מיכאל נקש נ. בית הדין הארצי לעבודה

פסק-דין בתיק בג"ץ 2055/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2055/08 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות העותר: מיכאל נקש נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הארצי לעבודה 2. בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב 3. בנק לאומי לישראל בע"מ 4. הסתדרות העובדים החדשה עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותר: עו"ד אלכסנדר ספינרד; עו"ד נאוה פינצ'וק-אלכסנדר פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. העותר הגיש תביעה נגד המשיב 3 (להלן: הבנק) ונגד המשיבה 4 (להלן: ההסתדרות) לבית הדין האזורי לעבודה לאחר שפוטר מעבודתו בבנק. התביעה התקבלה באופן חלקי. על פסק דינו של בית הדין האזורי הגישו הן העותר והן הבנק ערעור לבית הדין הארצי לעבודה. בית הדין הארצי קיבל את ערעור הבנק ודחה את ערעור העותר. כנגד פסק דין זה מכוונת העתירה שלפנינו. הרקע וההליכים 2. העותר עבד בבנק בין השנים 1983-1987 כ"עובד זמני" – דהיינו ללא קביעות. בשנת 1987 פוטר העותר ושולמו לו מלוא הפיצויים. זמן קצר לאחר פיטוריו בשנת 1988 התקבל העותר מחדש לעבודה בבנק. על פי כתב המינוי שניתן לו דובר על קבלה לעבודה זמנית למשך 6 חודשים. בהמשך הוארך כתב המינוי למשך 6 חודשים נוספים. בטרם חלפו 6 חודשים אלו נחתם ביום 16.11.1988 הסכם קיבוצי בו נקבע כי 36 עובדים והעותר ביניהם ימשיכו לעבוד במעמד של "עובדים זמניים" "למרות האמור בחוקת העבודה". חוקת העבודה הינה למעשה הסכם קיבוצי הקובע, בין היתר, כי לאחר תקופת זמניות של עובד זמני בבנק ובהינתן פרוצדורה מסויימת יזכה העובד לקביעות. 3. ההסכם הקיבוצי משנת 1988 קבע לגבי כל אחד מהעובדים מועד לסיום עבודתם וכן נקבע בו כי אם ימשיכו לעבוד בבנק לאחר מועד זה "דינם יהיה כדין עובד קבוע בבנק". המועד שנקבע לעותר הוא 2.1.1990. בטרם הגיע מועד זה נחתם ביום 28.11.1989 הסכם קיבוצי חדש לגבי 61 עובדים והעותר ביניהם שקבע הסדר דומה. זו הפעם התאריך שנקבע לעותר הוא 2.1.1991. ביום 2.1.1991 נחתם הסכם שלישי במספר הנוגע לעותר בלבד. הסכם זה מוכתר כ"הסכם קיבוצי מיוחד" ועל פי חוק הסכמים קיבוציים הוא נרשם כחוק אצל הממונה הראשי על יחסי עבודה ומספרו 101/91. בהסכם זה נקבע: "למרות האמור בחוקת העבודה ובהסכמים השונים בין הצדדים, ולבקשת נציגות העובדים והעובד, מסכימים הצדדים כי [העותר] יועסק מיום חתימתו של הסכם זה [...] על פי תנאי העבודה המפורטים ב"הסכם הקשישים" [...]. למען הסר ספק מוסכם בין הצדדים כי על עבודת [העותר] יחולו מיום חתימתו של הסכם זה ואילך אך ורק האמור בהסכם זה ובהסכם הקשישים הנ"ל, ומיום זה ואילך לא יחול עוד האמור בהסכם הקודם בין הצדדים [...]