דוד מחקשווילי נ. רחל מיכקשווילי

פסק-דין בתיק ע"א 2041/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2041/05 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופטת ד' ברלינר המערערים: 1. דוד מחקשווילי 2. ליאורה מיכקשווילי נ ג ד המשיבות: 1. רחל מיכקשווילי 2. מלכה מיכקשווילי ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 26.12.04 בתיק א' 1523/00 שניתן על ידי כבוד השופטת ש' גדות תאריך הישיבה: י' בחשון התשס"ז (1/11/06) בשם המערערים: עו"ד זאב שרף בשם המשיבות: עו"ד אביגדור פלדמן פסק-דין השופטת ד' ברלינר: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב יפו (כב' השופטת ש' גדות) בת.א. 1523/00 מיום 26.12.2004 אשר דחה את תביעת המערערים לביטול תוקפו של כתב ויתור מיום 24.3.1987 (להלן: כתב הויתור), שנחתם בידי אביהם המנוח אהרון ישר מחקשוילי (להלן: המנוח). על פי האמור בכתב הויתור המנוח מוותר על חלקו כיורש בעיזבון אחיו המנוח - משה חיים מיכקשווילי ז"ל, דודם של המערערים לטובת אחיותיו - המשיבות, ובאופן שהמשיבות יהיו יורשותיו היחידות של הדוד משה. רקע 1. המנוח, הלך לעולמו בתאריך 5.6.1994 בהיותו כבן 87 שנים. הוא הניח אחריו בן, דוד מיכקשוילי וכן שלוש בנות, כרמלה ליאורה ורוני, שנולדו לו מנישואיו לגברת חוה גורל, ממנה התגרש בשנת 1964 (להלן: המערערים). למנוח שלוש אחיות: מלכה, רחל ורוזה מיכקשוילי - אלה המשיבות (להלן: המשיבות או האחיות). למנוח היו גם שני אחים - משה מיכקשווילי (להלן: הדוד משה או האח משה) ואליעזר מיכקשווילי. אליעזר מיכקשווילי ז"ל נפטר בשנת 1968. הדוד משה ז"ל נפטר בשנת 1986. אחיות המנוח ואחיו לא נישאו ולא נולדו להם ילדים. כשלושה חודשים לאחר מות הדוד משה, בתאריך 24.3.87, חתם המנוח על תצהיר לפיו הוא מוותר על חלקו בירושת האח משה לטובת שלושת אחיותיו המשיבות - הוא כתב הויתור. ביום 25.3.87 הגישה האחות רחל מיכקשווילי בקשה לצו ירושה בענין עיזבונו של האח משה (עז' 2106/87) ובמסגרתו כתב הויתור. ביום 14.7.87 ניתן צו ירושה של עיזבון האח משה ועל פיו היורשות הן אחיותיו של המנוח (ושל האח משה). בהתבסס על כתב הויתור, המנוח לא נכלל בין יורשי האח משה. 2. המנוח השאיר צוואה מיום 7.9.87 לפיה הוריש את עזבונו לאחיותיו, ונישל, כמעט לגמרי, את ילדיו - המערערים מזכויות בנכסי המשפחה. האחות רחל מיכקשווילי הגישה בקשה לקיום הצוואה. ביום 19.9.95 הגישו המערערים התנגדות לקיום הצוואה (ת.ע. 5365/94 ות.ע. 5949/95) (להלן: התיק הראשון או תיק הצוואה) בטענות בדבר השתתפות בעריכתה של הצוואה והשפעה בלתי הוגנת מצידן של המשיבות. ביום 29.4.98 ניתן פסק דין על ידי כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל בו התקבלה התנגדותם של המערערים לצוואה ונקבע כי הוראות הצוואה המתייחסות לילדי המנוח ולמשיבות בטלות מחמת השפעה בלתי הוגנת של המשיבות על המנוח: "מהעדויות עלה כי המשיבות אכן שלטו שלטון ללא עוררין באורח חייו של המנוח ובקשריו עם ילדיו ורעייתו. ביהמ"ש שמע ראיות... מהן ניתן ללמוד... על בידודו המוחלט, חולשתו ותלותו הנפשית והכלכלית באחיותיו... במהלך השנים גם פעלו המשיבות לניתוק המנוח מילדיו... הניתוק הזה [לא] היה מתוך בחירת ילדי המנוח ומרצונו החופשי של אביהם. אדרבא התרשמתי מהעדויות כי במהלך השנים ניסו ילדי המנוח לחזק או לחדש את הקשר בינם לבין המנוח, אולם נתקלו ב"חומת הגנה" של אחיותיו שסלדו מהן. סלידה זו נבעה כנראה מסלידתן מאשת המנוח שלא היתה לדעתן במעמד המתאים למשפחה. סבורתני שלא אחטא אם אומר שרק הבן דוד "הצליח" לחדור דרך חומה זו ולבסס קשר עם אביו; אולי בשל היותו בן ממשיך למשפחה. (המשיבות אינן נשואות)... אורח החיים של המנוח במשך כל חייו, לרבות עובר לכתיבת הצוואה ואף לאחריה, ייצג מערכת יחסים מאוד מיוחדת, מעין שלטון אמאזונות, שלטון שלא הותיר לו למעשה שום מרחב פעולה חופשי ליישם את רצונו הוא. הגעתי למסקנה כי במהלך כל השנים רצונו החופשי של המנוח נשלל. הוא הופעל על ידי המשיבות. במקרים מסוימים אפילו פחד לבטא את רצונו הוא" (עמ' 11-9). המשיבות הגישו ערעור בענין זה לבית משפט זה (ע"א 3828/98). ערעורן נדחה ביום 16.3.2000 (ע"א 3828/98, מפי כבוד השופטים ד' דורנר, י' טירקל, א' ריבלין), תוך שבית המשפט מאמץ את ממצאיה העובדתיים של הערכאה הראשונה: "המנוח היה אדם עצמאי מבחינה פיזית, אולם, מנטלית, תלותו במערערות (המשיבות כאן) הייתה מוחלטת. את כספו ואת נכסיו הפקיד בידיהן. את חייו וחיי משפחתו ניהל בהדרכתן, ולא ההין לקיים קשר כלשהו עם ילדיו ללא אישורן... מארג ראיות זה מקים חזקה שבעובדה, כי הצוואה נעשתה מחמת השפעה לא-הוגנת של המערערות על המנוח... אשר נמשכה עד לפטירתו" (עמוד 6). התוצאה נותרה, אפוא כי החלקים בצוואת המנוח המתייחסים לילדיו ולאחיותיו בטלים מחמת השפעה בלתי הוגנת. 3. ביום 13.4.99 הגישו המערערים את התביעה נשוא ערעור זה. במסגרת התביעה ביקשו המערערים להצהיר כי כתב הויתור אשר נחתם על ידי אביהם המנוח, ולפיו הוא מסתלק מחלקו בעיזבון אחיו משה - בטל. כתוצאה מכך נטען, יש לתקן את צו הירושה אשר ניתן ביחס לעיזבון האח משה. את עתירתם לביטול כתב הויתור סמכו המערערים על מספר עילות משפטיות חילופיות או מצטברות כדלקמן: 1. השפעה בלתי הוגנת כאמור בסעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ח-1965 (להלן: חוק הירושה); 2. עושק כאמור בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן : חוק החוזים); 3. היותו של כתב הויתור חוזה פסול כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים; 4. חוסר תום לב כאמור בסעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים; 5. עשיית עושר שלא במשפט כאמור בסעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979. חלק מעילות אלו, ובכללן עילת העושק, נטענו לראשונה בסיכומי התובעים- המערערים ולא בכתב התביעה המקורי. עדיין ראה בית המשפט קמא לנכון לדון בכולן. עוד טענו המערערים (התובעים שם), כי קיים השתק פלוגתא ביחס לעובדות שעומדות בבסיס התובענה לעניין מערכת היחסים בין המנוח ואחיותיו, ואשר למעשה הוכרעו בפסק הדין בעניין הצוואה. המשיבות טענו, כי יש לבחון את תוקפה של הסתלקות מירושה (ביטול כתב הויתור) על-פי חוק החוזים, ולפיכך העילות שאינן חוזיות אינן רלוונטיות. המנוח ויתר על חלקו בירושת האח משה מרצונו החופשי והטוב ולפיכך אין לבטל את כתב הויתור. עוד טענו המשיבות, כי במרכזה של התביעה בעניין הצוואה עמדה שאלת ביטולה של צוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת, ואילו בבסיסה של התביעה הנוכחית עומדת שאלת ביטולו של כתב הויתור מחמת עושק. בשל הבדל העילות, אין בממצאים העובדתיים, שנקבעו בפסק הדין בעניין הצוואה, כדי ליצור השתק