אניפ בע"מ נ. אילן אופיר

החלטה בתיק רע"א 2047/13 בבית המשפט העליון רע"א 2047/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות המבקשת: אניפ בע"מ נ ג ד המשיב: אילן אופיר בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 27.2.2013 בה"פ 1417-01-13 שניתנה על-ידי כבוד השופטת ר' פרידמן-פלדמן בשם המבקשת: עו"ד דרור גדרון; עו"ד יפעת ארן בשם המשיב: עו"ד יצחק פינק פסק-דין זוהי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ר' פרידמן-פלדמן) מיום 27.2.2013, בה נדחתה בחלקה בקשה שהגישה המבקשת למתן סעדים זמניים ובהם מינוי כונס נכסים זמני לחברה שבבעלותה ובבעלות המשיב. 1. המבקשת והמשיב מחזיקים יחד, בחלקים שווים, במניותיה של חברת "כפריית סוסיא בע"מ" (להלן: החברה) אשר הוקמה בשנת 1997 ועיסוקה בהפעלת צרכנייה ביישוב סוסיא (להלן: הצרכנייה). מראשית דרכה של החברה חילקו ביניהם בעלי המניות את העבודה באופן הבא: המבקשת, שהיא חברה המפעילה חנויות שונות ברחבי הארץ ובבעלותה קווי הפצה של מוצרי מזון שונים, הייתה אמונה באמצעות בעל מניותיה - מר אבנר פלורסהיים, על ניהול החשבונות של החברה, על התנהלותה מול ספקים, על העסקת העובדים בצרכנייה ועל העמדת אשראי לצורך פעילותה. המשיב, לעומת זאת, עסק בניהול השוטף של הצרכנייה והועסק כשכיר בחברה. עוד הוסכם בין הצדדים כי כל הכנסות הצרכנייה יועברו לחשבון החברה או למבקשת וכי מר פלורסהיים והמשיב יכהנו כדירקטורים בחברה. במשך שנות פעילותה נקלעה החברה לחובות ונוצר בחשבונה גירעון שמומן על-ידי המבקשת. בשנת 2012 נתגלע סכסוך בין המבקשת למשיב באשר לאופן ניהולה של הצרכנייה וביום 20.8.2012 החליטה האסיפה הכללית של החברה כי המשיב יחדל מלכהן כמנהל הצרכנייה לתקופת ביניים ותחתיו ימונה מנהל אחר מטעמו של מר פלורסהיים. 2. לטענת המבקשת, חרף החלטת האסיפה הכללית החליט המשיב שלא לעזוב את תפקידו וביום 29.8.2012 הוא שב לנהל את הצרכנייה תוך שהוא משתלט על נכסי החברה המצויים בה ונוטל לכיסו את הפדיון היומי ואת כלל תקבולי הצרכנייה ומפקיד אותם בחשבון שפתח לצורך זה. בעקבות כך נקטה המבקשת מספר צעדים שכללו את פיטוריהם של עובדי הצרכנייה, ובכלל זה המשיב, ומשלוח הודעה לספקי הצרכנייה לפיה המשיב אינו מוסמך לבצע הזמנות ולהתחייב בשם החברה. כמו כן חדלה המבקשת מלשלם את דמי השכירות של הצרכנייה ובנוסף על כך הגישה לבית משפט השלום בירושלים תביעה נגד המשיב ובקשה לסעדים זמניים שיורו לו, בין היתר, להפקיד את הפדיון היומי ואת תקבולי הצרכנייה בחשבון החברה ולהימנע מהזמנת סחורה מספקים ללא הסכמתה. בדיון שהתקיים ביום 20.9.2012 בבקשה לסעדים זמניים הורה בית משפט השלום למשיב להפקיד "סכום של 100,000 ש"ח מתוך התקבולים של החברה" בקופת בית המשפט, וביום 28.10.2012 דחה בית המשפט (כב' השופטת א' שניידר) את הבקשה בקובעו כי אין מקום למתן צווי עשה הזהים לסעדים הקבועים שנתבעו, קל וחומר משמדובר במחלוקת מסחרית-כספית. בהמשך