, לאמיתו של דבר, הטעם שבגינו סעיף 62 לפקודה נוסח באופן שונה מסעיף 109 לפקודה, הוא שביחס לסוהרים לא קיים המסלול השני המאפשר את הענשתם בבית משפט בגין ביצוע 'עבירת משמעת'. לפיכך, לא היה צורך להבהיר כי אין מקום לענישה כפולה של סוהרים בבית המשפט בגין ביצוע 'עבירה אחת'. למעשה, לא זו בלבד שסעיף 109 לפקודה אינו מחזק את טענות המערער, אלא שהוא מחזק את המסקנה ההפוכה, בהראותו כי המחוקק סבר שההליך הפלילי וההליך המשמעתי אינם מייתרים זה את זה, וכי לכל אחד מהם מטרות שונות בתכלית. סיכום ויישום אסכם אפוא את קביעותיי בסוגיה שעל הפרק. כאשר אסיר מבצע עבירת בית סוהר, ואותו מעשה מהווה עבירה אף לפי הדין הפלילי הרגיל, קיימים שלושה מסלולים לשפיטתו ולענישתו: המסלול הראשון, שפיטה וענישה בידי קצין שיפוט, לפי סעיפים 57 ו-58 לפקודה. המסלול השני, שפיטה וענישה בידי בית המשפט בגין ביצוע עבירת בית הסוהר, לפי סעיף 61 לפקודה. המסלול השלישי, שפיטה וענישה בידי בית המשפט בגין ביצוע עבירה 'רגילה', לפי חוק העונשין למשל, ובלבד שמסלול זה לא יינקט במקביל לענישה לפי סעיף 61 לפקודה (המסלול השני). כמו כן, לגישתי, אין כל מקום להבחין בין עבירת בית סוהר שלשונה חופף לעבירה 'רגילה' לבין עבירת בית סוהר ש'נבלעת' בעבירה רגילה. בשני המקרים, ניתן להעמיד לדין הן בהליך המשמעתי והן בהליך הפלילי, ובלבד שהאסיר לא ייענש פעמיים בידי בית משפט. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם תכלית החוק, היא מתאימה להיסטוריה החקיקתית שלו, והיא תורמת לוודאות המשפטית בנדון, כמוסבר לעיל. ומן הכלל אל הפרט. בענייננו, המערער הועמד לדין על מעשיו בפני קצין שיפוט ונענש בהליך המשמעתי. במקביל, הועמד המערער לדין פלילי בגין אותם מעשים, על עבירות של הצתה והיזק לרכוש במזיד, בהתאם למסלול השלישי. הנה, בהתאם לקביעתי כי הענישה הכפולה שאליה מתייחס סעיף 62 לחוק היא ענישה כפולה בידי בית המשפט, ומשעה שהמערער לא נענש בעבר על-ידי בית משפט – לא הייתה כל מניעה להעמידו לדין ולהענישו מכוח הוראת סעיף 62 לפקודה. כמו כן, מקובלת עליי עמדת חברי שלפיה חומרת העונש שנגזר על המערער אינה מצדיקה התערבות בנסיבות ענייננו. סוף דבר - על יסוד הטעמים שפירטתי לעיל, מצטרף אני לתוצאה שלפיה דין הערעור להידחות. ש ו פ ט השופטת ג' כנפי-שטייניץ: חברי השופט ד' מינץ הציב בחוות דעתו שתי שאלות הטעונות הכרעה: "האם קיימת מניעה להעמיד את המערער לדין פלילי לאחר שהועמד לדין משמעתי לפני קצין שיפוט בבית הסוהר; והאם קיימת מניעה להשית עליו עונש במסגרת ההליך הפלילי לאחר שהושת עליו עונש בהליך המשמעתי" (פסקה 10 לחוות דעתו). לאחר עיון בחוות דעתם של חבריי, מקובלת עליי מסקנתו של חברי השופט ד' מינץ, כי לנוכח תכליתם השונה של ההליכים, אין בהעמדתו של אסיר לדין משמעתי בגין עבירת בית סוהר, כדי למנוע העמדתו לדין פלילי. גם באשר לשאלה השניה, מקובלת עליי מסקנתו כי אין באמצעי משמעת או בענישה המוטלים על אסיר בהליך המשמעתי, כפי שפורטו בסעיף 58(א) לפקודת בתי הסוהר, כדי למנוע הטלת עונש במסגרת ההליך הפלילי. לצד זאת, בדומה לחברי השופט ח' כבוב, אני סבורה כי זהו המצב המשפטי, גם כאשר מדובר בעבירה פלילית ה"חופפת" ביסודותיה עבירת בית סוהר בגינה הועמד האסיר לדין. זאת, לנוכח התכליות השונות של שני ההליכים וההיסטוריה החקיקתית של סעיף 62 לפקודת בתי הסוהר כפי שנסקרה בחוות דעתו. למותר לציין כי בכל אותם מקרים בהם הועמד אסיר לדין פלילי, לאחר שהועמד לדין משמעתי בגין אותם המעשים, רשאי בית המשפט הדן בהליך הפלילי להתחשב בעת גזירת העונש גם באמצעים העונשיים שהוטלו על האסיר בהליך המשמעתי, כפי שאמנם עשה בית המשפט המחוזי במקרה שלפנינו. תוצאת הדברים היא, שאני מצטרפת לעמדת חבריי כי לא היתה מניעה להעמיד את המערער לדין פלילי ולהענישו, וכי העונש שהוטל עליו על-ידי בית המשפט המחוזי אינו חורג לחומרה באופן המצדיק התערבות ערכאת הערעור, ולפיכך דין הערעור להידחות. ש ו פ ט ת הוחלט פה אחד לדחות את הערעור כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. אשר לפרשנות סעיף 62 לפקודת בתי הסוהר, הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינו של השופט ח' כבוב. ניתן היום, ט"ו בחשון התשפ"ד (‏30.10.2023). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 23020580_N05.docx רח מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1