פלוגתא בתביעה זו. 4. ממצאי בית משפט קמא א. האכסניה הראויה לבחינת תוקפה של הסתלקות מירושה - כתב ויתור - היא חוק החוזים. עילת העושק על פי סעיף 18 לחוק החוזים הוזכרת לראשונה בסיכומי המערערים, בעוד שכתב התביעה כולו מושתת על עילת ההשפעה הבלתי הוגנת. עילה זו, של השפעה בלתי הוגנת, אינה מופיעה עוד בחוק החוזים ובמקומה בא סעיף 18 האמור. מאחר וחוק החוזים אינו מכיל אפשרות של ביטול הסכם מחמת השפעה בלתי הוגנת, הרי שאין עוד בסיס משפטי לביטול הסכם בהתבסס על עילה זו. חרף זאת, כתב התביעה מעיד כי נכללים בו היסודות המשפטיים והעובדתיים הנדרשים להוכחת עושק, על כן אין מקום לדחות את טענת התובעים לעניין העושק רק בשל היעדרה של טענה מפורשת שכזו בכתב התביעה. ב. לגופו של עניין - כתב הויתור ישאר על כנו שכן המערערים לא הוכיחו את יסודות עילת העושק. באשר ליסוד "ניצול מצוקת המתקשר" (המנוח) - נקבע כי הממצאים העובדתיים בעניין מערכת היחסים בין המנוח לאחיותיו, המתייחסות למועד החתימה על הצוואה, כפי שנקבעו בתיק הצוואה על-ידי כב' השופטת ד' פלפל - נכונים גם למועד החתימה על כתב הויתור - היינו ששה חודשים קודם לכן. המנוח היה נתון תחת השפעה בלתי הוגנת מתמשכת של המשיבות עליו "והיתה לו תלות יסודית ומקיפה באחיותיו בכל תחומי החיים. העובדות שנקבעו בפסק הדין בענין היחסים בין הנתבעות למנוח מוכיחות בברור כי המנוח, לא רק שהיה תחת השפעה בלתי הוגנת מתמשכת, אלא גם היה נתון במצוקה אותה ניצלו הנתבעות ועקב כך חתם על כתב ויתור" (עמ' 8 לפסק הדין בתיק הצוואה). ג. כמו כן, אין לקבל את טענת המשיבות באשר לאי היווצרותו של השתק פלוגתא בנושא מערכת היחסים בין המנוח לאחיותיו המשיבות. שאלת טיב, אופי ומורכבותה של מערכת היחסים בין המשיבות לבין אחיהן המנוח ושאר בני המשפחה היא אחת המחלוקות העיקריות בין הצדדים הן בתיק הראשון (הצוואה) והן בתיק נשוא ערעור זה הדן בתוקפו של כתב הויתור. יסודותיהם העובדתיים העיקריים של שתי העילות (ההשפעה הבלתי הוגנת והעושק) נשענים על הממצאים באשר למערכת היחסים, שעל כן הקביעות בנושא זה חיוניות לתוצאה הסופית בשני התיקים. הואיל ופלוגתא זו הוכרעה בתיק הראשון בפסק דין הרי שהיא מהווה השתק פלוגתא בתיק שבפנינו. ד. באשר ליתר יסודות עילת העושק- המערערים הוכיחו את היסוד הראשון בעילת העושק - הוא כי כתב הויתור נחתם תוך ניצול מצוקת המנוח על ידי המשיבות אולם, לא עלה בידם להוכיח את כל היסודות המצטברים האחרים של עילת העושק. היסוד שלא הוכח הינו כי "תנאי החוזה [בענייננו תנאי כתב הויתור] גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". ויתור המנוח על חלקו בירושת אחיו, כשלעצמו, אינו מוכיח חוסר סבירות לאור מערכת היחסים הכוללת במשפחה זו, על רכושה הרב ויחסיה החריגים. בספרות המשפטית, מצויים קריטריונים בהם ניתן להיעזר לעניין המדד לסבירותם של התנאים ועד כמה הם גרועים מהמקובל. כך למשל, ניתן היה להתייחס לגודלו והיקפו של עזבון האח משה על מנת ללמוד על היקף הויתור בכתב הויתור. לצורך זה, היה מקום גם להתייחס להיקף רכושו של המנוח בהשוואה להיקף הרכוש עליו ויתר. בנוסף, לא התייחסו המערערים לשאלה האם הויתור נעשה על-ידי המנוח בתמורה ליחס או נכסים שקיבל מאחיותיו. בהעדר נתונים בנושאים אלה, לא הוכח כי כתב הויתור היה בנסיבות העניין גרוע במידה בלתי סבירה מהמקובל בעניינים דומים. ה. יתר טענות המערערים נדחו אף הן. נקבע, כאמור, כי אין בסיס משפטי לביטול הסכם מחמת השפעה בלתי הוגנת, מאחר ועילה זו אינה מופיעה בחוק החוזים אלא בחוק הירושה, ולפיכך תחולתה בענייני צוואות בלבד. קביעת השופט מ' בן יאיר בע"א 236/84 (עזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' שוורץ, פ"ד מה(5), 13 עמ' 26-27) (להלן: ענין שוורץ), לפיה ניתן להחיל את דיני ההשפעה הבלתי הוגנת שלא במסגרת צוואה, היא עֶמדה יחידה שאינה מהווה הלכה בעניין. בכתב הויתור כשלעצמו או בתוכנו אין משום אי חוקיות או חוסר מוסריות, והשלכותיו אינן השלכות ציבוריות נוקבות. לפיכך, אין לראות בו חוזה פסול, כמשמעו בסעיף 30 לחוק החוזים. לא ניתן לבטל את כתב הויתור גם מחמת חוסר תום לב, בהתבסס על סעיף 39 לחוק החוזים. אכן, את התנהגות האחיות ניתן להגדיר כהתנהגות חסרת תום לב בשל ההשפעה הבלתי הוגנת על המנוח. אולם, לא התנהגותן עומדת לבחינה, אלא התנהגותו של המנוח, וזה האחרון לא פעל בחוסר תום לב או בשל מטרה פסולה, כשחתם על כתב הויתור. במקביל קבעה כב' השופטת קמא כי לא ניתן לבטל את כתב הויתור מכוח סעיף 12 לחוק החוזים, שעניינו דרישת תום הלב עובר לחתימה על חוזה או מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. זאת, מאחר והסעד הקבוע בהוראות אלו הינו סעד של השבה ולא סעד של ביטול החוזה או המסמך המשפטי (שזהו הסעד שלו עתרו המערערים על פי השקפתו של בית משפט קמא). הערעור 5. המערערים סומכים ידיהם על קביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא לעניין מערכת היחסים בין המנוח לאחיותיו. על יסוד קביעות אלו הם חוזרים וטוענים, כי דינו של כתב הויתור להתבטל מחמת העילות החוזיות שנמנו לעיל - שהמרכזית בהן היא עילת העושק, ואלו שאינן חוזיות - ההשפעה הבלתי הוגנת, שמכוחה נפסלה הצוואה וכן עשיית עושר ולא במשפט, אשר נטענו בפני בית משפט קמא. באשר לעילות החוזיות: (א) ככלל קיימת חפיפה והקבלה בין דיני העושק לדיני ההשפעה הבלתי הוגנת מקום שמדובר בהענקה חד צדדית. ספציפית באשר לרכיביה של עילת העושק: בנסיבות העניין מתייתרת השוואת "תנאי החוזה" למקובל. כתב הויתור אינו חוזה רגיל המשלב תנאים של "תן וקח". מדובר בהענקה חד צדדית אשר מטבעה מקפחת את הצד הנותן ומיטיבה אך עם הצד המקבל. לפיכך, אין משמעות לבדיקת תנאי החוזה שממילא גרועים הם עבור הצד המעניק. לחלופין, התנאי בדבר היות תנאי החוזה גרועים מהמקובל מתקיים בנסיבות העניין. המערערים הציגו בפני בית המשפט קמא ראיה, אשר נעלמה מעיניו, בדבר היקפם הרב של נכסי האח משה, המנוח ושלוש האחיות, וממנה ניתן להסיק מהי משמעותו הכלכלית של הויתור. בנוסף, על-פי הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין בעניין הצוואה, חזקה שהויתור נעשה שלא בתמורה כלשהי (תמורה ליחס, טיפול, כספים או רכוש שנתנו המשיבות למערער בעבור הסתלקותו). בנסיבות אלו, עובר אל כתפי האחיות נטל ההוכחה בדבר היות תנאי החוזה סבירים ומקובלים, או שניתנה תמורה בעבור הויתור. המשיבות כלל לא טענו לאי התקיימות התנאי וממילא לא עלה בידיהן להרים נטל זה, ומשכך, דינו של כתב הויתור להתבטל מחמת עושק. (ב) המערערים טוענים כי כתב הויתור נוגד את תקנת הציבור כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים. המשיבות ניצלו את השפעתן על המנוח ושללו ממנו את כבודו, חירותו וקניינו, זאת בכדי למנוע מהמערערים