ביקשה המבקשת למחוק את תביעתה ותחת זאת הגישה בחודש ינואר 2013 לבית המשפט המחוזי תובענה על דרך של המרצת פתיחה בה עתרה להצהיר כי המשיב מנהל את ענייני החברה בדרך שיש בה כדי לקפח את זכויותיה. כסעד עיקרי עתרה המבקשת למינויו של רואה החשבון של החברה, מר יצחק ברששת, לכונס נכסים שיקבל לשליטתו את מכלול נכסיה של החברה, יגבה את כל החובות כלפיה וימכור את פעילותה ואת כל נכסיה כעסק חי. 3. לצד המרצת הפתיחה הגישה המבקשת בקשה לסעדים זמניים ובראשם מינוי רו"ח ברששת לכונס נכסים זמני שינהל את החברה בתקופת הביניים עד שיוחלט בדבר גורלה. לחלופין עתרה המבקשת, בין היתר, להורות למשיב להעביר לחשבון החברה, או לחשבון נאמנות שייפתח לצורך כך, כל סכום שמתקבל אצלו כפדיון הצרכנייה או כתשלום בגין חובות החברה; לאסור על המשיב לבצע כל דיספוזיציה ברכוש החברה, לערוך הזמנות מספקים, לשכור עובדים או להתחייב בשם החברה - ללא הסכמתה של המבקשת; ולהורות כי הפיקדון בסך 100,000 ש"ח שהפקיד המשיב בקופת בית משפט השלום יועבר לקופת החברה, לחשבון הנאמנות או לכונס הנכסים הזמני. 4. לאחר שקיים דיון בבקשה, במסגרתו נחקרו מר פלורסהיים והמשיב בחקירה נגדית על תצהיריהם, החליט בית המשפט קמא ביום 27.2.2013 להעתר באופן חלקי לסעדים הזמניים החלופיים שהתבקשו. בית המשפט קבע כי מן העדויות שנשמעו לפניו התברר שמאז נקטה המבקשת בשורת הצעדים שתוארו לעיל, מנהל המשיב את הצרכנייה בעצמו, רוכש ומוכר סחורה ללקוחות, משלם את דמי השכירות וכל זאת לדבריו "שלא מטעם החברה ולא במסגרת פעילותה אלא באופן עצמאי". בנסיבות אלה, כך קבע בית המשפט, החברה – אשר הוקמה על-ידי הצדדים לצורך הפעלת הצרכנייה – איננה פעילה עוד. בית המשפט הוסיף וקבע כי תכלית הבקשה למינוי כונס הנכסים הזמני היא שמירה על פעילות החברה ואולם, משנראה כי אין עוד פעילות של החברה בצרכנייה מזה מספר חודשים ומאחר שזו כל מהותה של החברה, הרי שאין מקום בנסיבות העניין להיעתר לסעד זה. בית המשפט ציין עוד כי המחלוקת בין הצדדים, ככל שהדבר נוגע לבקשה לסעדים הזמניים, היא למעשה מחלוקת כספית שעניינה שוויו של המלאי שהיה בצרכנייה בחודש אוגוסט 2012, שיעורם של חובות הלקוחות לחברה אשר גבה המשיב ושיעור חובות החברה לספקים. בהקשר זה קבע בית המשפט כי בשלב זה המבקשת לא הוכיחה, ולו לכאורה, שהמשיב חב לה את הסכומים הנטענים על-ידה ולא הראתה כי אם תזכה בתביעתה תתקשה לגבות ממנו את אותם הסכומים. יתר על כן, נקבע כי ככל שהמשיב אכן חב למבקשת כספים, הפסקת פעילותו בצרכניה תחמיר את מצבו הכלכלי ותקשה על יכולתו להשיבם. בית המשפט הוסיף וקבע כי בנסיבות שתוארו, בהן מפעיל המשיב את הצרכנייה באופן פרטי ולא במסגרת החברה, אין מקום לחייבו להעביר את תקבולי הצרכנייה לחשבון החברה. יחד עם זאת, הורה בית המשפט כי על מנת למנוע נזקים לחברה ייאסר על המשיב לבצע כל דיספוזיציה ברכושה, לרבות בציוד המצוי בצרכנייה, ללא הסכמת המבקשת; יימנע ממנו לבצע הזמנות מספקים ולהעסיק עובדים בשם החברה; וכן יימנע המשיב מלהתחייב בשם החברה ללא הסכמת המבקשת. עוד הורה בית המשפט כי הכספים שהפקיד המשיב בקופת בית משפט השלום יישארו שם עד למתן פסק הדין בתובענה. 