רס"מ ג'דאללה חרב נ. ראש אגף משאבי אנוש משטרת ישראל

פסק-דין בתיק עע"ם 2042/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בענינים מנהליים עע"ם 2042/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט נ' סולברג המערער: רס"מ ג'דאללה חרב נ ג ד המשיב: ראש אגף משאבי אנוש משטרת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים מיום 5.03.2012 בעת"מ 16480-02-12 שניתן על ידי כבוד השופט י' שפירא תאריך הישיבה: ד' בטבת תשע"ג (17.12.12) בשם המערער: עו"ד ע' סבוראי; עו"ד ס' האוזמן בשם המשיב: עו"ד ר' לוי פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (השופט י' שפירא) בעת"מ 16480-02-12 מיום 5.3.2012, במסגרתו נדחתה עתירתו של המערער שביקש למנוע את פיטוריו ממשטרת ישראל, בעקבות הרשעתו בבית דין משמעתי בהתנהגות שאינה הולמת. תמצית העובדות וההליכים הקודמים 1. המערער שירת במשטרת ישראל במשך כ-18 שנים, תחילה בשירות סדיר במשמר הגבול ובהמשך בשירות קבע, כשדרגתו הנוכחית רס"מ. ביום 19.5.2010 נסע המערער ברכבו הפרטי בכביש 557 לכיוון מחסום טייבה, ואסף לרכבו טרמפיסטית תושבת ג'נין (להלן: פלונית), שביקשה להגיע לאום אל פאחם. בהגיעם למחסום, נתבקשו השניים בידי החיילת במחסום להציג תעודות מזהות. המערער הציג תעודת שוטר, וכאשר נוכח לדעת כי אין ברשות פלונית תעודה מזהה (כאשר על פי כתב האישום המשמעתי הבין המערער בשלב זה כי פלונית היא שוהה בלתי חוקית), אמר לחיילת כי הנוסעת שעימו היא אשתו, זאת "בלהט הרגע ומתוך רצון לעבור את המחסום ולא להסתבך עוד", לשון כתב האישום המשמעתי. שוטרי המחסום עיכבו את השניים, ולאחר חיפוש שערכו בחפציה של פלונית, התברר כי מדובר בתושבת ג'נין שניסתה להיכנס שלא כדין לשטחי מדינת ישראל. לאחר שנתגלתה זהותה של פלונית, ביקש המערער מן החיילים במחסום שישחררו אותו וכי לא ידווחו לממונים עליהם על שהתרחש על מנת ש"לא יסתבך". 2. בעקבות האירוע הוגש כנגד המערער כתב אישום פלילי לבית משפט השלום. במסגרת הסדר טיעון בהליך הפלילי סיכמו הצדדים כי כתב האישום הפלילי נגד המערער יימחק, ובתמורה יודה המערער במיוחס לו בכתב אישום משמעתי. בהתאם להסדר הטיעון, הודה המערער במסגרת ההליך המשמעתי בעובדות כתב האישום, וביום 19.5.2011 הורשע בעבירה של התנהגות שאינה הולמת שוטר לפי סעיף 3 לתוספת הראשונה לחוק המשטרה (דין משמעתי בירור קבילות השוטרים והוראות שונות), התשס"ו-2006 (להלן: חוק המשטרה). בית הדין המשמעתי החליט לכבד את הסדר הטיעון, שהתייחס אף לרכיב העונש, והטיל על המערער נזיפה חמורה והורדה בדרגה למשך שלושה חודשים. 3. בעקבות הרשעתו המשמעתית, זומן המערער ביום 17.7.2011 לשימוע לפני רפ"ק מיכל זוכוביצקי-שומר, במסגרתו ניתנה לו הזדמנות להגיב להחלטת המשיב ניצב ירון בארי, ראש אגף משאבי אנוש במשטרה (להלן: המשיב), לשקול את פיטוריו משורות המשטרה. במהלך השימוע היה המערער מיוצג, וטען טענותיו בהרחבה. ביום 3.1.2012 נערך למערער (בהסכמתו) ראיון בטרם קבלת ההחלטה בעניינו, לפני המשיב. ביום 29.1.2012 החליט המשיב להורות על פיטורי המערער מהמשטרה, זאת בהתאם לסמכות הנתונה למפכ"ל המשטרה לפטר שוטר מכוח סעיף 10(2) לפקודת המשטרה [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת המשטרה), שהואצלה לראש אגף משאבי אנוש בהתאם להוראת סעיף 7 לפקודת המשטרה. ההליכים לפני בית המשפט לעניינים מינהליים 4. המערער עתר לבית המשפט לעניינים מינהליים לביטול ההחלטה על פיטוריו מחמת היותה, כך לטענתו, בלתי סבירה ובלתי מידתית. לשיטתו, האירוע העומד בבסיס החלטת הפיטורין כשלעצמו אינו מצדיק את פיטוריו, זאת בהתחשב בתרומתו רבת השנים למדינה, ובשים לב להצטיינותו – שנמשכה אף לאחר קרות האירוע. המערער הוסיף וטען כי לא נשקלו בעניינו חלופות מינהליות חריפות פחות, המגשימות גם הן את האינטרס הציבורי. 