הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים נ. מצדה פרנצ'יסז בע"מ

החלטה בתיק רע"א 2042/15 בבית המשפט העליון רע"א 2042/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות המבקשת: הרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים נ ג ד המשיבים: 1. מצדה פרנצ'יסז בע"מ 2. ארכימדס השקעות ופיתוח בע"מ 3. ארכידמס מצדה החזקות בע"מ 4. מצדה אואזיס בע"מ 5. מצדה גורמה בע"מ 6. מצדה בוטיק בע"מ 7. הולילנד החויה החדשה בע"מ 8. מצדה הפקות אירועים בע"מ 9. ערן גולן השקעות ופיתוח (2000) בע"מ 10. ערן גולן חצור 11. יחיאל חצור (פורמלי) 12. גל חצור (פורמלי) 13. אהוד חצור (פורמלי) בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 19.2.2015 בת.א. 5394-06-14 שניתנה על ידי כבוד השופטת ד"ר מ' אגמון-גונן בשם המבקשת: עו"ד איל רוזובסקי; עו"ד א' אמרה; עו"ד ל' רייכרט בשם המשיבים 10-1: עו"ד אלי זהר; עו"ד אבישי חלפון; עו"ד מאיה יעקובי פסק-דין בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת מ' אגמון-גונן) מיום 19.2.2015 בה התקבלה בקשת המשיבים 10-1 למתן צו מניעה זמני, והחלטתו מיום 24.2.2015 בה אושרה הפקדת העירבון בבקשה בעשרה תשלומים שווים. 1. המשיבה 1 היא הזכיין הראשי בגן הלאומי מצדה (להלן: הגן הלאומי), המשיבות 9-2 הן חברות הקשורות אליה, והמשיב 10 הוא בעל השליטה במשיבות 9-1 (להלן: המשיבים). המשיבים מפעילים חנות נוחות, מרכז הזמנות ומסעדות בשטחים מסחריים ייעודיים בגן הלאומי מצדה מכוח הסכם זיכיון שנכרת בינם ובין המבקשת (להלן: ההסכם או הסכם הזיכיון). בין הצדדים התגלע סכסוך וביום 1.6.2014 שלחה המבקשת מכתב למשיבים בו הודיעה להם על ביטול הסכם הזיכיון. ביום 2.6.2014 הגישו המשיבים תביעה לבית המשפט המחוזי לאכיפת ההסכם ולפיצוי כספי בסך של 50 מיליון ש"ח על הנזקים שהסבה להם לטענתם המבקשת. ימים ספורים לאחר מכן (ביום 5.6.2014) אף הודיעו המשיבים למבקשת כי החליטו לממש את האופציה הנתונה להם על פי הסכם הזיכיון ולהאריכו בחמש שנים נוספות החל מיום 31.12.2014. המבקשת מצידה הגישה תביעה שכנגד והודעת צד ג' נגד המשיבים 13-11 (שלא היו צד להליך נושא הבקשה דנן). כמו כן הגישה המבקשת ביום 12.6.2014 תביעת פינוי נגד המשיבים לבית משפט השלום בתל אביב-יפו (ת"א 23766-06-14) (להלן: תביעת הפינוי הראשונה), בה עתרה לפנות את המשיבים מהשטחים המוחזקים על ידם בגן הלאומי בשל הפרת הסכם הזיכיון. המשיבים עתרו לסילוק תביעת הפינוי על הסף וביום 10.12.2014 קיבל בית משפט השלום את הבקשה. סמוך לאחר מכן, הגישה המבקשת לבית משפט השלום בתל אביב-יפו תביעה נוספת לפינוי המשיבים (תא"ק 31744-01-15) (להלן: תביעת הפינוי השנייה), וכן הגישה ערעור על פסק הדין המסלק על הסף את תביעת הפינוי הראשונה (ע"א 47503-01-15). 