. מבלי לגרוע מכל האמור לעיל מוסכם בין הצדדים כי הבנק רשאי ויהיה רשאי להביא את עבודתו של [העותר] לידי סיום בכל עת וכמפורט בהסכם הקשישים הנ"ל" 4. על הסכם זה חתם העותר עצמו. "הסכם הקשישים" המוזכר עניינו הסכם שנחתם בבנק עוד בשנת 1980 וקבע תנאי עבודה כאלה ואחרים (שעות עבודה, ימי מחלה, דמי הבראה, הפרשות לקופת תגמולים). הסכם הקשישים גם קבע למעשה היעדר אפשרות של קבלת קביעות. ביום 23.7.2001 הודיע הבנק לעותר כי "עבודתך הזמנית בבנק תסתיים בתאריך 31/8/2001". ההליך בבית הדין האזורי 5. בעקבות הודעה זו הגיש העותר תביעה לבית הדין האזורי לעבודה. לטענתו, מעמדו בבנק היה צריך להיות כמעמדו של עובד קבוע וזאת על פי חוקת העבודה ועל כן הוא ביקש לקבל את כל אותם סכומים שלא שולמו לו במהלך השנים וששולמו לעובדים בעלי קביעות בבנק. כמו כן ביקש העותר פיצויי פיטורים מוגדלים, פיצויים בגין פיטורים שלא כדין ופיצויים בגין עוגמת נפש. הוא טען, בין היתר, כי הבנק, הסתדרות העובדים ונציגות הועד התנהגו כלפיו באופן מפלה ובניגוד לחוק הסכמים קיבוציים. הבנק וההסתדרות התנגדו לתביעה וטענו כי יש לכבד את ההסכמים השונים שנחתמו בין הצדדים ושהעותר הסכים להם מפורשות. הבנק הדגיש כי חוקת העבודה אינה חלה על העותר נוכח האמור בהסכמים שנחתמו בין הצדדים ולפיהם האמור בהסכם הוא שיחול ולא חוקת העבודה. הבנק הסביר כי מדיניותו רבת השנים היא שלא לקלוט במתכונת שאינה "עבודה זמנית" עובדים כמו העותר שהשכלתם היא בת פחות מ- 12 שנות לימוד. בשנת 1991 כאשר הסתיימה תקופת הזמניות של העותר סבר הבנק כי אין מקום עוד להמשיך את העסקתו. ואולם, בעקבות פנית העותר ונציגות העובדים הסכים הבנק להמשיך את העסקת העותר באמצעות אותו הסכם משנת 1991 שיבהיר כי הבנק יכול להביא את עבודתו של העותר לידי סיום בכל עת. רק הודות להסכם זה לא פוטר העותר עוד בשנת 1991. גם ההסתדרות ציינה מצידה כי הבנק הודיע לה עוד בשנת 1991 כי אין בכוונתו לקלוט את העותר כעובד קבוע ומאחר שהעותר ביקש אף על פי כן להמשיך לעבוד בבנק נחתם ההסכם משנת 1991. 6. בית הדין האזורי קבע כי אין מקום להכיר באופן רטרואקטיבי בעותר כעובד קבוע נוכח השיהוי שחל בהגשת התביעה ולאור ההסכמים שנקבעו בהסכמת העותר ושנחתמו כאשר העותר מיוצג על ידי ארגון עובדים. בית הדין הוסיף כי "נציגות העובדים הבינה כי האלטרנטיבה העומדת בפני הבנק לגבי עובדים דוגמת [העותר] הייתה פיטוריהם המידיים ועל כן אפשרה את המשך העסקתם במעמד של עובדים זמניים בעיקר בשל 'כורח המציאות' ועל מנת שלא יפלטו לשוק העבודה [...]. [העותר] עצמו אישר כי ידע שהוא מועסק על פי הסכם מיוחד וכי במשך הזמן הבין שאינו עובד קבוע". יחד עם זאת קבע בית הדין כי קיים טעם לפגם בהתנהלות הבנק במהלך תקופת העסקתו של העותר ובהליך הפיטורין. בהקשר זה קבע בית הדין כי "עצם העובדה כי הבנק המשיך להעסיק את [העותר] משך שנים רבות כעובד זמני, יש בה משום התנהגות בחוסר תום לב" וגם לעניין הפיטורין נקבע כי "הבנק לא יצא ידי חובת תום הלב המוגברת המוטלת עליו". על כן הוטל על הבנק לשלם לעותר תשלום פיצוי בסך שכר עבודה של שנה (כ- 45,600 ש"ח). ההליך בבית הדין הארצי 7. הן העותר והן הבנק ערערו על פסק הדין. בפסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה התקבל ערעור הבנק ונקבע כי מבוטל החיוב שהוטל עליו. ממילא נדחה ערעורו של העותר. הנשיא ס' אדלר סקר את הפסיקה שעניינה אותם מקרים בהם מחליט מעסיק שלא להעניק קביעות לעובד או לקבוצת עובדים ועל מנת למנוע את הפיטורים מסכים המעסיק להמשיך העסקה במעמד של "עובד שאינו קבוע". הנשיא אדלר ציין כי עניינים דומים נדונו הן לגבי המגזר הציבורי והן לגבי המגזר העסקי כאשר בסופו של יום תביעות