5. המשיב מצידו גרס כי ההחלטה על פיטורי המערער הינה סבירה ומידתית, ובוודאי אינה מצדיקה התערבות שיפוטית. המשיב עמד על כך כי ההחלטה התקבלה לנוכח תפיסתם של ראשי המערכת המשטרתית את תפקיד השוטר ואת המצופה משוטר מן ההיבט ההתנהגותי. עוד נטען כי התנהגות המערער מעידה על חוסר התאמתו להמשך שירות במשטרה; המערער הורשע בדין משמעתי בעבירה של התנהגות שאינה הולמת שוטר – שהינה עבירה שיש עימה קלון. המשיב הוסיף וטען כי בטרם הוחלט על פיטוריו של המערער נבחן עברו במשטרה לרבות הערכות מפקדיו. באשר לסנקציה שננקטה ציין המשיב כי חומרת נסיבות האירוע לא איפשרה להורות על סנקציה מינהלית פוגענית פחות מזו שננקטה כלפי המערער. יוער כי במהלך הדיון לפני בית המשפט לעניינים מינהליים גרס המערער כי אין לקבל את עמדת המשיב לפיה יש בעבירה המשמעתית שביצע משום קלון. לטענתו, החלטה על קלון צריכה להתקבל על ידי פורום משמעתי או גורם שיפוטי, ולא על ידי המשיב עצמו. מנגד טען המשיב כי במהלך השימוע נאמר למערער כי הוא הורשע בעבירה שיש עימה קלון, והמערער לא טען בנושא זה. משכך, טען המשיב כי המערער מושתק מלטעון טענות לעניין זה. כמו כן ציין המשיב שלבית הדין המשמעתי אין סמכות להורות כי יש בעבירה קלון. לשיטתו, סמכות זו מסורה לגורמי המשטרה מכוח סעיף 9ג לפקודת המשטרה ומכוח פקודת הקבע 06.01.021 – אמצעי משמעת מינהליים – אנשי משטרה חשודים בביצוע עבירה או שהוכרע דינם (להלן: פקודת הקבע). פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים 6. בפסק דינו קבע בית המשפט לעניינים מינהליים כי דין העתירה להידחות שכן לא נפל בהחלטת הפיטורין פגם מינהלי היורד לשורש העניין, באופן המצדיק התערבות שיפוטית. תחילה ציין בית המשפט כי ממסכת העובדות נראה שהעבירה בה הורשע המערער בדין משמעתי נושאת עימה קלון. לעמדת בית המשפט, מעשיו של המערער פוגעים פגיעה ממשית באמות המידה המוסריות המחייבות איש משטרה ועונים בכך להגדרת המעשים שיש עימם קלון על פי סעיף א(4) לפקודת הקבע. עוד צויין כי ההחלטה על פיטורי המערער עולה בקנה אחד עם הקבוע בסעיף ב(2)(א) לפקודת הקבע, לפיו: "איש משטרה שהורשע בעבירה שיש עימה קלון – יפוטר מן השירות". בית המשפט ציין כי ההנחה היא שהסעיף הנ"ל אינו "חוסם" את שיקול דעתו של הגורם המוסמך לסטות מעמדה זו בהימצא נסיבות מתאימות לכך, אך הסביר כי ההוראה משקפת את דרך הפעולה המקובלת במצבים מעין אלו. בית המשפט הוסיף וציין כי לנוכח הפגיעה במערער ולנוכח שירותו המצטיין במשטרה, נדרש לבסס את ההחלטה על פיטוריו בראיות, ולהצדיקה במישור הנורמטיבי. בהקשר זה קבע בית המשפט כי ההחלטה שנתקבלה בעניינו של המערער הינה מידתית וסבירה. באשר לשיקולים ששקל המשיב קבע בית המשפט כי טיב השירות של המערער עמד לנגד עיניהם של מפקדיו, שהמליצו על פיטוריו, וכן לנגד עיניו של המשיב שקיבל את ההחלטה. בית המשפט הוסיף כי המערער אף זומן לשימוע במהלכו היה מיוצג, וכי ניתנה לו הזדמנות נאותה לטעון טענותיו – הן במסגרת השימוע והן במהלך הראיון עם המשיב. משכך קבע בית המשפט, כי ההחלטה על פיטורי המערער התקבלה על יסוד תשתית עובדתית ראויה, לאחר שהונח לפני המשיב כל החומר הרלבנטי. בית המשפט סיכם וקבע כי שקריו של המערער לחיילת וניסיונו "לטייח" את שאירע, מלמדים על קושי ממשי לתת בו אמון, בפרט שעה שעסקינן בשוטר האמון על אכיפת החוק. מנגד ציין בית המשפט כי אין להתעלם מחומרת האמצעי שנבחר, בשים לב לשירותו הממושך והתקין של המערער במשטרה. לעיצומו של עניין נקבע כי בהיעדר קיומן של נסיבות יוצאות דופן, אין לייחס להחלטה על פיטוריו של המערער חוסר סבירות קיצוני, בהתחשב במרחב שיקול הדעת הרחב הנתון למפכ"ל המשטרה להחליט על האמצעי המינהלי המתאים לנוכח כשל בהתנהגות שוטר. זאת, אף אם יש לומר