לרשת את נכסיו. לאור זאת, הרי שתוכנו ומטרתו של כתב הויתור עומדים בניגוד להשקפות הצדק והמוסר החברתיות, ודינו להתבטל. (ג) באשר לתום הלב - הרי שדרישה זו מתייחסת לכלל הנסיבות הקשורות בחוזה וחלה על כל השותפים לו. די בכך שבית המשפט קמא קבע כי האחיות פעלו בחוסר תום לב בכדי להורות על ביטול כתב הויתור. סעיף 12 חל במקרה זה מכוח סעיף 61(ב) לחוק, ובכך הכיר למעשה גם בית משפט קמא. אלא, שבית משפט קמא סבר כי אין לפעול במקרה זה על פי סעיף 12, שכן הסעד היחיד שניתן ליתן בגדרו הוא סעד של השבה, שאינו הסעד לו עתרו המערערים בתיק זה. בכך שגה בית משפט קמא. ביטול כתב הויתור יביא להשבת המצב לקדמותו, קרי הכללתו של המנוח בין יורשי הדוד משה, וזהו הסעד המבוקש. העילות שאינן חוזיות: (א) בית המשפט קבע עובדתית ומשפטית כי כתב הויתור נחתם בנסיבות של השפעה בלתי הוגנת שהשפיעו המשיבות על המנוח. ככל שמדובר בויתור כזה בעל אופי של מתנה, יש מקום להחיל את דיני ההשפעה הבלתי הוגנת על דרך ההיקש מסעיף 30 לחוק הירושה, ולבטל את כתב הויתור. (ב) באשר לעשיית עושר ולא במשפט: בית המשפט קמא דחה את טענות המערערים בעניין זה מאחר וגם כאן הסעד הוא השבה ולא ביטול ההסכם. בכך שגה, כאמור לעיל. טיעוני המשיבות 6. המשיבות טוענות, כי בערעור דנן מעלים המערערים טענות זהות בעיקרן לטענות אשר נדחו כולן בבית המשפט קמא. שמא משום כך, כוללים סיכומי המשיבות בעיקר חזרה מפורטת על קביעותיו של בית משפט קמא, ומעט מאוד מעבר לכך. מבין הקביעות הנ"ל הושם הדגש על אלו: באשר לעילת העושק, כפי שקבע בית משפט קמא, לא הוכחו כל יסודותיה המצטברים באופן שהכרחי להתגבשותה. המערערים לא הוכיחו כי תנאיו של כתב הויתור גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, ואף לא הציגו אמת מידה השוואתית לפיה ייבחן מהו המקובל ומהי מידת הסטייה ממנו כנדרש. הנטל להוכחת יסוד זה מוטל על המערערים הסומכים על עילה זו בתביעתם, לאור הכלל הבסיסי בדיני ראיות לפיו נטל השכנוע מוטל על המוציא מחברו. לעניין תקנת הציבור, תוכנו של כתב הויתור אינו בעל השלכות ציבוריות נוקבות, המצדיקות את החלתו של סעיף 30 לחוק החוזים. אף אין בעובדה שאדם בוחר שלא להוריש את רכושו לילדיו או מסתלק מירושה לה הוא זכאי משום אי חוקיות או חוסר מוסריות. באשר לתום הלב, הרי שחתימת המנוח על כתב הויתור לא נועדה לסכל את זכויותיו של אחר או לעקוף את מצוות המוריש. מכאן, שהמנוח לא נהג בחוסר תום לב, ואילו לתום ליבן של האחיות אין נפקות לעניין ביטול כתב הויתור. באשר לדיני ההשפעה הבלתי הוגנת, אלה אינם חלים בענייננו מאחר ומקורם בחוק הירושה ולא בחוק החוזים. לפיכך, הם מאפשרים ביטולן של צוואות בלבד. עצם קיומו של הסדר מפורש בדיני החוזים מייתר את ההיזקקות להיקש מחוק הירושה. באשר להחלת דיני עשיית עושר ולא במשפט כמו גם סעיף 12 לחוק החוזים הכוללים סעד של השבה, הרי שסעד זה מכוון להשיב לצד הנפגע את התמורה שהעביר לצד השני על-פי החוזה, ואינו מכוון לביטול ההסכם או המסמך המשפטי. דיון והכרעה 7. כפי שפורט (ראה פיסקה 3 לעיל) המערערים הציגו חמישה מסלולים מקבילים כאשר כל אחד מהם פותח את הדלת לקבלת הערעור. קבלת טענותיהם באשר לאחד המסלולים מיתרת מניה וביה את הדיון במסלולים האחרים. המסלול המרכזי, שמיקד סביבו את עיקר הדיון, היה בשאלת התקיימות רכיביה המצטברים של עילת העושק, עילת העושק תעמוד על כן גם במוקד הדיון הנוכחי. אני רואה, עם זאת, להעיר כי חרף העובדה שמדובר במסלולים מקבילים, העילות אינן מנותקות זו מזו, מכל מאחת מהן נמשכים חוטים הקושרים אותה לאחת או יותר מן העילות האחרות. כך למשל, אופיו ומשמעותו של הויתור חשוב הן לעניין עילת העושק לרבות השאלה האם הוכח כי תנאי הויתור גרועים מהמקובל הן לשאלת תום הלב, והן לעילה הנשענת על סעיף 30 לחוק החוזים. עילת העושק 8. אקדים מאוחר למוקדם ואציין בפתיח את המסקנה אליה הגעתי. נראה לי כי דין הערעור להתקבל משום שעלה בידי המערערים להוכיח את כל רכיביה של עילת העושק, לרבות הנדבך האחרון. שוכנעתי, כי בנסיבות העניין, ויתורו של המנוח על רכוש רב לטובת אחיותיו עתירות הממון, תוך הדרת ילדיו ובהיעדר תמורה, הוא גרוע במידה בלתי סבירה מהמקובל. להלן ארחיב. 9. כיון שהשאלה הטעונה הכרעה היא שאלת תוקפו של כתב הויתור, יש להתחיל את הבדיקה לגביו מבראשית, דהיינו מהמסגרת הנורמטיבית הבסיסית שבגדרה בא לעולם. מסגרת זו הינה חוק הירושה. ככלל, יכולתו של אדם, שהונחלה לו מנה בצוואה, להסתלק ממנתו מוסדרת בסעיף 6 לחוק הירושה כדלקמן: 6. הסתלקות היורש מזכותו בעזבון (א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש ... להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על פי צוואה, כולה או מקצתה. (ב) מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן-זוגו, ילדו או אחיו של המוריש. לענייננו: המנוח הסתלק מחלקו בירושת אחיו הדוד משה, לטובת אחיותיו שעל כן בתנאים הפורמליים של סעיף 6 עומד כתב הויתור. לא הועלתה גם כל טענה בהקשר זה. עם זאת: "סעיף 6 קובע אך מהם סדרי הדין בדבר הסתלקות ... סעיף זה אינו קובע באילו נסיבות, אם בכלל תיחשב ההסתלקות מבחינת הדין הסובסטאנטיבי כפגיעה בלתי צודקת בזכויותיהם של צדדים שלישיים כלפי היורש. בשלב השני, בהתקיים נסיבות המעלות חשד לפגיעה בזכויות צדדים סמוכים, ייבחן את מעמדו של היורש שבחר לנטוש את ירושתו, גם במסגרת הדינים הכלליים הרלוונטיים" (ע"א 4372/91 יגאל סיטין נ' מיכל סיטין ו-2 אח', פ"ד מט(2) 120, 130) (להלן: פרשת סיטין). 10. הדין הכללי החל, ככל שמדובר בהסתלקות מעיזבון, הוא חוק החוזים. כך קבע גם בית משפט קמא, ולמעשה לא הייתה על כך מחלוקת. בבסיס הלכה זו, עומדת התפיסה לפיה הסתלקות מעיזבון נחשבת "פעולה משפטית" במובנו של סעיף 61(ב) לחוק החוזים (ראה רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו ו-4 אח', פ"ד נג(3) 97, עמ' 108 (להלן: עניין דשת)); וכן ראה דברי הנשיא שמגר בפרשת סיטין: "לדידי, האכסניה הראויה יותר לבחינת תוקפה של הסתלקות מירושה במסגרת המשפט הפרטי הינה דרישת תום הלב המופיעה בסעיף 39 לחוק החוזים והמוחלת על הסוגיה שבפנינו מכוח סעיף 61 לחוק זה". סעיף 61(ב) קובע כי "הוראות חוק זה יחולו, ככל שהדבר מתאים לעניין ובשינויים המחויבים, גם על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה ועל חיובים שאינם נובעים מחוזה". כתב הויתור מהווה, "פעולה משפטית" עליה חלים דיני החוזים, ובכללם ההוראות העוסקות בפגמים שנפלו ברצון המתקשר, המקימים עילה לביטול ההתקשרות. כפי שניתן לראות - השימוש בסעיף 61 כ"צינור יבוא" נעשה הן בפרשת סיטין והן בעניין דשת לצורך החלתה של דרישת תום הלב. אין צורך לומר כי השימוש בסעיף זה אינו מוגבל רק לנושא תום הלב והוא מחיל את כל הוראות חוק החוזים על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה. לפיכך, יש לבחון תוקפו של כתב הויתור לאור העילות החוזיות הנטענות מפי הצדדים, שבמרכזן כאמור עילת העושק. 