מקורות חברת המים בע"מ נ. מנהל הרשות הממשלתית למים וביוב

20 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2053/21 בג"ץ 4415/21 לפני: כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין העותרת בבג"ץ 2053/21: מקורות חברת המים בע"מ העותרות בבג"ץ 4415/21: 1. מועצה אזורית בקעת הירדן (ערבות הירדן) 2. האגודה השיתופית נתיב הגדוד 3. יפית – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ ג ד המשיבים בבג"ץ 2053/21: 1. מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב 2. מועצת הרשות הממשלתית למיום ולביוב 3. הרשות הממשלתית למים ולביוב 4. המשרד למשאבי המים 5. המשרד להגנת הסביבה המשיבות בבג"ץ 4415/21: 1. מדינת ישראל – הרשות הממשלתית למים ולביוב 2. מדינת ישראל – מועצת הרשות הממשלתית למיום ולביוב 3. מקורות חברת המים בע"מ המבקשת להצטרף כמשיבה בבג"ץ 2053/21: אגודת המים בעמק הירדן – אגש"ח בע"מ עתירות למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: ד' בשבט התשפ"ב (6.1.2022) בשם העותרת בבג"ץ 2053/21 ומשיבה 3 בבג"ץ 4415/21: עו"ד רועי בלכר; עו"ד גיא זאבי; עו"ד תמר עברי-שטרן; עו"ד עמיחי נודלמן בשם העותרות בבג"ץ 4415/21: עו"ד עופר שפיר; עו"ד אינסה גולדנברג בשם המשיבים בבג"ץ 2053/21 ומשיבות 2-1 בבג"ץ 4415/21: עו"ד ליאורה וייס-בנסקי; עו"ד יעל קולודני בשם המבקשת להצטרף כמשיבה בבג"ץ 2053/21: עו"ד לילך רזניק פסק-דין השופט ד' מינץ: לפנינו שתי עתירות שנושאן בעיקרו, זהה. שתי העתירות עוסקות בשאלה מדוע הרשות הממשלתית למים וביוב (להלן: הרשות) ומועצת הרשות הממשלתית למים וביוב (להלן: המועצה), לא מאפשרות לחבר את האזורים המנותקים ממערכת המים הארצית, ובעיקר העמקים המזרחיים-צפוניים של הארץ, למערכת זו באמצעות מקורות חברת המים בע"מ (להלן: מקורות). עתירה אחת (בג"ץ 2053/21) הוגשה על ידי מקורות עצמה נגד המועצה, הרשות, מנהל הרשות, המשרד למשאבי מים והמשרד להגנת הסביבה (להלן: עתירת מקורות). עתירה שנייה (בג"ץ 4415/21) הוגשה על ידי המועצה האזורית בקעת הירדן (ערבות הירדן), האגודה השיתופית נתיב הגדוד, ויפית – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נגד הרשות, המועצה ומקורות (להלן: עתירת היישובים). הרקע לעתירות וטענות הצדדים בישראל קיימת מערכת אספקת מים ארצית שנשענת על מוביל המים הארצי, קידוחי מים והטפלת מי-ים המתופעלת על ידי מקורות. עם זאת ישנם מספר אזורים המנותקים מהמערכת ובהם אספקת המים מבוססת על קידוחי מים ומקורות מים מקומיים, ואין בהם גיבוי של אספקת מים מהמערכת הארצית (להלן: האזורים המנותקים). בעיקר מדובר באיזור רמת הגולן, הגליל המערבי, העמקים המזרחיים והערבה. עניינן של העתירות מתמקד באזור העמקים המזרחיים, הכולל את ישובי בקעת הירדן, עמק חרוד ועמק המעיינות. טענותיהן של העותרות כולן הן נגד ההחלטה (עליה יפורט להלן) לאפשר אספקת מים לאזורים המנותקים גם באמצעות אגודות שיתופיות חקלאיות בעלות רישיונות להפקת מים על פי חוק המים, התשי"ט-1959 (להן: אגודות המים ו-חוק המים או החוק, בהתאמה) וגם באמצעות חיבור למערכת המים הארצית על ידי מקורות. על רקע מצוקת המים באזורים המנותקים, התקבלה ביום 10.6.2018 החלטת ממשלה מס' 3866 מיום 10.6.2018 שכותרתה "תוכנית אסטרטגית להתמודדות עם תקופות בצורת במשק המים בשנים 2018 – 2030" (להלן: החלטת הממשלה) אשר הורתה לרשות לבחון תכנית לחיבור האזורים המנותקים למערכת המים הארצית. לאחר בחינה וקיום דיונים שונים ובחינת פתרונות שונים לחיבור העמקים המזרחיים לאספקת מים, הוצעו שלוש חלופות: חלופה אחת של חיבור האזורים המנותקים ישירות למערכת הארצית; חלופה שניה של חיבור האזורים המנותקים לכנרת באמצעות מערכות הולכה פנימיות של אגודות המים; חלופה שלישית המשלבת בין הפתרונות שהוצעו. ביום 30.9.2020 החליטה המועצה לבחור בחלופה השלישית (להלן: החלטת המועצה או ההחלטה). בהחלטה נקבע כך: "בהמשך להחלטת הממשלה 3866 מיום 10.6.2018 בנושא תכנית אסטרטגית להתמודדות עם תקופת הבצורת בשנים 2018 - 2030, לדיוני המועצה בנושא, לרבות להחלטת מועצה מיום 7.11.2019 (ישיבה מס' 194) שאישרה את הצורך בחיבור האזורים מעלה הכנרת והעמקים המזרחיים למערכת הארצית וקביעת תכנית פעולה לשימור הכנרת כאוגר אסטרטגי, ולאחר שבחנו את החלופות האפשריות לחיבורם, שנכללו בתכנית לחיבור האזורים המנותקים שהכין הצוות המקצועי ברשות המים, מחליטים: [...] עמקים מזרחיים – (א) המועצה מאשרת לחבר את העמקים המזרחיים (חרוד, עמק המעיינות ובקעת הירדן) לכינרת לכמות שלא תפחת מ-40 מלמ"ק וכן למערכת הארצית בכפר יהושע דרך צומת נבות לכמות שלא תפחת מ-30 מלמ"ק. שני החיבורים ייצאו להשלמת תכנון ולביצוע בהקדם האפשרי כדי לתת מענה למצוקת המים בעמקים המזרחיים [...]". בעתירת מקורות התבקש להורות כי מנהל הרשות מנוע מלטפל בנושא חיבור האזורים המנותקים לאספקת מים וזאת בשל ניגוד עניינים בו הוא נתון; כי הרשות תביא לפני המועצה את החלופה של מקורות לחיבור האזורים המנותקים לאספקת מים באמצעות מערכת המים הארצית; וכי המועצה תבחר בחלופה של חיבור האזורים המנותקים למים באמצעות מערכת המים הארצית על ידי מקורות. בעתירת היישובים התבקש להורות כי הרשות תחדל מלמנוע את יישומה של החלטת הממשלה שהורתה לטענתן לחבר את האזורים המנותקים למערכת המים הארצית, וכי הרשות תמשוך את התכנית "החלופית, היקרה הלא יעילה והלא ישימה" שנבחרה, לאספקת מים לאזוריהם. לאור הדמיון בין הטענות בשתי העתירות, הן