שניתן היה בנסיבות העניין לנקוט באמצעי מינהלי מתון יותר כנגד המערער. מכאן הערעור; תמצית נימוקי הערעור 7. לטענת המערער – באמצעות בא כוחו, עו"ד עודד סבוראי – ההחלטה על פיטוריו פגומה בשני מישורים. במישור שיקול הדעת, טוען המערער כי החלטתו של המשיב בעניינו נגועה בחוסר סבירות ובחוסר מידתיות. לעמדתו, אף אם קיימת התאמה בין האמצעי הכללי שננקט (פיטורין) לבין המטרה ("והיה מחננו טהור"), לפני המשיב ניצבו די אפשרויות שפגיעתן במערער היתה פחותה. המערער מדגיש כי לא נבחנה באופן מעמיק דיו האפשרות לעשות שימוש באמצעי חלופי, על פני פיטורין. עוד נטען כי אם מעמידים את השירות הארוך והמסור של המערער, שהיה כרוך בסיכון חיים מוחשי (עת עבד המערער כמדובב וכשוטר סמוי), אל מול הטעות הנקודתית שעשה במישור המשמעתי – מתבהר כי היה מקום לקבל החלטה שונה בעניינו. לבסוף טוען המערער כי המשיב לא התייחס במסגרת החלטתו להשלכות ההחלטה על מצבו הכלכלי, בהתחשב בכך שהוא מפרנס יחיד של משפחתו. לעניין זה מטעים המערער כי במכתב שצורף להודעת הפיטורין נכתב כי לאחר הפיטורין ייערך בעניינו תחקיר רווחה על מנת לבחון את זכאותו לפיצויים. אלא שעל פי פסיקתו של בית משפט זה, יש לבחון את המצב הכלכלי של השוטר עובר להחלטת הפיטורין ולא רק לאחריה. מכל מקום נטען, כי הפגיעה במערער עם פיטוריו היא רבה, בפרט לנוכח מצב התעסוקה הבעייתי של האוכלוסייה הדרוזית בישראל. במישור הסמכות, סבור המערער כי החלטת המשיב מכוח המערכת הנורמטיבית "הסבוכה והארכאית" החולשת על פיטורי שוטרים, נוגדת את עיקרון חוקיות המינהל. על פי עיקרון זה, הרשות אינה רשאית לנקוט כלפי אזרח צעד פוגעני בלא שהסמכות לעשות כן מעוגנת בחקיקה. יתר על כן, כאשר עסקינן בפגיעה בזכויות יסוד, נדרש לעגן את ההסכמה בהסדר ראשוני. המערער מציין כי מעיון במקורות הנורמטיביים המסמיכים לפטר שוטר – סעיף 10(2) לפקודת המשטרה ופקודת הקבע – נלמד כי המערער איבד את עבודתו מכוח חוק בן למעלה מארבעים שנה, המבוסס על נהלים פנימיים שלא זכו להתייחסות מחודשת מצד המחוקק לאחר חקיקת חוקי היסוד. יתר על כן טוען המערער כי אף בית משפט זה עמד על הצורך להסדיר את סוגית הפיטורין מכוחות הביטחון באמצעות חקיקה ראשית, ומפנה בהקשר זה לבג"ץ 4545/07 לזריאן נ' שירות בתי הסוהר (טרם פורסם, 7.10.2008) ולבג"ץ 8225/07 סדיק נ' מפכ"ל המשטרה (טרם פורסם, 6.7.2009) (להלן: עניין סדיק). יוער כי במסגרת הדיון שנערך לפנינו הוסיף המערער כי אין זה ראוי שהגוף שיחליט על הקלון הנלווה לכאורה לעבירה יהיה המפכ"ל, שהרי סמכות מעין זו ראוי שתהיה מסורה לבית הדין המשמעתי. אציין כבר עתה כי טענה אחרונה זו לא בא זכרה במסגרת הסיכומים מטעם המערער או במסגרת הודעת הערעור שהגיש – ומשכך לא אדרש לה. תגובת המשיב 8. לעמדת המשיב – באמצעות באת כוחו, עו"ד רוני לוי – ההחלטה על פיטורי המערער היתה מחוייבת המציאות לנוכח הנסיבות שנתבררו במסגרת ההליך המשמעתי כנגד המערער ובשים לב לנורמות ההתנהגות המצופות משוטר. המשיב סבור כי בשים לב להלכות המשפט המינהלי לפיהן לא יחליף בית המשפט את שיקול דעתו בשיקול דעת הגוף המינהלי העומד לביקורת, ובהתחשב בכך שההחלטה מושא הדיון אינה נוגדת כללי צדק טבעי או נגועה בחוסר סבירות קיצוני – אין כל מקום להתערבות בה. הדברים נכונים לעמדת המשיב מקל וחומר בשים לב למרווח שיקול הדעת הרחב המסור למפכ"ל (שהאציל את סמכותו האמורה למשיב). עוד נטען כי בהחלטה על פיטורי המערער שקל המשיב את כל השיקולים הרלבנטיים, ובכלל זה בחן האם יש בעבירה המשמעתית שביצע המערער משום קלון. זאת ועוד, ההחלטה על פיטורי המערער נתקבלה לאחר שנערך למערער הליך שימוע כדין, במסגרתו שטח המערער באמצעות בא כוחו את טיעוניו במלואם. לגופו של עניין נטען כי נכון הוא כי שירותו של המערער היה משמעותי, אך עם זאת אין