11. סעיף 18 לחוק החוזים קובע את זכותו של צד לבטל חוזה שנכרת תחת עושק: "18. עושק מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר ניסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה." עילת העושק, היא מקבילתה החוזית של עבירת העושק המצויה בסעיף 431 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (כאשר עבירת העושק - נחקקה כ-10 שנים לפני עילת העושק) הקשר בין שתי הוראות החיקוק הללו עולה בעליל מהניסוח הזהה. יחד עם זאת – הדעה המקובלת היא כי עילת העושק רחבה מעבירת העושק, ולו גם בשל הצורך בזהירות יתר כאשר מדובר בהרשעה בעבירה פלילית (ראה לעניין זה ספרם של ד' פרידמן נ' כהן, חוזים, (כרך ב') עמ' 974). עילת העושק, הינה אחד הביטויים הברורים לתפיסה העכשווית של דיני החוזים המציבה גם את הדרישה לצדק והגינות חוזית לצד מתן ביטוי לרצון הצדדים. הרעיון הוא כי בהעדר רצון חופשי – החוזה פגום, כאשר "הדרישה לפגם ברצון בעילת העושק ובעילה של השפעה בלתי הוגנת היא מתונה ומרוככת יותר מזו הקיימת בעילות המסורתיות (טעות הטעיה כפיה) הצירוף של תנאים גרועים עם פגם ברצון ולו פגם מתון הוא המצדיק את קיומה של עילת הביטול" (שם, עמ' 971). החשיבות היא בעצם ההכרה ביסוד מצפוני מוסרי וערכי שלאורו צריך להיבחן החוזה (ולענייננו כתב הויתור) כאשר הקביעה היא כי בנסיבות מסוימות, על-פי המדדים שנקבעו בעילת העושק לבחינתו של יסוד זה – ניתן יהיה לבטל את החוזה. בהיבט ההשוואתי – ההשוואה המקובלת היא לסעיף 138(2) ל- B.G.B הגרמני, בו נקבע כי בהתקיים התנאים המקבילים לעילת העושק שלנו, בטלה העיסקה בהיותה מנוגדת לתקנת הציבור (שם, עמ' 975-974). בספרה "דיני חוזים" (מהדורה שניה) אומרת פרופ' ג' שלו כי סעיף 18 שלנו לא נלקח ישירות מן הדין הגרמני אלא הגיע קודם למשפט הפלילי הישראלי ומשם לדין האזרחי. גם היא מצביעה על כך כי הפתרון במשפט הגרמני הוא שונה: "...המקרה הנדון אינו מקרה של פגם בכריתה אלא מקרה של חוזה בלתי מוסרי, ובתור שכזה הוא בטל ומבוטל, ולא רק ניתן לביטול" (עמ' 244-245). הדגש הוא כאמור על היסוד המוסרי-חברתי, כאשר התפיסה הגרמנית היא טוטלית ומחמירה בהשוואה לדין הישראלי: בטלות החוזה בהבדל מניתן לביטול. עם זאת – קובעת פרופ' שלו כי אין לראות בעילת העושק תחליף לדוקטרינה של השפעה בלתי הוגנת הגם שהמקרים שנכללו בעבר בגדר השפעה בלתי הוגנת יכולים להיכלל בגדר עילת העושק. לענייננו: משום שנראה לי כי לא יכול להיות ספק בהתקיימות רכיביה של עילת העושק – (כפי שיובהר בהמשך) גם קבלת התיזה כי אין להחיל את דוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת – אינה משנה את התמונה. כדי להשלים את ההיבט ההשוואתי: ההקבלה בדין האנגלו אמריקאי היא לעילה של אי מצפוניות (ד' פרידמן ונ' כהן עמ' 975; וכן ע"א 413/79 אדלר חברה לבנין בע"מ נ' מנצור פ"ד לד(4) 29 בעמ' 42, בו הוזכרה האפשרות לביטול עסקה בשל היותה Unconscionable Bargain) לסיום פיסקה זו אני רואה עוד להעיר, כי בספרם הנ"ל מתייחסים המחברים ד' פרידמן ו-נ' כהן במפורש לאפשרות יישומו של סעיף 18 על מתנה וקובעים כי "אפשר לגרוס" שבמקרים אלה ניתן יהיה להיעזר בהוראת העושק ולהחילה גם על עסקת מתנה. דעה אחרת הביע השופט מ' בן-יאיר בענין שוורץ הנ"ל ולדעתו "... סעיף 18 אינו משתרע על פעולות משפטיות וחוזים שמגולמת בהן הענקות חד צדדיות". אולם, נראה שלעניין זה מדובר בדעת מיעוט שלא אומצה (וראה לעניין זה גם מאמרו של מ' ראבילו, על מתנה ועושק, מחקרי משפטי י' תשנ"ג-1993, 183). רכיבי עילת העושק 12. עילת הביטול מסוג עושק מושתתת על שלושה יסודות מצטברים הקבועים בסעיף 18 הנ"ל: א. מצבו של העשוק (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון) ב. התנהגותו של העושק (ניצול מצבו של המתקשר) ג. תנאי החוזה שנוצר כתוצאה מהניצול גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. (ראו: ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767 (להלן: פרשת סאסי); ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ"ד נה(1) 939, 949-948; ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5) 193, 198). היסודות הנ"ל אינם רק מצטברים אלא "שלובים זה בזה ככלים שלובים" וקיימת ביניהם תלות הדדית המתבטאת בכך שככל שמתקיים אחד היסודות באופן מובהק יותר כן תטה הכף לכיוון המסקנה שמתקיימים היסודות האחרים. (ראה פרשת סאסי הנ"ל; בן ישי נ' ויינגרטן וספרם של ד' פרידמן ונ' כהן, לעיל, 980). כאמור, בית משפט קמא קבע כי שני התנאים הראשונים מתקיימים. נקבע, כי שלטון המשיבות במנוח, בידודו, תלותו הנפשית והכלכלית בהן והפעלת השפעתן עליו לטובתן מוכיחים, כי היה נתון במצוקה, וכי כתב הויתור נחתם עקב ניצול מצוקתו על ידי המשיבות. כיון שממצאים אלה נשענים על הקביעות העובדתיות בתיק הצוואה, שפסק הדין בו חלוט (לאחר שהערעור נדחה), וקיים לגביהם השתק פלוגתא - כפי שקבע בית משפט קמא – הרי שהם מעבר לכל מחלוקת. חשוב לציין כי הממצאים העובדתיים מצביעים על מצוקה מתמשכת וקשה של המנוח, בשל אותו "שלטון אמאזונות" של המשיבות שהכתיבו את כל חייו של המנוח, בהבדל ממצוקה זמנית וחולפת ובניצול מודע של המשיבות את מצבו לאורך כל אותה תקופה. יש חשיבות "למובהקות" של שני רכיבים אלה בשל אותה תלות הדדית, שהוזכרה לעיל, בין הרכיבים השונים של עילת העושק. גבולותיה של זירת המחלוקת תחומים בעניננו בצורה ברורה וחדה. השאלה היא האם תנאיו של כתב הויתור גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, בלשונו של השופט טירקל בפרשת סאסי: "האם הופר האיזון בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו". 13. המבחן ליישומו של יסוד אי סבירות התנאים הינו אובייקטיבי, ומחייב בירור שתי שאלות משנה: מהו ה"מקובל" ומהי "מידה בלתי סבירה" (ג' שלו, דיני חוזים (מהדורה שנייה) בעמ' 348). בכתב הויתור העניק המנוח לאחיותיו באופן חד צדדי, כמתנה, את חלקו בעיזבון אחיהם. "היסוד שלפיו תנאי העסקה יהיו גרועים במידה בלתי סבירה מתקיים מאליו בעסקות מתנה לפחות כל אימת שמדובר במתנה בהיקף נכבד החורגת מן המקובל בנסיבות" (ד' פרידמן ונ' כהן עמ' 1003). הרציונלה לקביעה זו ברורה ומתבקשת, שהרי אין "קח ותן" במקרה זה אלא "תן" בלבד. קבלת עמדה זו משמעותה כי המערערים הרימו את נטל הראיה הראשוני המוטל עליהם מכוח היותם "המוציא מחברו" (כפי שטוענות המשיבות) לעניין היות התנאים גרועים מן המקובל. נטל הראיה, אם לא נטל השכנוע, עבר אל כתפי המשיבות להראות כי חרף אותו נתון פתיחה, עדיין במקרה הספציפי שמדובר בו, התנאים סבירים. כדי להסיר כל ספק אומר כבר בשלב זה כי גם תוך יציאה מנקודת ההנחה כי אין מדובר בהיפוך נטל הראיה וכי הנטל מראשיתו ועד סופו - הן הנטל הטקטי והן הנטל המהותי - מוטל על כתפי המערערים, המסקנה הסופית נותרת בעינה באשר לכך שהתנאים גרועים במידה בלתי סבירה. 