5. מכאן הבקשה שלפניי, בה טוענת המבקשת כי היה על בית המשפט קמא להיעתר לסעד הזמני העיקרי שהתבקש ולמנות כונס נכסים זמני לחברה, וכי לחלופין היה עליו להורות למשיב להפקיד כל תקבול שמתקבל בידיו בחשבון החברה או בחשבון נאמנות שייפתח לצורך זה. לטענתה, החלטת בית המשפט קמא תותיר אותה בפני שוקת שבורה ככל שתביעתה תוכח שכן לא יהיה בידיה להיפרע מהמשיב במצב הנוכחי. המבקשת טוענת עוד כי שגה בית המשפט קמא בקובעו כי החברה אינה פעילה ולשיטתה הפעילות העסקית המבוצעת כיום על-ידי המשיב בצרכנייה שייכת לחברה. כך, טוענת המבקשת כי העובדות ששימשו את בית המשפט בקביעתו כי החברה אינה פעילה עוד אינן רלוונטיות לעניין זה משום שעובדי הצרכנייה הועסקו במקור על-ידי חברה חיצונית שבבעלות מר פלורסהיים ולכן אין לפיטוריהם קשר לחברה עצמה; משום שהמכתב שנשלח לספקים לא מנע אספקת סחורות לחברה אלא אך התנה זאת בקבלת הסכמתה של המבקשת; ומשום שהכספים שמהם משלם המשיב את דמי השכירות הם למעשה כספי החברה. עוד טוענת המבקשת כי קיימות אינדיקציות נוספות התומכות במסקנה כי החברה עודנה פעילה, ובהקשר זה היא מציינת את העובדה שהעסק הנוכחי פועל מאותו מבנה ונעשה בו שימוש באותו ציוד, את העובדה שחשבון הבנק החדש שפתח המשיב נוקב בשמה של החברה ("אילן אופיר כפריית סוסיא") וכן את הודאתו של המשיב בחקירתו הנגדית לפיה הוא עצמו לא הזרים כספים לצרכנייה והוא עושה שימוש בתקבולי החברה. המבקשת מוסיפה וטוענת כי יש לה זכות עקיבה בכספים שנתקבלו אצל המשיב כתוצאה ממכירת המלאי שהיה בצרכנייה במועד שבו הוא השתלט עליה. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט בהגדירו את המחלוקת בין הצדדים ככספית בלבד, שכן לדבריה השאלה העומדת לדיון כוללת גם את זכותה הקניינית לבעלות בצרכנייה. לטענת המבקשת, ככל שהמשיב מעוניין היה להביא לסיום דרכה של החברה היה עליו לנקוט בהליך מתאים לפירוקה ואולם הוא עשה דין לעצמו והשתלט על נכסי החברה ובנסיבות אלה אין להתיר לו להוסיף ולנהל את הצרכנייה עד להכרעה בהליך. המבקשת מוסיפה וטוענת כי גם שיקולי צדק, יושר ותום-לב מובילים לכך שיש לקבל את בקשתה בהדגישה כי המשיב מנסה להיבנות ממעשים המהווים הפרה של חובותיו כבעל מניות וכדירקטור בחברה. עוד טוענת המבקשת כי המשיב מושתק מלטעון שהוא מנהל עסק פרטי שכן בחקירתו הנגדית ציין כי הוא פועל בצרכנייה בסמכות ומתוקף תפקידו בחברה. 