להפחית מחומרת המעשה שביצע. במעשיו הביא המערער לפגיעה אנושה באמון שניתן בו, שעה שמסר לחיילת במחסום גרסה שקרית ואף ניסה לנצל את מעמדו כשוטר על מנת לרכוש את אמונה. יתר על כן, המערער אף ביקש מהחיילים במחסום לא לדווח על שאירע. זאת ועוד, המערער אף שיקר בחקירותיו (בעודו תחת אזהרה) כאשר מסר כי מעולם לא אמר לחיילי המחסום כי הנוסעת היא אשתו. באשר לטענה במישור הסמכות, לפיה החקיקה מכוחה פוטר המערער היא ישנה ופסולה מיסודה; לעמדת המשיב, ההחלטה על פיטורי המערער נתקבלה בהתאם לפקודת הקבע, המתווה מאז שנת 1988 את הדין בפיטורי שוטרים מכוח סעיף 9ג לפקודת המשטרה, שהינה, כידוע, חקיקה ראשית. מסיבה זו טוען המשיב כי עמדתו של המערער במישור זה הינה תמוהה. באשר לדבריו של בית משפט זה בדבר האופן בו ראוי לעגן את סוגיית הסמכות להפעלת אמצעים מינהליים כנגד שוטרים שסטו מן השורה; עומד המשיב על כך שהדברים בעניין סדיק נאמרו בשולי פסק הדין, כאשר בפועל, לא מצא בית משפט זה מקום להתערבות בהחלטה על הפיטורין בנסיבות העניין. יחד עם זאת מציין המשיב כי לנוכח דבריו של בית משפט זה באותו עניין, נשלמת בימים אלו מלאכת ניסוח טיוטת "הוראות המשטרה" כהגדרתן בסעיף 9א(א) לפקודת המשטרה. המשיב מבהיר כי הוראות אלה עתידות להיות בעלות תוקף נורמטיבי גבוה יותר מהוראות פקודת הקבע, שהרי מדובר בהוראות המתפרסמות באישור השר. בהקשר זה מוסיף המשיב וטוען כי הקריטריונים להפעלת אמצעי המשמעת יעוגנו בפקודת המשטרה. לבסוף מציין המשיב, למען שלמות התמונה, כי מבירור שערך נתברר כי המערער נמצא זכאי למרב הפיצויים שניתן לשלם לו בשלב זה. דיון והכרעה 9. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על צרופותיה, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים במסגרת הדיון שנערך לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי דינו של הערעור להידחות – וכך אציע לחבריי לעשות. כדעתו של בית המשפט לעניינים מינהליים, אף דעתי שלי היא כי במישור שיקול הדעת החלטתו של המשיב הינה מידתית וסבירה, וממילא אינה מצדיקה את התערבותנו. כמו כן לא מצאתי כי יש לקבל את טענותיו של המערער במישור הסמכות, והכל כפי שיפורט להלן. 10. סעיף 10(2) לפקודת המשטרה מסמיך את מפכ"ל משטרת ישראל להשעות שוטר, להורידו בדרגה, לשחררו מן השירות או לפטרו "אם הוכח, להנחת-דעתו, שהשוטר מתרשל או בדרך כלל בלתי-יעיל במילוי תפקידיו או אינו מתאים מבחינה אחרת למלא תפקידיו". בהקשר הספציפי שבו עסקינן קובע סעיף 74 לחוק המשטרה כי "המפקח הכללי רשאי לפטר שוטר שנידון בהליך משמעתי או פלילי אף אם זוכה, אם הוא סבור, עקב הדיון המשמעתי או הפלילי, כי אין השוטר מתאים להמשיך ולשרת במשטרה". מסעיף זה נלמד כי השיפוט המשמעתי החל על שוטרים אינו מקנה סמכות פיטורין לגופי המשמעת. סמכות זו מסורה מכוח החוק למפכ"ל המשטרה בלבד. פקודת הקבע, שנועדה להתוות את שיקול דעת המפכ"ל בהחליטו על נקיטת אמצעים מינהליים כנגד שוטרים שסטו מן השורה, קובעת בסעיף ב(2)(א) כי "איש משטרה שהורשע בעבירה שיש עמה קלון – יפוטר מן השירות". "עבירה שיש עימה קלון" מוגדרת בפקודת הקבע, כך: "עבירה שיש בה על פי טיבה ועל פי נסיבות ביצועה משום חוסר ניקיון כפיים או פגיעה בטוהר המידות או פגיעה באמות המידע המוסריות, המחייבת אדם במעמד של איש משטרה". כפי שכבר צויין, הסמכות להורות על פיטורי שוטר הואצלה מכוח הוראת סעיף 7 לפקודת המשטרה לראש אגף משאבי אנוש במשטרת ישראל, הוא המשיב. 