יוצגו להלן במשולב למעט הטענות אשר נטענו על ידי כל אחת מהעותרות באופן ספציפי, אשר יובאו בנפרד. לטענת העותרות, החלטת המועצה קודמה תוך ניגוד עניינים של מנהל הרשות; עומדת בניגוד להחלטת הממשלה; התקבלה בחוסר סמכות; וחורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות. החלטת המועצה מנתקת הלכה למעשה באופן סופי את תושבי האזורים המנותקים ממערכת המים הארצית של המדינה וגוזרת את דינם למחסור קבוע באספקת מים. העותרות בעתירת היישובים הדגישו כי משמעות החלטת המועצה מאלצת אותן לחיות תחת משטר מים חסכוני במיוחד, שאינו מאפשר אספקת מים סדירה. משמעות החלטת המועצה היא העברת השליטה בהפקת ואספקת מים מהכנרת וממקורות המים הסמוכים לה לשליטת אגודות המים הנעדרות כל ניסיון מקצועי רלוונטי, חסרות אמצעים מתאימים, אינן בעלות מערכות מתאימות לפיקוח על איכות המים וחסרות איתנות כלכלית ראויה. לא רק שהחלופה שנבחרה אינה מספקת מענה לאספקת מי שתייה חיוניים, אלא שמדובר בחלופה יקרה משמעותית מחלופת חיבור האזורים המנותקים למערכת המים הארצית. לדעת העותרות מדובר בהחלטה שהתקבלה בחוסר סמכות, שכן על פי הוראות חוק המים על הרשות לפעול בראש ובראשונה בהתאם למדיניות הממשלה. משכך, החלטת המועצה המבוססת על אימוץ חלופה המנוגדת להחלטת הממשלה שהורתה על חיבור האזורים המנותקים למערכת הארצית, התקבלה בחוסר סמכות ודינה להתבטל. זאת ועוד, החלטת הממשלה ביקשה ליצור אמינות מלאה של אספקת מי שתייה, בעוד שהחלופה שנבחרה כלל לא נותנת מענה מתאים למי שתייה שאספקתם תתבסס על קידוחים מקומיים. בנוסף, ההחלטה התקבלה ללא בחינה מעמיקה של החלופות השונות, ללא בחינה מקצועית מעמיקה של המשמעויות הכלכליות וההנדסיות השונות של כל חלופה ותוך התעלמות משיקולים רלוונטיים. החלטת המועצה גם מתעלמת מהצורך להבטיח אספקת מים לאזורים המנותקים, ומתעלמת ממצוקת מי השתייה המזוהה כבר כיום אשר צפויה להחמיר בחלק ניכר מהאזורים המנותקים, בהתחשב בירידה המתמדת במפלסי מי התהום והסיכונים הממשיים למקורות המים הפנימיים. מקורות הפנתה בטענותיה גם לדוח מבקר המדינה מס' 71א מיום 19.10.2020 שבחן את התנהלותן של הרשות והמועצה בכל הנוגע לחיבור האזורים המנותקים, עד חודש מאי 2020. ברם לטענתה, לא נבחנו המלצותיו של מבקר המדינה ולא נעשו פעולות כמתחייב מהמלצות הדוח. עוד נטען כי מנהל הרשות פעל בניגוד עניינים בקידום תכניתו שבאה לבסוף לידי ביטוי בהחלטת המועצה, חרף הסדר ניגוד העניינים עליו הוא חתם עובר למינויו, בו הצהיר כי יימנע מלקבל החלטות, להשתתף או לטפל בכל עניין שבו עסק באופן אישי במסגרת עיסוקיו הקודמים. מקורות פירטה טענות אלה בהרחבה, וגם כללה סעד זה באופן מרכזי בעתירתה, בעוד שבעתירת היישובים הועלתה טענה לניגוד עניינים באופן כללי. על פי הטענה, עד למינויו של מנהל רשות המים הוא העניק ייעוץ בתחום הנדסת משאבי סביבה ומים לשלל גופים באזור הכנרת ועמק הירדן, ובכלל זה לרשות ניקוז ונחלים כנרת אשר פעלה בשיתוף פעולה עם אגודת המים עמק הירדן. לטענת מקורות, כבר במסגרת עיסוקו כיועץ פרטי ביקש מנהל הרשות לקדם תכנית להעברת השליטה בהפקת ואספקת המים מהירדן והכנרת לרשות ניקוז ונחלים כנרת ולאגודת מים עמק הירדן. ההחלטה לפעול לחיבור של האזורים המנותקים לכנרת באמצעות רשות ניקוז ונחלים כנרת ואגודת המים עמק הירדן ולא באמצעות מערכת המים הארצית, מהווה המשך לתכנית שאותה קידם מטעם גופים אלה, והיא תוביל לכך שהשליטה במורד הירדן, לרבות ניהול מערכות המים ואספקתם, תעבור לידיהם. בעתירת היישובים נטען עוד כי החלטת המועצה עומדת בניגוד לרוחו ולתכליתו של חוק המים (תיקון מס' 27), התשע"ז-2017 (להלן: תיקון מס' 27 לחוק) אשר ביטל הסדרים פרטניים של אספקת מים ותשלום עבור כך לאזורים מסוימים באמצעות אגודות המים תוך החלת משטר אספקת מים אחיד בכל רחבי המדינה. החלופה שנבחרה מבטאת מגמה הפוכה ונוגדת למגמה שעמדה בבסיס תיקון מס' 27, שכן הוא מעניק לאגודות המים רישיון וסמכות לשלוט במערכת אספקת המים לכל תושבי העמקים המזרחיים. מנגד, לטענת המשיבים (אשר עמדתם תובא גם כן במאוחד בהתייחס לשתי העתירות) דין העתירות להידחות על הסף בשל השיהוי הניכר בהגשתן נוכח העובדה שעתירת מקורות הוגשה רק בחודש מרץ 2021 ועתירת היישובים הוגשה רק בחודש יוני 2021, בעוד שהחלטת המועצה התקבלה כבר בחודש ספטמבר 2020; בשל אי-צירוף משיבים רלוונטיים; ובשל אי-הצגת התשתית העובדתית במלואה. עוד נטען כי דין העתירות להידחות לגופו של עניין בהיעדר עילה להתערבות שיפוטית בהחלטת המועצה. באשר לסעד שנתבקש על ידי מקורות כי הרשות תביא לפני המועצה את החלופה שהוצעה לחיבור האזורים המנותקים למים באמצעות תשתיות המים שלה בלבד והמועצה תבחר בחלופה זו; הובהר על ידי המשיבים כי עמדתה של מקורות באשר לאופן שבו יש לחבר את האזורים המנותקים וחלופת חיבור באמצעות התשתיות של חברת מקורות ובאמצעותה בלבד, עמדה לפני המועצה ונבחנה כדבעי בטרם קבלת החלטתה. לפיכך הסעד שעניינו הצגת החלופה לפני המועצה כלל איננו רלוונטי, שכן היא נשקלה לגופו של עניין ונבחרה חלופה אחרת. באשר לסעד שעניינו בחירה בחלופה המוצעת על ידי מקורות, הרי שמדובר בסוגיה המצויה בלב סמכותה ושיקול דעתה המקצועי של המועצה ומשכך אין כל עילה להתערבות בהחלטותיה בהקשר זה. הבחירה בחלופה המשולבת נעשתה לאחר בחינת יתר החלופות בהתייחס לכלל השיקולים הצריכים לעניין. מדובר בהחלטה סבירה וראויה, אשר עולה בקנה אחד עם החלטת הממשלה, והיא התקבלה לאחר קיום ישיבות ודיונים רבים תוך מעורבות