מוחמד עותמן נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2053/98 בפני: כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט מ' אילן המערערים: 1. מוחמד עותמן 2. עזמי עותמן נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 12.2.98 בת"פ 360/97 שניתן על ידי כבוד השופטים י' צמח, מ' נאור ומ' ארד תאריך הישיבה: י' בטבת תשנ"ט (29.12.1998) בשם המערערים: עו"ד גולן יאיר בשם המשיבה: עו"ד פלמור בשם שירות המבחן: גב' שרה מלין פסק-דין המערערים - מוחמד עותמן (להלן: מוחמד) ועזמי עותמן (להלן: עזמי) - הורשעו על פי הודאתם בכתב אישום מתוקן, בבית המשפט המחוזי בירושלים (ת.פ. 360/97), בעבירות הבאות: מוחמד - הורשע בהריגה ובגרם חבלה בכוונה מחמירה; ואילו עזמי הורשע בסיוע למוחמד לעבור את שתי העבירות הנ"ל. בשל הרשעתם בעבירות האמורות נדונו השניים לענשים הבאים: מוחמד - נדון לעשר שנים מאסר, מתוכן שבע וחצי שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי; ואילו עזמי נדון לשבע וחצי שנים מאסר, מתוכן חמש שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. הערעור מכוון כנגד חומרת העונשים שנגזרו על המערערים. 2. בבסיס הרשעתם של המערערים עומדות העובדות הבאות: מוחמד נהג ברכבו במרכז הכפר אבו גוש; ודרכו נחסמה על ידי רכב שבו נמצאו שניים מבני משפחת עליאן, חסיין ועותמן. בין מוחמד לבין בני משפחת עליאן התפתח ויכוח בקשר לחסימת הכביש. עד מהרה, התדרדר הויכוח לתיגרה, כששני בני משפחת עליאן מחזיקים באבן ובגרזן; ואילו מוחמד מתיז לעברם גז מדמיע. בינתיים הגיע למקום עזמי - אחיו של מוחמד, שהוזעק למקום בפלפון - ומסר למוחמד אקדח שקיבל מאחד מבני המשפחה שנמצאו כבר במקום. בשלב זה, תקפו שני בני משפחת עליאן את מחמוד - אחיו של מוחמד, שנזעק גם הוא למקום - והיכוהו בכלי עבודה שהחזיקו בידיהם מכות נמרצות. בעקבות הכאתו של מחמוד - שנחבל קשות ושתת דם - ירה מוחמד באקדח שקיבל מעזמי לעבר בני משפחת עליאן. חסן עליאן נפגע בראשו ונפטר, חסיין עליאן נפגע בפניו ובאגן הירכיים ואילו עותמן ועלי עליאן, שגם לעברם נורו יריות, הצליחו להימלט מן המקום. על רקע זה, קבע בית המשפט בגזר הדין: כי היריות נורו כאשר "נאשם 1 (מוחמד - י.ק.), שהיה לחוץ ומאוים ושמימיו לא השתמש באקדח, נתקף בהלה והחל לירות לכל עבר"...; וכי "סכסוך בשל ענין של מה בכך הפך לארוע עקוב מדם...". לאחר היריות, חזרו בני משפחת עליאן ותקפו את מחמוד כשסכינים וכלי נשק קר אחרים בידיהם. מחמוד נפגע אנושות, נותח בראשו ונותר "סובל מהפרעה מנטלית משנית לנזק המוחי ואינו מסוגל לתקשר עם הסביבה". כן ראוי לציין: כי לא הוכח שקדם למקרה סכסוך אחר בין שתי המשפחות, שיש בכוחו להסביר את ההתדרדרות שחלה במקרה דנן; וכי לאחר המקרה, נערכה בין שתי המשפחות סולחה, שבמסגרתה שילמה משפחת עותמן למשפחת עליאן כ210,000- ש"ח. 3. את ערעורם של השניים כנגד מידת העונש, מנמק בא כוחם, בעיקרו של דבר, בכך שבית המשפט המחוזי לא נתן משקל נאות לקולה לארבעה אלה: ראשית - לכך שהמדובר בהתדרדרות יוצאת דופן של סכסוך מילולי, בענין פעוט כשלעצמו, לתגרה אלימה בין בני שתי משפחות, כאשר שני הצדדים מאבדים שליטה על המתרחש; שנית - לכך שהיריות נורו על ידי מוחמד כאשר מצא עצמו במצוקה קשה לנוכח החבלות החמורות שחבלו התוקפים באחיו לנגד עיניו; שלישית - לכך שלאחר מעשה עשו בני משפחת התוקפים שפטים במחמוד, שנותר נכה פיזית ונפשית לכל ימי חייו; ורביעית - לכך שנערכה סולחה בין שתי המשפחות ואין לחשוש להתלקחות מחודשת ביניהן. לטענת הסניגור, אילו הוענק משקל מתאים לקולה לכל אלה, היה העונש שנגזר על המערערים קל באורח משמעותי מזה שנגזר עליהם בפועל. לעומתו טענה ב"כ התביעה, כי שני המערערים נושאים באחריות ישירה לתוצאות החמורות נושא האישום וההרשעה: מוחמד, צריך היה, לשיטתה, להסתלק מן המקום ולא ליתן לויכוח המילולי להתדרדר לתיגרה האלימה שהתרחשה בפועל; ואילו עזמי, תרם תרומה משמעותית לגרם מותו של המנוח ולפציעתו של האחר מבני משפחת עליאן - בכך שמסר למחמוד אקדח טעון ועודד אותו על ידי עצם מסירתו לידיו, לעשות בו שימוש. 4. לאחר שבחנו את נסיבות המקרה ועיינו בפסה"ד שהציג לנו הסניגור להמחשת רמת הענישה המקובלת במצבים כגון זה ששימש רקע להרשעת המערערים, הגענו לכלל מסקנה: כי יש טעם בטעון שהשמיע הסניגור בפנינו; וכי אכן לא ניתן במקרה דנן מלוא המשקל לקולה להתפתחות יוצאת הדופן, שבסיומה ירה מוחמד בתגובה לתקיפתו הקשה של אחיו לנגד עיניו. במצב דברים זה, נראה לנו כי ניתן היה להסתפק בעונשי מאסר לתקופות קצרות באורח משמעותי מאלה שנגזרו על השניים בבית המשפט המחוזי. אשר על כן: אנו מעמידים את עונשו של מוחמד על שמונה שנים מאסר שמתוכן חמש שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, בתנאים שקבע בית המשפט המחוזי; ואילו את עונשו של עזמי אנו מעמידים על שש שנים מאסר, שמתוכן שלש שנים תהיינה לריצוי בפועל והיתרה על תנאי, בתנאים שקבע בית המשפט המחוזי. מן העונשים שעל המערערים לרצות בפועל תנוכנה תקופות המעצר שבהן היו נתונים בקשר לתיק זה. ניתן היום י' בטבת תשנ"ט (29.12.98). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 98020530.H02