של עובדים שביקשו בדיעבד כי יוכרו כעובדים קבועים נדחו. לגבי המגזר העסקי קבע הנשיא שתי סיבות עיקריות לדחיית התביעות: האחת, הארכת תקופת העבודה במעמד "בלתי קבוע" עדיפה על פיטורי העובד ולכן בסופו של דבר היא לטובתו. השנייה היא שארגון העובדים, המעסיק והעובד עצמו הסכימו להסדר. הנשיא קבע עוד כי יש חשיבות רבה למתן קביעות לעובד אך לא ניתן להתעלם מהמציאות בשוק העבודה כאשר יש טעמים על פיהם למעסיק יהיה עניין בהעסקת עובדים או חלק מהם ללא קביעות. 8. לגבי העותר קבע הנשיא כי ההסדרים שנעשו הם הם שאיפשרו את המשך העסקתו נוכח "מדיניות סבירה, רבת שנים [של הבנק] שלא להעניק קביעות לעובדים בעלי נתוני השכלה נמוכים" והעותר אף חתם על ההסכם משנת 1991. "על כן בנסיבות המקרה ההסדר שהשיגה נציגות העובדים ועליו חתם [העותר], היה לטובתו". הנשיא אדלר הוסיף כי ניתן לראות את ההסכם משנת 1991 כמשלים של חוקת העבודה וגם אם נראה אותו כסותר לה עדיין גוברות הוראותיו מאחר שהוא נעשה לטובת העובד שאלמלא כן היה מפוטר. בהקשר זה קבע הנשיא אדלר כי ניתן לחתום על הסכם קיבוצי הנוגע לעובד אחד. הנשיא אדלר דחה את טענת האפליה שהעלה העותר וקבע כי "אין בהחלטה שלא להעניק לקבוצה עובדים [ללא מקצוע וללא השכלה] קביעות משום אפליה, מאחר שמדובר בהתייחסות שונה לקבוצות שונות". באשר לאימוץ "הסכם הקשישים" נקבע כי אומצו תנאי העבודה שנקבעו בו ולא אומצו אותם חלקים בו שיוצרים הפליה מחמת גיל. לבסוף נקבע כי לא נפל פגם בהליך השימוע עובר לפיטורים. השופט ע' רבינוביץ הסכים לתוצאה אליה הגיע הנשיא אדלר אך הסתייג מהקביעה לפיה ייתכן הסכם קיבוצי הנוגע לעובד אחד. לדעתו "במקרה הנוכחי המציאות 'בשטח' הייתה, שלולא שלילת הסדר הקביעות [מהעותר], הוא היה מפוטר [...] די בכך כדי להכריע בגורל הערעור". השופט ש' צור הצטרף לעמדתו של הנשיא. כאמור, תוצאת פסק הדין, שהייתה מוסכמת על כל חברי המותב, הייתה כי יש לקבל את ערעור הבנק ולבטל את החיוב בסך 45,600 ש"ח שהוטל עליו ולדחות את ערעור העותר. העתירה 9. כארבעה חודשים לאחר מתן פסק הדין בבית הדין הארצי הגיש העותר את עתירתו ועמה בקשה לצו ביניים שמשמעו עיכוב השבת הסכום ששולם לעותר בעקבות פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה ושעל העותר להשיבו בעקבות פסק הדין של בית הדין הארצי. בכתב העתירה הנושא 46 עמודים מעלה העותר טענות רבות. כך הוא טוען כי טעה בית הדין אשר קבע בדעת רוב כי ייתכן הסכם קיבוצי לעובד יחיד. כמו כן הוא טוען כי ההסתדרות חתמה על ההסכם בשנת 1991 בניגוד לחובת הייצוג ההוגן וממילא טעה בית הדין אשר קבע כי גוברות הוראות הסכם זה שלא איפשרו לעותר לקבל קביעות בניגוד לחוקת העבודה שהייתה מאפשרת קבלת קביעות. חוקת העבודה היא זו שהייתה לטובתו ועל כן היה מקום לפעול על פי הוראותיה. העותר טוען כי בקביעתו של בית הדין הארצי יש כדי לפגוע ב"עובדי שוליים". בהקשר זה טען העותר כי בית הדין הכשיר מדיניות של הבנק שלא ליתן קביעות לחסרי השכלה – מדיניות שיש בה פגם חברתי, מוסרי ומשפטי. באשר לאימוץ הסכם הקשישים טוען העותר כי הסכם המאמץ הסכם פסול בטל מעיקרו וממילא ההסכם שנחתם בשנת 1991 לא היה יכול לבטל את הזכות לקביעות שכבר הוקנתה לעותר קודם לכן. העותר טוען כי למעשה