גורמי המקצוע הרלוונטיים ולאחר שקילת העמדות השונות, לרבות עמדת מקורות. אין גם מקום לטענה כי החלופה שנבחרה סותרת את החלטת הממשלה אשר הורתה על הצורך בבחינת חיבור האזורים המנותקים, שכן הדבר אכן נעשה. אין גם מקום לטענות כי מדובר בחלופה יקרה, לא יעילה ולא ישימה, טענות אשר לא נתמכו בבסיס עובדתי ומשפטי מספק. מכל מקום, דינן של טענות אלו להידחות גם לגופן, שכן הבחירה בחלופה זו נעשתה לאחר בחינה מדוקדקת של ניתוח העלויות השונות, מידת המענה לצרכים ומידת האמינות של האספקה. כמו כן, החלטת המועצה אישרה לבסוף חיבור משולב הכולל חיבור ישיר לתשתיות מקורות לצד הזרמת מים מהכנרת בתשתיות שייבנו על ידי ספקי מים אחרים. בניגוד לרושם המתקבל מהעתירה, המועצה אישרה בהחלטתה לחבר את העמקים המזרחיים באמצעות התשתיות של חברת מקורות וזאת בהיקף שלא יפחת מ-30 מיליון מ"ק בשנה בהתאם לחלופה המשולבת שנבחרה. ממילא טענות מקורות בדבר הפגיעה שנגרמה לה לכאורה מהיעדר חיבור לרכיבי המערכת הארצית המופעלים על ידה, אינן רלוונטיות. באשר לטענת ניגוד העניינים של מנהל רשות המים, טענו המשיבים כי בניגוד לטענה, התכנית שבה עסק מנהל הרשות בעבר היא תכנית אחרת לחלוטין מזו שנדונה בעתירה. טרם מינויו עסק המנהל בתכנית אספקת מי גלם לשתייה לממלכת ירדן, על ידי הזרמת מי כנרת באפיק הירדן, כאשר רשות ניקוז ונחלים כנרת הייתה אמורה לבצע רק את רכיב שיקום הירדן, ללא קשר לאגודות המים באזור. לעומת זאת, התכנית הנדונה בעתירה מתוכננת לספק מים לחקלאות, על פני שטח רחב, כאשר הזרמת מי הכנרת באפיק הירדן הינה חלק קטן ממנה; כל זאת, באמצעות אגודות המים וללא מעורבות של רשות ניקוז ונחלים כנרת, וללא רכיב הניקוי והשיקום שהיווה החלק הארי של התכנית שמנהל הרשות הציע בשעתו. בכל מקרה, בניגוד לטענת מקורות, הובהר לאחר בדיקה עם מנהל רשות המים כי הוא לא נתן ייעוץ או שירותים כלשהם לאגודת המים בעמק הירדן או לאגודות מים אחרות, וכי עד למינויו לתפקיד מנהל הרשות, לא היה לו כל קשר או היכרות אישית עם מנהלי אגודות המים. כן הובהר על ידו כי מאז מינויו לתפקיד מנהל הרשות בשנת 2017 לא היה לו כל קשר עם רשות ניקוז ונחלים כנרת, מלבד בתפקידו כיושב ראש המועצה לענייני ניקוז. עוד טענו המשיבים כי לא היה מקום לצרף את דוחות מבקר המדינה לעתירת מקורות או להישען על ממצאיהם בגוף העתירה, שכן על פי הוראת סעיף 30 לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958, דוחות שהכין מבקר המדינה במילוי תפקידו לא ישמשו כראיה בכל הליך משפטי. המשיבים גם התייחסו לטענה שהעלו העותרות בעתירת היישובים, כי החלטת המועצה מעניקה לאגודות המים את הרישיון לשלוט באספקת המים בניגוד לתכליתו של תיקון מס' 27 לחוק. נטען כי אין כל סתירה בין התיקון האמור אשר נועד ליתן מענה להיבטים כלכליים שונים במשק המים ואינו נוגע להחלטות על עצם מתן רישיון להפקה, לבין החלטת המועצה. מקורות, משיבה 3 לעתירת היישובים, הגיבה גם היא לעתירת היישובים כשהיא מעלה טענות דומות לאלו שבעתירתה. היא חזרה על טענתה כי חיבור העמקים המזרחיים באמצעות החלופה שנבחרה על ידי המועצה ינציח ואף יחמיר את מצבם של תושבי העמקים המזרחיים; כי החלופה מקפחת את תושבי העמקים המזרחיים ביחס לשאר תושבי המדינה; כי החלופה נוגדת את המדיניות אותה מקדמת הרשות והממשלה אשר עיקרה יצירת מערכות מים מרכזיות שמנוהלות במרוכז תוך צמצום ההסדרים של אספקה מקומית של מים אשר יכולת הפיקוח עליהם היא מוגבלת. במענה לתגובות המשיבים, הוגשה תשובת העותרות (אשר הוגשה במשותף לשתי העתירות) בה נטען כי לא מתקיימת עילת סף לדחיית העתירות. כך נטען כי לא נפל שיהוי בהגשת העתירות, שכן מדובר בהליך ממושך אשר נמצא בעיצומו וטרם הסתיים. כמו כן חזרו העותרות על עיקרי טענותיהן. הן הוסיפו כי רשות המים הונחתה על ידי הממשלה לבחון כיצד לחבר את האזורים המנותקים למערכת המים הארצית ולא האם לעשות כן. החלטת המועצה מנוגדת אפוא להחלטת הממשלה ולא מיישמת אותה. אין גם מקום לאפשר מתן סמכויות לאגודות המים אשר לא הוכרזו כ"רשות מים אזורית" על פי החוק, ובהיעדר מעטפת פיקוח ואכיפה הנתונה לפעילות רשות מים אזורית. משמעות ההחלטה היא כי מקטע משמעותי של נהר הירדן יהפוך לצינור הולכה המהווה חלק בלתי נפרד ממערכת המים הפרטית של אגודת מים, עניין המצריך אישורים של גורמים נוספים מלבד רשות המים, כגון רשות מקרקעי ישראל. בתגובת המשיבים לתשובה, הם עמדו על כך שחוק המים אינו דורש כי פעילות הפקה ואספקה תבוצע רק על ידי "רשות מים אזורית". מה גם שטענה זו נטענה לראשונה במסגרת התשובה ולא קדם לה כל מיצוי הליכים. באשר לטענות העותרות כי נדרשו אישורים של גורמי מדינה נוספים לצורך קידום החלופה שנבחרה בהחלטת המועצה, הובהר גם כן כי מדובר בטענה שהועלתה לראשונה במסגרת התשובה, והיה על העותרות להעלותה במסגרת ההליכים שקדמו להחלטה. מכל מקום, דין הטענה להידחות גם לגופה בהיעדר בסיס משפטי כלשהו לצורך בקבלת אישור מאת רשות מקרקעי ישראל כתנאי לקבלת ההחלטה. עוד הודגש באשר לטענות בדבר אי-מתן מענה מספק לצרכי מי השתייה, כי החיבור המשולב יביא עמו תוספת משמעותית לאספקת מים לצרכי חקלאות באופן שיאפשר להשתמש במים המופקים ממקורות המים באזור בקעת הירדן לשם מתן מענה מלא לצורכי מי השתייה באזור. באשר לתשובת העותרות בנוגע לטענת השיהוי, הובהר כי אכן לאחר שהתקבלה החלטת המועצה החלו להתבצע הצעדים הדרושים ליישומה, אך אין בכך כדי לאיין את העובדה שנפל שיהוי בהגשת העתירות. יצוין כי ביום 7.6.2021 הגישה מקורות