רפאל יוחייב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 204/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 204/09 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט נ' הנדל המערער: רפאל יוחייב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 23.11.08 בתפ"ח 4030/07 שניתן על ידי כבוד השופטים א' שיף, צ' קינן וח' הורוביץ תאריך הישיבה: י"ח באדר תש"ע (4.3.10) בשם המערער: עו"ד ע' אשכנזי בשם המשיב: עו"ד א' פטל פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כב' השופטים א' שיף, ח' הורביץ, צ' קינן) בפ"ח 4030/07 מיום 15.7.2008, אשר הרשיע את המערער בעבירות של אינוס בנסיבות מחמירות, מעשה סדום בנסיבות מחמירות, כליאת שווא ופציעה בנסיבות מחמירות. בית המשפט גזר על המערער 15 שנות מאסר בפועל, 3 שנות מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך 3 שנים עבירה מסוג פשע לפי סעיף ה' לפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) או כל עבירת אלימות מסוג פשע או כליאת שווא. כמו כן, הושת על המערער פיצוי של 30,000 ש"ח לטובת המתלוננת. האישום 1. נגד המערער הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של אינוס בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 345(א)(1), 345(ב)(2), 345(ב)(3), 345(ב)(4) לחוק העונשין, מעשה סדום בנסיבות מחמירות לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיפים 345(א)(1), 345(ב)(2), 345(ב)(3), 345(ב)(4) לחוק, כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק, וחבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק. על פי כתב האישום, בלילה שבין ה-15.4.07 ל-16.4.07, בסמוך לחצות, פגש המערער ברחוב, באקראי, את המתלוננת, אותה הכיר היכרות שטחית, והזמינה לדירתו. בכניסה לדירה, הגיח המערער מאחוריה והכה אותה בראשה מספר פעמים בחפץ מתכתי הדומה ללהב גרזן עד זוב דם. כתוצאה מכך, נגרמו למתלוננת חבלות בראשה והיא נחבלה בידה. בהמשך, המערער ליקק את איבר-מינה של המתלוננת, הכריח את המתלוננת לבצע בו מין אוראלי, להטיל את מימיה לתוך פיו ולבסוף החדיר את אבר מינו לאיבר מינה. לאחר מכן, לא אפשר לה לצאת מהדירה ופיקח עליה גם בעת שהלכה לחדר השירותים. בשעה 6:30 לערך, בניסיון להיחלץ מידי המערער, קפצה המתלוננת ממרפסת הדירה, הממוקמת בקומה השלישית, וכתוצאה מכך ספגה חבלה רב-מערכתית: שברים בזיזי החוליות האחוריות של עמוד השדרה הצווארי, שברים בחוליות עמוד שדרה גבי עם המטומה לאורכן ושברים בצלעות. המערער ניגש למקום בו הייתה המתלוננת שרועה, והעלה אותה חבולה בחזרה לדירתו בעזרתו של שכן. לאחר מכן הזעיק המערער את מגן דוד אדום (להלן: מד"א). המתלוננת הובהלה לבית החולים, שם אושפזה מספר ימים במחלקה לטיפול נמרץ ולאחר מכן הועברה למחלקה הפנימית. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 2. בפני בית המשפט עמדו שתי גרסאות קוטביות - גרסת המתלוננת, לפיה קפצה ממרפסת דירת המערער בניסיון להימלט מציפורניו לאחר שהכה ואנס אותה; וגרסת המערער, לפיה לא פגע כלל במתלוננת, אלא נהפוך הוא: לגירסתו, הוא אירח אותה בדירתו וסייע לה לאחר שהותקפה בידי אחרים, והיא קפצה מדירתו בניסיון לשים קץ לחייה לאחר שהלך לישון. בית המשפט העדיף את עדותה של המתלוננת, בה נתן אמון מלא, בעוד שמצא את עדותו של המערער בלתי-מהימנה נוכח שקרים וסתירות שהתגלו בה. 3. אלה הממצאים העובדתיים שקבע בית המשפט באשר להשתלשלות אירועי הלילה המדובר: המתלוננת הגיעה לדירת המערער, על פי הזמנתו, לצורך קיום יחסי מין, במסגרת עיסוקה בזנות. בעת שנכנסה לדירה, הגיח המערער מאחוריה, הכה בראשה בחלק הקהה של גרזן עד זוב דם, קשר את ידיה מאחורי גבה ולאחר מכן אנס אותה וביצע בה מעשה סדום, תוך שהכריחה לבצע בו מין אוראלי ולהטיל עליו את מימיה. המערער לא אפשר למתלוננת לצאת מהדירה והלך אחריה גם לחדר השירותים. בסמוך לשעה 6:00 הצליחה המתלוננת לחמוק אל מרפסת הדירה. בניסיון להימלט מהדירה, קפצה המתלוננת מהמרפסת במטרה להיתלות על מעקה הדירה שמתחת, אך נפלה שלוש קומות אל האדמה. רעש נפילתה וזעקותיה גרמו לשכנו של המערער, שהינו קטין, לצאת אל המתלוננת, ואחריו יצא גם המערער. ביוזמת המערער, נשאו השניים את המתלוננת בחזרה לדירת המערער. לאחר שעזב השכן את הדירה, ומשהתקשתה המתלוננת לנשום, הזעיק המערער אמבולנס. בית המשפט מצא כי קפיצת המתלוננת מדירת המערער לא הייתה ניסיון התאבדות או תאונה, כטענת המערער, כי אם ניסיון להימלט מהדירה, משחשה כי נשקף איום ממשי לחייה. קביעה זו נסמכה בעיקרה על דברי המתלוננת לאחר נפילתה, כפי שתועדו בקלטת מד"א; על עדויות שונות של רופאים ומטפלים אשר טיפלו במתלוננת בעת אשפוזה, מהם עלה כי המתלוננת לא הייתה נתונה למחשבות אובדניות או כי סבלה מדיכאון; וממיקום נפילתה, אשר התיישב עם טענתה כי התגלגלה מהמרפסת ולא קפצה "קפיצת ראש". 