בנימין פירסטטר נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2046/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2046/04 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עדיאל המערערים: 1. בנימין פירסטטר 2. אסתר פירסטטר 3. אבישי פירסטטר נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. מוניר רג'בי ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 12.1.04, בת"פ 189/03, שניתנה על ידי כבוד השופטים: י' דר, י' כהן, י' עמית תאריך הישיבה: י''ג באדר א' תשס"ה (22.2.2005) בשם המערערים: עו"ד בנימין פירסטטר בשם המשיבה 1: עו"ד דודי זכריה בשם המשיב 2: עו"ד מחמוד סאלח פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בתאריך 5.3.03, בשעה 14.00 לערך, פוצץ בן-עוולה מטען שנשא על גופו באוטובוס בקו מס' 37 בחיפה. מאותו יום סטו חייהם של המערערים ומשפחות רבות נוספות ממסלולם, ומאז מטלטלת ספינת חייהם על משברי השכול, כשהצער שאינו מרפה חוזר והולם במלוא עוצמתו על אובדנם של קורבנות טהורים וחפים מפשע, שפתיל חייהם קופד בידי איש דמים. זהו הרקע לערעור שבפנינו, במהלכו פרקנו מעלינו, כמקרה חריג ויוצא דופן עקב נסיבותיו, ולאור הסכמם של המשיבים, את עולם של סדרי דין, מתוך כוונה לעסוק בעיקר ולא בשאלות משפטיות, חשובות כשלעצמן, דוגמת השאלה אם עומדת למערערים הזכות לערער כנגד פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, וכן השאלה אם המסגרת הראויה לדון בהשגות המערערים היא בפני בית משפט זה בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים או בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק. 2. המערערים הם הוריה ואחיה של אחת מקורבנות הפיגוע – סמדר פירסטטר, הי"ד, שהיתה בת 16 בלבד בעת שנרצחה, ושבאותו יום מר ונמהר עשתה את דרכה מבית הספר בו למדה לביתה. נימוקי הערעור מופנים כנגד ההליך שהתקיים בבית המשפט המחוזי בחיפה בעניינו של אחד המעורבים בפרשה, מוניר רג'בי (להלן: "המשיב"). בטרם נעסוק בערעור גופו, נסקור בקצרה את האירועים אשר קדמו לפיגוע, כדי לתת תמונה נאמנה עד כמה שניתן על חלקו של המשיב בפרשה זו. 3. למשיב אח בשם חאפז, אשר התגייס לביצועה של פעילות עוינת במסגרת אחת מחוליותיו של ארגון הטרור – חמאס. חאפז נפגש עם המשיב וסיפר לו על הצטרפותו לאותו ארגון, ובמהלך שנת 2002 הם דנו במספר הזדמנויות באפשרות להוציא לפועל פיגועים נגד ישראלים. בהמשך, הציע המשיב לאחיו האחר, איסמאעיל, ששניהם יבצעו פיגוע התאבדות כפול, ומשאיסמעיל נתן את הסכמתו, הם תרגלו חיבור של טלפון סלולארי למנורה, מתוך כוונה להשתמש בטכניקה זו להפעלתו מרחוק של מטען נפץ. לקראת סוף חודש פברואר 2003 פנה חאפז למשיב, והודיע לו כי הוא עומד לשלוח מפגע הנושא על גופו מטען אשר אמור לפוצץ את עצמו בחיפה. על המשיב הוטלה המשימה לאתר מטרות לפיגוע, וכן להוביל את המפגע לזירה או בסמוך לה, והמשיב נתן את הסכמתו לכך. לקראת סוף חודש פברואר 2003 קרמו תוכניותיו של חאפז עור וגידים, ובעת