בקשה לצירוף מסמכים מטעמה שיש בהם לטענתה כדי ללמד כי השתתפותו וטיפולו של מנהל הרשות בנושא חיבור האזורים המנותקים מהווה הפרה של הסדר ניגוד העניינים עליו חתם. ביום 13.6.02021 נקבע כי הבקשה תידון לפני ההרכב אשר ידון בעתירה. ביום 16.6.2021 הוגשה בקשה מטעם אגודת המים בעמק הירדן, אגודה שיתופית חקלאית (להלן: האגודה), להצטרף כמשיבה לעתירת מקורות. בבקשתה ציינה האגודה כי היא רואה את עצמה כצד בלתי נפרד לעתירה האמורה. זאת, שכן היא המקימה והיזמית של מפעל מים שעל פי החלטת המועצה באמצעותו ניתן יהיה בין היתר לחבר את העמקים המזרחיים לאספקת מים, כאשר עתירת מקורות מבקשת למנוע זאת. האגודה הבהירה בתגובתה כי היא נמנית על אגודות המים אשר עוסקות בהפקת ואספקת מים בעמקים המזרחיים מזה עשרות שנים. לטענתה, כל שמוֹרה החלטת המועצה הוא על חיבורן של תשתיותיה למערכת המים הארצית תוך שימור מלוא השליטה בידי רשות המים. לטענת האגודה, העתירה מהווה ניסיון של מקורות להותיר את כוחה המונופוליסטי במשק המים, תוך בלימת מהלך של שיפור איכות ואמינות אספקת המים לאזורים המנותקים. בנוסף ציינה האגודה כי העתירה נגועה בהיעדר ניקיון כפיים, שכן בהתאם לסעיף 35א לחוק המים הוצא ביום 1.11.2020 על ידי מנהל הרשות צו שירותי תשתיות בו הורה למקורות לספק שירותי תשתית לארבע אגודות המים, אולם מקורות נמנעת מלקיים את הוראות הצו, אף לאחר שבקשה לסעד זמני שהגישה – נדחתה. לשלמות התמונה יצוין כי החברה להגנת הטבע הגישה גם היא עתירה משלה בקשר להשלכות שיש להחלטת המועצה על חיבור אזור מעלה כנרת, אחד מהאזורים המנותקים, לאספקת מים. בהינתן התשתית העובדתית הקרובה בין העתירות השונות, הגישה מקורות בקשה לאיחוד הדיונים בעתירות. ביום 6.4.2021 נקבע כי עתירת החברה להגנת הטבע תשמע במאוחד עם עתירת מקורות. אולם, עוד טרם הגיע מועד הדיון, העתירה נמחקה ביום 8.11.2021 לבקשת העותרת. דיון והכרעה קשה להפריז בחשיבותו וחיוניותו של משאב המים, בוודאי במדינתנו הדלה יחסית במקורות מים. המחוקק בחר להסדיר את ניהול משק המים הארצי בחקיקה ראשית, במסגרת חוק המים, הקובע בסעיף 1 שבו כי מקורות המים שבמדינה הם "קנין הציבור, נתונים לשליטתה של המדינה ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ". נקודת המוצא היא אפוא כי מקורות המים של ישראל הם נכס ציבורי אשר נועד לשרת את צורכי הארץ ותושביה (בג"ץ 10541/09 יובלים ש.ד.י. בע"מ נ' ממשלת ישראל, פסקה 24 (5.1.2012); דנ"מ 5519/15 יונס נ' מי הגליל תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ, פסקה 21 לפסק דינה של הנשיאה א' חיות (17.12.2019)). על פי הוראת סעיף 3 לחוק המים "כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש בהם בכפוף להוראות חוק זה". מדובר בהוראה הקובעת את זכותו הסטטוטורית של כל אדם בישראל למים, אם כי אין מדובר בהוראה בלתי מוגבלת. הזכות למים כפופה להוראות חוק המים ולסמכויות המוקנות לרשות המוסמכת לצורך ניהול נכסי המים של המדינה (ע"א 9535/06 אבו מסאעד נ' נציב המים, פסקה 31 (5.6.2011)). על פי חוק המים, השליטה במקורות המים נמסרה לידי המדינה, שעליה מוטלת החובה להגשים את תכליתו של חוק המים, היינו קיום מקורות מים זמינים ובאיכות הולמת לשימוש הציבור (ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד סב(1) 803, 856 (2006-2007) (להלן: עניין שתיל)). עם זאת, החוק הסמיך את המדינה לאצול מסמכויותיה מכוח חוק המים לגורמי משנה. כך, על פי סעיפים 46 ו-49 לחוק ניתן להסמיך תאגיד לשמש כ"רשות מים ארצית" וכן כ"רשות מים אזורית". "רשות מים ארצית" אמונה על הקמת מפעל מים ארצי שתפקידו לספק מים ברמה הארצית (סעיף 48(א) לחוק). מכוח הוראה זו מקורות הוסמכה לשמש כ"רשות מים ארצית". היא מפעילה את מערכת המים הארצית של ישראל, ובמסגרת זו הקימה את תעלת המוביל הארצי. בנוסף הוסמכו רשויות מים אזוריות שונות. כל רשות מים אזורית אמונה על הקמתו והפעלתו של "מפעל מים" שתפקידו לספק מים לתושבי האזור שבאחריותה (סעיף 50 לחוק; עניין שתיל, עמ' 857). מרבית הנטל הרובץ על המדינה בניהולם השוטף של מפעלי המים והעיסוק במלאכת הפקתם של מים והובלתם אל הצרכנים, עבר במהלך השנים אל מקורות, אשר נפסק זה מכבר כי היא משמשת כזרועה הארוכה של המדינה לעניינים אלה (בג"ץ 2632/94 דגניה א', אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' שר החקלאות, פ"ד נ(2) 715, 722 (1996); ע"א 8558/01 המועצה המקומית עילבון נ' מקורות חברת מים בע"מ, פ"ד נז(4) 769, 788-787 (2003)). אין חולק כי למקורות תפקיד משמעותי באספקה סדירה של מים למרבית חלקי הארץ. אולם האם משמעות הדבר כי מקורות קנתה לה "בלעדיות" באספקת מים? וכתמונת מראה, האם ליישובים מסוימים הזכות לדרוש כי אספקת המים תיעשה אך ורק על ידי מקורות? נדמה כי לכך מכוונות העותרות בעתירותיהן, וזאת לא ניתן לקבל. הצורך במציאת מקורות אספקת מים לאזורים המנותקים אינו שנוי במחלוקת, בוודאי על רקע שנות בצורת. הוא גם זה שעמד בבסיס החלטת הממשלה אשר על פי האמור בה, באה להתמודד עם הידרדרות משק המים הטבעיים. בין היתר, הוחלט בסעיף 4 להחלטה, להנחות את הרשות "לבחון תכנית לחיבור האזורים המנותקים למערכת הארצית לטובת יצירת אמינות מלאה לאספקת מי שתייה ולהגדלת אמינות אספקת המים לחקלאות, טבע ותיירות באזורים אלו". "האזורים המנותקים" הוגדרו באותו סעיף: אזור מעלה כנרת, הגליל המערבי, עמקים מזרחיים ורמת הגולן. בנוסף, באותה החלטת ממשלה, בסעיף 6(א) שבה, צוין כי: "הממשלה