14. כאמור, השאלות העומדות על הפרק הינן מה המקובל, ובעקבות זאת מה יחשב למידה בלתי סבירה. דא עקא – כתב הויתור אינו הסכם שגרתי שכמותו נעשים לעיתים תכופות, באופן שקיים "מאגר" של הסכמים מסוגו אליהם ניתן להשוותו. כיצד ינהג בית המשפט במקרה זה? תשובה לכך ניתן למצוא בע"א 719/78 איליט נ' אלקו, פ"ד ל"ד(4) 673, בעמ' 681 ולפיה (להלן: פרשת איליט): "אם לא הוכח קיומו של תנאי שהוא מקובל, כפשוטו, בשל תדירותו ואימוצו לרוב, יעצב בית-המשפט את דמותו של התנאי המקובל ואזי יחפוף מושג זה, כך יש להניח, את הצודק וההוגן לדעת בית-המשפט" (ההדגשה במקור). הלכה זו אומצה גם בפרשת סאסי (ראה שם, עמ' 769 פיסקה 9). כפי שניתן לראות, קווי המתאר המשורטטים בפתרון שצוטט לעיל מפרשת איליט הם אמורפיים, בלתי מסוימים ומחייבים את בית המשפט ליצוק תוכן, בכל פעם מחדש, תוך התייחסות לנתוניו הספציפיים של כל תיק. החשיבות עם זאת היא בהכנסת "הצודק וההוגן" למתחם השיקולים הרלוונטיים. בספרה (בעמ' 251-250), כותבת פרופ' שלו כי: "דרך זו נראית נכונה וראויה. בקביעת תנאי דמיוני כמקור ההשוואה המתחייבת על פי סעיף 18, ממלא בית-המשפט, נוסף על תפקידו השיפוטי, גם תפקיד חברתי-חינוכי של עיצוב נורמות צודקות והוגנות. בתהליך פירושה ויישומה של הוראת דין בעלת מטען מוסרי-חברתי, כמו הוראת העושק, נטילת תפקיד זה על-ידי בית-המשפט היא חיונית. הנורמות שיעצב בית- המשפט, על-פי מבחני ההגינות העסקית, יעלו בוודאי את המדד המוסרי המקובל בחיי המסחר והעסקים ובכך יגשימו את מטרת המחוקק ורוח ההוראה הנדונה. ההשוואה הנדרשת כדי לקבוע אם אכן גרועים תנאי החוזה במידה בלתי-סבירה מן המקובל, מחייבת התחשבות במכלול התנאים של החוזה. אמת המידה להשוואה זו יהיו התנאים המקובלים או, בהעדר תנאים מקובלים, תנאים הוגנים." כמכשיר עזר, שעשוי לסייע לבית המשפט ביציקת התוכן הרלוונטי לעניינו של תיק מסוים, יש להזכיר שוב את מה שצוין כבר לעיל, דהיינו כי נדבכיה של עילת העושק שלובים זה בזה ו"ככל שהיחס בין הערכים נוטה יותר לרעתו של העשוק, יטה בית המשפט לשעות יותר לשוועתו גם לגבי יסודותיה האחרים של עילת העושק ..." (פרשת סאסי, שם בעמ' 769 פיסקה 9). 15. על רקע האמור לעיל, יש לבדוק את קביעותיה של כב' השופטת גדות בבית משפט קמא באשר להתקיימותו של רכיב "גריעות התנאים". אליבא דבית משפט קמא לא הוכח כי החתימה על כתב הויתור היא גרועה במידה בלתי סבירה מן המקובל: "היה על התובעים [המערערים כאן] להוכיח כי ויתור המנוח על חלקו בירושה לטובת אחיותיו, בנסיבות העניין, הוא גרוע במידה בלתי סבירה מן המקובל במקרים דומים...היה על התובעים להתייחס, לדוגמא, לעזבונו של האח משה, לגודלו ולהיקפו, כדי לדעת מהו היקף הויתור של המנוח... היה על התובעים להתייחס גם להיקף רכושו של המנוח בהשוואה להיקף הרכוש עליו ויתר... יתכן והיה צורך להתייחס גם לשאלה אם כתב הויתור נעשה ע"י המנוח כתמורה ליחס ו/או טיפול... שנתנו לו הנתבעות [האחיות כאן] לא נטען ולא הוכח כי לא ניתן להצביע על מקרים דומים ואף לא נטענו ו/או הוצגו על ידי התובעים כל עובדות ו/או טענות ו/או ראיות אשר יהא בהן בסיס להערכת בית המשפט בהעדר מקרים דומים" (עמ' 16-17 לפסק-הדין). נראה לי כי בקביעתו זו נתפס בית המשפט קמא לכלל טעות וכי בנסיבות העניין, יסוד אי - סבירות התנאים מתקיים גם מתקיים. 16. לצורך הדיון בשלב זה אצא מנקודת ההנחה, כי עצם העובדה שמדובר במתנה עדיין אינה משחררת את המערערים מהנטל להוכיח את כל נדבכיה של עילת העושק. השאלה היא אילו ראיות היה על המערערים להביא כדי להראות שמדובר בתנאים גרועים במידה בלתי סבירה. בית משפט קמא ציין מהן לדעתו הראיות שהיה על המערערים להביא: נתונים בדבר היקף הרכוש לו היה זכאי מעזבונו של הדוד משה ואשר עליו ויתר. המערערים לא עמדו בנטל זה, ולא הוכח היקפו של הרכוש שמדובר בו. על פני הדברים, מדובר ברכיב עובדתי בשכמותו לא תמהר ערכאת הערעור להתערב. יחד עם זאת, אחת הדוגמאות המובהקות בהן יתערב בית המשפט שלערעור בקביעותיה של הערכאה הדיונית היא כאשר בית המשפט לא התייחס לראיה חשובה ומהותית: "המקרים החריגים שבהם יתערב בית המשפט שלערעור בקביעות עובדתיות, אף אם נסמכות הן גם על ממצאי מהימנות, יהיו, למשל, 'במקרה שבו הערכאה הדיונית לא נתנה את דעתה לפרטים מהותיים בחומר הראיות, שיש בהם כדי לשנות את קביעתה, או במקרה שבו הגירסה שנתקבלה על-ידי הערכאה הדיונית מופרכת על פניה והיא חסרת כל היגיון' (עניין יומטוביאן, בעמ' 645, מפי השופט זמיר); ... על מנת שערכאת הערעור תתערב בקביעות עובדתיות וממצאי מהימנות... יש להראות כי מחומר הראיות ומפסק הדין של בית משפט קמא עולה כי 'שגה בעליל בהערכת העדויות, התעלם מחלקן של אלה, או הסיק מסקנות אשר אינן עומדות במבחן השכל הישר." (ראה ע"פ 8005/04 אברוטין נ' מ"י, טרם פורסם, בפסקה 22 לפסק דינו של המשנה לנשיא חשין). לבית משפט קמא הוגשה כראיה טבלה המפרטת באופן יסודי את שיעור זכויות המנוח, האח משה וכל אחת מהאחיות בנכסי מקרקעין שבבעלותם (מוצג טז בכרך נספחים ומוצגים מטעם המערערים, להלן: הטבלה). טבלה זו נעלמה, ככל הנראה, מעיניו של בית משפט קמא, אשר קבע כי המערערים לא התייחסו לנתונים אלו. דווקא על רקע סברתו של בית משפט קמא כי זהו בדיוק הנתון שהיה על המערערים להוכיח, יש חשיבות לאותה טבלה ולעולה ממנה. 17. מתוך הטבלה ניתן ללמוד כי היקף רכושם של כל אחד מחמשת האחים -המנוח, האח משה ושלושת האחיות – רב עד מאוד. לא בכדי נקבע בפסק הדין בעניין הצוואה כי "המנוח ומשפחתו היו אנשים אמידים ובעלי רכוש רב" (עמ' 12 לפסק הדין בתיק הצוואה). בטבלה מפורטים שיעורי אחוזי הבעלות של כל אחד מן האחים בעשרים וששה נכסי מקרקעין שונים, לרבות בניינים ודירות, בצפון הארץ ובמרכזה. כך, מחזיקים חמשת האחים בזכויות בעלות בנכסים שונים בערים תל אביב, ירושלים, הרצליה, טבריה ועוד. אחוזי הבעלות בכל הנכסים קבועים, על-פי הטבלה, באופן שהבעלות בעשרה מתוך עשרים וששה הנכסים חולקה באופן שווה בין חמשת האחים. יתר הנכסים, היו מצויים בחלקם בבעלות מלאה של המנוח בלבד, חלקם היו מצויים בבעלות משותפת של המנוח ושל האח משה, וחלקם היו מצויים בבעלות משותפת של האחיות בלבד. אף בהיעדר שומה והערכת שווי ריאלית של כל אחד מנכסים אלו, ניתן להגיע למסקנה כי ערכם הכלכלי אדיר ורב, נוכח מספרם, טיבם ומיקומם הגיאוגרפי. זאת ועוד מצבת הנכסים המתוארת בטבלה משקפת את הערך הכלכלי הרב של ויתור המנוח על חלקו בעיזבון האח משה. האח משה החזיק באחוזי בעלות, בשיעורים שונים, לפחות בחמישה עשר מתוך עשרים ושישה הנכסים המפורטים בטבלה. כך למשל, החזיק האח משה בחמישים אחוזים מזכויות הבעלות בארבעה נכסים, המצויים בערים תל-אביב והרצליה. על פי כתב הויתור, ויתר המנוח על חלקו בעיזבון האח משה, היינו, ויתר לפחות על רבע מזכויותיו של האח משה בנכסים, כפי שפורטו לעיל. לאור היקף רכושו של האח משה כמפורט לעיל, משמעותו הכלכלית של ויתור על רבע ממנו אינו צריך הבהרה. 