פאדי עויסאת נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2055/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2055/14 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופט א' שהם המערערים: 1. פאדי עויסאת 2. פארס עויסאת נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 11.2.2014 בת"פ 6598-04-12 שניתן על ידי כבוד השופט ר' כרמל תאריך הישיבה: ט"ו באלול התשע"ד (10.9.2014) בשם המערערים: עו"ד רמי עותמאן בשם המשיבה: עו"ד עמרי כהן בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט ר' כרמל) בת"פ 6598-04-12, מיום 11.2.2014. על המערער 1 הושת עונש של שלוש שנות מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי. על המערער 2 הושת עונש של שנתיים מאסר בפועל ושישה חודשי מאסר על תנאי. רקע והליכים 1. המערערים הורשעו בבית המשפט המחוזי בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 לחוק העונשין, התשל"ז-1997 (להלן: החוק), בצירוף סעיפים 335(א)(1), 335(א)(2) ו-29 לחוק. על-פי המתואר בכתב האישום, ביום 24.3.2012, בסמוך לשעה 15:00, השתתפו המערערים בקטטה שפרצה בין מספר משפחות. המערער 1 נעמד מאחורי ע.ה (להלן: המתלונן) ודקר אותו במותן השמאלית בסכין. בתגובה, המתלונן הסתובב אל המערער 1, דחף אותו, והמערער 1 נפל לקרקע. המערער 2 אז אחז בסכין והניף את ידו על מנת לדקור את המתלונן, אך המתלונן אחז בסכין ומנע את הפגיעה. 2. בתשובתם לכתב האישום, הודו המערערים בכך שנכחו במקום בעת התרחשות הקטטה, אולם כפרו בעובדה כי תקפו את המתלונן. בית המשפט המחוזי 3. ביום 8.9.2013 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערערים בעבירות שיוחסו להם בכתב האישום, וביום 11.2.2014 גזר את דינם. בית המשפט המחוזי קבע כי מתחם העונש הראוי בעניינם נע בין שנתיים לשמונה שנות מאסר בפועל. בגזר דינו התייחס בית המשפט המחוזי לכך שהמערערים הואשמו בעבירות בעלות אופי אלים, שבוצעו תוך שימוש בנשק קר, ותוך גרימת פגיעה פיזית קשה למתלונן. לחומרה ציין בית המשפט את חשיבותו של הערך הנפגע – שלמות הגוף והחיים, וכן ציין את חשיבות ההרתעה. לקולה התחשב בית המשפט בעברם הנקי של המערערים, בתפקודם הנורמטיבי כפי שתואר בתסקירי שירות המבחן ובעובדה שהמערערים לא יזמו את אירוע הקטטה, אלא הוא נכפה עליהם. טיעוני הצדדים 4. המערערים טוענים כי בית המשפט סטה לחומרה מרף הענישה המקובל בעבירה בה הם הורשעו, בהתחשב בנסיבות ביצוע העבירה ונסיבותיהם האישיות, וכן הפנו בטיעוניהם לפסקי דין בהם הוחלט לסטות ממתחם הענישה הנהוג בעבירות דומות, בשל שיקולי שיקום. לעניין זה המערערים סוברים כי קיימות להם נסיבות מקלות, ביניהן העובדה שמדובר היה באירוע רב משתתפים, אשר הם לא היו בין אלה שיזמו אותו, ואשר במהלכו נפגע המערער 1 ונגרם נזק לרכבם מפגיעת אבנים שנזרקו לעברו. עוד ציינו המערערים את עובדת היותם צעירים וכי למערער 1 שלושה ילדים קטינים. בנוסף, ציינו כי בין משפחת המערערים ומשפחת המתלוננים נערכה סולחה, במסגרתה שילמו המערערים למתלונן סכום השווה בערכו ל-75,000 ש"ח. המערערים סבורים כי בית המשפט לא נתן משקל ראוי לתסקירי שירות המבחן ולעובדה שהביעו חרטה וצער על קרות האירוע בפני בית המשפט. לבסוף, נטען כי בית המשפט לא התחשב בשיקול של סיכויי שיקום המערערים. 