11. בנסיבות דנן הורה המשיב – לאחר הליך של שימוע שנערך למערער ואשר במהלכו יוצג על ידי עורך דין, ולאחר ראיון נוסף שקיים עימו – כי יש לפטר את המערער מהמשטרה לנוכח המעשים שביצע ובגינם הורשע בדין משמעתי, על יסוד הודאתו במסגרת הסדר טיעון. הסמכות המסורה למפכ"ל ושהואצלה למשיב להורות על פיטוריו של שוטר היא רחבה, וכפועל יוצא מכך נכונותו של בית המשפט להתערב בהחלטה בדבר פיטורין היא צרה ומצומצמת [ראו, למשל: בג"ץ 671/04 גרין נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל, פ"ד נט(5) 827, 832 (2005) (להלן: עניין גרין)]. קל וחומר תהיה התערבותו של בית משפט זה מצומצמת שעה שבשונה מבעבר, בית משפט זה אינו יושב עוד כערכאת ביקורת ראשונה על החלטת המשיב (זאת בהתאם לפריט 37 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000). במישור המהותי, כבר הודגש כי המנדט הרחב שהוענק למפכ"ל בחוק לקבוע את מידת התאמתו של שוטר למלא את תפקידו כנדרש, נועד להבטיח את תקינות פעילותה של המשטרה ואת התאמתם של המשרתים בה לשורותיה [ראו, למשל: בג"ץ 3798/09 גורוחוד נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל (טרם פורסם, 7.12.2010), פסקה 15 לפסק דינה של הנשיאה ד' ביניש (להלן: עניין גורוחוד)]. הסמכות הרחבה להורות על פיטורין של שוטרים אף קשורה בטבורה לתדמית הציבורית של המשטרה, ולאמון הציבור ממנו היא נהנית. עמדה על כך השופטת א' פרוקצ'יה, בציינה כי: "טיבה של סמכות פיטורין מיוחדת זו נעוץ במעמדה הייחודי של המשטרה, בחובותיה המיוחדות בבצוע תפקידיה, ובחובת האמון המיוחדת שחב שוטר בבצוע תפקידו כאיש אכיפת החוק. בהיות השוטרים אנשי אכיפת החוק, נדרשת מהם חובת אמון מיוחדת לתפקידם ולמערך המשטרה, ונדרש אמון מיוחד של הציבור באמינותם, בכושרם, ובמסירותם לתפקידם המיוחד. אמון הציבור באנשי המשטרה הוא אבן יסוד בפעולתה, שבלעדיו היא אינה יכולה למלא את תפקידה" (עניין סדיק, בפסקה 41 לפסק הדין). לצד האמור לעיל, הגם שלא בנקל יתערב בית המשפט בהחלטת מפכ"ל המשטרה לפטר שוטר משורותיה, החלטתו של המפכ"ל אינה חסינה, כמובן, מביקורת שיפוטית. זו תתמקד בבחינת תקינות ההחלטה מכוח עילות המשפט המינהלי [ראו, למשל: עע"ם 1990/11 חלף נ' מפכ"ל המשטרה (טרם פורסם, 27.6.2012), בפסקה 12 לפסק דיני (להלן: עניין חלף)]. 12. המערער, ששירת כשוטר משמר הגבול במשך כ-18 שנים, ואשר היה אמון מכוח תפקידו על אכיפת החוק, שיקר לחיילים במחסום צבאי במטרה להערים עליהם לאחר שהבין כי ייתכן שהסתבך בהסעת שוהה בלתי חוקית לשטחי ישראל. על פי כתב האישום המשמעתי, המערער עשה כן "בלהט האירוע ומתוך רצון לעבור את המחסום ולא להסתבך עוד". אכן, כתב האישום המשמעתי מציין כי המערער לא ידע שפלונית היא שוהה בלתי חוקית בעת שאסף אותה ברכבו. ברם, כאשר הבין המערער את המצב לאשורו, בחר לשים בראש מעייניו את טובתו האישית מתוך רצונו "לא להסתבך", ולהסתכן בהכנסת שוהה בלתי חוקית לישראל בניגוד לחוק. בכך עלול היה המערער להכשיל את החיילים בביצוע המשימה המוטלת עליהם. זאת עשה המערער תוך שימוש במעמדו כשוטר (בהצגת התעודה). בהמשך לכך, ניסה המערער "לטייח" את שעשה, כאשר אמר לחיילים – שוב, בעודו מנצל את סמכותו ומרותו – כי יימנעו מלמסור פרטים באשר לאירוע למפקדיהם. לא זו אף זו, כאשר נחקר המערער באזהרה במשטרה, מסר הלה את גרסתו לאירועים וטען בתוקף (בשתי חקירות שונות) כי לא אמר לחיילים שפלונית היא אשתו [בחקירתו מיום 19.5.2010 ובחקירתו מיום 26.5.2010]. מגרסה זו חזר המערער כאשר הודה במיוחס לו בעובדות כתב האישום המשמעתי. בהקשר זה אציין כי לא מצאתי בסיס לטענת בא כוח המערער לפיה אין לקחת בחשבון במסגרת החלטת הפיטורין את התנהלותו של המערער במסגרת חקירתו במשטרה (לעניין הגרסה שמסר). עסקינן בהחלטה מינהלית על פיטוריו של המערער משורות המשטרה (ראו: עניין סדיק, בפסקה 17). ככזו, עליה להתקבל על מסד מידע מקיף ככל האפשר. כבר נפסק כי בהחליטו על העברת שוטר מתפקידו נדרש מפכ"ל המשטרה לתת דעתו לקשת רחבה של שיקולים, וביניהם מידת יושרו ואמינותו של השוטר (ראו והשוו: עניין גורוחוד, בפסקה 18). אינני רואה מדוע לא יישקלו לשם כך כל השיקולים העשויים להיות רלבנטיים על מנת לקבל את ההחלטה המושכלת ביותר, ובלבד שאלו מבוססים על תשתית ראייתית מינהלית נאותה. 