שפגש את המשיב ביום שבת, 1.3.03, הודיע לו כי הפיגוע יתבצע במועד קרוב. ואכן, ביום 4.3.03, טלפן חאפז למשיב, והודיע לו כי למחרת תגיע "מכונת הכביסה", הוא הכינוי שבחרו השניים למפגע. על פי הנטען בכתב האישום, ביום 5.3.03 הסיע חאפז בעצמו את המפגע מחברון לחיפה, ובטרם ביצעו שני אלה את זממם, התקיימה שיחה נוספת בין חאפז למשיב, ממנה הבין האחרון כי אחיו והמפגע בדרכם לזירה. חרף זאת, לא דיווח המשיב לאיש אודות הפיגוע הממשמש ובא, ובגין כל אלה יוחסו לו בכתב האישום המקורי ארבעה עבירות: קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמתו, עבירה לפי סעיף 99 בשילוב עם סעיף 92 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – "החוק"); קשירת קשר לרצח, לפי סעיף 499 ו-300 לחוק; חיפוי, עבירה לפי סעיף 95 לחוק; וכן עבירה של אי-מניעת פשע, לפי סעיף 262 לחוק. 4. מתוך פרוטוקול הדיון של בית המשפט המחוזי עולה, כי ביום 29.9.03 גיבשו באי-כוחם של הצדדים הסכם טיעון, בגדרו הסכימה המדינה למחוק את העבירות של קשירת קשר לרצח ואי-מניעת פשע, והמשיב יודה ויורשע בשתי העבירות הנותרות: סיוע לאויב וחיפוי. בעקבות תיקון כתב האישום, הודה המשיב בעובדות המפלילות שיוחסו לו, והורשע. הדיון בשאלת העונש נדחה לחודש דצמבר 2003, אולם משפחותיהם של קורבנות הפיגוע הקדימו והגישו לבית המשפט קמא בקשה, ובה עתרו לביטולה של עסקת הטיעון, ונימוקיהם היו אלה: א) הם לא ידעו עד ליום הדיון ממש (29.9.03), על כוונת המדינה (להלן: "המשיבה") להגיע להסדר טיעון עם המשיב. ב) ההסדר שגובש אינו מחויב המציאות, באשר לא היתה מניעה ראייתית להרשעת המשיב בכל ארבע העבירות שיוחסו לו במקור. ג) הרשעת המשיב בארבע העבירות היתה מאפשרת מיצוי הדין עמו, ולהיפך, מחיקתן של שתיים מהעבירות תגביל את יכולת המדינה לבוא חשבון עם המשיב כמתחייב מהנסיבות, וזו תוצאה שאינה נותנת מנוח לנפשם המיוסרת של בני המשפחות. בית המשפט המחוזי, לאחר ששמע את טיעוני הצדדים על-פה, ואפשר למשפחות להביא את השגותיהן בפני פרקליטת המדינה דאז, נאלץ היה לדחות את ההשגות שהופנו כנגד הסכם הטיעון. הוא נהג כך בעיקר משום ששוכנע כי העבירות בהן הורשע המשיב, הן היותר חמורות מבין אלו שיוחסו לו, ולמעשה גלומים בהן גם חלק ניכר מיסודותיהן של העבירות האחרות. בעקבות כל אלה, ולאחר שמיעת טיעוניהם של הצדדים לעונש, גזר בית המשפט המחוזי למשיב עונש של מאסר עולם. 5. המשיב, אשר לא השלים עם העונש שהושת עליו, הגיש לבית משפט זה ערעור המכוון כנגד גזר הדין. אולם לא רק הוא מאן להשלים עם פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, אלא גם המערערים, שהניחו בפנינו את הערעור בו עוסק פסק דין זה. את הודעת הערעור ערך, ככל הנראה, מערער 1, עו"ד בנימין פירסטטר, אביה של סמדר הי"ד, עורך-דין במקצועו, שפעל שנים רבות במגזר הציבורי. לא נסתיר, כי התקשינו לעתים להבין מהו היעד אליו חותרים המערערים מלבד ביטולו של הסכם הטיעון, אולם את הקשיים הללו בהבנת הכתוב קיבלנו בהבנה, הואיל וברור לנו שאת