אברהם סימון נ. הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע''מ

פסק-דין בתיק ע"א 2045/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2045/07 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש המערערים: 1. אברהם סימון 2. בת ציון סימון נ ג ד המשיבים: 1. הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע''מ 2. עו"ד יונתן סונדרס, כונס נכסים ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל בחדרה (כב' הרשם ש' רומי) מיום 15.2.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק 12-09702-061 בשם המערערים: בעצמם פסק-דין ערעור על החלטתו של ראש ההוצאה לפועל בחדרה (כב' הרשם ש' רומי) (להלן: הרשם) מיום 15.2.2007, שלא לפסול עצמו מלדון בתיק 12-09702-061. 1. בין הצדדים מתנהלים הליכים למימוש משכנתא, במסגרתם מונה כונס נכסים למימוש הנכס נשוא המשכנתא (להלן: הנכס). בחודש אפריל 2005 ניתנה החלטת הרשם לאישור מכירת הנכס. על החלטה זו הגישו המערערים בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי. בקשת רשות ערעור שהגישו המערערים נדחתה, כמו גם בקשת רשות ערעור שהוגשה לבית המשפט העליון. בחודש מאי 2006 פנו המערערים לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול ההחלטה לאישור המכר עקב תרמית מצד כונס הנכסים וצד ג' שרכש את הנכס. בית המשפט הורה ללשכת ההוצאה לפועל לבחון את טענת התרמית שהעלו המערערים. בעקבות ההחלטה נפתח תיק ההוצאה לפועל, נשוא ההליך שבפניי. הרשם קיים בתיק שני דיונים, במהלכם נשמעו עדויות הצדדים בנוגע לטענת התרמית. ביום 6.2.2007 הגישו המערערים את בקשת הפסלות. בבקשתם טענו המערערים כי התנהלות הרשם בדיונים במסגרתם נבחנה טענת התרמית מטילה צל כבד על תפקודו של הרשם, משום שעולה ממנה כי הרשם גיבש לעצמו מתחילתו של הדיון הראשון עמדה סופית בעניין נשוא הדיון השיפוטי, ואין עוד טעם בניהול ההליך בפניו. לטענת המערערים, פעל הרשם בדיונים בדרכים שונות בכדי לשבש את הליכי בירור טענת התרמית, באופן המעיד כי הרשם פועל ללא לאות בכדי שלא תוכח טענת המערערים לפיה התקבלה החלטתו לאישור המכירה באמצעות תרמית ובגין התרשלות חמורה בתפקידו. כך, לדוגמא, דחה הרשם באופן תמוה את בקשת המערערים להעיד עדים מרכזיים אשר אמורים היו להעיד על כך שמסמכי המערערים נעלמו מתיק ההוצאה לפועל רגע לפני מתן ההחלטה לאישור המכר והוחזרו לתיק על ידי נציגו של כונס הנכסים לאחר מתן ההחלטה לאישור המכר, וקטע את העדות היחידה בעניין זה שכן הותרה מיד עם תחילתה. עוד נטען בהקשר זה כי הרשם מנע מהמערערים הגשת המסמכים שלטענתם הוצאו מהתיק. בנוסף, טענו המערערים, כי הרשם מנע מהם להיות מיוצגים בדיון השני, בכך שדחה את כל בקשותיהם לדחיית מועד הדיון בשל חוסר יכולתו של בא-כוחם להתייצב לדיון, והמערער שהינו החייב ואינו משפטן נאלץ לחקור לבדו את כונס הנכסים. אשר לדיון השני, נטען עוד, כי במסגרתו שובשה חקירת המערער את כונס הנכסים על ידי הרשם, והעד אף הודח על ידי הרשם, וכי הרשם מחק דברים מהפרוטוקול. 2. הרשם, בהחלטה מיום 15.2.2007, דחה את בקשת הפסלות. מרבית טענות המערערים נדחו מהטעם שמדובר בהשגות על החלטות דיוניות ואופן ניהול הדיון, שהמקום להעלותן הוא בפני ערכאת הערעור לא במסגרת בקשת פסלות. כך, למשל, בכל הקשור לטענות בדבר הקצבת משך החקירות מטעם המערערים. בהקשר זה הדגיש הרשם כי לא נחסך כל מאמץ על מנת לקיים את הדיון השני על אף היעדרו של ייצוג מטעם המערערים. צוין כי ניתן למערער זמן רב ומעבר למקובל נוכח העדר הייצוג ושפעת הניירת הכרוכה בדיון. יחד עם זאת, קיימת מגבלת זמן ומובן כי דיון לא יכול להימשך מעבר לאותה מגבלה, ולכן בשלב מסוים נקצב מועד סיום ולאחריו אכן הסתיים הטיעון. הובהר כי הטחת אמירות חסרות שחר במסגרת בקשת הפסלות, כמו הטענה שהרשם הדיח את העד (כונס הנכסים), אינה נעשית לנכונה בשל ציונה בבקשה או בתצהיר, ולא מן הנמנע כי היא תולדה של היעדרו של ייצוג. 