6. המשיב טוען מנגד כי בקשותיה של המבקשת לסעדים זמניים שבו ונדחו על-ידי הערכאות השונות הן בתביעה המקורית שהגישה הן בהמרצת הפתיחה הנוכחית. לטענת המשיב, המחלוקת בין הצדדים פרצה בעקבות טענותיו בדבר מצגי השווא שהציגה לו המבקשת בקשר עם עלות רכישתו של מלאי החברה ועוד הוא טוען כי המבקשת ביצעה "סבסוד צולב" והסיטה באופן מלאכותי את רווחיה לעסקים אחרים שבבעלותה. המשיב מוסיף וטוען כי ניסה להידבר עם המבקשת אך זו סירבה ובתגובה החלה לנקוט בצעדים שתוארו, אשר הביאו את החברה לכדי שיתוק מוחלט ולסיום פעילותה. משכך, מוסיף המשיב וטוען כי לא נותרה בידיו כל ברירה אלא לשלם בעצמו את דמי השכירות ולהעסיק עובדים חדשים על מנת להפעיל את הצרכנייה מכספו. המשיב מאשר כי עשה שימוש ב"ציוד מועט של החברה (מספר מקררים מיושנים)" ולדבריו המלאי שהיה קיים בצרכנייה במועד שבו פרץ הסכסוך כבר נמכר והתמורה שהתקבלה עבורו שולמה לספקים. בהקשר זה טוען המשיב כי הוא שב ומציע לערוך התחשבנות בינו ובין המבקשת בקשר לשוויו של הציוד האמור ולשוויו של המלאי. נוסף על האמור טוען המשיב כי בהליך העיקרי עותרת המבקשת למינוי כונס נכסים שיפעל למכירת החברה לגורם שלישי ואולם לטענתו הוא הציע בעבר לערוך התחשבנות כוללת עם המבקשת שבמסגרתה הוא ירכוש את פעילות החברה. לבסוף טוען המשיב כי ככל שייגרם למבקשת נזק מדובר בנזק בר פיצוי קל וחומר משהמבקשת עצמה אינה מעוניינת להחזיק עוד בחברה אלא למכור את פעילותה. 7. בתשובתה טוענת המבקשת כי הצעדים בהם נקטה ובכללם פיטורי העובדים ושליחת המכתב לספקים, אירעו כתוצאה מהשתלטותו של המשיב על הצרכנייה ולכן אין ממש בגרסתו של המשיב לפיה הוא שב לניהול הצרכנייה בלית ברירה. נוסף על כך טוענת המבקשת כי הפיתרון שהציע המשיב ליישוב המחלוקת, במסגרתו ירכוש את פעילות החברה, מתעלם מקיומם של חובות במיליוני שקלים שחבה החברה למבקשת ושאותם הוא ייאלץ לשלם. המבקשת טוענת עוד כי אין לקבל את הצעת המשיב לערוך עימה משא ומתן כל עוד הוא מחזיק ברכושה וכן היא טוענת כי המשיב הודה בחקירתו הנגדית שהוא אינו בעל אמצעים מספיקים על מנת לפצותה. 8. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. עוד החלטתי לקבל את הערעור באופן חלקי, כפי שיפורט להלן. ככלל, הדיון בבקשה לסעדים זמניים אינו מתאים לקביעת ממצאי עובדה וטענותיהם השונות של הצדדים ביחס לניהול הצרכנייה מן הראוי כי תתבררנה ותוכרענה במסגרת ההליך העיקרי. אלא שהשאלה האם הצרכנייה מופעלת כיום על-ידי המשיב כעסק פרטי, או שמא היא מופעלת על-ידו מתוקף תפקידו בחברה ומכספיה, היא שאלה עובדתית הרלוונטית לצורך הכרעה בשאלת הסעדים הזמניים וככזו יש להכריע בה כבר באותו השלב. במהלך הדיון שקיים בית המשפט קמא בבקשה לסעדים זמניים נחקרו המשיב ומר פלורסהיים, בעליה של המבקשת, על האמור בתצהירים שהגישו ובעקבות עדותם קבע בית המשפט קמא כי הסכסוך בין הצדדים הגיע לשיאו בחודש אוגוסט 2012, כי בשל אותו הסכסוך פוטרו כל עובדי הצרכנייה ובהם המשיב, וכי כיום החברה אינה מעסיקה עובדים. בית המשפט קבע עוד כי מר פלורסהיים שלח מכתב לספקים בו צוין כי נוכח הסכסוך האמור בין בעלי המניות תחדל המבקשת מלהעמיד אשראי לחברה וכי הזמנות חדשות שיבוצעו לא יכובדו על-ידי החברה (נספח 25 לבקשת רשות הערעור). בית המשפט הוסיף וקבע כי המבקשת אף חדלה לשלם את דמי השכירות של הצרכנייה. נוכח ממצאים אלה סבר בית המשפט כי החברה, אשר הוקמה אך ורק לצורך הפעלת הצרכנייה, חדלה מלפעול. עוד קבע כי המשיב מנהל כיום את הצרכנייה באופן עצמאי ומשלם את דמי השכירות מכספו ובנסיבות אלה לא ראה בית המשפט מקום להורות על מינוי כונס נכסים זמני לחברה, בציינו כי מינוי כזה ישבש את פעילות הצרכנייה ולא יסייע למבקשת בגביית כספים מהמשיב ככל שתזכה בתביעתה. 