הודעת הערעור כתב עו"ד פירסטטר בדם לבו, ותוך שהוא מתקשה למצוא מנוחה לנפשו ולעכל את אובדנה של בתו ולהשלים עמו, וכיצד יכול היה לנהוג אחרת. לפיכך, ולאחר שעיינו וחזרנו ועיינו בהודעת הערעור המקורית ובזו המתוקנת, וכן בשגרים רבים שהניחו המערערים על שולחננו, נראה כי בערעורם הם מכוונים לאלה: א) משיב 2 היה מעורב בפיגוע כמבצע עיקרי, ושומה היה על המשיבה להאשימו, מלכתחילה, ב-17 מקרי רצח, לפי סעיף 300 לחוק העונשין, ובאישומים של חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329 של החוק, כמספרם של הפצועים. לעניין זה הפנו המערערים להודאתו של המשיב, ממנה עולה כי קשר עם אחיו חאפז לבצע פיגוע התאבדות, ובכך חשף את כוונתו לגרום להרג וחורבן בישראל. כן הפנו לדבריו בהם הודה שהוא עצמו הציע לאחיו איסמעיל לבצע פיגוע כפול; להודאתו בכך שקיבל על עצמו להוביל את המפגע לזירה; ולבסוף, להודאתו בדבר קיומן של שתי שיחות בינו לחאפז, בימים 4 ו-5 במרץ 2003, במהלכן נודע למשיב כי הפיגוע עומד לצאת אל הפועל, והוא לא נקף אצבע כדי למנוע אותו. ב) גם אם היה נמצא כי המשיב לא היה מעורב בפיגוע כמבצע-עיקרי, היה על המשיבה להאשימו ב-17 עבירות נפרדות של קשירת קשר לבצע רצח, לפי סעיף 499 לחוק, בשילוב עם סעיף 300. ג) שגה בית המשפט המחוזי שעה שנמנע מלגזור למשיב שבע שנות מאסר בגין הרשעתו בעבירת החיפוי, במצטבר למאסר עולם. ד) בנימוקי הודעת הערעור שהוגשה ביום 9.5.04 נטען, כי לא היה די בהודעתה של המשיבה לפיה הסכם הטיעון הוא על דעתם של גורמי הביטחון, ובית המשפט היה מצווה לחקור ולדרוש בעניין זה בעצמו, כדי לוודא שאישור כזה אמנם ניתן. ה) במסמך נוסף שהוגש לבית המשפט ביום 15.7.04, ואשר הוגדר כ"תוספת לנימוקי הערעור" נאמר, כי הערכאה הראשונה לא בחנה את השאלה אם אותם שיקולים ביטחוניים בהם נקבה פרקליטות מחוז חיפה, אינם אלא "כסות משפטית" (כך בלשון המקור) לכשל ארגוני ומערכתי של שירות הביטחון הכללי, כשל אשר מנע את סיכולו של הפיגוע. כן נטען, כי לא ניתן הסבר לאי-הכללתם של מעורבים אחרים בתכנון הרצח וביצועו, כעדים במשפטו של המשיב. ו) במסמך שהוגש ביום 18.8.04 שבו המערערים והצביעו על פגמים שנפלו, להשקפתם, בכתב האישום. הפעם הם גם הפנו אצבע מאשימה כלפי הפרקליטות ושירות הביטחון הכללי, כמי שעשו יד אחת כדי למנוע את חשיפת האמת בכל הנוגע לפיגוע. המערערים סבורים, כי אם היו נחשפות בפני בית המשפט הראיות כולן, היה ניתן להגיע לחקר האמת, ובין היתר, ניתן היה לברר אם המשיב פעל כסייען של שירות הביטחון הכללי. ז) ב"הודעה דחופה" ששיגרו המערערים לבית המשפט ביום 10.10.04, הם העלו לראשונה את הטענה לפיה זהותו של המשיב ושל מעורבים אחרים נותרה לוטה בערפל. נטען, כי לא נעשו עימותים בין המשיב לאחרים כדי לוודא את זהותו, וגם לא ברור אם נערכו למטרה זו מסדרי זיהוי בתמונות. ועוד נטען, כי לא ברור כלל אם נלקחו טביעות אצבע מהמשאית שבה הוביל חאפז את המפגע, במטרה לוודא שהוא היה זה שהסיעו. ח) ביום א' בטבת התשס"ה (13.12.04), החליט