5. בדיון שהתנהל בפנינו ביום 10.9.2014, המשיבה סמכה ידיה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתה, בניגוד לגישת המערערים, בית המשפט המחוזי התייחס לתסקירי שירות המבחן, ובתוך כך לעובדה שכעולה מתסקירים אלה, המערערים לא הביעו חרטה ולא לקחו אחריות על מעשיהם. המשיבה ציינה כי הפעם הראשונה בה מזכיר שירות המבחן כי מי מהמערערים לקח אחריות על מעשיו היא בתסקיר המשלים שהוגש לבית משפט זה, בעניינו של המערער 1. עוד בהקשר זה, הדגישה כי שירות המבחן לא ציין בתסקיריו כי המערערים הביעו אמפתיה לקורבן. המשיבה ביקשה לחדד כי אין הסכמה בין הצדדים באשר לפגיעות או חבלות שנגרמו למערערים, אלא אך לעובדה שהושלכו אבנים על רכבם, וכי בשל עובדה זו קבע בית המשפט המחוזי כי האירוע נכפה עליהם. עוד נטען כי בית המשפט המחוזי נתן בצדק משקל לעובדה שמדובר במכת מדינה, ולצורך בהרתעת הרבים והגנה על חפים מפשע. המשיבה הדגישה כי המתלונן לא היה בין התוקפים, אלא עמד כצופה מן הצד, אולם המערערים ראו בו כנציג של המשפחה היריבה בסכסוך. כן ציינה המשיבה כי המערער 2 ניסה לדקור את המתלונן בפלג גופו העליון. דיון והכרעה 6. לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור, בנימוקיו ובתסקירים המשלימים מטעם שירות המבחן, ולאחר ששמענו את הצדדים, מצאנו כי אין בידינו לקבל את הערעור. כידוע, נקודת המוצא היא כי ערכאת הערעור לא תתערב בחומרת העונש שנקבע על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים, בהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה (ע"פ 6453/12 הדרה נ' מדינת ישראל (13.5.2013)). כפי שיובהר להלן, המקרה שלפנינו לא נמנה על אותם מקרים המצדיקים התערבות. 7. בית המשפט המחוזי התייחס בגזר דינו לטענותיהם של הצדדים ולמכלול נסיבות העניין, ואיזן כראוי בין שיקולי ענישה שונים תוך קביעת מתחם העונש ההולם ותוך קביעת העונש שיש להטיל על כל אחד מהמערערים בגדרי מתחם זה. אמנם המערערים הפנו לפסקי דין בהם ביכר בית משפט זה לסטות ממתחם הענישה המקובל, אולם מדובר במקרים בהם התקיימו נסיבות מיוחדות שבגינן סטה בית המשפט מהמתחם. נסיבות מסוג זה לא מתקיימות במקרה שלפנינו. 8. לא ניתן לקבוע כי השיקולים שהעלו המערערים נעלמו מעיני בית המשפט המחוזי. ניכר כי בית המשפט התייחס לטענות המערערים בפירוט, וכי נתן משקל לעובדה שמדובר היה באירוע רב משתתפים, כאשר המערערים לא נמנו על אלה שיזמו אותו (ראו פסקה 8 לגזר הדין). בניגוד לטענת המערערים, בית המשפט המחוזי לא התעלם מהמלצות תסקירי שירות המבחן, אלא התייחס למסקנות שעלו מהתסקירים, ואף ציין לקולה את עברם הנקי של המערערים ואת תפקודם הנורמטיבי (פסקה 8 לגזר הדין). מנגד, העמיד בית המשפט המחוזי את חשיבות הערך הציבורי שנפגע, שלמות הגוף ושלמות החיים, כאשר מדובר באירוע אלים תוך שימוש בנשק קר, ואת הצורך לשדר מסר של הרתעה. בחינתם של שיקולים אלו מגלה כי האיזון שערך בית המשפט הולם את נסיבות המקרה ולא מצאנו טעם להתערב בגזר דינו. 9. סוף דבר, מן הטעמים שפורטו לעיל, אנו דוחים את הערעור. ניתן היום, י"ב בחשון התשע"ה (5.11.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14020550_H07.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il