2. ביום 7.9.2014, בטרם סולקה על הסף תביעת הפינוי הראשונה, הגישו המשיבים בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המבקשת להתנגד לקיום אירועים בשטחים הייעודיים בגן הלאומי. בהחלטתו מיום 11.9.2014 קיבל בית המשפט המחוזי את הבקשה במעמד צד אחד ובדיון שהתקיים במעמד הצדדים ביום 19.10.2014, הושג ביניהם הסדר דיוני חלף צו המניעה, לפיו יתאפשר למשיבים לקיים אירועים שונים בתנאים שהוסכמו ביניהם. כחודשיים לאחר מכן דרשה המבקשת בכתב כי המשיבים יפנו את השטחים המוחזקים על ידם בגן הלאומי, ובעקבות כך הגישו המשיבים ביום 1.1.2015 בקשה בהולה למתן צו מניעה זמני במעמד צד אחד, בה ביקשו לאסור על המבקשת לפנות אותם או את ציודם מהגן הלאומי ולנתק את השירותים שהיא מספקת להם. בית המשפט המחוזי נעתר לבקשה והוציא צו ארעי כמבוקש, בכפוף להפקדת ערבון בסך של 75,000 ש"ח וקבע דיון בבקשה במעמד הצדדים. בטרם התקיים הדיון הגישו המשיבים בקשה למחיקת הבקשה, בציינם כי נוכח הגשת תביעת הפינוי השנייה והערעור על פסק הדין בתביעת הפינוי הראשונה, מנועה המבקשת ממילא מלנקוט בהליכי פינוי נגדם, לרבות הליכים השקולים לפינוי כמו ניתוק המבנים המוחזקים על-ידם מזרם החשמל. המבקשת מצידה עמדה על זכותה לנתק את התשתיות השונות למבנים של המשיבים, משום שלטענתה הם אינם משלמים לה תמורת השימוש בהן. נוכח העמדות המנוגדות שהציגו הצדדים בסוגיה זו, קבע בית המשפט בהחלטתו כי ככל שהמבקשת עומדת על כוונתה לנתק את התשתיות למבני המשיבים יש מקום לדון בסעד הזמני המבוקש והורה למבקשת להודיע האם היא מוכנה להשאיר את המצב על-כנו עד למתן פסק דין חלוט בהליכי הפינוי השונים. בתגובה הודיעה המבקשת כי היא עומדת על קיום הדיון בבקשה למתן צו המניעה הזמני. הדיון התקיים, אפוא, ביום 16.2.2015 ובמהלכו נחקרו המצהירים מטעם הצדדים. 3. בהחלטתו מיום 19.2.2015, שניתנה בעקבות אותו הדיון, קיבל בית המשפט את הבקשה למתן צו המניעה הזמני. בית המשפט קבע כי קיים קושי בשלב זה להעריך את סיכויי התביעה שהגישו המשיבים, בהינתן מורכבות הסכסוך והטענות הרבות שמעלה כל אחד מן הצדדים. בית המשפט הוסיף כי מכתבי הטענות שהוגשו ומן העדויות ששמע עולה כי קיימת מחלוקת אמיתית בין הצדדים לעניין זכויותיהם וחובותיהם על פי ההסכם, וכי אין מדובר בתובענת סרק. במצב דברים זה, כך נקבע, למבקשת אין זכות לעשיית דין עצמית בדרך של ניתוק המים והחשמל, ועליה לנקוט בהליכים משפטיים כמקובל. בית המשפט הוסיף וציין כי הנטייה היא שלא לאפשר פינוי או מהלך השקול לפינוי טרם שניתן פסק דין חלוט לפינוי ובענייננו הדבר מקבל משנה תוקף שכן המבקשת היא רשות מנהלית החבה בחובות הגינות ותום לב מוגברות. אשר למאזן הנוחות קבע בית המשפט כי אין ספק שניתוק התשתיות יכול לפגוע קשות במשיבים ולחסל את עסקיהם בגן הלאומי והדבר יוביל לפגיעה גם בעשרות העובדים המועסקים על ידם וכן בספקים ובנותני השירותים לעסקים אלה. עוד ציין בית המשפט כי ניתוק התשתיות יוביל לפגיעה בציבור המבקרים בגן הלאומי שלא יקבל שירותים בסיסיים שניתן לצפות לקבלם באתר בסדר גודל כזה. על כן קבע בית המשפט כי מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובת המשיבים והוא הוסיף וקבע כי טענת המבקשת לפיה המשיבים אינם משלמים את דמי הזיכיון ואת החשבונות השוטפים בגין שהותם באתר אינה משנה את מאזן הנוחות שכן גם אם תתקבל טענת המבקשת לפיה המשיבים חבים לה כספים, היא לא פירטה מדוע יש בכך כדי להטות את מאזן הנוחות לטובתה. צו המניעה, כך נקבע, נועד לשמור על המצב הקיים לטובת ביצועו של פסק הדין ואם ייפסקו כספים לטובת המבקשת, המשיבים ישלמו אותם אך מנגד אם ינותקו המשיבים מהתשתיות, לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו גם אם התביעה תתקבל. בית המשפט נתן אפוא צו מניעה זמני האוסר על המבקשת לפנות את המשיבים ואת ציודם מהגן הלאומי מצדה, והאוסר על המבקשת או מי מטעמה לנתק את השירותים המסופקים למתחם המוחזק על ידי המשיבים. כן הוסיף בית המשפט וקבע כי "הצו הזמני יעמוד בתוקפו עד לקבלת פסק דין חלוט (בכל הערכאות) בתביעת הפינוי המורה על פינוי המשיבים או עד החלטה אחרת של בית משפט זה". עם זאת הוסיף בית המשפט כי המבקשת הוכיחה שבכל חודש משתמשים המשיבים בתשתיות שונות (מים, חשמל, פינוי אשפה) בסכומים נכבדים ולכן הורה כי הצו יעמוד בתוקפו בכפוף להפקדת 500,000 ש"ח שנועדו להבטיח את תשלום החשבונות השוטפים של המשיבים, וזאת בנוסף לעירבון בסך 75,000 ש"ח שהפקידו המשיבים כתנאי למתן הצו הארעי. לעניין זה קבע בית המשפט כי בקביעת העירבון התחשב בכך שהחשבונות השוטפים בגין שהות המשיבים באתר מסתכמים בסך של 50,000 ש"ח בחודש וכי לא יינתן פסק דין בתביעה עד תום השנה האזרחית והוסיף כי ככל שעד ליום 31.12.2015 לא תינתן החלטה המבטלת את הצו הזמני, תוכל המבקשת לעתור להגדלת העירבון. עוד חייב בית המשפט את המבקשת בהוצאות המשיבים בבקשה בסך 100,000 ש"ח, בציינו כי הדיון בבקשה היה מיותר שכן ניתוק התשתיות שקול לפינוי, ונוכח הצעתו למבקשת טרם הדיון בבקשה וגם במהלכו להסכים למתן הצו הזמני בכפוף לתשלום 50,000 ש"ח מדי חודש. אך משזו עמדה על קיום הדיון ראה בית המשפט לנכון לחייבה לשאת בהוצאות הריאליות של המשיבים, אשר הצהירו כי זהו שכר טרחת עורך-דינם בגין הטיפול בבקשה. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 24.2.2015 נעתר בית המשפט לבקשת המשיבים לפרוס את סכום העירבון שנקבע להפקדות בסך של 50,000 ש"ח מדי חודש. עם זאת הוסיף בית המשפט וקבע כי הסכום הכולל (500,000 ש"ח) הוא הסכום שנקבע וכי גם אם תסתיים התובענה קודם לכן, מנועות המשיבות מלטעון לסכום נמוך יותר. 4. מכאן הבקשה שלפניי המופנית כלפי ההחלטות מיום 19.2.2015 ומיום 24.2.2015. המבקשת טוענת כי בית המשפט אינו מוסמך ליתן סעד הנוגע לחזקה ושימוש, שכן העניין נתון לסמכות בית משפט השלום, ומכל מקום, אין לו סמכות ליתן סעד החולש גם על הליכים אחרים. עוד טוענת המבקשת כי אין קשר בין הסעד שניתן לבין עילת התביעה וכי בית המשפט נתן למעשה צו לאכיפת הסכם הזיכיון וזאת למרות שבין המשיבים למבקשת אין עוד יחסי אמון, מבלי שדן בשאלה אם ההסכם פקע ומבלי שחייב את המשיבים לשלם