3. על החלטה זו הוגש הערעור שבפניי. בערעור חוזרים המערערים על טענותיהם בבקשת הפסלות ומוסיפים כי בעקבות התנהלותו של הרשם בדיון הגישו נגדו תלונה במשטרה, ופעלו להגשת תביעה נזיקית כנגד הרשם ומדינת ישראל על סך של למעלה מ- 1.8 מליון ₪. מכיוון שכך, קמה לטענת המערערים נגיעה אישית של הרשם בתיק, ולכן ראוי שיפסול עצמו מלדון בתיק. נטען כי עצם הגשת התלונה במשטרה והגשת התביעה, גם אם היו מוטעות, יש בהן כדי להשפיע על הרשם ולמנוע ממנו לנהוג באופן אובייקטיבי וללא משוא פנים. זאת בנוסף לעניין האישי הממשי שיש לרשם למנוע חשיפת האמת, אשר יש בה כדי להביא למסקנה שהרשם פעל בחוסר סמכות ובניגוד לדין, התרשל, מעל באמון, שיבש הליכי משפט, הדיח עד וגרם נזקים אדירים למערערים. עוד טוענים המערערים כי בהחלטה מיום 15.2.2007, בעקבות טענה של המערערים לפיה בעת אישור המכירה היה כבר הנכס מכור, קבע הרשם כי אין בסמכותו לדון בזכויות בנכס ובשאלה למי היו שייכות הזכויות בו ערב אישור המכירה. בקביעה זו הודה למעשה הרשם, לטענת המערערים, כי אין באפשרותו למלא אחר החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, שהורה לו לדון בטענות התרמית, בהן כלולה טענה לפיה אישר הרשם מכירה של נכס מכור. משקבע הרשם כי הוא נעדר סמכות כאמור, ראוי לדעת המערערים שיפסול עצמו מלדון בתיק. 4. דין הערעור להידחות. בקשת הפסילה נובעת, רובה ככולה, מחוסר שביעות רצון המערער מהחלטות הרשם ואופן ניהול הדיון על ידו. הלכה היא כי השגות בעניינים אלה מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא במסגרת הליכי פסלות (לעניין החלטות, ראו: ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם, 3.12.1998); ע"א 10619/02 בן עמי נ' קידר (לא פורסם, 30.12.2002); יגאל מרזל דיני פסלות שופט 178-174 (2006)). לעניין אופן ניהול הדיון, ראו: ע"פ 8309/02 רודקו נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 21.10.2002); ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.7.2005)). הלכה זו נכונה, בין היתר, לעניין דחיית הבקשות להעדת עדים והצגת מסמכים, דחיית הבקשה לדחות את מועד הדיון וקיום הדיון ללא שהמערערים יהיו מיוצגים, התערבות הרשם בחקירות, והטענות כנגד הליך אישור המכר והפגמים שנפלו בו. אשר לאופן ניהול הדיון, אציין כי במסגרת האחריות לניהולו של המשפט מוסמך בית המשפט להתערב בחקירות העדים ולחסום נסיונו של בעל דין לפרוץ כל מסגרת סבירה ולהאריך מעבר לכל מידה מקובלת בטיעונים (ע"א 1013/92 הרוש נ' הרוש, פ"ד מו(2) 133 (1992); ע"א 9965/06 קלמס נ' ברדריאן (לא פורסם, 22.4.2007); מרזל, בעמ' 182). על כן, רשאי היה הרשם במקרה הנוכחי להתערב בחקירה על דרך של פסילת שאלות, להתרות במערער על חריגה ממסגרת הדיון, להגביל את משך החקירה ולהעיר הערות שנראו לו נחוצות לצורך ניהול הדיון באופן תקין, יעיל וצודק. בכך לא הביע הרשם כל דעה לגבי התיק לגופו. בנסיבות אלו, ולאור הבהרות הרשם בהחלטתו בבקשת הפסלות, לא מצאתי יסוד לטענת המערערים, כי ההחלטות שקיבל הרשם בעניינם, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות לגופן, ולעניין זה אין אני נדרשת, ואופן ניהול הדיון על ידו, מקימים עילת פסלות, ומעוררים את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערערים. 