רושמת לפניה את החלטת רשות המים לקדם תשתית אשר תאפשר תגבור אספקת המים לימת הכנרת מהמערכת הארצית לצורך שמירת הכנרת כמקור מים אסטרטגי במשק המים, כך שתתאפשר הזרמת מים בהיקף שנתי של לפחות 30 מלמ"ק". עוד נאמר בסעיף 6(ב) כי הוחלט: "להנחות את רשות המים לקדם תכנית, אשר תאפשר תגבור אספקת המים לימת הכנרת מהמערכת הארצית לצורך שמירת הכנרת כמקור מים אסטרטגי במשק המים, כך שתתאפשר הזרמת מים בהיקף שנתי של לפחות 100 מלמ"ק". בעקבות החלטת הממשלה ביצעה הרשות בחינה מקצועית לגבי הצורך בחיבור האזורים המנותקים למערכת הארצית והאפשרויות השונות לחיבור. בין היתר, ביום 6.6.2016 הוצגה למועצה בחינה שנערכה עד לאותו מועד, תוך שמנהל הרשות הבהיר למועצה כי הרשות נערכת להליך היוועצות עם הציבור לצורך בחינת ההשלכות של החלופות השונות שעומדות על הפרק. בהתאם לכך ביום 23.7.2019 התקיים הליך היוועצות עם הציבור, שנערך בצורה של מפגש עם נציגי ציבור אשר קדם לו פרסום שקרא לציבור להביע את עמדתו בסוגיית חיבור האזורים המנותקים אל מערכת המים הארצית. בין מגישי העמדות במסגרת הליך ההיוועצות הייתה גם חברת מקורות, אשר הבהירה במכתב קצר מיום 8.7.2019 כי עמדתה המקצועית המפורטת בנוגע לחיבור האזורים המנותקים "הוצגה ונידונה בפני הגורמים המקצועיים ברשות המים, משרד האנרגיה ומשרד האוצר, במסגרת הפעילות המקצועית השוטפת של מקורות". במהלך המפגש הוצגה מצגת המתייחסת לנתונים שונים ומידע בעניין אפשרויות החיבור של האזורים המנותקים למערכת המים הארצית. ביום 7.11.2019, לאחר תהליך של היוועצות עם הציבור וקיום מספר ישיבות נוספות, אישרה המועצה את הצורך בחיבור למערכת הארצית של אזורי מעלה כנרת, מורד כנרת והעמקים המזרחיים, ואת הצורך בשימור הכנרת כאוגר מים אסטרטגי למשק המים. כמו כן הנחתה המועצה את הרשות לבחון את החלופות השונות לביצוע החיבורים. בהמשך לכך ערך אגף התכנון ברשות המים דו"ח אשר בחן את מגוון החלופות ההנדסיות לחיבור האזורים המנותקים למערכת המים הארצית ואת השפעתן על אגם הכנרת ושימורו. לאחר קיום מספר דיונים נוספים, ביום 14.9.2020 התקיימה ישיבת מועצה במסגרתה נבחנו החלופות ההנדסיות לחיבור אזור מעלה כנרת והעמקים המזרחיים למערכת המים הארצית. בקשר לחיבור העמקים המזרחיים הוצגו החלופות הבאות: (א) חיבור לכנרת באמצעות "המובל המזרחי", שהיא תכנית לאספקת מים מהכנרת דרך עמק המעיינות באמצעות אגודות המים, לאחר הזרמת מים לכנרת מהמערכת הארצית ושאיבת מים ממנה; (ב) חיבור ישיר לתשתיות המערכת הארצית שבידי מקורות דרך כפר יהושע; (ג) חלופה משולבת של שני חיבורים, היינו גם חיבור לכנרת וגם חיבור לתשתיות המערכת הארצית שבידי מקורות בכפר יהושע. לאחר שנבחנו שלוש החלופות ההנדסיות המליצה רשות המים על החלופה השלישית, החלופה המשולבת, זאת לאחר שהצביעה על יתרונותיה של חלופה זו על פני החלופות האחרות בהיבטים שונים. לאחר שהתקיימה ישיבה נוספת במועצה ביום 30.9.2020 אשר גם בה נבחנו החלופות השונות לחיבור, התקבלה ההחלטה המאמצת את החלופה השלישית. כמו כן, ביום 22.4.2021 התקיים דיון במועצה לאישור תכניות פיתוח תלת שנתיות לשנים 2023-2021 לאגודות המים. מדובר בתכניות פיתוח הנגזרות בין היתר מהחלטת המועצה מיום 30.9.2020. המועצה אישרה את תכניות הפיתוח. הנה כי כן, בצדק טענו המשיבים כי להחלטה קדם הליך ממושך במסגרתו נערכו ישיבות ודיונים רבים, במסגרתם נכחו בעלי המקצוע הרלוונטיים, נשקלו הערות שונות ונבחנו החלופות הרלוונטיות. הנתונים השונים, העלויות השונות והמשמעויות הקיימות לכל אחת מהחלופות נבחנו והועלו גם במסגרת המצגות השונות שהוצגו בדיונים. יוצא מכך כי אין כל רלוונטיות לסעד השני שהתבקש על ידי מקורות כי הרשות תביא בפני המועצה את החלופה שהוצעה לחיבור האזורים המנותקים למים באמצעות תשתיות המים שלה בלבד. זאת, שכן על פניו ברור ממה שפורט עד כה כי החלופה המוצעת על ידי מקורות על פיה האזורים יחוברו אך ורק באמצעות התשתיות של מקורות נבחנה כחלופה הראשונה מתוך שלוש החלופות האפשריות שהועלו לדיון. אכן לבסוף נבחר הפתרון המשולב, על פיו כאמור אזור העמקים המזרחיים יחובר לכנרת באמצעות אגודות המים וכן למערכת הארצית באמצעות התשתיות של מקורות בכפר יהושע ודרך צומת נבות. אך מכאן ברור שהסעד השני המבוקש בעתירת מקורות אינו רלוונטי מפני שהוא ממילא ניתן למקורות במסגרת תהליך קבלת ההחלטה על ידי המועצה. בנוסף, משמעות החלטת המועצה על בחירה בחלופה המשולבת לחיבור העמקים המזרחיים היא למעשה חיבור של העמקים המזרחיים באמצעות שני מסלולי אספקה: האחד, חיבור ישיר לתשתיות מקורות בכפר יהושע דרך צומת נבות בכמות שלא תפחת מ-30 מיליון מ"ק; השני, חיבור לכנרת באמצעות הזרמת מים באפיק הירדן הדרומי עד לצומת תל אור ומשם באמצעות צנרת שתונח על ידי אגודות המים בכמות שלא תפחת מ-40 מיליון מ"ק. כלומר, אזור העמקים המזרחיים אכן יחובר למערכת הארצית של מקורות, אך זאת באופן משולב עם חיבור התשתיות המובילות מים מהכנרת על ידי אגודות המים. על כן, אין ממש בטענות העותרות כי החלטת המועצה שוללת את חיבור אזור בקעת הירדן למערכת הארצית. המחלוקת הינה אפוא אך בדבר ההישענות על תשתיותיה של מקורות לבדה. אלא שהעותרות לא הצביעו על פגם המצדיק התערבות בגוף החלטת המועצה שלא להישען על מקורות לבדה, תוך בחירת החלופה המציעה פתרון משולב. נקודת המוצא היא כי בית משפט זה אינו משמש כערכאה המחליטה במקומה של הרשות בעניינים מקצועיים שבתחום סמכותה. בית המשפט אינו בוחן את תבונתה או אף את יעילותה של ההחלטה והוא לא ממיר את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו. בית המשפט אינו שם עצמו בנעלי הרשות המינהלית ואינו בוחן אם ניתן היה לקבל החלטה נבונה או יעילה יותר (ראו למשל, מיני רבים: בג"ץ 4140/95 סופרפארם (ישראל) בע"מ נ' מנהל המכס ומע"מ, פ"ד נד(1) 49, 69 (2000); בג"ץ 4769/95 מנחם נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1) 235, 269-268 (2003); בג"ץ 5263/16 נשר – מפעלי מלט ישראליים בע"מ נ' המשרד להגנת הסביבה, פסקה 11 (23.7.2018); בג"ץ 703/19 אמ.