כנגד הזיכיון את דמי הזיכיון ואת התשלומים עבור השירותים המוענקים להם. לשיטת המבקשת מאזן הנוחות נוטה אף הוא לטובתה שכן נזקם של המשיבים הוא כספי, ובית המשפט לא בחן את הנזק שייגרם להם אם ישלמו עבור השירותים שהם צורכים בפועל או אם לא יוארך הסכם הזיכיון. כמו כן טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט בקובעו כי נזקה כספי בלבד, שכן הנזק המתמשך העלול להיגרם לגן הלאומי בגין שימוש לא מורשה הוא למשל בירידת קרנו התיירותי של הגן הלאומי, והיא סבורה כי היה על בית המשפט לבחון גם את סיכויי גביית הכספים מהמשיבים. לטענת המבקשת, לכל הפחות היה על בית המשפט לחייב את המשיבים לשלם את מלוא דמי הזיכיון החודשיים והחשבונות בגין צריכת השירותים המסופקים להם המסתכמים לטענתם ב-130,000 ש"ח מדי חודש. עוד טוענת המבקשת כי שגה בית המשפט כאשר המיר במעמד צד אחד את העירבון, שנועד לכסות את נזקיה והתיר למשיבים להפקידו בעשרה תשלומים חודשיים בלא שניתנה לה הזדמנות לטעון את טענותיה בעניין זה. 5. המשיבים מצידם סומכים ידיהם על החלטתו של בית המשפט המחוזי וטוענים כי המבקשת מנועה מלטעון להיעדר סמכות של בית המשפט המחוזי לדון בבקשה, שכן היא זו שעמדה על כך שבית המשפט המחוזי ידון בה חרף תביעת הפינוי השנייה שהגישה, במסגרתה לא עתרה לסעדים זמניים כלשהם. המשיבים מוסיפים כי הסעד המבוקש נגזר מעילת התביעה העיקרית שהיא אכיפת הסכם הזיכיון, וברי כי פינויים מן המתחם ייתר את הדיון בסעד זה ומכל מקום לבית המשפט המחוזי סמכות לתתו מכוח סמכותו הנגררת המעוגנת בסעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. המשיבים סומכים ידיהם גם על קביעותיו של בית המשפט המחוזי לעניין סיכויי התביעה ומוסיפים כי מימוש הסכם הזיכיון דנן אינו דורש מידה מוגברת של אמון בין הצדדים ועל כן, אין ממש בטענת המבקשת לפיה קיים קושי באכיפת הסכמים מסוג זה. המשיבים מבקשים לאמץ את נימוקיו של בית המשפט המחוזי גם לעניין מאזן הנוחות ומוסיפים כי ניסיונה של המבקשת במסגרת הבקשה דנן לטעון לנזק נוסף בשל אבדן דמי הזיכיון, מעבר לתשלום בגין צריכת השירותים, מהווה שינוי חזית ומכל מקום הוא אינו שקול לנזק הכספי שנגרם למשיבים כתוצאה מהתנהלות המבקשת. אשר לפריסת העירבון טוענים המשיבים כי העירבון נקבע בהתחשב בחשבונות החודשיים ולכן פריסתו מגשימה את תכליתו. עוד טוענים המשיבים כי מלוא סכום העירבון יופקד בסופו של יום בבית המשפט ולכן המבקשת אינה ניזוקה מהפריסה ואם יחדלו מהפקדתו – יפקע הצו. להשלמת התמונה יצוין כי ביום 21.4.2015 פטרתי את המשיבים 13-11 מהגשת תשובה בבקשה דנן, לבקשתם. 6. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה החלטתי לעשות שימוש בסמכותי ולדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. כמו כן החלטתי לדחות את הערעור ברובו למעט בסוגיה אחת אשר תפורט להלן. הלכה היא כי לערכאה הדיונית מסור שיקול דעת רחב בדונה בבקשות לסעדים זמניים וערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות אלה למעט במקרים חריגים (ראו למשל רע"א 1668/11 לוי נ' דור אלון אנרגיה בישראל (1988) בע"מ, פיסקה 3 (27.7.2011)) (להלן: עניין לוי). המקרה דנן אינו נמנה עם מקרים חריגים אלה. בית המשפט הביע את דעתו הזהירה בכל הנוגע לסיכויי התביעה לאחר ששמע את המצהירים ובחן את הראיות כנדרש בשלב הביניים שבו מדובר, ואיני רואה מקום להתערב במסקנותיו לעניין זה (ראו רע"א 3569/10 אלו עוז בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פיסקה 10 (28.6.2010)). אחת התכליות העיקריות שלהן נועדו הסעדים הזמניים היא שימור המצב הקיים עד להכרעה בהליך העיקרי, על מנת להבטיח כי ניתן יהיה לבצע את פסק הדין לכשיינתן (עניין לוי, שם). בענייננו קבע בית המשפט המחוזי ובצדק, כי אי מתן הסעד הזמני המבוקש עלול לסכל את ביצוע פסק הדין, ככל שתביעת המשיבים תתקבל ועל-כן מאזן הנוחות נוטה באופן מובהק לטובתם. הטענות שהעלתה המבקשת בהקשר זה לפיהן לא היה זה בסמכותו של בית המשפט המחוזי ליתן את צו המניעה שניתן, אין בהן ממש שכן הצו הזמני שניתן קשור קשר הדוק לסעד שנתבקש בהליך העיקרי, והוא - אכיפת הסכם הזיכיון. הטענה הנוספת שהעלתה המבקשת בדבר הקושי הקיים באכיפת הסכם מסוג זה אף היא אין בה כדי להכשיל את מתן הצו המבוקש ואת התביעה כולה כבר בשלב זה שכן, בלא לקבוע מסמרות בעניין, נראה לכאורה כי אין מדובר ב"שירות אישי" (ראו: סעיף 3(2) לחוק החוזים (תרופות), התשל"א-1970) או בסוג החוזים המבוססים על שותפות עסקית או על יחסי אמון מיוחדים בגינם אין לכפות על הצד האחר להמשיך ולקיים את ההסכם לאחר שהיחסים בין הצדדים עלו על שרטון (ראו למשל: רע"א 5843/05 איגוד ערים לאיכות הסביבה דרום יהודה נ' שרון דן השקעות בע"מ, פסקה 6 (13.12.2005); רע"א 3031/97 ארז שיווק והפצת סיגריות (1992) בע"מ נ' ש. שמיע (6.7.1997); רע"א 7246/11 חיים לוי סוכנות רכב ומוסך איזורי ירושלים (1998) בע"מ נ' קרסו מוטורס בע"מ, פיסקה 7 (16.1.2012)). כמו כן לא ראיתי מקום להתערב בסכום שנדרשו המשיבים להפקיד כתנאי לתוקפו של הצו. אשר לטענת המבקשת כי יש לחייב את המשיבים בתשלום דמי הזיכיון. דמי הזיכיון האמורים מהווים נדבך עיקרי בסכסוך בין הצדדים ולטענת המבקשת המשיבים אינם משלמים את דמי הזיכיון ("דמי ההרשאה") עוד משנת 2010, אך מהלך הביטול של הסכם הזיכיון מצידם ננקט רק ביוני 2014 והתביעה הכספית לתשלום החוב הנטען הוגשה כתביעה שכנגד רק לאחר שהמשיבים תבעו את אכיפת ההסכם. המבקשת לא הציגה בשלב זה הסבר להתנהלותה זו ומשכך, לכאורה, מדובר בשיהוי הפועל לחובתה. זאת ועוד - בית המשפט המחוזי קבע כי ההליך שבפניו מעלה מחלוקת אמיתית הקיימת בין הצדדים באשר לזכויות ולחובות על-פי ההסכם. כל אחד מן הצדדים מודה כי הוא מחזיק בכספים השייכים לצד שכנגד ומעלה טענות שונות לעניין זה (קיזוז מחד גיסא ו"זוטי דברים או "סכומים זניחים" מאידך גיסא). העובדה כי סוגיית דמי הזיכיון עומדת במוקד המחלוקת העסקית שבין הצדדים, אותה תיאר בית המשפט