18. המשיבות טענו בהקשר זה כי אין מדובר בויתור בלתי סביר משום שהמנוח התגורר עמן "והן אלה שדאגו לכל מחסורו" (סעיף 33 לסיכומי המשיבות). בית משפט קמא הותיר לכאורה שאלה זו "בצריך עיון" וכלל אף אותה בגדר הנושאים שאליהם צריכים היו המערערים להתייחס, כחלק מהנטל המוטל עליהם להוכיח, שתנאי החוזה גרועים במידה לא סבירה. בלשונו של בית המשפט: "יתכן והיה צורך להתייחס גם לשאלה אם כתב הויתור נעשה על ידי המנוח כתמורה ליחס ו/או טיפול ו/או כספים ו/או רכוש שנתנו לו הנתבעות" (עמ' 17 לפסק הדין). נראה לי כי אין מקום לסימני שאלה בהקשר זה. הקביעה הפוזיטיבית צריכה להיות כי המנוח לא קיבל תמורה עבור הויתור, והוא מהווה ביטוי נוסף לאותו שלטון ללא מצרים ששלטו המשיבות במנוח, אשר הביא אותו לנשל את ילדיו מירושתו. בתיק הצוואה שממצאיו העובדתיים אומצו, כזכור, נקבע כי המנוח התגורר בבית המשיבות בתקופה בה נערכה הצוואה ועד מותו. יחד עם זאת, נקבע כי "...בנוגע לטענה שהמנוח היה תלוי באחיותיו במלוא צרכי היום יום עובדה זו לא הוכחה" (עמ' 13 לפסק הדין בתיק הצוואה). מכל מקום - גם תוך יציאה מנקודת הנחה שמדובר בתלות מלאה – בית המשפט בתיק הצוואה הבהיר היטב את אופיה ומהותה של תלות זאת. אין מדובר בתלות שמקורה באי יכולת כלכלית של המנוח לפרנס עצמו, אלא בתלות שמקורה באותה מערכת יחסים מעוותת, אותו "שלטון אמאזונות" שהוזכר כבר פעמים רבות, שמכוחו השתלטו המשיבות על המנוח, רכושו ונפשו ולא הותירו לו ולו מעט מן המעט. המנוח "הופעל" על-ידי המשיבות כהגדרתו של בית המשפט בתיק הצוואה, בהבדל ממערכת יחסים אנושית ורחומה שבה נרתמו האחיות לסייע לאחיהן. הפעלת המנוח הצריכה את שהייתו בביתן והתוצאה של ויתור על חלקו בעיזבון היא חלק מאותה הפעלה. לפיכך לא ניתן לראות בשהייתו בביתן תמורה לויתור על רבע מהעיזבון. מעבר לנדרש אוסיף כי מן ההיבט הראייתי וגם תוך קבלת ההשקפה כי המערערים הם "המוציא מחברו", הנטל המוטל עליהם להוכיח כי המנוח לא קיבל תמורה הוא קטן ביותר שהרי מדובר ביסוד שלילי. הדעת נותנת כי בידי המערערים שהורחקו מאביהם ולא לוו אותו בשנותיו האחרונות, לא יכולות להיות כל ראיות לענין היבט התמורה. בע"א 296/82 נבנצאל נ' ג'רסי, פ"ד מ(3) 281, עמ' 301-302 נקבע בענין זה: "...אכן, נכון הדבר, כי קל יותר להוכיח עובדה בעלת אופי חיובי מאשר עובדה בעלת אופי שלילי. ברם, גם כאשר מדובר בהוכחת היסוד השלילי, שומה עלינו לשמור על העיקרון הבסיסי בדיני הראיות, כי נטל השכנוע רובץ על בעל הדין, אשר טוען טענה המהווה חלק מעילתו (ע"פ 28/49 (1), בעמ' 522), בין אם זו טענה בעלת אופי חיובי ובין אם זו טענה בעלת אופי שלילי (בג"צ 112/53 (2), בעמ' 960; ע"פ 172/68 (3)). עם זאת, לעובדה בעלת אופי שלילי יש השפעה על הרמת הנטל המשני - הוא נטל הבאת הראיות... בית המשפט לא יתעלם מן העובדה, כי אם עוסקים אנו אמנם ביסוד עובדתי שלילי, קשה יותר על הטוען להוכיחו, ועל-כן יסתפק, בדרך כלל, בכמות פחותה של ראיות להרמת נטל הבאת הראיות והעברתו אל הצד שכנגד (ע"א 414/66 (4), בעמ' 462-461). כמות זו יכול שתהיה אז זעירה למדיי (ע"פ 204/57 (5))." בעניננו: אופיה של מערכת היחסים די בו כדי להעביר את הנטל לצד שכנגד קרי: המשיבות- ואלו, לא הרימו את הנטל שהועבר אליהן. 19. מקובל עלי כי אין די בעובדה שהמנוח ויתר על חלקו בירושת אחיו לטובת אחיותיו העריריות כשלעצמה, כדי להוכיח את יסוד סבירות התנאים. כאמור לעיל, המנוח עצמו היה אדם אמיד ורב נכסים, וכך גם אחיותיו. לפיכך, סביר להניח כי איש מהם לא נזקק במיוחד לאותו חלק בעיזבון עליו ויתר המנוח, אפילו ערכו רב, לשם קיומו בכבוד ואף מעבר לכך. בנסיבות אחרות, יתכן וויתורו של אדם אמיד על זכויותיו ברכוש שירש כדין לטובת בני משפחה שאינם יורשיו על-פי דין, אפילו אמידים הם בעצמם ואפילו בהיעדר תמורה, היה מתקבל כסביר. אלא שלא זהו המצב בענייננו. בית משפט קמא, הפנה למאמרו של פרופ' מ' ראבילו על מתנה ועושק, שאוזכר לעיל. במאמר זה מסכם המחבר את הקריטריונים לבדיקת תנאי המתנה כדי לראות האם מדובר בעושק. "תנאי המתנה יבחנו על-ידי בדיקת היחס בין אובייקט המתנה, מצבו של הנותן, סוג האירוע וסוג היחסים בין הנותן למקבל". כל הקריטריונים הללו מצביעים, במקרה הנוכחי, כי יש לסווג את המתנה כעושק. כך מצבו של הנותן, שהיה "שפוף" ביותר כפי שנקבע בתיק הצוואה כך היחסים בין הנותן למקבל המצביעים על חשש רציני באשר לשלמות רצונו של הנותן, וכך גם האירוע עצמו- עצם הוויתור שאין לו למעשה כל הסבר. 20. למערך השיקולים יש לצרף גם את המשמעות של הדרת ילדיו של המנוח כליל מחלקו של המנוח בירושת הדוד משה. אכן, מדובר במתנה, ויתור בחיים של האב על חלקו בהבדל מהצוואה שבוטלה. אולם, הרציונלה שהכתיבה את ביטול הצוואה כוחה יפה גם לעניין זה. במיוחד כך, על רקע הקביעה דלעיל כי הבחינה תעשה גם על-פי שיקולי הגינות וצדק. בהינתן המסקנה כי המנוח לא קיבל תמורה עבור הויתור, ושהייתו בבית המשיבות יותר משהיא יכולה לשמש כתמורה, מצביעה על ההשתלטות עליו – ויתורו המלא על רכוש עצום בהיקפו, כאשר בכך נשללה זכותם של ילדיו לכל חלק בו – אין בה הגינות ואין בה צדק, במיוחד כך כאשר המשיבות הן נשים עשירות שאינן זקוקות לרכוש. לפיכך המשמעות עבור ילדי המנוח – מוסיפה נדבך לקביעה כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל. לקראת סיום אני רואה לחזור ולהזכיר את יחסי הגומלין ההפוכים שקיימים בין נדבכי עילת העושק. לענייננו – המצוקה שהיה בה המנוח היתה כה גדולה, השלטון שהיה למשיבות עליו כה מובהק, עד כדי כך שהם בפני עצמם יוצרים חזקה של "גריעות התנאים מהמקובל" למותר לציין כי המשיבות לא הפריכו חזקה זו. 21. סוף דבר: אציע לחבריי לקבוע כי מתקיימים כל יסודותיה של עילת העושק, ולפיכך קמה הזכות לביטול כתב הויתור. עוד משוכה אחת בפנינו: סעיף 18 לחוק החוזים, מאפשר לנעשק עצמו לבטל את החוזה. במקרה דנן, עם מתן פסק הדין בעניין הצוואה - במסגרתו נפסלו החלקים בצוואה המתייחסים לאחיות ולמערערים ונקבע כי לגבי חלקים אלו יחולו כללי הירושה על פי דין - הפכו המערערים ליורשיו החוקיים של המנוח (סעיפים 1 ו-10(2) לחוק הירושה). כשם שלמנוח עמדה זכותו לתבוע את ביטולו של כתב הויתור, כך עומדת זכות זו לילדיו-יורשיו. (ראו: ע"א 4396/90 חנה רוזנמן ואח' נ' ד"ר ג'ורג' קריגר ואח', פ"ד מו(3), 254, עמ' 257-258). סעיף 20 לחוק החוזים קובע כי הביטול יעשה תוך "זמן סביר" לאחר שנודע למתקשר על עילת הביטול. לא נשמעו טענות בעניין זה מפי הצדדים, וממילא, להשקפתי מדובר בזמן סביר בנסיבות העניין. מעמדם של המערערים לתבוע את ביטול כתב הויתור נולד, כאמור, עם מתן פסק הדין בעניין הצוואה. חלפה קרוב לשנה מאז ניתן פסק הדין בעניין הצוואה ועד שהוגשה לבית המשפט קמא תביעת המערערים לביטול כתב הויתור, שעה שערעורן של האחיות על פסק הדין בעניין הצוואה היה תלוי ועומד. לאור חשיפת מסמכים רלוונטיים, תוך כדי התנהלות ההליכים המשפטיים בערכאות השונות בין המערערים והאחיות, וכן לאור נסיבותיהם המשפחתיות המיוחדות של הצדדים, מדובר כאמור, בזמן סביר (ע"א 10/81 כהן נ' גדע, פ"ד לז(4) 635, 643). 