בי.איי פארמה בע"מ נ' משרד הבריאות, פסקה 19 (26.8.2019)). בית המשפט לא ישנה אפוא החלטה שנתקבלה כל עוד לא נפל בה פגם במישור החוקיות המקים עילה להתערבות במעשה המינהלי. בענייננו אין ספק כי ההחלטה על אימוץ החלופה המתאימה לחיבור אזור העמקים המזרחיים לאספקת מים היא החלטה מקצועית גרעינית המצויה בטווח שיקול דעתה הרחב של המועצה בתחום הקשור למומחיותה ומקצועיותה. בחירת החלופה עומדת בלב לבה של הסמכות ושיקול דעתה המקצועי של המועצה. אכן, אין מחלוקת כי בחירה באחת מבין החלופות האפשריות הייתה נושאת בחובה משמעויות שונות בעלות השלכות הן על מקורות והן על אגודות המים. אולם טווח הפעולה האפשרי במקרים כגון אלה הוא רחב, וההכרעה בין החלופות השונות כרוכה בבחינת הנתונים השונים, התחזיות הצפויות כמו גם שקילת שיקולים מקצועיים שונים שאינם בגדרי תחום מומחיותו של בית המשפט. משכך, לרשויות המופקדות על כך ניתן מתחם בחירה רחב, ודאי כאשר מדובר כאמור בהחלטה מקצועית הנתונה למומחיות מיוחדת (ראו למשל: בג"ץ 4675/03 פייזר פרמצבטיקה ישראל בע"מ נ' מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר בועז לב, פסקה 39 (12.5.2011); בג"ץ 8467/10 זיק דינור בע"מ נ' שר התעשייה, המסחר והתעסוקה, פסקה 16 (29.11.2011); בג"ץ 8242/19 העמותה לקידום הפיזיותרפיה בישראל נ' המועצה להשכלה גבוהה, פסקה 16 (27.5.2020)). לא למותר לציין, כפי שטענו המשיבים, כי המועצה היא גוף המורכב מעובדי ציבור בכירים משורה ארוכה של משרדי ממשלה, כפי שמורה סעיף 124טו לחוק המים: (א) לרשות הממשלתית תהיה מועצה, המורכבת משמונה חברים כמפורט להלן: (1) מנהל הרשות הממשלתית שמונה לפי סעיף 124יט, והוא יהיה יושב ראש המועצה; (2) המנהל הכללי של משרד החקלאות ופיתוח הכפר; (3) המנהל הכללי של המשרד לאיכות הסביבה; (4) המנהל הכללי של משרד הפנים; (5) המנהל הכללי של משרד התשתיות הלאומיות; (6) הממונה על התקציבים במשרד האוצר; (7) שני נציגי ציבור שמונו לפי הוראות סעיף 124טז. (ב) כל אחד מהמנויים בפסקאות (2) עד (6) בסעיף קטן (א) רשאי למנות נציג מטעמו שיהיה חבר הרשות הממשלתית במקומו, ובלבד שהוא עובד משרדו בדרגת סגן מנהל כללי ומעלה. העובדה אפוא שההחלטה התקבלה על ידי גוף אשר ניתן בו ייצוג לגורמים בכירים במשרדי הממשלה השונים, כמו גם לנציגי ציבור, הנדרש לשקלל אינטרסים שונים ורבים, חלקם אף מנוגדים זה לזה, גם היא תומכת במסקנה בדבר גדר התערבות מצומצם ביותר. בהינתן גדר ההתערבות המצומצם עד מאוד של בית משפט זה בעניינים כגון דא, עיון בטענות העותרות אל מול הסברי המשיבים אינו מגלה כל פגם המצדיק התערבות בהחלטה. לא רק שבחירת החלופה אשר בה יבוצע החיבור נמצאת כאמור בליבת שיקול הדעת המקצועי של הרשות; ולא רק שהחלופה שנבחרה איננה שוללת את החיבור באמצעות מקורות אלא כוללת פתרון "משולב", הן באמצעות מים שיוזרמו מהכנרת והן באמצעות חיבור למערכת הארצית דרך התשתית של חברת מקורות; אלא שגם לא עולה כי נפל כל פגם בהחלטה שהתקבלה לאחר הליך סדור במסגרתו נבחנו הנתונים הרלוונטיים, לרבות העלויות של החלופות השונות ויעילותן, וגם נשקלו הערות הציבור. לא למותר לציין, כפי שציינו המשיבים, כי הכנרת עצמה היא חלק ממערכת המים הארצית. העותרות – לא מקורות ולא היישובים הרלוונטיים – לא הציגו כל עילה שיש בכוחה לחייב מי מרשויות המדינה להותיר את מקורות כגורם אחד ויחיד לאספקת מים לאזורים המנותקים. נסיבות המקרה אף אינן מצריכות דיון נרחב בשאלת "סבירות" ההחלטה, נוכח העובדה שמדובר בשאלה מקצועית הכרוכה בשיקולים מקצועיים מובהקים ששקילתם מצריכה מומחיות ייחודית, המקנה לרשות שיקול דעת רחב ביותר. ממילא במקרה זה מתחם ה"סבירות" רחב מאוד, ונכונותו של בית המשפט להתערב בכגון דא, מצומצמת ביותר (בג"ץ 6274/11 דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' שר האוצר, פסקה 11 (26.11.2012); בג"ץ 6269/12 הנהגת ההורים הארצית נ' שר החינוך, פסקה 16 (29.4.2015); וראו גם הערות חברי השופט סולברג באשר לצורך בחשיבה מחודשת בקשר לעילה זו: עע"מ 1798/20 עמותת פורום המזרח התיכון ישראל נ' עיריית תל אביב-יפו, פסקה 20 (7.1.2021); נעם סולברג "על ערכים סובייקטיביים ושופטים אובייקטיביים" השילוח 18, 37 (2020)). גם לא ניתן לקבל את הטענה כי ההחלטה אינה סבירה מן הטעם שאגודות המים אינן נתונות לכל פיקוח וכי החלופה שנבחרה מביאה הלכה למעשה ל"הפרטת מקורות המים". על הפקת ואספקת מים בישראל חל משטר רישוי המוסדר בהוראות חוק המים. כך קובע סעיף 23 לחוק: (א) לא יפיק אדם מים ממקור מים ולא יתפיל מי-ים, בין לצריכה עצמית ובין להספקה לאחרים, אלא על פי רישיון הפקה מאת מנהל הרשות הממשלתית ובהתאם לתנאי הרישיון (להלן – רישיון הפקה), ולא יספק מים, בין אם הפיקם ממקור מים או התפילם ממי-ים ובין אם קיבלם מספק אחר – אלא על פי רשיון הספקה מאת מנהל הרשות הממשלתית ובהתאם לתנאי הרשיון (להלן – רישיון הספקה); לעניין סעיף