9. קביעות עובדתיות אלה שקבע בית המשפט קמא לצורך הדיון בשאלת הסעדים הזמניים, אינן מצדיקות התערבות וכך גם המסקנה הנגזרת מהן (לגדר ההתערבות המצומצם בהחלטות הנוגעות לסעדים זמניים ראו, למשל: רע"א 5072/00 איזי יוגב תעשיות בע"מ נ' מסגרית האחים אבו בע"מ, פ"ד נה(2) 307, 310 (2000); רע"א 1629/13 גראבלה נ' חסונה, פיסקה 4 (7.4.2013)). לכך יש להוסיף את ההלכה לפיה לא בנקל יורה בית המשפט על מינויו של כונס נכסים זמני (ראו: רע"א 9911/01 טלפז תדלוק והשקעות בע"מ נ' פז חברת נפט בע"מ, פ''ד נו(6) 550, 554 (2002); רע"א 3665/09 טיב טעם הכרמל תעשיות (2002) בע"מ נ' פישנקוב, פיסקה 5 (18.6.2009); רע"א 8713/12 דליות נ' זילברברג, פיסקה 9 (19.12.2012)). העסקתם של עובדי הצרכנייה, וממילא גם פיטוריהם, התבצעו אמנם באופן פורמאלי באמצעות חברת שוהם בע"מ ולא באמצעות החברה, אך מעדותו של מר פלורסהיים מתברר כי חברת שוהם בע"מ, כמו המבקשת, היא חברה בבעלותו הבלעדית (ראו נספח 2 לבקשת רשות הערעור, פרוטוקול דיון מיום 14.2.2013, עמוד 7 שורות 7-1). כמו כן לא ראיתי כיצד עובדת העסקתם ופיטוריהם של העובדים באמצעות חברת שוהם בע"מ יש בה כדי לשנות מן העובדה הרלוונטית לענייננו והיא - שהחברה כלל אינה מעסיקה עובדים כיום. יתר טענותיה של המבקשת אף הן אינן מצדיקות לשנות מקביעתו העובדתית של בית המשפט קמא כי החברה חדלה מלפעול וכי המשיב מפעיל כיום את הצרכנייה כעסק פרטי. בנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי אי-מינוי כונס נכסים זמני יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין. זאת בייחוד בהינתן הסעדים הזמניים שעליהם הורה בית המשפט קמא - בצירוף בירור עובדתי נוסף הקשור לסוגיית הפקדתם של תקבולי הצרכנייה שאליו אתייחס להלן - המהווים בעיניי אמצעים יעילים, מתונים ומספיקים לצורך השמירה על זכויותיה של המבקשת למצער בשלב הביניים (ראו: תקנה 387ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; משה קשת הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי הלכה ומעשה כרך ב' 920 (מהדורה חמש עשרה, 2007); רע"א 7505/04 אשורי נ' אביזאדה, פיסקה 4 (7.9.2004) והאסמכתאות שם). 