קמא כמחלוקת מורכבת, תומכת בגישתו של בית המשפט קמא שלא ראה מקום לחייב בשלב זה את המשיבים להפקיד את דמי הזיכיון בנוסף לסכומים עבור השימוש בתשתיות. תמיכה נוספת למסקנה זו ניתן למצוא בעובדה עליה עמדתי לעיל והיא כי המבקשת לא נקטה נגד המשיבים מהלך כלשהו עד יוני 2014, עת הודיעה על ביטול הסכם הזיכיון, למרות שעל פי טענתה דמי הזיכיון לא שולמו לה על-ידי המשיבים מאז שנת 2010. זאת ועוד - ככל שהמבקשת תגיע למסקנה שהתשלומים עבור השימוש בתשתיות גבוהים מן הסכום שעל הפקדתו הורה בית המשפט קמא, פתוחה בפניה הדרך לעתור לבית המשפט בבקשה לעיין מחדש בצו שניתן (תקנה 368 לתקנות סדר הדין האזרחי), ופתח זה נפתח בפניה גם בהחלטה גופה. אשר להחלטה להמיר את העירבון בהפקדה של 50,000 ש"ח בעשרה תשלומים - אכן היה מקום לקבל את תשובת המבקשת לבקשה טרם קבלת ההחלטה בה, אך בנסיבות העניין ומשעיינתי בטענות שהעלתה המבקשת לגופה של הפריסה, לא מצאתי כי יש מקום לביטול ההחלטה בעניין זה משום שהפגיעה בזכותה הדיונית של המבקשת לא הובילה במקרה דנן לפגיעה כלשהי בזכות מהותית שלה. 7. בסוגיה אחת ראיתי עם זאת מקום לקבל את טענת המבקשת והיא נוגעת להיקף תחולתו של הצו הזמני שניתן. כזכור קבע בית המשפט המחוזי כי "הצו הזמני יעמוד בתוקפו עד לקבלת פסק דין חלוט (בכל הערכאות) בתביעת הפינוי המורה על פינוי המשיבים או עד החלטה אחרת של בית משפט זה". החלת הצו הזמני על הליכים אחרים המתנהלים בפני ערכאות אחרות עד למתן פסק דין חלוט בהליכים דנן אין לה מקום. המשמעות היא למעשה עיכוב ביצוע מראש של פסק-דין לטובת המבקשת בתביעת הפינוי, ככל שיינתן, וזאת בניגוד להוראות סדר הדין בעניין עיכוב ביצוע פסקי דין (תקנה 467 לתקנות סדר הדין האזרחי). על-כן על הצו לצמצם עצמו אך להליך העיקרי שבמסגרתו ניתן הצו והוא יעמוד בתוקפו עד להחלטה אחרת בהליך זה. 8. לפני סיום ראיתי להוסיף הערה הנוגעת להיקף כתבי הטענות שהוגשו בבקשה דנן. תקנה 414 לתקנות סדר הדין האזרחי מצווה על בעלי הדין לפרט בצורה תמציתית את נימוקי ההתנגדות להחלטה שעליה הם מערערים. החלטתו של בית המשפט המחוזי אחזה שישה עמודים שארבעה מתוכם עסקו בתיאור העובדות וטענות הצדדים. בלא שום יחס, נפרשה הבקשה דנן על-פני 23(!) עמודים ואילו התשובה לבקשה מחזיקה 46(!) עמודים. הצדדים הוסיפו וצירפו לכתבי בי דין כרכים עבי כרס ובהם מאות עמודי נספחים, שרובם אינם קשורים כלל לבקשה. בכך הכבידו הצדדים שלא לצורך וללא כל הצדקה על בית המשפט בבחינת "כל המרבה הרי אין זה משובח", במקום להציג טיעון תמציתי וממוקד כנדרש. ואני תוהה האם החיוב בהוצאות לאוצר המדינה הוא הפתרון היחיד לכך? (ראו רע"א 1671/15 אלמליח נ' עיריית לוד (17.5.2015)). הערעור מתקבל בחלקו, כאמור בפסקה 7 לעיל. אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏ט"ז בסיון התשע"ה (‏3.6.2015). ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15020420_V04.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il