13. כללו של דבר, מתיאור האירוע ברי כי החומרה הטמונה בהתנהלותו של המערער רבה, אף אם חומרת המעשים אינה ניצבת "ברף העליון" כפי שהטעים חברי השופט נ' הנדל בדיון שהתקיים לפנינו. יחד עם זאת, לעיצומו של עניין סבורני כי בהתנהלותו האמורה ביצע השוטר עבירת משמעת חמורה, שעיקרה התנהגות שאינה הולמת שוטר [לדיון ביסודות העבירה בהיבט המשמעתי ראו: יצחק זמיר הסמכות המינהלית כרך א 624-619 (2010) (להלן: זמיר)]. כמו כן, בית המשפט לעניינים מינהליים אימץ את קביעתו של המשיב לפיה התנהלותו של המערער אף משקפת "פגיעה בטוהר המידות או פגיעה באמות המידע המוסריות, המחייבת אדם במעמד של איש משטרה" כאמור בסעיף 4 לפקודת הקבע, דהיינו: כי המערער עבר עבירה שיש עימה קלון. המערער אינו חולק עוד על היות העבירה בה הורשע עבירה שיש עימה קלון. המערער הפר בבוטות את חובת האמון אותה הוא חב לציבור, בכך שעשה שימוש לרעה בכוח סמכותו כאשר שיקר לחיילים במחסום, ואף מעל בתפקידו שעה שביקש מן החיילים שלא לדווח על פרטי האירוע לממונים עליהם. כבר נפסק כי על שוטר במערך המשטרה חלה חובת אמון מיוחדת, בהיותו איש אכיפת חוק, הנזקק למלוא הסמכות המוסרית כדי לאכוף את החוק על זולתו. נדרשת ממנו "הקפדה מיוחדת על קלה כחמורה" [ראו: בג"ץ 7074/93 סויסא נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מח(2) 749, 783 (1994). כן ראו בג"ץ 4360/94 טאטור נ' שר המשטרה, פ"ד נ(2) 560, 567-565 (1996)]. עמדה על כך השופטת א' פרוקצ'יה, בציינה כי: "במיוחד, נדרש השוטר לקיים סטנדרטים גבוהים של רמת פעולה ואמינות כאשר הוא בא במגע עם האזרח שכלפיו הוא מפעיל סמכות ומרות. שימוש לרעה בהפעלת מרות זו מהווה פגיעה בעלת חומרה מיוחדת לא רק כלפי הנפגע עצמו, אלא גם כלפי המערכת המשטרתית המופקדת על אכיפת החוק, ונשענת על אמון הציבור בהגינותה וברמתה הערכית" (עניין סדיק, פסקה 43). 14. במקביל, הודגש כי לצד הצורך להבטיח את פעילותה התקינה של המשטרה, ואת התאמת המשרתים בה לשורותיה, ההחלטה על פיטורי שוטר צריכה להתקבל "בזהירות רבה, להיות מבוססת כדבעי ולהישמר למקרים בהם לא ניתן לנקוט בצעד שפגיעתו פחותה" (ראו: בג"ץ 8156/06 ממן נ' המפקח הכללי של משטרת ישראל (טרם פורסם, 14.1.2007), פסקה 9 לפסק דינה של השופטת ע' ארבל). מטבע הדברים, החלטה על פיטוריו של שוטר קשה היא. היא פוגעת במקור פרנסתו של השוטר ובמשפחתו. היא אף פוגעת בכבודו ובמעמדו החברתי (ראו: עניין גורוחוד, בפסקה 16). זאת, בפרט בנסיבות מקרה זה שעה שמדובר בפיטורי שוטר אשר שירת במשטרה תקופה ארוכה [ראו והשוו: בג"ץ 1802/08 חיים נ' המפקח הכללי, משטרת ישראל, בפסקה 4 לפסק דינו של השופט ע' פוגלמן (טרם פורסם, 3.7.2008) (להלן: עניין חיים); עניין חלף, בפסקה 12 לפסק דיני; עניין ממן, בפסקה 9]. בנסיבות אלה אין חולק בדבר ההשלכות החמורות של הפיטורין על המערער ועל משפחתו. ואולם, בהתחשב במרווח ההתערבות המצומצם בהחלטות על פיטורי שוטרים – שהינו תולדה ישירה של מתחם שיקול הדעת הרחב המסור למפכ"ל המשטרה להורות כן – דינה של ההחלטה בעניינו של המערער להיוותר על כנה. לא מצאתי כי נפלו בהחלטה שיקולים זרים או שהיא נגועה באי סבירות קיצונית היורדת לשורש העניין, אף אם ניתן היה להגיע בנסיבות העניין לתוצאה שונה, סבירה אף היא [ראו והשוו: עניין חלף, בפסקה 12 לפסק דיני; עניין ממן, בפסקה 7; עניין גרין, בעמ' 832; בג"ץ 5844/07 כרמלי נ' ראש אגף משאבי אנוש (טרם פורסם, 3.4.2008), בפסקה 23 לפסק דיני]. 