4. בית המשפט התרשם כי המתלוננת היא בחורה נבונה מאד ובעלת אופי חזק. עדותה נמצאה משכנעת, הגיונית ועקבית, גם לנוכח ממצאים חיצוניים, אשר היה בהם כדי לחזק את גרסתה. כך למשל, נקבע כי החבלות שנמצאו בראשה ובכף ידה מתיישבות עם טענתה כי הוכתה על ידי המערער בחלק הקהה של גרזן. על אף שחוות-הדעת הפתולוגית שהוגשה מטעם המכון לרפואה משפטית לא התיישבה במלואה עם גרסתה, ועל אף שהגורמים המטפלים לא איבחנו את הפציעה בראשה ובידה, קבע בית המשפט כי אין בכך דבר הגורע ממהימנותה של המתלוננת, שכן המערער עצמו מסר בהודעתו במשטרה כי כאשר פגש במתלוננת אכן היה לה פצע שדימם בראשה וכי היה דם על ידיה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי העובדה שלא נתגלו על ידי אנשי מד"א סימני דם בדירת המערער ביום האירוע, אף היא אינה פוגמת במהימנות גרסתה של המתלוננת, משום שהמתלוננת מסרה כבר בהודעתה הראשונה כי בעת האירוע המערער ניגב את דמה וניקה אחריה. בנוסף, אנשי מד"א ושוטרי הסיור לא ביצעו חיפוש מדוקדק בדירה ביום האירוע כיוון שקיבלו באותה העת את גרסת המערער כי המתלוננת הגיעה לביתו פצועה. בנוסף, למערער הייתה שהות לנקות את דירתו עד שהגיעו שוטרי הסיור, וודאי עד שהתחילה החקירה בעניינו. בהתייחס לכך שבחקירתה במשטרה הסתירה המתלוננת את עובדת עיסוקה בזנות ואת סיבת הגעתה לדירת המערער, קיבל בית המשפט את הסבריה לפיהם פחדה שלא יאמינו לה אם ייוודע שהיא עוסקת בזנות וכי הסתירה את עיסוקה ממשפחתה. משכך, נקבע כי אין בשקריה בעניין זה כדי לפגום בעדותה בבית המשפט. עוד נקבע כי אין יסוד לטענת המערער, לפיה המתלוננת בדתה סיפור אונס מזעזע במטרה לזכות באמפתיה ממשפחתה ולחזור לחיקה. כך גם נדחתה טענת המערער, כי המתלוננת נשלחה על ידי אויביו להעליל עליו עלילות שווא. אשר למועד הגשת התלונה, נפסק כי העובדה שהמתלוננת הגישה תלונה רשמית נגד המערער עשרה ימים לאחר האירוע אינה פוגעת באמינות גרסתה, נוכח היותה מחוסרת הכרה בימים הראשונים לאשפוזה. בהקשר זה ייחס בית המשפט משקל רב לאמירת המתלוננת, כבר בימים הראשונים לאשפוזה, בפני אחד מרופאיה, ד"ר קב-ונקי, כי נמלטה מהדירה בה הייתה כלואה. אמירה זו ניתנה שעה שהכרתה עוד הייתה מעורפלת ולא היה סיפק בידה לתכנן תלונת-שווא נגד המערער. בית המשפט הסיק מאמירה זו כי המתלוננת אכן התלוננה נגד המערער בהזדמנות הראשונה, אם כי בעקיפין. 5. מנגד, מצא בית המשפט את גרסת המערער מלאת פירכות, סתירות ושקרים. כך למשל, בהודעה מוקדמת מסר המערער שהמתלוננת סיפרה לו כי הותקפה על ידי בני-מיעוטים אשר הכוה בגרזן בראשה. בהודעות מאוחרות יותר שלל המערער כי המתלוננת פירטה בפניו את שאירע לה לפני פגישתם. כמו כן, בעדותו בבית המשפט סיפר המערער כי כשיצאה המתלוננת מהשירותים בעת שהותם בדירתו היא הייתה שמחה, ואילו במשטרה טען כי הציע להזמין לה אמבולנס או משטרה בעקבות התקיפה שעברה. בנוסף, המערער טען כי כאשר התעורר משנתו הייתה המתלוננת במקלחת ולאחר רבע שעה קפצה. מאוחר יותר טען כי התעורר משנתו למשמע צעקותיה לאחר שכבר נפלה. אשר לשלב שלאחר נפילת המתלוננת, העדיף בית המשפט את גרסתו של השכן - מר יוסי פאלס (להלן: פאלס), אותה מצא אובייקטיבית, בהירה וכנה, על פני גרסת המערער. מעדותו של פאלס עולה כי המתלוננת לא ביקשה מהמערער שייקח אותה בחזרה לדירתו כטענת המערער, אלא פנתה לפאלס כשהמערער לא ראה וביקשה את עזרתו; בנוסף, בניגוד לטענתו המקורית של המערער, המתלוננת לא עלתה בכוחות עצמה אלא השניים נשאו אותה בחזרה לדירה; כאשר פאלס הציע להזמין אמבולנס, השיב המערער כי אין צורך, וטען שהמתלוננת שתתה יותר מדי. רק מאוחר יותר, בדירתו, הזעיק המערער את מד"א. 6. בית המשפט דחה את טענות ההגנה באשר למחדלי חקירה שנפלו בתיק. נקבע כי אי-בדיקת שרידי שתן של המתלוננת על הסדין והמזרון בדירת המערער אינו מגבש מחדל כאמור. זאת מכיוון שכלל לא ברור אם הסדין והמזרון הוכתמו בשתן, אם בחלוף הזמן ניתן לזהות שרידים אלה כשתן ולייחסם לאדם מסוים, וממילא עד למועד החיפוש סביר שהמערער כיבס או העלים את הסדין וניקה את המזרון. הטענה כי ביטול זימונם של אנשי מז"פ לדירה ביום האירוע מהווה מחדל נדחתה אף היא. נקבע כי אותה שעה לא התנהלה חקירה בחשד לעבירה פלילית עקב המצג שהציג המערער כאילו מדובר בניסיון התאבדות. גם העובדה שהמשטרה נמנעה מלחקור היכן הייתה המתלוננת בערב האירוע ואת האפשרות שמי שפגע בה הוא בן-זוגה באותה העת - מר אלכס זולוטריוב (להלן: אלכס), לא נמצאו כמחדלים המעוררים ספק סביר לגבי אשמת המערער. נקבע כי אלכס לא היה אלים כלפי המתלוננת וכי ברור לחלוטין שהמתלוננת לא חששה מפניו. עוד נמצא כי גרסתו אינה סותרת את זו של המתלוננת ואינה פוגעת במהימנותה. לסיום, קבע בית המשפט שאין מקום לטרוניה שהעלה המערער על חקירתו במשטרה בשפה העברית, שכן יכולתו להסביר עצמו בעברית היא טובה לאחר שהות של 16 שנים בארץ. 7. בית המשפט הרשיע אפוא את המערער בעבירות של אינוס, מעשה סדום וכליאת שווא. לעניין סעיף 54א(ב) לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, נקבע