זה, "הספקה" – לרבות צריכה עצמית. (ב) מועצת הרשות הממשלתית תקבע כללים למתן רישיון הפקה או רישיון הספקה (בסימן זה – רישיון) ולתנאים שייקבעו בו, ובכלל זה לעניין חובות בעל רישיון כלפי צרכניו, כלפי בעלי רשיונות אחרים וכלפי רשות המים הארצית. הנה כי כן, על אגודות המים, כבעלות רישיון, חלה רגולציה מכוח חוק המים. מכוח סעיף 23 גם נקבעו כללי המים (קביעת תנאים ברישיון), התשע"ד-2014 (להלן: הכללים) המסדירים את התנאים השונים שבהם בעלי הרישיון צריכים לעמוד. זאת בין היתר בהתייחס לחובתו של בעל רישיון להכין תכנית אחזקה תקופתית למתקני התשתיות שברשותו, לבצע מעקב אחר תקינותם, לנקוט את הפעולות הדרושות לאחזקתם במצב תקין ולשקם את מתקני התשתית שברשותו הטעונים תיקון (פרק א' לכללים); לעריכת בדיקות מים לפי דרישה (סעיף 9 לכללים); להגשת חובות דיווח חודשיים ושנתיים (פרק ד' לכללים) ועוד. מקורות לא כפרה בכך, ואף טענה בעצמה בגדר סעיף 25 לעתירתה כי: "לרשות המים ולמועצת המים יש סמכויות נרחבות, אשר יש בכוחן להשפיע על אופן התנהלותן של אגודות המים. כך למשל, מנהל רשות המים מוסמך להעניק רשיונות להפקת ולאספקת מים ("רישיונות") לאגודות המים, ולחייב בעלי תשתיות מים להתיר שימוש במתקני מים המצויים ברשותם עבור בעלי רישיונות. מועצת המים מוסמכת לקבוע כללים למתן רישיונות, לקבוע בכללים את עלות המים ואת תעריפי מחירי המים. בנוסף, בסמכותה של רשות המים לפקח על בעלי רשיונות שמחויבים לדווח לרשות המים על מים שסיפקו או הפיקו לצרכניהם". מה לנו יותר אפוא מ"הודאת בעל דין" זו. במידה רבה של צדק טענו המשיבים כי אין מקום לטרוניתה של מקורות כלפי המשיבים כי יש בבחירת החלופה שבהחלטת המועצה משום "הפרטה" אסורה. חוק המים מביא לידי ביטוי מדיניות ברורה של אצילת סמכויות במשק המים לגורמים שונים. מקורות עצמה "נהנית" מאצילת סמכויות זו. אכן, היקף פעילותה ופריסתה של מקורות, בהיותה ספקית המים הגדולה במדינה והסמכתה כ"רשות מים ארצית" הקנו לה במשך השנים פריווילגיות לא מבוטלות (ראו למשל: בג"ץ 9461/00 אגודת המים בעמק הירדן נ' שר התשתיות הלאומיות, פסקה 40-39 (12.12.2006)). תפקידה הציבורי של מקורות והמשימה הלאומית שהיא נושאת בהם הביאו להכרה בהבדלים בינה לבין יתר בעלי הרשיונות. אולם אין מחלוקת כי גם מקורות וגם יתר בעלי הרשיונות מכוח חוק המים כפופים לרגולציה ממשלתית. ממילא, החלטת מועצה המתייחסת לפעילותם של גופים נוספים בעלי רשיונות מכוח חוק המים, הכפופים לרגולציה ממשלתית והנתונים להסדרי פיקוח ובקרה, מלבד מקורות, אינה מהווה כשלעצמה "הפרטה אסורה". בנוסף, אין לשעות לטענה כי החלופה שנבחרה בהחלטה עומדת בסתירה להחלטת הממשלה או למדיניותה. עיון בהחלטת הממשלה מלמד כי הממשלה לא הורתה על ביצוע חיבור של האזורים המנותקים בדרך מסוימת אלא רק על בחינת הצורך בחיבור כאמור. בוודאי שלא ניתן לקרוא בהחלטת הממשלה הוראה על חיבור לתשתיות מקורות דווקא. בעקבות החלטת הממשלה נערכה בחינת הצורך בחיבור, ולאחריה התקבלו ההחלטות המקצועיות על עצם החיבור ועל אופן החיבור. אדרבה, החלטת המועצה עולה בקנה אחד עם החלטת הממשלה האמורה ומיישמת את האמור בה. היא מביאה פתרון ברור לחיבור האזורים המנותקים ואף מבטאת עמידה באחת המטרות עליהן הורתה הממשלה במסגרת החלטת הממשלה, שימור הכנרת כאוגר מים אסטרטגי, שכן בחלופה שנבחרה החיבור נשען גם על אספקת מי הכנרת. יש לדחות גם את הטענה כי ההחלטה נוגדת את רוחו של תיקון מס' 27 לחוק. אכן, בשנת 2017 נערכה רפורמה במשק המים אשר הביאה לשינוי יסודי באופן קביעת תעריפי המים. הרפורמה התבססה על "עיקרון האחידות" שמבטא שאיפה להאחדה של התעריף לצרכנים בכל הארץ, בשונה מהמצב שקדם לתיקון, אשר בו היו פערי מחירים בין צרכנים שאספקת המים שלהם הגיעה ממקורות לבין אספקת מים ממפיקים פרטיים; ועל "עיקרון העלות" שעל פיו תעריפי המים בכל הארץ יגלמו את העלות הריאלית של אספקת המים (ראו: בג"ץ 6951/17 אפיקי מים אגודה שיתופית חקלאית נ' הרשות הממשלתית למים ולביוב, פסקה 2 (3.4.2019)). אולם מכאן ועד לטענת העותרות כי החלופה שנבחרה בהחלטת המועצה עומדת בניגוד למגמת התיקון האמור, הדרך ארוכה. כאמור, תיקון מס' 27 לחוק נותן מענה להיבטים כלכליים שונים במשק המים. אין בכך כדי להשליך על הסוגיה בענייננו. ובאשר לטרוניית העותרות בעתירת היישובים בדבר אי-מתן מענה מספק לצרכי מי השתייה באזור, הרי שמקובלת עלינו תשובת המשיבים כי בחינה מקצועית של הסוגיה הביאה את הרשות למסקנה כי לא צפוי מחסור במי שתייה בעמקים המזרחיים. אדרבה, על פי התחזיות, הבאת מים נוספים מהכנרת למטרות חקלאות צפויה לאפשר הקצאת כמות גדולה יותר של מים מתאימים לשימוש ביתי חלף שימוש חקלאי, ובכך לשפר את מצבם של העמקים המזרחיים גם בהיבט זה. אף אם הדבר הינו כרגע בגדר "תחזיות" בלבד, העותרות לא הציגו תשתית שיש בה כדי לבטל תחזיות אלה, וממילא לא הוכחה הטענה כי הפתרון שנבחר יביא למצוקת מים קשה. לא למותר לציין כי כאמור לעיל וכפי שצוין בתחילת הדברים, הזכות למים כפופה לסמכויות השונות המוקנות לרשות ולמועצה לצורך ניהול נכסי המים ומשק המים של המדינה. הזכות למים אינה כוללת בחובה את זכותם של מועצה, ישוב או תושב לבחור את אופן החיבור הראוי בעיניהם לאספקת מים סדירה. על כל אלה יש להוסיף כי במידה רבה של צדק טענו המשיבים כי העתירות לוקות בשיהוי של ממש, שכן למן המועד שבו התקבלה החלטת המועצה חלפה כחצי שנה עד שהוגשה עתירת מקורות, וכתשעה חודשים עד שהוגשה עתירת היישובים. טענת העותרות כי