בית משפט זה לאפשר למערערים להגיש הודעת ערעור מתוקנת, ובה הם חזרו על עיקרי ההשגות אשר פורטו עד כה, ובמרכזן הטענה שלא נעשה די לחקר האמת, וכי עסקת הטיעון נועדה לחפות על מחדליו של שירות הביטחון הכללי, במה שהוגדר כ"מהלך מבצעי או מודיעיני" שיצא משליטה. כמו כן, חזרה הטענה לפיה לא התבררה דיה זהותם של המעורבים בפיגוע, ובכללם המשיב. חרף הספק שהעלו המערערים בשאלת הזיהוי, הם הוסיפו וטענו כי משיב זה חבר לאחרים בתכנון הרצח וביצועו, ועל כן הסדר הטיעון עמו אינו יכול לעמוד מחמת תקנת הציבור. 6. ביום י"ג באדר א' תשס"ה (22.2.05) שמענו את טיעוניהם של הצדדים לערעור גופו, ובמהלכו הצענו למערערים דרך בה סברנו כי יוכלו לקבל מענה לשאלות בהן הם מוסיפים להתייסר. על פי אותה הצעה היה אמור כל חומר החקירה להיות מועבר לפרקליט המדינה, ועל פי בקשת המערערים המלצנו לצרף לאותה בדיקה גם את עו"ד ד' זכריה, המייצג את המשיבה בהליך שבפנינו. לאחר שהמערערים נתנו הסכמתם להצעה, ניתנה על ידינו החלטה ברוח זו, אולם המערערים הוסיפו לשגר לבית המשפט הודעות נוספות, ובאחת מהן הם העלו טענות קשות כנגד עו"ד ד' זכריה. בנסיבות אלו, וכדי להביא פרשה קשה וכואבת זו לסופה, כך אנו מקווים, החלטנו ליטול על עצמנו את מלאכת בדיקתו של חומר החקירה. בעקבות כך, הונחו בפנינו שני אוגדנים עבי-כרס, באחד מהם רוכז חומר החקירה הגלוי, ובאחר - חומר החקירה החסוי. לבדיקה זו הקדשנו שעות רבות, במהלכן עיינו במאות מסמכים, ולמיטב אמונתנו, המסקנה המתחייבת היא, שלחלקן הארי של הטענות והתהיות שהעלו המערערים במסמכים הרבים שהגישו לבית משפט זה, לא נמצא בסיס. מטבע הדברים, לא נוכל להרחיב בכל הנוגע לטיבו של חומר החקירה החסוי, אולם, ככלל ניתן לומר, כי עיון בחומר החקירה הגלוי חושף לעיני הקורא תמונה כמעט-מלאה של האירועים אשר קדמו לפיגוע, ובכללם אלה שהתרחשו ביממה שבין ה-4 ל-5 במרץ 2003. יתרה מכך, בחומר הגלוי מצויה גם תמונה כמעט מלאה על חלקו של כל אחד מהמעורבים בפרשה, מדרג המתכננים ועד אחרון המבצעים. באשר לזהותו של המשיב כמו גם לזהותם של חאפז ואיסמעיל, גם לעניין זה התשובה ברורה, לאמור שאלת זו נבדקה במגוון של דרכים, וכיום אין כלל ספק שהמשיב, כמו גם אחיו, היו מעורבים, מי יותר ומי פחות, באותה התארגנות טרור. עם זאת, הטריד אותנו חשד אחר שהעלו המערערים, ולפיו פעל משיב 2 מטעם גורמי הביטחון, והסכם הטיעון נועד לחפות על עובדה זו כדי למנוע את חשיפתו של מה שהוגדר כ"כשל מערכתי". לעניין זה יכולנו להסתפק, לאחר בדיקה, בתשובה כי לחשד זה לא מצאנו בסיס כלשהו בחומר הראיות, אולם כדי להניח את דעת הכול, פנינו לגורמי הביטחון, באמצעות המשיבה, ובעקבות כך ניתנה הסכמה לפרסם את המידע הבא: המשיב, מוניר רג'בי, לא שימש מעולם מקור או סוכן של שירות הביטחון הכללי, ובטרם נעצר ביום 6.3.03 מעולם לא היה בקשר עם שירות הביטחון הכללי. עם זאת, עובר למעצרו היה מוניר רג'בי מוכר לשב"כ כמי שגר בחיפה, מוצאו מחברון, והוא מוסלמי אדוק, לאומני בדעותיו, ומצוי בקשר עם בני משפחה וחברים בחברון המזוהים עם ארגון החמאס. לעניינו של מידע זה נחזור ונדגיש, כי עיון בחומר החקירה שהונח בפנינו מלמד, שהוא משקף נאמנה את המציאות. 