כי שקילת מלוא הראיות במבחן ניסיון החיים והשכל הישר מלמדת כי לא התעורר שום ספק סביר ביחס לאשמת המערער. לצד זאת, זיכה בית המשפט את המערער מעבירה של גרימת חבלה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 333 לחוק, משלא הוכח כי המערער צפה את קפיצת המתלוננת מדירתו. יחד עם זאת, המערער הורשע בעבירה של פציעה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 334 לחוק בנסיבות סעיף 335(א)(1), בגין הכאת המתלוננת בגרזן. גזר הדין 8. בית המשפט גזר על המערער 15 שנות מאסר בפועל, 3 שנות מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך 3 שנים עבירה מסוג פשע לפי סעיף ה' לפרק י' לחוק העונשין או כל עבירת אלימות מסוג פשע או כליאת שווא, ותשלום פיצוי למתלוננת בסך 30,000 ש"ח. בית המשפט הדגיש כי מעשיו של המערער חמורים מאד ומצדיקים ענישה חמורה ומרתיעה. זאת, חרף העובדה שבעקבות האירוע, שיקמה המתלוננת את חייה, חדלה לעסוק בזנות ונגמלה מסמים, בבחינת "מעז יצא מתוק". בית המשפט דחה את חוות-הדעת של הפסיכולוגית שהוגשה מטעם ההגנה, באשר להיעדר מסוכנות משמעותית מצד המערער וקבע כי האלימות בה נהג, כמו גם עברו הפלילי הכולל הרשעה בעבירה של שוד, מלמדים על מסוכנותו הממשית ועל הצורך להגן על החברה מפניו. למעשה, בית המשפט לא מצא דבר לזכות המערער - לא בעברו, לא בהתנהלותו בעת האירוע, ואף בעת גזירת הדין, משלא הביע חרטה כלשהי על המעשה. טענות המערער 9. המערער יוצא נגד הרשעתו ולחילופין נגד חומרת העונש שנגזר עליו. בראש ובראשונה, תוקף המערער את מהימנותה של המתלוננת. לטענתו, בית המשפט "הלך שולל אחר עדותה", שהינה רצופת שקרים, סתירות ושינויי גרסאות. כך, לדוגמה, הסתירה המתלוננת את דבר עיסוקה בזנות ואת העובדה שנהגה להשתמש בסמים עד לעדותה בבית המשפט; המתלוננת שינתה גרסתה מספר פעמים, למשל באשר לאופן בו הוכתה בגרזן; בבית המשפט טענה לראשונה שחשבה כי המערער חיפש סכין על מנת לפגוע בה; המתלוננת העידה שהחליטה להתלונן נגד המערער משום שראתה אותו במהלך אותו היום בחדרה בבית החולים, כאשר על פי עדותו של אלכס, האירוע בו חשבה שראתה אותו התרחש ארבעה ימים קודם לכן; המתלוננת שיקרה לגבי מעשיה בערב האירוע בטרם פגשה במערער, כפי שעולה מסתירות בין עדותה לבין עדותו של אלכס. המערער מוסיף וטוען, כי המתלוננת ניסתה להתאבד בקפיצה מהחלון. לשיטתו, חקירתה הראשונה במשטרה ומקום נפילתה מתיישבים עם המסקנה כי המתלוננת אכן ניסתה לשים קץ לחייה. לחילופין, טוען הוא כי לא מן הנמנע שנפלה עקב הזיות על רקע שימושה בסמים. עוד שב המערער וטוען, כי תלונתה של המתלוננת היא עדות כבושה וככזו משקלה פחות. זאת משום שהמתלוננת יכולה הייתה למסור גרסתה כבר לאנשי מגן דוד אדום שטיפלו בה בזירת האירוע. בהמשך נמנעה מלמסור גרסתה לפסיכיאטרים הראשונים איתם שוחחה בבית החולים. לטענתו, שתיקת המתלוננת בימים הראשונים לאחר שהתעוררה בבית החולים לא נבעה מפחד מהמערער, כי אם מהחשש לספר לאמה על התמכרותה לסמים ועיסוקה בזנות. לבסוף, מצביע המערער על מקרים בהם, לטענתו, פתר בית המשפט את הספקות העולים מעדות המתלוננת באמצעות הסברים שלא הועלו על ידה או על ידי המשיבה. בכך, לדברי המערער, הפך בית המשפט את נטלי ההוכחה ופטר את המשיבה מהוכחת אשמתו מעבר לספק סביר. 10. טענה נוספת בפי המערער, היא כי בית המשפט קמא התעלם מהיעדר מוחלט של כל ממצא רפואי-מדעי או ממצא פיסי התומך בגרסת המתלוננת. בנוסף, טוען המערער כי חוות-הדעת הפתולוגית עומדת בסתירה לגרסת המתלוננת, לפיה הוכתה בראשה ובידה הימנית. הוא מוסיף כי אנשי מד"א לא מצאו כל חבלה בראשה על אף שבדקוה, וגם מגיליון האשפוז של המתלוננת בבית החולים אין עדות לממצא חבלתי חריף בראשה. כן ציין כי המתלוננת סירבה לבצע ערכת אינוס לצורך אימות גרסתה. 11. עוד טוען המערער כי בית המשפט התעלם מעדויות וראיות חיצוניות התומכות בגרסתו, ובין היתר: עדותו של אלכס, לפיה המתלוננת יצאה מביתו ביום האירוע כשלוש שעות מוקדם יותר מהנטען בגרסתה, מה שהותיר חלון זמן בו יתכן כי הותקפה על ידי אנשים אחרים; עדותו של בן-זוגה לשעבר של המתלוננת - מר סעיד נג'אר (להלן: נג'אר), אשר טען כי בעבר היה אלכס אלים כלפי המתלוננת - עדות התומכת בטענה החלופית כי אלכס הוא שפגע בה; עדות העובדת הסוציאלית - גב' רחל טנא (להלן: טנא), לפיה המתלוננת מסרה לה כי הגיעה לבית המערער חבולה ומטושטשת; עדותו של פאלס, התואמת לכאורה את עדותו של המערער, לפיה המערער הזמין האמבולנס בטרם הגיע למתלוננת, וכי היא לא התנגדה להעלאתה חזרה לדירה; תמליל השיחות של המערער עם מד"א, המסגיר כי המתלוננת הייתה בהכרה לאחר נפילתה וביקשה את עזרת המערער; לבסוף, טוען המערער כי בית המשפט התעלם מגרסתו הסדורה והקוהרנטית, שהסתירות בה, לשיטתו, מינוריות בלבד. 12. המערער גורס כי מחדלי החקירה הרבים שנפלו בתיק צריכים להביא לזיכויו. עיקר המחדלים אותם מונה המערער הם אי-תפיסת המזרון שבדירתו ואי-נטילת