המשיבים לא העמידו בפניו ברירה אמיתית בעת שהוחתם על ההסכם המקפח משנת 1991. דיון 10. דין העתירה להדחות על הסף. כידוע, בית משפט זה אינו משמש כערכאת ערעור על בית הדין הארצי לעבודה והתערבותו בפסיקת בית הדין הארצי מצומצמת למקרים בהם נפלה טעות משפטית מהותית בפסק הדין וכאשר הצדק מחייב את תיקונה. עניינו של העותר אינו בא בגדרי אותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותנו. השאלה המשפטית שהעותר טען לה בראשית עתירתו היא השאלה האם ייתכן הסכם קיבוצי לגבי עובד אחד. בעניין זה הובעו דעות שונות על ידי שופטי בית הדין הארצי ונקבע בדעת רוב כי הדבר אפשרי. בכך קשה לראות טעות משפטית מהותית שהרי כידוע "המקרים, שבהם אפשרית פרשנות משפטית לכאן או לכאן, הם, בדרך כלל, בגדר דוגמה לנסיבות, שבהן אין להסיק על דבר קיומה של טעות משפטית מהותית, שהרי עצם קיומם של פירושים משפטיים חלופיים או של מיגוון של דרכים משפטיות אפשריות אינו מתיישב עם המסקנה, כי נפלה טעות משפטית מהותית" (בג"ץ 525/84 חטיב נ' בית הדין הארצי לעבודה, ירושלים, פ"ד מ(1) 673, 693 ז (1986)). לא מן המותר גם להזכיר כי "חילוקי דעות בבית הדין הארצי אינם צריכים להוביל בהכרח לפתיחת שעריו של בית המשפט הגבוה לצדק" (בג"ץ 7363/04 עסיס נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 4 (לא פורסם, 26.9.2004)) ועוד נקבע כי "העובדה שבית-הדין נתן את החלטתו ב'רוב דחוק' – כטענת העותר – אין בה כדי להקים עילה להתערבותו של בית-משפט זה" (בג"ץ 498/07 קוגן נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 6 (לא פורסם, 29.3.2007)) מה גם ש"לאור העובדה, שהמחוקק ייחד לבתי הדין לעבודה תחום משפטי מוגדר ומופרד והפקיד בתי-דין אלו במידה רבה על מלאכת העיצוב של דיני העבודה, בית המשפט הזה צריך לנהוג בריסון, ורצוי שלא ימהר להתערב בנושאים, שנדונו לפני בית הדין לעבודה בתחום סמכותו הייחודית" (עניין חטיב, בעמ' 693 ב). יתר על כן, בענייננו אף לו הייתה מאומצת דעת היחיד של השופט רבינוביץ לפיה לא ייתכן הסכם קיבוצי לגבי עובד יחיד לא היה בכך כדי לשנות את התוצאה, כפי שקבע השופט רבינוביץ עצמו. על כן אין מקום לערוך דיון תיאורטי בשאלה. לא הייתה מחלוקת לא בבית הדין הארצי ולא בבית הדין האזורי כי ההסדר שנעשה – יהא כינויו אשר יהא – לא בא אלא כדי לאפשר את המשך העסקתו של העותר ולמנוע את פיטוריו עוד בשנת 1991. על ההסכם חתם גם העותר. רק בחלוף עשור כאשר פוטר טען העותר את שטען. הקביעות העובדתיות בעניין זה יש בהן כדי להכריע את הכף נגד התערבות בפסק דינו של בית הדין הארצי שעניינו נסיבות המקרה הספציפיות של העותר. יוסף כי העותר השתהה בהגשת עתירתו כאשר העתירה הוגשה כארבעה חודשים לאחר שניתן פסק דינו של בית הדין הארצי, ואפשר שדי היה בטעם זה כדי להביא לדחייתה (ראו והשוו: בג"ץ 6312/05 באסל נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות (לא פורסם, 10.7.2005)). 11. העתירה נדחית אפוא על הסף ועמה נדחית הבקשה לצו ביניים. משלא נתבקשה תגובה לא יעשה צו להוצאות. ניתן היום, ‏י' אדר ב, תשס"ח (17.3.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08020550_C01.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il