15. כמו כן סבורני כי ההחלטה שנתקבלה בעניינו של המערער הינה מידתית. פקודת הקבע יוצרת מדרג חומרה ביחס לאמצעים המינהליים שניתן לנקוט בהם כלפי שוטר החשוד (או שהורשע) בביצוע עבירה (משמעתית או פלילית) – ובהן פיטורין, השעייה, יציאה לחופשה, או העברה לתפקיד אחר או ליחידה אחרת. משכך, חובת ההקפדה על דרישת המידתיות מחייבת כי האמצעי המינהלי שנבחר יתאים לנסיבות המקרה הקונקרטי (להרחבה ראו עניין סדיק, בפסקאות 27-24). בבחירת האמצעי יש לעמוד על טיבה של העבירה המשמעתית שביצע השוטר, ובכלל זה לבחון האם יש עימה קלון. כפי שציינה השופטת א' פרוקצ'יה בעניין סדיק: "הבחירה בין האמצעים תלויה באופן הדוק בטיב העבירה בה מדובר. עבירה שנלווה לה קלון מוחזקת כחמורה מבין העבירות ביחס לאיש משטרה, ולפיכך האמצעי המנהלי ביחס למי שנחשד בה הוא הקיצוני מבין האמצעים הנתונים לבעל הסמכות" (שם, בפסקה 27). 16. כבר צויין כי בנסיבות המקרה נלווה לעבירה שביצע המערער קלון. סעיף ב(2)(א) לפקודת הקבע מורה כי במקרה כזה האמצעי ההולם יהיה פיטוריו של השוטר מן השירות. הגם שמדובר בהנחיה מינהלית פנימית שניתן ואף חובה לסטות ממנה כאשר הנסיבות מחייבות זאת [ראו: דפנה ברק-ארז משפט מינהלי כרך א 228 (2010) (להלן: ברק-ארז)], דומה כי האיזון המשתקף בהוראה זו משקלל כהלכה את האינטרסים הנוגעים בדבר. ודוקו: הנחת המוצא העקרונית לפיה יש להורות על פיטוריו של שוטר שעבר עבירה משמעתית שיש עימה קלון, אינה מייתרת את הצורך לעמוד בכל מקרה ומקרה על נסיבותיו הפרטניות ולבחון אם קיימת הצדקה לסטות מן ההנחה האמורה. בהקשר זה יילקחו בחשבון נסיבותיו האישיות של השוטר ובכללן מצבו הבריאותי, מצבו המשפחתי, פוטנציאל אפשרויות פרנסה עם עזיבת המשטרה וכיוצא באלה פרטים. כן יישקל אופן תיפקודו של השוטר בשירות עד לאירוע המקים את החשדות כלפיו (ואף לאחריו). אכן, יש לבחון תמיד "האם נסיבות העניין מחייבות נקיטה בצעד המינהלי הקיצוני ביותר, או שמא ניתן להסתפק באמצעי מתון יותר, שישיג את המטרה המינהלית-משמעתית תוך גרימת פגיעה קלה יותר בשוטר" (ראו: עניין סדיק, בפסקה 30). 17. במקרה זה התרשמתי כי ההחלטה על פיטורי המערער התקבלה כדין, לאחר שהמשיב שקל את כל השיקולים ממין העניין ואיזן ביניהם בשים לב להנחיות פקודת הקבע. בהקשר זה אין בידי לקבל את טענת המערער לפיה ההחלטה בעניינו אינה סבירה מאחר שלא נשקלו השלכותיה על מצבו הכלכלי. מעיון בפרוטוקול השימוע שנערך למערער ביום 17.7.2011, במהלכו היה מיוצג כזכור, עולה כי בא כוח המערער שטח בפירוט את טיעוניו לעניין הנזק שייגרם למערער לנוכח ההחלטה לפטרו. בהקשר זה הזכיר בא כוח המערער את העובדה כי המערער הינו מפרנס יחיד אשר כלכלת המשפחה מוטלת על כתפיו, ואף ציין כי יתקשה במציאת עבודה חלופית. במסגרת ההחלטה על פיטורי המערער ציין המשיב כי ההחלטה התקבלה לאחר עיון "בטיעוניך לעניין פיטוריך, אותם העלית בראיון השימוע...". בבחינת למעלה מן הצורך אעיר כי ממילא השיקולים המדוברים הם חלק ממכלול השיקולים הצריכים לעניין, ואף "אין מדובר בשיקולים שיש לתת להם את הבכורה" (ראו: עניין חלף, בפסקה 20 לפסק דיני). סיכומו של דבר, בשים לב להיקף ההתערבות בהחלטות על העברת שוטר מתפקידו, ובשים לב לנסיבות המקרה שלפני, אין לומר ששיקול הדעת שהרשות הפעילה במקרה זה סטה סטייה קיצונית ממתחם הסבירות. על כן שוכנעתי כי אין מקום להתערבות שיפוטית בהחלטה דנן. 18. בשולי הדברים אבקש להעיר כי טוב היה עושה המשיב לו היה מפרט במסגרת החלטתו את השיקולים השונים שנשקלו בעניינו של המערער ביתר שאת. המשיב אמנם ציין בהחלטה כי זו התקבלה לאחר עיון בטיעוני המערער וב"המלצות הגורמים הצריכים לעניין", ואף הפנה לטיעוני המערער כפי שנשמעו במהלך השימוע שנערך לו. כשלעצמי, אינני משוכנע כי די בזאת. כפי שכבר צויין, ההחלטה על פיטורין של שוטר אינה עניין של מה בכך, וודאי שאין מדובר באמצעי שגרתי. השימוש באמצעי מינהלי של פיטורי שוטר כרוך בפגיעה קשה בשוטר ובמשפחתו. במצבים מעין אלו נדרש כי ההנמקה תהיה מלאה ומפורטת ככל הניתן. בכך תמולא כדבעי חובת ההנמקה, ותתאפשר ביקורת שיפוטית אפקטיבית על החלטותיו של המשיב (ראו: ברק-ארז, בעמ' 425-423). 