דגימות דנ"א מהמזרון; אי-תפיסת בגדי המתלוננת; הגעתם של אנשי מז"פ לאסוף ממצאים רק בחלוף זמן רב לאחר האירוע; הימנעות המשטרה מלחקור את מעשיה ואת מקום הימצאה של המתלוננת לפני פגישתה עם המערער, כמו גם את טיב יחסיה עם אלכס. המערער מוסיף וטוען כי חקירתו במשטרה בשפה העברית, בה אינה שולט, חרף בקשותיו הרבות להיחקר בשפת אימו, פגעה בזכויותיו וביכולתו להתגונן נגד האישומים נגדו, והיא עומדת בניגוד להוראות חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים), התשס"ב-2002. בהקשר זה, מצביע המערער על דוגמאות לכשלים בהבנת השאלות שנשאל בחקירה, ועל הודאת אחת החוקרות בבית המשפט כי עקב אילוצי זמן לא נוהלו החקירות ברוסית. המערער מטעים כי די בכך כדי לקבל את ערעורו. 13. לבסוף, טוען המערער כי לא הוכחו יסודותיה של העבירה של כליאת שווא, היות שהמתלוננת הודתה בעדותה כי לא ראתה או שמעה את המערער נועל את דלת הכניסה לדירתו, וכי בשום שלב לא ניסתה לפתוח את הדלת במטרה לברוח. לגרסת המערער, הוא נעל את הדלת והשאיר המפתח במנעול. 14. לחילופין טוען המערער כי נוכח נסיבותיו האישיות, נסיבות ביצוע העבירות ובשים לב לאינטרס השיקום ולרמת הענישה בגין עבירות דומות, יש להקל בעונשו. המערער עלה ארצה בשנות השלושים לחייו ולטענתו לא הצליח לבנות לעצמו חיים בישראל, הוא חי בדוחק וסובל מבעיות רפואיות. נטען כי עקב תנאים אלה, הוא התדרדר לסמים ועל רקע זה הינו בעל עבר פלילי. כיום אינו מכור עוד לסמים. המערער מביע חרטה על מעשיו. הוא מדגיש כי אם לא יוקל עונשו, לכשישתחרר, הוא יהיה אדם מבוגר שכל הדלתות סגורות בפניו, ומבקש כי לא יימנע ממנו הסיכוי לשקם את חייו. טענות המשיבה 15. עמדת המשיבה היא כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין באשר הוא מכוון בעיקרו נגד ממצאי מהימנות. לשיטתה, במקרה דנן אין הצדקה להתערב בממצאי המהימנות כפי שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, אשר בוססו ונומקו כדבעי. 16. לעניין מהימנות עדותה של המתלוננת, מציינת המשיבה כי בית המשפט קיבל את הסבריה של המתלוננת לעניין הסתרת עיסוקה בזנות ונסיבות הגעתה אל דירת המערער. מעבר לכך, לא נתגלו סתירות נוספות בגרסתה, הפוגעות במהימנותה. בנוגע לשימוש בסמים, מציינת המשיבה כי המתלוננת הצהירה כבר בהודעתה הראשונה במשטרה כי נהגה להשתמש בהרואין. כך, גם אין סתירה בגרסאותיה של המתלוננת בנוגע לאופן הכאתה בראשה, אף שבבית המשפט תיארה זאת בצורה מפורטת יותר. לבסוף מדגישה המשיבה כי טענת ההגנה לפיה המתלוננת שיקרה בדבר מעשיה טרם פגשה במערער נדחתה על ידי בית המשפט, אשר קיבל את הסברה של המתלוננת, לפיו היא טענה תחילה כי יצאה מבית הוריו של אלכס בשעה 21:00 רק משום שרצתה לבסס את גרסתה הראשונית כי יצאה לעבוד במלצרות. המשיבה אינה סבורה כי יש מקום להתערב גם בקביעה בדבר נסיבות נפילתה של המתלוננת ממרפסת ביתו של המערער, מהטעמים שפורטו בהכרעת הדין. 17. ביחס לטענת המערער כי לא נמצאו כל ממצאים פיסיים התומכים בגרסת המתלוננת, טוענת המשיבה כי העובדה שבתחילה לא זוהו סימני דם בדירה מתיישבת עם עדות המתלוננת כי המערער ניקה אחריה וניגב את דמה. בסופו של דבר, אותרו נתזי דם בתקרת הדירה, אשר קיומם עולה בקנה אחד עם טענת המתלוננת כי הוכתה בגרזן בראשה. מכל מקום, למערער הייתה שהות לנקות הדירה לפני שהחלה החקירה הפלילית בעניינו. המשיבה מוסיפה כי בדיקות מז"פ לדגימות שנלקחו מהדירה לא הניבו ממצאים. יחד עם זאת, נמצאו דגימת זרע של המערער על ציפה שנתפסה בדירה ודגימת דם השייכת למתלוננת על תיקה. לא נשלל גם שדגימת הדם מהכובע שנתפס שייכת למתלוננת. על כל פנים, לשיטת המשיבה, אין בהיעדר זירה "שותתת דם" כדי לפגוע במסקנת בית המשפט כי המתלוננת הוכתה עד זוב דם על ידי המערער. 18. המשיבה מוסיפה וטוענת כי אין בנמצא עדויות חיצוניות התומכות בגרסת המערער. עדותו של אלכס אינה תומכת בגרסת המערער וממילא אינה סותרת מהותית את גרסת המתלוננת; עדויותיהם של טנא ונג'אר אינן תורמות להגנת המערער, זאת מאחר שטנא העידה כי אינה זוכרת מי אמר לה את הדברים שמסרה - המתלוננת או המערער, ועדותו של נאג'ר לא נמצאה מהימנה על ידי בית המשפט; מעבר לכך, השוואת עדות המערער לעדותו של פאלס, שנמצאה מהימנה על ידי בית המשפט, חושפת את שקריו המרובים של המערער. 19. המשיבה טוענת כי מחדלי החקירה הנטענים אינם מצדיקים זיכוי. היא מטעימה כי החקירה בתיק זה נערכה בחלוף ימים לא מעטים מקרות האירוע, היות שתחילה סברו החוקרים כי מדובר בניסיון אובדני ולא באירוע פלילי. לפיכך בדיקות מסוימות לא נערכו, או נערכו שלא בזמן אמת, אם מפאת חוסר רלוונטיות ואם בשל היעדר ממצאים בזירה, אשר ייתכן שסולקו על ידי המערער. כך היה בעניין זימונם של אנשי מז"פ, איסוף הממצאים ונטילת דגימות דנ"א מהזירה. ואולם מרגע שהחלה החקירה הפלילית, פעלה המשטרה לאיסוף ממצאים. אשר לחקירת המערער בשפה העברית, חוזרת המשיבה על הטעמים שבגינם דחה בית המשפט טענה זו. המשיבה מציינת עוד כי מעדויות שונות של חוקרי המשטרה עולה כי החוקרים תקשרו היטב עם המערער, וכי בחלק מן החקירות נכחו חוקרים דוברי רוסית. 