7. כידוע, הסמכות להעמיד לדין או להימנע מכך, ממנה נגזרת גם הסמכות לגבש הסכמי טיעון, מסורה לגורמי התביעה (ע"פ 6967/94 נקן נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 397, 417), ובדרך כלל לא יתערב בית המשפט בדרך הפעלתה של סמכות זו (בג"ץ 4736/98 מעריב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1), 659, 666; וכן ראו בג"ץ 2534/97 יהב נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נא(3), 1). התביעה היא הממונה להגן על אינטרס הציבור באשר היא פועלת כשלוחתו, ועל כן מוטלת עליה החובה לבחון בזהירות את הראיות, כדי שלא יועמד לדין מי שלא חטא או כזה שיהיה קשה להוכיח את אשמתו, מחד, וכדי שלא יצא חוטא נשכר, מאידך. מטבע הדברים, סמכות זו רחבה היא, וכמוה שיקול הדעת שנמסר לידי התביעה. עם זאת, על דרך הפעלתו של שיקול דעת זה חלות מגבלותיו של הדין הכללי, לאמור, על התובע לשקול שיקולים רלבנטיים, לפעול בתום לב, בהגינות, ללא הפלייה, ובסבירות (בג"ץ 935/89, 940, 943 גנור ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד מד(2), 485, 507 ואילך). מכאן, ששיקול דעתו של תובע אינו מוחלט, ועל כן אין מניעה שבית המשפט יתערב בהחלטות של רשויות התביעה. אולם, סמכות ההתערבות שמורה רק לאותם מקרים בהם מתגלה כי ההחלטה התקבלה שלא ביושר או שלא בתום לב; ממניעים נפסדים ולא טהורים; בסתירה לאינטרס הציבור; היא לוקה בחוסר סבירות קיצוני או מהותי; גלום בה עיוות דין, היא לוקה בשגיאה היורדת לשורשו של עניין, ועוד עילות מסוג זה (בג"ץ 4559/94 אישה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(5), 859, 871). 8. כאשר כל עקרונות אלה לנגד עינינו, ניגשנו לבחון את החלטתה של המשיבה להביא בפני בית המשפט המחוזי את הסכם הטיעון אותו גיבשה עם המשיב. כאמור, סבורים המערערים כי נכון היה להעמיד את המשיב לדין כמבצע-עיקרי של רצח קורבנות הפיגוע. אולם, לימוד חומר הראיות הובילנו למסקנה כי לא היה בראיות אלו כדי לבסס הרשעה באותה עבירה, ולפיכך נהגה המשיבה כדין משנמנעה, מראש, מלייחס עבירה זו למשיב. כך היא דעתנו גם ביחס לעבירה של קשירת קשר לבצע רצח, ככל שהיא מתייחסת לפיגוע בקו מס' 37. למסקנה זו הגענו לאור שני מסמכים בחומר החסוי, אותם לצערנו לא נוכל לחשוף משיקולים של ביטחון המדינה, ומאותם טעמים לא ניתן היה להעמיד את משיב 2 לדין בגין ביצוען של עבירות לפי סעיף 329 לחוק העונשין. מאידך, התרשמנו כי היה בראיות בסיס לעבירת הקשר לרצח במובנה הכללי (ללא זיקה לפיגוע), ומסקנה זו מתבססת על הודאת המשיב 2 לפיה הוא תכנן עם שני אחיו לבצע פיגועי התאבדות בישראל, כדי לגרום להרג. לאותה מסקנה הגענו בכל הנוגע לעבירה לפי סעיף 262 לחוק העונשין, אולם, לנוכח העובדה כי עבירה זו זהה באפיה לעבירה אחרת בה הורשע משיב 2 (חיפוי, לפי סעיף 95 לחוק), איננו סבורים כי