22. כיון שמסקנתי הינה כי דינו של כתב הויתור להתבטל מחמת עושק, מתייתר הצורך לדון ביתר העילות שנטענו מפי הצדדים. בבחינת למעלה מן הנדרש אני רואה להעיר כי הטענות הנוספות אינן מופרכות. כך הטענה הנשענת על סעיף 30 לחוק החוזים (שיכולה לינוק את מקורותיה מן החוק הגרמני כפי שהוסבר לעיל), כך הטענה בדבר המשך קיומה של עילת ההשפעה הבלתי הוגנת, שלא נבלעה כליל בסעיף 18, וכך גם הטענה בדבר עשיית עושר ולא במשפט תוך קבלת התיזה כי הסעד המבוקש הוא השבה. לכל אחת מן העילות הללו יש רגלים בנתונים שהוכחו אלא שאין צורך בדיון בהם. הערת סיום באשר לנושא תום הלב: על פניו התנהלותן של המשיבות מהווה ביטוי מובהק של חוסר תום לב. בית משפט קמא ראה לדחות את הטענה בנושא זה משום שסבר כי תום הלב הרלוונטי הוא זה של המוותר-המנוח, ולא של המשיבות, שעל כן אין ממש בטענה. כשלעצמי – אינני משוכנעת שזוהי המסקנה היחידה או אפילו המתבקשת. משנקבע כי המנוח הונע והופעל על-ידי המשיבות, ולא רצונו החופשי הכתיב בהכרח את כתב הויתור – שמא, יש לבדוק את תום הלב של המפעיל ולא של המופעל. הדברים הם בגדר הרהור בלבד, שאינו נחוץ להכרעה, שעל כן את הדיון המעמיק בסוגיה ניתן להותיר לעת מצוא. אשר על כן: אם תישמע דעתי, הערעור יתקבל, כתב הויתור יבוטל, וצו הירושה של העיזבון מיום 14.7.87 יתוקן בהתאם. המשיבות ישאו בשכר טרחת עו"ד בסך 20,000 ש"ח. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: 1. קראתי בעיון את פסק דינה המקיף של חברתי השופטת ברלינר, וכמוה גם אני סבור כי יש לקבל את הערעור ולקבוע כי כתב הויתור עליו חתם אהרון ישר מחקשווילי (להלן: המנוח) בטל מחמת עושק כאמור בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). ברצוני להוסיף עוד זאת: 2. סעיף 18 לחוק החוזים מורה כדלקמן: מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה. עילת העושק מורכבת משלושה תנאים מצטברים: התנאי הראשון, עוסק במצבו של העשוק ("מצוקת המתקשר", "חולשתו השכלית או הגופנית" או "חוסר נסיונו"). לא די בכך שהמתקשר נמצא במצוקה, בחולשתו השכלית או הגופנית או שהוא חסר ניסיון. הדרישה היא לפגם של ממש ברצונו של המתקשר בחוזה, גם אם הוא אינו עולה לכדי שלילת הכשרות המשפטית מאותו אדם. כפי שציין בבית המשפט בע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767 (להלן: עניין סאסי): "... חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטייה של ממש מנתיבו הנכון... " (ראו גם ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ"ד נה(1) 939, 949-948 (1999) (להלן: ענין בן-ישי)). במסגרת התנאי השני, יש לבחון את התנהגותו של העושק ואת הקשר הסיבתי בין ההתקשרות לבין ניצול המצוקה, החולשה או חוסר הניסיון ("עקב ניצול שניצל"; ראו: ע"א 719/78 איליט בע"מ נ' אלקו בע"מ, פ"ד לד(4) 673, 680-679 (1980) (להלן: ענין איליט)). התנאי השלישי, דורש את קיומו של איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין המתקשרים בחוזה ("תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל"). המדובר במבחן אובייקטיבי, המחייב, כפי שציינה חברתי השופטת ברלינר, בירור של שתי שאלות משנה: מה ה"מקובל" ומהי "מידה בלתי סבירה" (ראו עניין סאסי; עניין בן ישי; ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5) 193, 199-198 (2004)). 3. אסקור בקצרה את מקורה של עילת העושק, על מנת להדגיש את המימד המוסרי שממנו יונקת העילה, ואשר רלוונטי לענייננו. עילת העושק – הן בתחום האזרחי והן בתחום הפלילי – הושפעה בעיקר מהגישה של המשפט הגרמני לסוגיית העושק (ראו: ע"פ 598/79 מירון נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 337, 340 (1980)). תחילה, נקלטה עילת העושק לדין הפלילי הישראלי, בדמות סעיף 431 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ורק לאחר מכן נקלטה במשפט האזרחי הישראלי בדמות סעיף 18 לחוק החוזים (ראו: גבריאלה שלו דיני חוזים: החלק הכללי (תשס"ה) 341-342). במשפט הגרמני קבועה עילת העושק בסעיף 138 לקודקס האזרחי הגרמני (ה- B.G.B), שנוסחו בתרגום לאנגלית כך: Legal transaction contrary to public policy; usury (1) A legal transaction which is contrary to public policy is void. (2) In particular, a legal transaction is void by which a person, by exploiting the predicament, inexperience, lack of sound judgement or considerable weakness of will of another, causes himself or a third party, in exchange for an act of performance, to be promised or granted pecuniary advantages which are clearly disproportionate to the performance. סעיף 138(1) לקוד האזרחי הגרמני קובע כי התקשרות הנוגדת את תקנת הציבור (public policy) – בטלה. סעיף 138(2) מגדיר את עילת העושק כמקרה פרטי של חוזה הנוגד את תקנת הציבור. התנאים הקבועים בסעיף 138(2) כמעט זהים לאלה הנדרשים בסעיף 18 לחוק החוזים – מצב מצוקה, ניצול המצוקה של המתקשר וחוסר פרופורציה בין התמורה הכספית שהובטחה או שניתנה לבין טובת ההנאה (חוסר סבירות העסקה). ההבדל המרכזי בין הוראת החוק הגרמני לבין הוראת סעיף 18 לחוק החוזים הוא שסעיף 18 לחוק החוזים משאיר את ברירת הביטול של החוזה בידי העשוק ("רשאי לבטל את החוזה") ואילו סעיף 138 לקודקס הגרמני מכריז על החוזה כבטל מעיקרו (Void). מיקומה של עילת העושק כקונקרטיזציה של תקנת הציבור, מלמד, בין היתר, כי במשפט הגרמני יש בעושק משום פגם מוסרי – מעבר להקשר הכלכלי שבעילה. 