20. בנוגע לגזר הדין, עמדת המשיבה היא כי מדובר בעונש הולם וראוי, העולה בקנה אחד עם חומרת מעשי המערער ועם מדיניות הענישה של בית המשפט. דיון והכרעה הערעור על הכרעת הדין 21. רובן המכריע של טענות המערער נגד הרשעתו נוגע לממצאים העובדתיים ולקביעות המהימנות של בית המשפט המחוזי. כלל ידוע הוא, כי ערכאת הערעור לא תטה להתערב בממצאים כגון דא, אלא בתנאים חריגים ביותר, למשל כאשר מתגלות סתירות היורדות לשורש העניין, להן לא נתנה הערכאה הדיונית את דעתה, או כאשר מתגלה טעות מהותית ויסודית בהערכת מהימנות הראיות (ע"פ 4977/92 ג'ברין נ' מדינת ישראל, פ"ד מז(2) 690, 696 (1993); ע"פ 37/07 פרג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.03.08)). הרציונל הטמון בכלל זה הוא, כי לערכאה הדיונית יתרון בולט בכל הקשור בתחום הקביעות העובדתיות, מאחר שהיא מתרשמת באופן ישיר ובלתי-אמצעי מהעדים, להבדיל מערכאת הערעור (ע"פ 2649/00 ישראל נ' מדינת ישראל, פס' 6 (לא פורסם, 16.08.01); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632 (2000); ע"פ 1275/09 פלוני נ' מדינת ישראל לא פורסם, 01.09.09)). במקרה שלפנינו, מדובר בעימות בין שתי גרסאות קוטביות של המתלוננת ושל המערער באשר לאירועים בבית המערער, משאין מחלוקת כי המתלוננת הייתה בדירה עובר לנפילתה. בית המשפט ניצב בפני עדויות סותרות ביחס לאירוע עצמו, שאינן נתמכות בראיות חיצוניות רבות. במצב דברים זה, נודעת חשיבות יתרה להתרשמות הישירה של הערכאה הדיונית מן העדים, ולכן יחול ביתר-שאת הכלל בדבר אי-התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי עובדה ומהימנות (ע"פ 3166/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 7 (לא פורסם, 19.01.10); ע"פ 4629/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 33 (לא פורסם, 18.11.09)). גרסת המתלוננת 22. לשיטתי, המקרה דנן אינו נופל לגדר המקרים החריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית. בית המשפט קמא התרשם מהמתלוננת באופן בלתי-אמצעי ובחר לתת אמון מלא בגרסתה. וכך תיאר את עדותה: "במהלך עדותה של המתלוננת בבית המשפט ניתן היה להתרשם מאופן סיפורה, מהתנהגותה על הדוכן, מתיאוריה את המוצאות אותה בליל האירוע, כי אכן חוותה את הדברים הקשים שתיארה בפנינו. לעניין התקיפה המינית, מה שקדם לה בדירת הנאשם עד קפיצתה בניסיון להציל את חייה – עדותה הייתה עקבית בעיקרה... בחינת מכלול עדותה של המתלוננת – הנאשם תקף אותה מיד כשנכנסה לדירה, לאחר מכן תקף אותה מינית, לא אפשר לה לצאת מהדירה וכפי שתיארתי לעיל, משחשה עקב מעשיו (כפי שתוארו) כי סכנה אמיתית נשקפת לחייה, קפצה מהדירה – מעלה כי עדותה הייתה הגיונית, עקבית ולא עורערה בחקירה הנגדית." (עמ' 40 להכרעת הדין) "במהלך עדותה בפנינו נזכרה המתלוננת בעובדות נוספות ומסרה דברים כהוויתם, מבלי להגזים." (עמ' 41 להכרעת הדין) בית המשפט קמא לא התעלם מקשיים או תמיהות שעלו מעדות המתלוננת, ומצא להם הסברים, אשר לטעמי הינם הגיוניים, מניחים את הדעת ומשתלבים במסכת הראיות שהייתה בפני בית המשפט. כך לדוגמה, העובדה שהמתלוננת הסתירה בחקירתה במשטרה את דבר עיסוקה בזנות ואת סיבת הגעתה לדירת המערער לא נזקפה לחובתה, הואיל וסיפקה הסבר המניח את הדעת באשר להסתרת המידע. כך גם ההבדל בין גרסתה הראשונית לבין עדותה בבית המשפט לעניין שעת יציאתה מביתה באותו הערב, הוסבר על רקע ניסיונה להסתיר את עובדת עיסוקה בזנות. יתר על כן, העובדה שהמתלוננת מסרה פרטים נוספים כגון קשירת ידיה והטלת השתן בשלבים מאוחרים יותר, אין בה כדי לפגום בגרסתה, שהרי טבעי הוא כי תיזכר בפרטים נוספים עם הזמן. יש לזכור בהקשר זה כי המתלוננת חוותה טראומה גופנית קשה בעקבות קפיצתה, והייתה מורדמת בימים הראשונים לאשפוזה. יתכן שגם לעובדה זו הייתה השפעה על יכולתה להיזכר בפרטים נוספים במשך הזמן. בנוסף, לעדותה של המתלוננת נמצאו חיזוקים בזירת האירוע. כוונתי לדמה של המתלוננת, שנמצא על התיק עימו קפצה; דם ששייך ככל הנראה למתלוננת, שנמצא על הכובע שחבשה לראשה; ודגימת זרע של המערער שנמצאה על ציפה בדירתו. שלוש ראיות אובייקטיביות אלה יש בהן כדי לאמת את גרסתה של המתלוננת ביחס להתרחשויות בדירת המערער עובר לקפיצה. אציין בהקשר זה, כי מקובלות עליי קביעותיו של בית המשפט קמא ביחס לשאלת סימני הדם בזירת האירוע וקיומם של ממצאים פורנזיים. העובדה שאנשי מד"א ושוטרי הסיור לא זיהו סימני דם בדירת המערער ביום האירוע אינה פוגמת במהימנותה של המתלוננת, משלא היה מקום להניח כי תימצא זירה שותתת דם בהכרח. המתלוננת העידה כי המערער ניקה אחריה וניגב את דמה. ממילא לא בוצע ביום האירוע חיפוש מעמיק בדירה, משלא היה בשלב זה חשד לביצוע עבירה פלילית. בחיפוש מעמיק שבוצע מאוחר יותר, אכן התגלו נתזי דם בתקרת הדירה. אלא שנטילת הדגימות והממצאים מדירת המערער למעלה משבועיים לאחר האירוע, לא אפשרה לחלץ תוצאות מרוב הדגימות שאכן נלקחו, למעט שלוש הראיות המוזכרות מעלה. מכל מקום, אף אם ניתן היה לצפות לקיומן של ראיות פורנזיות נוספות, הרי שלמערער הייתה שהות להעלים כל ראיה מפלילה בדירתו עד שהתחילה החקירה בעניינו. מכאן המסקנה, כי גם היעדרם של ממצאים פורנזיים נוספים, התומכים בגרסת המתלוננת, אין בו כדי לגרוע מאמינותה. 