19. לבסוף, לא מצאתי ממש בטענת המערער לפיה ההחלטה על פיטוריו משוללת סמכות בהיותה מנוגדת לעיקרון חוקיות המינהל. כזכור, המערער סבור כי אין להורות על פיטוריו של שוטר מכוח מערכת חוקית "ארכאית" שנחקקה בטרם נכנסו חוקי היסוד לתוקף, ושאינה מפרטת כנדרש את אמות המידה החלות על המפכ"ל במסגרת חקיקה ראשית (בשים לב לדבריו של בית משפט זה בעניין סדיק ובעניין לזריאן). בראש ובראשונה, סמכותו של מפכ"ל המשטרה להורות על פיטוריו של שוטר מעוגנת בחקיקה ראשית. סעיף 10(2) לפקודת המשטרה מונה שלוש עילות הרחקה שונות, אשר בהתקיימן רשאי מפכ"ל המשטרה להורות על העברת שוטר מתפקידו: רשלנות, אי יעילות ואי התאמה לתפקיד. יתר על כן, סעיף 74 לחוק המשטרה שכותרתו "פיטורים עקב הליך משמעתי או פלילי", מסמיך את מפכ"ל המשטרה במפורש להורות על פיטוריו של שוטר "שנידון בהליך משמעתי או פלילי אף אם זוכה". בכך נענית כדבעי דרישת ההסמכה להפעלת הסמכות בחוק מתוקף עיקרון חוקיות המינהל (ראו: זמיר, בעמ' 80-74). בהקשר זה מוצא אני לנכון להבהיר כי דבריו של המערער לפיהם החוק המסמיך הוא "ארכאי", אינם מתארים את התמונה בשלמותה. חוק המשטרה נכנס לתוקף בשנת 2006. על פי דברי ההסבר לחוק [הצעת חוק המשטרה (דין משמעתי, בירור קבילות שוטרים, עובדים שאינם שוטרים והוראות שונות), התשס"ה-2005, ה"ח 627], החוק המוצע הוא "שלב ראשון בהליך חקיקה מתוכנן, שתכליתו החלפת פקודת המשטרה", זאת, "בין השאר לאור חוקי היסוד שנחקקו במדינה". נכון הוא, כי שיקול הדעת המסור למפכ"ל לפטר שוטרים נותר רחב ביותר, כאשר החוק "שותק" ביחס לקריטריונים להפעלת שיקול הדעת של המפכ"ל. אלו מפורטים בעיקרו של דבר במסגרת פקודת הקבע, לה תוקף נורמטיבי של הנחיות מינהליות פנימיות. כן מסכים אני (ואף הבעתי את הסכמתי לכך בעבר, בעניין סדיק), כי ראוי לפרט במסגרת חקיקה ראשית את סמכויות הרשות המוסמכת במשטרה להפעיל אמצעים מינהליים כלפי שוטרים שסטו מן השורה. כך ציין בית משפט זה בעניין סדיק: "לפני סיום, ומעבר לנדרש, יצויין, כי נראה שראוי היה לעגן בחקיקה ראשית מפורטת את סמכויות הרשות המוסמכת במשטרה להפעיל אמצעים מינהליים כלפי שוטרים שסטו מן השורה. ראוי כי סוגיה זו תוסדר במלואה, תוך קביעת התנאים לשימוש בסמכויות אלה, תוך תחימת יחס ברור בינם לבין הסמכויות הנתונות לגורמי המשמעת במשטרה על פי דיני המשמעת, ולבין ההליך הפלילי, תוך יצירת הרמוניזציה בין תחומים אלה" (שם, בפסקה 62). אלא שלמקרא הדברים ברור כי הקריאה למחוקק בעניין סדיק נאמרה כאמרת אגב [לדיון מעמיק ומעניין במעמדן של הערות מסוג זה, ראו: ליאב אורגד ושי לביא "הערות לתיקוני חקיקה בפסיקת בית המשפט העליון" עיוני משפט לד 437 (2011)], ואין לפרש את הדברים כבאים לגרוע מסמכותו של המשיב להורות על פיטוריו של שוטר בהתאם להסדר החוקי הנוכחי. יחד עם זאת, הגם שאנו מודעים לכך שהליכי חקיקה אינם מתרחשים בן רגע, אין להתעלם מכך שההערה האמורה בפסק דיננו בעניין סדיק הושמעה לפני כשלוש שנים וחצי. מתגובת המשיב עולה כי בימים אלו שוקדים הגורמים הרלבנטיים על שכלולו של ההסדר החוקי החולש על הנושא שבו עסקינן ואנו תקווה כי תהליך זה יסתיים במהירות המירבית. 20. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור ובנסיבות העניין לא להשית הוצאות על המערער. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' סולברג: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ה' בשבט תשע"ג (16.1.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12020420_W05.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il