5. אשר להגשת התלונה והתביעה כנגד הרשם, כבר נפסק כי עצם הגשת תלונה או תביעה כנגד שופט אין בה, כשלעצמה, כדי להביא לפסילתו, שכן אין הן יוצרות אצל שופט מקצועי חשש ממשי למשוא פנים (רע"ב 2028/02 שוטיכין נ' שרות בתי הסוהר (לא פורסם, 17.3.2002); מרזל, בעמ' 228-225). הטעם לכלל זה הוא כי כל תוצאה אחרת תיתן בידי בעל דין או עורך דין כלי לפסילת שופט ולמניפולציה של היושב בדין ללא כל תשתית או יסוד בדין, אלא רק על ידי הגשת תלונה או תביעה שיכול שאין בה ממש ((ע"א 5714/97 מזור נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 14.10.1997); ע"א 107/01 נרקיס נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 22.2.2001); מרזל בעמ' 226-225). יש לבחון את נסיבות המקרה, ובכלל זה את אופי התלונה או התביעה ואת השלב הדיוני בו היא נמצאת, את הקשר בינה לבין ההליך הנדון ואת השאלה אם יש עילת פסילה בעובדות המשמשות בסיס לתלונה או לתביעה, כמו למשל, התנהגות פסולה של השופט (ע"א 7254/97 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד נה(1) 449 (1998)). עוד יש מקום לבחון אם הגשת התלונה או התביעה נועדה לגרום לפסילת השופט. במסגרת זו ניתן לבחון את המועד להגשת בקשת הפסלות והמועד להגשת התלונה או התביעה כנגד השופט, ואף את השאלה אם יש ממש בתלונה או בתביעה על פניה. במקרה הנוכחי אין באירועים שביסוד התלונה והתביעה כדי לבסס, כשלעצמם, עילה לפסלות הרשם. מהחומר עולה כי עיקרן בהחלטות שיפוטיות שניתנו על ידי הרשם במסגרת ההליך, ואופן ניהול הדיון על ידו. מבירור שערכתי עולה כי התביעה הנזיקית נדחתה על הסף בהחלטה מיום 30.5.2007. בהחלטתו קבע בית המשפט כי הוא אינו מוצא כי הרשם פעל תוך חריגה קיצונית ומגמתית מסמכותו או לחילופין במזיד, ולכן דין התביעה כנגדו להידחות על הסף מפאת חסינותו. עוד נדחתה התביעה על הסף מהטעם שהסעדים המבוקשים בה, כמו להורות על ביטול החלטות שנתן הרשם, להורות על העברת תיק ההוצאה לפועל לבית המשפט המוסמך, ולבטל פעולות שנעשו בעקבות החלטות הרשם, אינן בסמכותו העניינית של בית המשפט אליו הוגשה התביעה. זאת ועוד, נקבע כי לא רק שהתביעה הוגשה לבית המשפט שאינו מוסמך, אלא שהדרך בה נקטו המערערים אינה הדרך הנכונה על פי החוק והתקנות. נקבע כי מאחר ואין בנמצא בית משפט או בית דין אחר אשר הסעדים המבוקשים מצויים בסמכותו, אין מנוס מלהורות על דחיית התביעה. עוד צוין כי התביעה אינה מגלה כל עילה, שכן גם אם יוכחו כל טענותיהם של המערערים, עדיין לא יהא בכך כדי להצדיק מתן הסעדים המבוקשים. בנסיבות אלו, ונוכח העובדה שהמערערים לא היו מיוצגים בתביעה, חזקה כי הרשם יוכל להתעלם מעצם הגשתה של אותה תביעה, ולדון בעניינם של המערערים ללא משוא פנים. אשר על כן, הגעתי למסקנה כי אין בעצם הגשת התלונה והתביעה משום עילה לפסילתו של הרשם. 6. לבסוף, גם טענותיהם של המערערים בעניין החלטתו של הרשם בנוגע לסמכותו לדון בשאלת הזכויות בנכס אין מקומן במסגרת הליכי פסלות. אפשר שבראייתם של המערערים נוצר חשש, כי החלטות בית המשפט, כמו גם אופן ניהול על ידו, וכן הגשת התלונה והתביעה כנגד הרשם, והחלטתו של הרשם בנוגע לסמכותו להידרש לזכויות בנכס, מצביעים על קיום משוא פנים כלפיהם. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות (ע"א 3484/01 באן נ' באן (לא פורסם, 28.6.2001); ע"א 7857/04 צ'רטוק נ' וינקלר (לא פורסם, 7.12.2004); מרזל, בעמ' 115). אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"א בטבת התשס"ח (30.12.2007). ה נ ש י א ה _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07020450_N07.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il