23. חיזוק לעדות המתלוננת ניתן למצוא בראיות שונות, המצביעות על כך שהמתלוננת לא ניסתה לשים קץ לחייה, אלא קפצה בניסיון להימלט מציפורני המערער. ראשית, לא ניתן למצוא כל היגיון בטענה כי המתלוננת תתלווה אל המערער מתוך רצון לשים קץ לחייה, כאשר אין חולק כי היא לא ידעה מראש שדירתו ממוקמת בקומה גבוהה. בהקשר זה, העלתה המתלוננת טענה הגיונית לפיה, לו הייתה מבקשת לשים קץ לחייה, היא הייתה נוטלת מנת יתר של סם. שנית, העובדה שהמתלוננת בחרה לקפוץ עם תיקה ותחנוניה בפני המערער כי לא ייתן לה למות לאחר שהעלה אותה בחזרה לדירתו (כפי שעולה מתמליל מד"א), תומכים בגרסת המתלוננת באשר להתרחשויות בדירת המערער עובר לקפיצה. שלישית, במהלך אשפוזה, אמרה המתלוננת לאחד מרופאיה, ד"ר קב-ונקי, כי נמלטה מהדירה בה הייתה כלואה. הדברים נאמרו מספר ימים לאחר האירוע, שעה שהייתה המתלוננת מעורפלת לאחר שהייתה מורדמת מספר ימים. המתלוננת אף העידה כי אינה זוכרת את השיחה. אמירה ספונטנית זו מחזקת את גרסתה של המתלוננת הואיל והיא נמסרה בטרם הייתה לה שהות לתכנן כביכול את עלילת-השווא נגד המערער. רביעית, המתלוננת עצמה הסבירה כי קפצה מהמרפסת משום שהבינה שזה הפתרון היחיד שעומד לרשותה ו"כשבן אדם רוצה לחיות, הוא עושה הכל". בדיעבד אישרה המתלוננת בעדותה כי לא היה היגיון במחשבה שתצליח לרדת למרפסת הקומה שמתחת, אולם היא פעלה במהירות מתוך חשש לחייה. הדברים מתיישבים כמובן עם תיאורה של המתלוננת את שחוותה בדירת המערער. סיכומו של עניין, קפיצת המתלוננת מהדירה בניסיון נואש להימלט מפני המערער, תוך סיכון חייה, מעידה בבירור על ההתרחשויות שאירעו בדירה בטרם קפצה. חיזוק נוסף לגרסת המתלוננת ניתן למצוא בעדותה של העובדת הסוציאלית סברין ח'יאט. ח'יאט שוחחה עם המתלוננת בעת אשפוזה, בטרם הוגשה התלונה הרשמית נגד המערער. לדבריה, כאשר סיפרה לה המתלוננת את שאירע בליל האירוע, הייתה המתלוננת מאד נרגשת והחלה להזיע. ח'יאט ציינה כי המתלוננת הייתה עצובה ומפוחדת, אך הביעה בפניה את רצונה לחיות. עדותה של ח'יאט נמצאה מהימנה על ידי בית המשפט המחוזי. עדותה של המתלוננת נתמכה גם בחבלות שנמצאו על ראשה ועל ידה. בהקשר זה יצוין, כי חוות-הדעת הפתולוגית, שאמנם אינה מתיישבת במלואה עם גרסת המתלוננת, נערכה מעל שבועיים לאחר האירוע ולא התבססה על בדיקת המתלוננת, אלא על צילומים של ראשה, שנלקחו אף הם זמן ניכר לאחר האירוע. מכל מקום, בחוות-הדעת אכן זוהתה פגיעה בראשה של המתלוננת, הגם שהפגיעה שזוהתה אינה כמספר הפגיעות שטענה להן המתלוננת. ראוי להדגיש, כי העובדה שהמתלוננת נפצעה בראשה למעשה כלל לא עמדה במחלוקת, משהמערער הודה בגרסתו במשטרה כי היא סבלה מפצע מדמם בראשה כשפגש אותה וכי היה דם על ידיה. יוזכר גם בהקשר זה, כי דמה של המתלוננת נמצא על תיקה וככל הנראה גם על הכובע שחבשה לראשה. 24. השיהוי בן מספר הימים שחל בהגשת התלונה אינו בבחינת עדות כבושה בנסיבות העניין. דברי המתלוננת לד"ר קב-ונקי המוזכרים לעיל, שנאמרו ארבעה ימים לאחר האירוע, מהווים מעין תלונה ראשונית מצד המתלוננת נגד המערער ולכן אין לפנינו עדות כבושה. זאת ועוד, גם לו היה מדובר בעדות כבושה, הרי שאין בכך, בנסיבות העניין, כדי לפגום באמינותה של המתלוננת, משסיפקה הסבר המניח את הדעת לעניין. הלכה היא כי ככל שעסקינן בקורבנות עבירות מין, עשויים רגשות פחד ומבוכה לבלום את הקורבן מלהתלונן בסמוך לאחר המעשה, ובמקרים רבים אין בתלונה מאוחרת כשלעצמה כדי לפגום במהימנות העדות (ע"פ 7595/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 1, 12 (2004); ע"פ 4968/98 טובולוב נ' מדינת ישראל, פס' 6 (לא פורסם, 22.03.00); ע"פ 4721/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 684, 692 (1999)). אם סיפקה קורבן העבירה הסבר המניח את הדעת באשר לאיחור בהגשת התלונה, דוגמת רגשות פחד ומבוכה כאמור, הרי שלא יהיה בכך כדי לפגוע במהימנותה (ע"פ 1543/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' 12 (לא פורסם, 11.06.07); ע"פ 10049/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(1) 385, 391 (2004); ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(4) 249, 260, (2001)). במקרה שלפנינו, לאחר שהכרתה שבה אליה, התקשתה המתלוננת לחשוף את שאירע לה, לנוכח מצבה הפיסי הרעוע והטראומה שעברה, ולנוכח העובדה שהסתירה את עיסוקה בזנות ממשפחתה. בנוסף, המתלוננת הסבירה כי חלפו מספר ימים בטרם גיבשה ההחלטה להתלונן עקב הפחד שאחז בה מפני המערער, שבא לבקרה