4. כתב הויתור עליו חתם המנוח שקול במהותו להענקת מתנה. סעיף 2 לחוק המתנה, התשכ"ח-1968 קובע כלל לפיו "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". ההסכמה בין הצדדים הופכת את ההסכם להענקת מתנה לפעולה משפטית דו-צדדית, כיוון שהיא דורשת מפגש רצונות והצהרות רצון של המציע ושל הניצע (ראו: מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, תשכ"ח-1968 18 בתוך: פירוש לחוקי החוזים כרך ב (ג' טדסקי עורך, תשל"ט)). משכך, הסכם מתנה הוא גם הסכם חוזי, וחלים עליו, בנוסף להוראות המיוחדות של חוק המתנה, גם הוראותיו של חוק החוזים (ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4) 57, 67 (1982)). החלתם של דיני החוזים מאפשרת, לכאורה, את החלתם של דיני הפגמים ברצון ובכלל זה גם את החלתה של עילת העושק. אולם החלתה של עילת העושק על חוזי מתנה מעוררת קושי מסוים, לאור קיומו של התנאי השלישי הקבוע בסעיף 18 לחוק החוזים, בדבר היותם של תנאי החוזה "גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל". יש הסבורים כי תנאי זה אינו מתיישב לכאורה עם חוזי מתנה. גישה זו הוצעה על-ידי השופט בן-יאיר, בדעת יחיד, בע"א 236/84 עזבון המנוחה הלה יפה ז"ל נ' שוורץ, פ"ד מה(5) 13, 25-27 (1991) (להלן: עניין יפה). על-פי גישה זו, אין בחוזי מתנה מבנה עובדתי רציונאלי של הגינות עסקית. מכיוון שכך, אין לבית המשפט כלים לעיצוב אמות מידה תיאורטיות, הקובעות את מידת הסבירות ואת מידת ההגינות בין הערכים המוחלפים. בהיעדר אמות מידה כאלו, עילת העושק המחייבת את בחינת סבירותם של תנאי החוזה, אינה יכולה, כך נטען, להיות רלוונטית. תחת זאת, הציע השופט בן-יאיר לפנות לדוקטרינת ה"השפעה הבלתי הוגנת" (Undue Influence) הלקוחה מהמשפט המקובל האנגלי. דוקטרינה זו נקלטה אמנם בדין הישראלי כחלק מהמשפט המקובל, אך השימוש בה הופסק עם חקיקתו של חוק החוזים. לדוקטרינה יש עדיין אחיזה במשפט הישראלי, כך למשל, בסעיף 30 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, הקובע, בין השאר, כי הוראת צוואה שנעשתה מחמת השפעה בלתי הוגנת – בטלה. מטרת הדוקטרינה היא להעביר את נטל ההוכחה על כתפיו של המתקשר הדומיננטי, להוכיח כי לא הפעיל לחצים פסולים על נותן המתנה ובכך מנע מהאחרון להפעיל שיקול דעת עצמאי באשר לנתינתה (ראו: פרידמן וכהן בעמ' 995). מכל מקום, מסקנתו של השופט בן-יאיר באותו עניין הייתה שסעיף 18 לחוק החוזים: "אינו משתרע על פעולות משפטיות וחוזים, שמגולמות בהם הענקות חד-צדדיות; שדיני ההשפעה הבלתי הוגנת, ככל שהם נוגעים להענקה חד-צדדית של טובת הנאה המנותקת מרקע כלכלי או מסחרי, אינם נדחים מפני הוראותיו של סעיף 18 לחוק החוזים" (עניין יפה, בעמ' 27. וראו בעניין זה את עמדתם של המלומדים פרידמן וכהן המתייחסים בחיוב לאפשרות להחיל את דיני ההשפעה הבלתי הוגנת גם בתחום דיני המתנה, ולערוך היקש מסעיף 30 לחוק הירושה (ראו: דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ב (תשנ"ג) 997) (להלן: פרידמן וכהן). 5. גישה אחרת, אותה מבטא פרופ' ראבילו (ראו: מרדכי א' ראבילו "על מתנה ועושק" מחקרי משפט י (1993) 183, 195-197), גורסת כי סעיף 18 לחוק החוזים יכול להסדיר היטב גם מצבים של מתנה ואין צורך לשאוב פתרון מדוקטרינת ההשפעה הבלתי הוגנת. פרופ' ראבילו סבור כי ניתן להחיל את עילת העושק גם על חוזי מתנה לאור פסיקת בית המשפט בעניין איליט, שם ציין הנשיא שמגר כי בחוזים שאינם שגרתיים, בהם לא ניתן לבדוק "מה מקובל" או מהי "מידה בלתי סבירה", יחליט בית המשפט לפי התפיסות הכלכליות שנראות לו באשר לצודק ולהוגן. פרופ' ראבילו מודע לכך שבפרשת איליט התייחס הנשיא שמגר במפורש לחוזים בעלי רקע מסחרי-כלכלי ולא לחוזי מתנה, אולם לגישתו אין מניעה להחיל זאת גם על חוזי מתנה כאשר בית המשפט יבדוק בכל מקרה את היחס בין אובייקט המתנה, מצבו של הנותן, סוג האירוע וסוג היחסים בין הנותן למקבל. על-פי גישה נוספת עילת העושק שבסעיף 18 חלה על חוזי המתנה מקל וחומר, משום שמדובר בהענקת טובת הנאה – מתנה – ללא תמורה, ועל-כן התנאים יחשבו תמיד לגרועים מן המקובל (בהנחה שאין זה מקובל להעניק מתנה באותן נסיבות) (ראו: פרידמן וכהן, בעמ' 973-974). על גישה זו נמתחה ביקורת ונטען כנגדה כי מדובר בפתרון מלאכותי. 6. אכן, הניסיון ליישם את עילת העושק שבחוק החוזים, בכל הנוגע לחוזי מתנה, מעורר קושי, שהרי התשובה לשאלה מה "מקובל" ומה "סביר" בהענקת מתנה אינה פועל יוצא של הערך הכלכלי של העסקה. בית המשפט נעדר, אפוא, כלים אמיתיים לבדוק את התקיימותו של התנאי השלישי במישור האובייקטיבי כאשר מדובר בחוזי מתנה, שהרי ביסודה של המתנה, נמצאת מערכת היחסים האישית בין נותן המתנה למקבלה (ע"א 202/92 עזבון המנוח לירן מיכאל נ' גרניצר (לא פורסם)). בדיקת האוטונומיה הרצונית של נותן המתנה ראוי שתעשה תוך התחשבות בנסיבות העניין, ותוך בחינת טיב היחסים בין נותן המתנה לבין מקבלה. מכיוון שכך, מתמעטת החשיבות של ההנחה שבמישור האובייקטיבי אין זה נהוג, מקובל או סביר, לתת מתנה בנסיבות דומות. 7. אין ספק כי במסגרת התנאי השלישי ביקש המחוקק להתחקות אחר ההיגיון הכלכלי שבבסיס העסקה. התנאי השלישי מהווה אינדיקציה המבוססת על ניסיון החיים, לפיה המקרים הטיפוסיים שבאים בגדר עילת העושק הם המקרים שבהם יש יחס בלתי סביר בין הערכים המוחלפים. לבעל דין המעורר טענה של עושק עשוי להיות קושי להוכיח את טענתו כאשר יוכח כי קיבל תמורה מלאה, שכן לכאורה אם הפגם ברצון הוא כה כבד משקל, כיצד בכל זאת קיבל תמורה של שווי שוק? ממילא נגרע ברגיל מתוקפה של טענת עושק מקום בו הוכח, למשל, שתנאי העסקה היו סבירים. עם זאת, אין בתנאי זה כדי לשלול תחולה של עילת העושק גם במצבים שבהם אין נוהג "מקובל" אשר מולו ניתן לבחון את תנאי החוזה. 8. לסיכום, במשפט הגרמני, הרואה בעילת העושק קונקרטיזציה של תקנת הציבור, ואשר ממנו הושפע כאמור המשפט הישראלי, דומה כי יש בחוזה מתנה המתקבל אגב ניצול מצוקה של הצד המעניק משום פגם מוסרי, אשר עשוי להביא לבטלות חוזה המתנה. הפסיקה והספרות בארץ הכירו בקושי בהחלת דוקטרינת העושק על חוזי מתנה, לאור אי התאמתם להקשר הכלכלי-מסחרי בעילת העושק, אשר מקבל ביטוי בתנאי השלישי לפיו תנאי העסקה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל. הרצון להגן על חופש הרצון והקניין של המתקשר בחוזה, הביא בתי משפט להתמודד עם קושי זה בשלל פתרונות דוקטרינריים, אשר אפשרו שלא להכיר בהענקה חד צדדית, בה מתקיימים שני התנאים הראשונים בעילת העושק – מצוקה קיימת וניצול המצוקה על ידי הצד השני. (על הקלת הנטל בהוכחת אחד, או מקצת מתנאי עילת העושק ראו בפרשת בן ישי הנ"ל, בפסקה 7). כך יש לעשות גם במקרה שלפנינו. מצטרף אני אפוא בהסכמה לפסק-דינה של חברתי, השופטת ברלינר. המשנה לנשיאה השופטת א' חיות אני מסכימה לפסק-דינה של חברתי השופטת ד' ברלינר ולהערותיו של חברי המשנה לנשיאה א' ריבלין. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברלינר. ניתן היום, י' בכסלו התשס"ח (19.11.07). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05020410_Z09.doc אמ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il