10. כפי שתואר לעיל, על מנת למנוע נזקים שעלולים להיגרם לחברה נעתר בית המשפט קמא בהחלטתו לחלק מן הסעדים הזמניים שהתבקשו על-ידי המבקשת והורה למשיב כי עד להכרעה בתובענה עליו להימנע מביצוע כל דיספוזיציה ברכוש החברה, לרבות בציוד המצוי בצרכנייה, ללא הסכמת המבקשת. כמו כן קבע בית המשפט כי ייאסר על המשיב לבצע הזמנות מספקים ולהעסיק עובדים בשם החברה וכן כי ייאסר עליו להתחייב בשם החברה בכל דבר ועניין ללא הסכמת המבקשת. בנוסף על כל האמור קבע בית המשפט קמא כי הכספים שהפקיד המשיב בקופת בית משפט השלום (סכום של 100,000 ש"ח מתוך התקבולים של החברה) יישארו מופקדים עד למתן פסק הדין בתובענה. החלטה זו היא, כאמור, שקולה ומאוזנת ויש בה כדי ליתן מענה לחששות שהעלתה המבקשת מפני הנזקים שייגרמו לחברה בתקופת הביניים. בעניין אחד אני סבורה עם זאת כי מן הראוי לבחון שמא יש מקום להורות על סעד חלופי נוסף וכוונתי למיון התקבולים המשולמים לידי המשיב מאז אוגוסט 2012. 11. בחקירתו הנגדית ציין המשיב כי החל מיום 29.8.2012 ואילך הוא חדל להפקיד את תקבולי הצרכנייה בחשבון החברה ותחת זאת החל להפקידם בחשבון אחר שפתח בשם "אילן אופיר כפריית סוסיא". המשיב נשאל באופן ספציפי האם הפקיד לחשבון החדש גם כספים שגבה מלקוחות הצרכנייה בגין חובות העבר והשיב על כך בחיוב (ראו פרוטוקול הדיון, עמוד 10 שורות 1-17). בנסיבות אלה נראה לי כי היה על בית המשפט קמא לערוך בהחלטתו הבחנה בין תקבולים שהינם פדיון ממכירות הצרכנייה בניהולה הנוכחי על-ידי המשיב – אותם הוא רשאי בשלב זה להפקיד בחשבון החדש, ובין כספים המתקבלים כגביית חובות העבר של החברה. הכספים מן הסוג השני שייכים, לכאורה, לחברה ואין כל הצדקה כי יופקדו בחשבון החדש. על כן, ככל שהתקבלו בידיו של המשיב כספים המהווים תקבולים של החברה בסכומים העולים על הסך של 100,000 ש"ח (אותם כבר הפקיד המשיב בקופת בית משפט השלום), יש מקום להורות גם על הפקדתם של תקבולים אלה בקופת בית המשפט. על כן, נראה כי בנסיבות שנוצרו יש להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי בכל הנוגע לסעד זה בלבד, על מנת שיערוך את ההבחנה האמורה בין התקבולים ויגבש מתווה להפקדת הסכומים שהשתלמו או שעדיין משתלמים לידי המשיב עבור חובות העבר דהיינו עבור התקופה שבה נוהלה הצרכנייה על-ידי החברה. כמו כן יוכל בית המשפט לשקול אימוץ מנגנון דיווח שבועי באשר להתנהלות החשבונאית של הצרכנייה, משדברים ברוח זו הוצעו על-ידי המשיב עצמו במסגרת הדיון שהתקיים בבית משפט השלום בבקשה לסעדים זמניים (ראו נספח 14 לבקשת רשות הערעור, פרוטוקול דיון מיום 20.9.2012, עמוד 1 שורות 16-12). יתר טענותיה של המבקשת, ובפרט טענותיה לעניין זכות העקיבה העומדת לה ביחס למלאי הצרכנייה, הן עניין להליך העיקרי ולא ראיתי מקום להידרש אליהן בשלב זה ובמסגרת בקשת רשות ערעור על ההחלטה הנוגעת לסעדים זמניים. 12. סיכומם של דברים, הערעור מתקבל באופן חלקי כאמור בפיסקה 11 לעיל. למותר לציין כי יתר הסעדים הזמניים שעליהם הורה בית המשפט קמא בהחלטתו יעמדו בעינם. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏כ"ה באייר התשע"ג (‏5.5.2013). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13020470_V03.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il