בבית החולים. טענתה זו נתמכה בעדויות הגורמים המטפלים בבית החולים ובעדותה של אמה. יש להדגיש בנוסף, כי השיהוי בהגשת התלונה נמשך ימים בודדים בלבד, כאמור, ודי בכך כדי לדחות הטענה. גרסת המערער 25. מנגד, מקובלת עליי דחייתו של בית המשפט קמא את גרסתו של המערער כבלתי-מהימנה, באשר טומנת היא בחובה סתירות רבות, ואינה מתיישבת עם השכל הישר. הסתירות שבגרסת המערער באות לידי ביטוי ביחס לכל שלבי האירוע: בשאלה אם המתלוננת פירטה בפניו את אשר אירע לה בטרם פגשה בו, באשר להשתלשלות האירועים בדירתו, כמו גם לאחר קפיצת המתלוננת ממרפסתו. גרסתו של המערער אינה מתיישבת עם עדותו של פאלס, שנמצאה מהימנה ואובייקטיבית על ידי בית המשפט. כך לדוגמה, המערער טען כי לאחר שנפלה המתלוננת, ביקשה ברוסית כי יעלה אותה לדירה. פאלס טען מנגד כי המתלוננת לא דיברה כלל, אלא כשפנתה אליו בבקשת עזרה כשהמערער לא ראה. בנוסף, תיאורו של המערער את העלאת המתלוננת לדירה אינו מתיישב עם תיאורו של פאלס. יתרה מזאת, ניתן להבחין בכך, שהמערער 'תיקן' את גרסתו בהזדמנויות שונות, משהבין כי היעדר הבסיס של טענותיו עומד להיחשף. לדוגמה, כשהבין המערער שאין היגיון בטענתו המקורית, לפיה עלתה המתלוננת לדירתו בכוחות עצמה לאחר שנפלה, שינה את גרסתו וטען כי הוא ופאלס נשאו אותה למעלה. זאת ועוד, גרסתו של המערער והצעותיו השונות באשר למניעי המתלוננת משוללי כל היגיון: אם המתלוננת הותקפה בידי אחרים באותו הערב, כטענתו, מדוע זה תחפוץ לטפול על המערער עלילת שווא איומה, כאשר כל "חטאו" הוא בסיוע לה ואירוחה בדירתו? כפי שציין בית המשפט קמא, אם רצתה המתלוננת להסתיר את זהות התוקף, יכולה הייתה לטעון לתאונה או לניסיון התאבדות, בהתאם להנחה הראשונית של המשטרה. כך, גם אין יסוד לטענה כי נשלחה בשם שונאיו של המערער במטרה להכניסו לבית-הסוהר, שהרי היה בכוחה לעשות זאת גם מבלי לסכן את חייה בקפיצה מהקומה השלישית. אשר לטענה כי המתלוננת בדתה סיפור אונס מזעזע כדי לסלול את חזרתה לחיק המשפחה, בית המשפט קמא התרשם כי אמה של המתלוננת, שעמדה לצדה מרגע אשפוזה, הייתה מקבלת את שובה גם ללא הסבר כלשהו, וגם לצורך זה יכולה הייתה המתלוננת "להסתפק" בתיאור תאונה. אין מקום להתערבותנו בנקודה זו. בהקשר זה יוזכר, כי אין די בהעלאתה של גרסה אלטרנטיבית, רנדומלית ורחוקה של האירועים כדי לגבש ספק סביר ביחס לאשמת הנאשם. נדרש ספק ממשי ובעל אחיזה בחומר הראיות (ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 16.01.06); ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל, פ"ד מז (4) 221, 651 (1993)). ספק מעין דא לא התגבש במקרה שלפנינו. לסיום אוסיף, כי לא מצאתי ממש בעדויות חיצוניות התומכות, לדברי המערער, בגרסתו. 26. סיכומה של נקודה זו, אין עילה להתערבות בהחלטת בית המשפט קמא להעדיף את גרסת המתלוננת על פני גרסת המערער. הטעמים שביסוד אימוץ גרסת המתלוננת פורטו בהרחבה בהכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, והם מבוססים ומנומקים כדבעי. איננו ניצבים בפני סתירות היורדות לשורש העניין או בפני טעויות מהותיות שנפלו בהכרעת הדין, ולכן אין מקום להתערבותנו בממצאי עובדה ומהימנות. 27. אינני סבורה כי יש במחדלי החקירה שאירעו כביכול בעניינו של המערער כדי להביא לזיכויו. כך למשל, ספק בעיני אם בנסיבות העניין ביטול זימונם של אנשי מז"פ לדירת המערער בסמוך לאירוע הינו בבחינת "מחדל חקירה". ההנחה הראשונית הייתה כי מדובר בניסיון אובדני ודומה שעל פי האינדיקציות שהיו לכך בשלב זה, לא היה צורך בהגעתם של אנשי מז"פ. בנוסף, מרגע שהחלה חקירה בחשד לעבירה פלילית, ניטלו ממצאים מהדירה. מקובלת עליי בהקשר זה טענת המשיבה, כי חלק מן הבדיקות לא נערכו או נערכו שלא בזמן אמת, כיוון שכבר לא היו רלוונטיות או משום שלא היו ממצאים בזירה, שייתכן שסולקו על ידי המערער. מסקנה זו אינה נטולת בסיס במיוחד נוכח עדות המתלוננת כי הלה ניקה אחריה. יתרה מזאת, השאלה אינה האם ניתן היה לנהל את החקירה בצורה יעילה יותר או האם ניתן היה להביא ראיות נוספות, טובות יותר, דוגמת ממצאים פורנזיים התומכים בגרסת המתלוננת (ע"פ 9908/04 נסראלדין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 31.07.06); ע"פ 5104/06 בנייורישלויל נ' מדינת ישראל, פס' 9 (לא פורסם, 21.05.07); ע"פ 7546/06 אבו סבית נ' מדינת ישראל, פס' 10 (לא פורסם, 31.10.07)). השאלה היא האם די בראיות שהובאו בפני בית המשפט לצורך הוכחת אשמת המערער מעבר לספק סביר. הדרישה היא להרמת נטל השכנוע ולא להבאת הראיה המקסימלית (ע"פ 804/95 גרינברג נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4) 200, 209-208 (1995)). במקרה שלפנינו, התשתית הראייתית שהוצגה בפני הערכאה הדיונית - הכוללת, בין היתר, את עדות המתלוננת ואת החבלות בראשה ובידה, הדם שנמצא על תיקה ועל כובע המערער, עדויות המטפלים בבית החולים, עדותו של פאלס והסתירות הרבות בעדותו של המערער - הינה מוצקה במידה הדרושה להוכחת