עניינו של הציבור נפגע כתוצאה מההחלטה שלא לעתור להרשעת המשיב גם בעבירה לפי סעיף 262 לחוק. נותרה אפוא לדיון החלטתה של המשיבה שלא לעתור להרשעת המשיב בעבירה של קשירת קשר לרצח, לה מצאנו, כאמור, בסיס בראיות. אכן, עשיית הצדק חייבה לכאורה לנסות להוכיח גם עבירה זו, אולם הליכה בנתיב זה היתה מחייבת שמיעתן של ראיות והעדתם של עדים, וביניהם כאלה שחשיפתם אינה רצויה. עם זאת, ולו היינו סבורים כי בנסיבותיו של ערעור זה נודעת חשיבות מכרעת להרשעת המשיב גם באותה עבירה, אפשר שהיינו מושיטים למערערים סעד. אולם, לאחר שחזרנו ושקלנו את העניין, דעתנו היא כי החלטת משיבה 1 להסכים למחיקתה של עבירה זו סבירה היא, באשר אינטרס הכלל לא יצא נפגע מאחר ואותו קשר בגינו ניתן היה להעמיד את משיב 1 לדין, נכנס לגדרה של העבירה הכללית של קשירת קשר לסיוע לאויב במלחמה, עבירה בה הורשע, כאמור, המשיב, ואשר העונש הקצוב בצדה עולה עשרות מונים על העונש שנקבע בצדה של העבירה של קשירת קשר לבצע פשע. 9. באשר לסוגיית העונש – הסכם הטיעון לא עסק בו כלל, והצדדים טענו כפי הבנתם, מי לחומרה ומי לקולה. לפיכך, בחינתו של העונש שהושת על המשיב אינה יכולה להיעשות במסגרת בחינת כשרותו של הסכם הטיעון, הואיל וגזירת הדין נמסרה כולה לשיקול דעתו של בית המשפט המחוזי. דרך ההשגה על קולת העונש אפשרית על ידי הגשתו של ערעור מטעם המשיבה לבית משפט זה, כפי שנהג המשיב מטעמים הפוכים, אולם המשיבה בחרה שלא לעשות זאת, וכל שנוכל לומר הוא, כי לאור המסגרת העובדתית והמשפטית הנלמדת מחומר החקירה בו עיינו, נראה לנו כי החלטת המשיבה גם בעניין זה נמצאת במתחם הסבירות. 10. בטרם סיום ראינו צורך לומר את אלה. מאז חודש אוקטובר 2000 שטף את מדינת ישראל מרחץ דמים, אשר גבה מחיר כבד בחיי אדם וגרם לפציעתם של אלפים. היינו עדים לכאבן של המשפחות השכולות, שהוא קודם כל כאבן שלהן, אולם הוא גם כאב שצרב בלבם של כל אישה ואיש בישראל. קצרה ידנו מלהציע מזור לפצעים שנפערו, אך בנסיבות אלו וכדי להקל ולו במעט את נטל האסון הכבד שניחת על המשפחות אשר איבדו את יקיריהן, מצאנו לנכון להיענות לבקשת המערערים ולבחון, בהסכמת המדינה, את חומר החקירה, אף שלהליך שננקט על ידי המערערים בפנינו אין עיגון בסדרי הדין. לאחר ביצוע בדיקה זו נוכל לומר למערערים, ובאמצעותם גם למשפחות האחרות, כי הפיגוע בקו 37 בחיפה נחקר בשקידה רבה על ידי גופי החקירה השונים, וכתוצאה מכך נחשפו אלה אשר עמדו מאחוריו. יתרה מכך, כוחות הביטחון באו חשבון עם יוזמי הפיגוע, ומי שנלכד חי הועמד לדין ונושא בעונשו. לפיכך, ואף שאין בידנו למנוע מהמערערים להוסיף ולהעלות תהיות, נראה לנו, למיטב הבנתנו, כי האפיק המשפטי אשר נועד לחשוף את האמת מוצה עד תום. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' עדיאל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, י"ז באדר ב' תשס"ה (28.3.2005). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04020460_O13.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il