אין לראות בכך משום שיהוי נוכח התהליך שהחלו המשיבים להתניע בעקבות אותה החלטה, אין בה כדי ליתן מענה לעניין השיהוי. אדרבה, העובדה כי לאחר שהתקבלה החלטת המועצה ניתנו החלטות נוספות המקדמות את המהלך ומיישמות אותו יש בה אף כדי לתמוך בטענת המשיבים כי נפל שיהוי בעתירות. באותה מידה יש אמת בטענת המשיבים כי העתירה צריכה הייתה להידחות גם בשל אי-צירוף משיבים רלוונטיים, בדמות אגודות המים. ובאשר לסוגיית ניגוד העניינים. הכלל בדבר איסור ניגוד עניינים קובע כי אסור לעובד ציבור להימצא במצב של ניגוד עניינים אישי, בין אינטרס הקשור בהפעלת סמכותו לבין אינטרס אחר שאף עמו הוא קשור, שלו או של מי מקרוביו; וכן במצב של ניגוד עניינים מוסדי, בין שני אינטרסים ציבוריים שונים עליהם הוא אמון (בג"ץ 531/79 סיעת "הליכוד" בעיריית פתח-תקוה נ' מועצת עיריית פתח-תקווה, פ"ד לד(2) 566, 572-571 (1980); בג"ץ 244/86 רביבו נ' ראש המועצה המקומית אופקים, פ"ד מב(3) 183, 185 (1988)). השאלה האם מתקיים חשש לניגוד עניינים אינה נבחנת על פי חששות סובייקטיביים של צד זה או אחר, אלא על פי מבחן אובייקטיבי (בג"ץ 5575/94 מהדרין נ' ממשלת ישראל, פ"ד מט(3) 133, 142 (1995); בג"ץ 595/89 שמעון נ' שלום דנינו, הממונה על מחוז הדרום במשרד הפנים, פ"ד מד(1) 409, 418-417 (1990)). אמנם, די בכך שהטוען לניגוד עניינים יצביע על פוטנציאל לניגוד עניינים הנובע מעיסוק מסוים נוכח אינטרס אחר, אך לא ניתן להסתפק בקיומו של חשש תיאורטי ורחוק לניגוד עניינים בפעולותיו של עובד ציבור כדי למנוע ממנו לעסוק בעניין מסוים (בג"ץ 2758/01 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' עיריית ירושלים, פ"ד נח(4) 289, 307 (2004); בג"ץ 11745/04 רמות למען הסביבה נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה, פסקה 15 (4.9.2008); בג"ץ 7402/11 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ראש ממשלת ישראל, פסקה 12 (4.1.2012)). אכן, מהכלל האוסר על ניגוד עניינים נגזרת גם הקביעה כי עובד ציבור לא יוכל לטפל, במסגרת תפקידו הציבורי, באותו עניין ממש שבו הוא טיפל באופן פרטי לפני מינויו (בג"ץ 9485/08 עזרא נ' ועדת המשנה לעניינים תכנוניים עקרוניים (ולנת"ע), פסקה 20 (30.1.2012); והשוו: סעיף 2 לחוק שירות הציבור (הגבלות לאחר פרישה), התשכ"ט-1969). עובד ציבור אינו יכול לטפל באופן ענייני ונטול פניות בעניין מסוים, אם לפני מינויו הוא היה בבחינת צד מעוניין והיה נוגע בדבר. קביעה זו אומצה בהסדר ניגוד העניינים עליו חתם מנהל הרשות עובר למינויו והצדדים אינם חלוקים לגביה, ואולם השאלה המתבקשת היא מהן גבולותיו של איסור זה ומה ייחשב ל"אותו עניין". בענייננו, אין חולק כי מנהל הרשות סיפק לרשות ניקוז ונחלים כנרת שירותים בעניין תכנון והצגת חלופה לאספקת מים לממלכת ירדן, על ידי הזרמת המים באפיק הירדן. פעילות זו הסתיימה בספטמבר 2016. אולם, כפי שעולה מתגובות המשיבים, התכנית הנדונה בעתירות שלפנינו שונה לחלוטין מהתכנית שבה היה מעורב מנהל הרשות בעבר. באותה עת, היה מדובר על הזרמת מים לממלכת ירדן ואילו בענייננו מדובר על תכנית לחיבור האזורים המנותקים. התכנית הנוכחית מבוצעת על ידי ארבע אגודות מים, ואילו התכנית להזרמת מים לממלכת ירדן, על פי התכנון, הייתה אמורה להתבצע במעורבות של רשות ניקוז ונחלים כנרת ולא של אגודות המים. ולמעלה מהכל, הסוגיה עצמה שבה עסק מנהל הרשות באותה העת – שמירה על איכות המים בעת הזרמתם בירדן כך שיוכלו לשמש כמי גלם לשתייה, אינה רלוונטית כלל לתכנית הנדונה כעת. המכנה המשותף היחיד בין התוכניות הוא רעיון השימוש באפיק הירדן להזרמת מים מהכנרת, אולם בפתרון זה נעשה שימוש שונה והוא ננקט למטרות שונות. ניתן אפוא לומר כי החובה המוטלת על מנהל הרשות להימנע מלעסוק באותו עניין שבו הוא עסק בעבר טרם מינויו, אינה משתרעת על ענייננו, לאור השוני הרב בין העניינים. העותרות ביקשו להיאחז בקווי דמיון מסוימים שניתן למצוא בין התוכניות, אולם אין בכך כדי להפוך את העניין הנדון כאן לעניין זהה או אף דומה לזה שנדון בעבר. הקביעה כאילו שתי התוכניות עסקו ב"העברת שליטה" בהפקת המים ובאספקתם לרשות ניקוז ונחלים כנרת ולאגודות המים – אינה מדויקת, וזאת בלשון המעטה. התכנית להזרמת מים לממלכת ירדן דרך אפיק הירדן, שנדחתה לבסוף, לא שילבה כלל את אגודות המים ולא העניקה שליטה לרשות ניקוז ונחלים כנרת, אלא הציעה שתהיה לה מעורבות בשיקום הירדן להזרמת מי שתייה. לכך יש להוסיף את משך הזמן המשמעותי שחלף מאז הטיפול בעניין הקודם. לא ניתן אפוא לקבל את ניסיונן של העותרות לייחס להחלטה בעניין חיבור האזורים המנותקים מימד של ניגוד עניינים. יצוין כי גם לא מצאתי כי יש במסמכים אותה ביקשה מקורות לצרף לצורך הוכחת טענותיה בדבר ניגוד העניינים, כדי לשנות ממסקנה זו. סופו של יום אפוא, לדעתי דין העתירות להידחות. נוכח תוצאה זו, התייתר הצורך לדון בבקשת צירופה של האגודה כמשיבה לעתירת מקורות. העותרות בעתירת היישובים תישאנה ביחד ולחוד בהוצאות המשיבות (זולת מקורות) בסך של 20,000 ש"ח, ומקורות תישא אף היא בהוצאות המשיבים בסך של 20,000 ש"ח ובהוצאות אגודת המים בעמק הירדן בסך של 5,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שטיין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' מינץ. ניתן היום, ‏כ"ד בשבט התשפ"ב (‏26.1.2022). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21020530_N21.docx הב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1