האישומים המיוחסים למערער ואינה מותירה מקום לספק. דברים אלו יפים גם לטענות המערער בדבר אי-תפיסת בגדי המתלוננת, אי-תפיסת המזרון בדירת המערער וכיו"ב. 28. באשר לטענת המערער בדבר חקירתו בשפה העברית, בית המשפט קמא קבע כי יכולתו להסביר עצמו בעברית היא טובה וכי לא הייתה מניעה לגבות את הודעותיו ולשמוע את עדותו בעברית. אף צוין, כי המערער עשה שימוש מניפולטיבי בקשיי השפה שלו בעת עדותו בבית המשפט. בנסיבות אלה, נוכח יתרונה של הערכאה הדיונית, שזכתה להתרשם מן המערער באופן ישיר בעדותו, איני מוצאת עילה להתערב בעניין זה. 29. ההרשעה בעבירה של כליאת-שווא. לדעתי, הוכח במקרה שלפנינו ביצועה של עבירת כליאת שווא לפי סעיף 377 לחוק העונשין. כליאה במובנה בסעיף 377 לחוק אינה מצריכה נעילת אדם מאחורי מנעול ובריח, כי אם "ריתוקו למקום מוגדר, בנסיבות השוללות ממנו את חופש התנועה" (ע"פ 3363/98 קניאז'ינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 479, 494 (1999)). "די ביצירת חשש ופחד בלב האדם עד שאינו מעז לצאת מן המיצר" (ע"פ 4164/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פס' נד-נו (לא פורסם, 29.07.10)). מכאן, שטענת המערער, לפיה הודתה המתלוננת כי בשום שלב לא ניסתה לפתוח הדלת בכדי לברוח, הינה חסרת נפקות. מעדות המתלוננת עולה בבירור כי למרות בקשותיה החוזרות, סירב המערער לאפשר לה לצאת מהדירה, ואף פיקח עליה עת הלכה לשירותים. כל זאת תוך שימוש בכוח ובהתנהגות מאיימת, כפי שקבע בית המשפט קמא, עד אשר החליטה המתלוננת ברוב ייאוש להימלט בקפיצה מהמרפסת ובכך לסכן את חייה. על בסיס כל האמור לעיל, שוכנעתי שהמערער ביצע את העבירות שיוחסו לו בכתב האישום, ועל כן יש לטעמי לדחות את הערעור על הכרעת הדין. הערעור על גזר הדין 30. הלכה היא, כי ערכאת הערעור לא תתערב בגזר הדין, אלא אם כן שוכנעה כי שיקולים מוטעים או פסולים הנחו את הערכאה הדיונית בעת גזירת העונש, או כי העונש שנגזר הינו מופרז באורח קיצוני לקולא או לחומרא. רק סטייה מהותית מן העונש ההולם תצדיק התערבות כאמור. אינני מוצאת עילה להתערבות בעונש שהשית בית המשפט המחוזי על המערער. בית המשפט עמד על חומרת מעשי המערער, שבאה לידי ביטוי בהכאת המתלוננת בראשה עד זוב דם ברגע כניסתה לדירתו; בנסיבות המחמירות במסגרתן אנס את המתלוננת וביצע בה מעשה סדום; ובכליאתה בדירתו משך שעות לאחר מכן. כמו כן הביא בית המשפט בחשבון את עברו הפלילי של המערער, הכולל עבירות אלימות. נתונים אלה מלמדים על התנהלותו האלימה של המערער ועל מסוכנותו, כמו גם על הצורך לגזור לו עונש חמור ומרתיע – הן הרתעתו שלו והן הרתעת הרבים. למותר לציין כי לנסיבות הגעתה של המתלוננת לבית המערער אין חשיבות של ממש כאשר בוחנים את חומרת המעשים, וגם היא, ככל אישה, זכאית להגנה על זכויותיה וגופה אינו הפקר (ע"פ 1641/94 אסולין נ' מדינת ישראל, פס' 5 (לא פורסם, 01.12.94)). בית המשפט קמא לא מצא כל נסיבות לקולא במסגרת האיזון שערך, שיש בהן כדי לרכך את העונש. אף אם אניח כי קיימות נסיבות לזכותו של המערער, כגון מצבו הבריאותי, אין בנסיבות לקולא שנטענו בפנינו כדי להצדיק התערבות בעונש. גם בחרטה שמביע המערער רק עתה על מעשיו אין כדי להצדיק הקלה בעונשו. לא שוכנעתי כי מדובר בחרטה כנה, משממשיך המערער להטיח במתלוננת את אותן הטענות. המערער מציין את חרטתו לראשונה רק בשולי הדברים, בהתייחס לחומרת עונשו, כשכל העת הוא ממשיך וטוען כי לא היו דברים מעולם. החרטה שמביע המערער רק בשלב זה, באופן בו נעשה הדבר, יוצרת את הרושם כי הדבר נאמר מהפה ולחוץ. לפיכך יש לייחס לחרטה שהוא מביע משקל מועט בלבד, שאין בו כדי להשפיע על העונש. לסיכום, סבורה אני כי העונש שנגזר על המערער הינו הולם ומשקף נכונה את מכלול השיקולים הרלוונטיים בנסיבות המקרה. אציין לבסוף, כי לא התעלמתי מכך שבמסגרת תיאור העובדות בגזר הדין נכתב כי המערער "קשר את ידיה [של המתלוננת] מאחורי גבה ולאחר מכן אנס אותה וביצע בה מעשה סדום. הנאשם [המערער בתיק זה] הכריח את המתלוננת לבצע בו מין אוראלי, להשתין עליו ולאחר מכן אנס אותה שוב." זאת, בעוד שמכתב האישום ומהכרעת הדין עולה כי המערער הורשע במעשה אונס אחד בלבד. הצדדים לא הזכירו נקודה זו בטיעוניהם. סבורני כי מדובר בטעות שאין בה כדי להשפיע על העונש שהושת על המערער. העונש נגזר על סמך ביצוע מעשה אונס אחד, נוסף על יתר העבירות החמורות בהן הורשע המערער, ביניהן גם מעשה סדום, ועל כך אין חולק. כאמור, העונש הולם את מעשי המערער, כמו גם את האלימות ואת החומרה שבהתנהגותו, שיש בה פגיעה כה חמורה באוטונומיה של הפרט, ומשכך אין מקום להתערב בגזר הדין גם בהיבט זה. אשר על כן, אציע לחבריי לדחות את הערעור על שני חלקיו, על ההרשעה ועל גזר הדין. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, כ"ה בכסלו תשע"א (2.12.10). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09002040_B12.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il