שמוליק לם נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק רע"פ 2038/04 בבית המשפט העליון רע"פ 2038/04 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור המבקש: שמואל לם נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 28.1.04 בת.פ. 71031/02 שניתן על ידי כבוד השופטים: ז' המר, ש' גדות וי' שיצר תאריך הישיבה: כ' באלול התשס"ד (6.9.2004) בשם המבקש: עו"ד דורית גיטרמן בשם המשיב: עו"ד יהושע למברגר פסק-דין השופטת ד' ביניש: בקשת רשות הערעור שבפנינו נוגעת להיקף התפרשותה של עבירת האיומים, הקבועה בסעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בנסיבות בהן דברי האיום שהשמיע המאיים באוזניו של אדם אחד כוּונו כלפי אדם אחר או, בלשון אחר, בנסיבות בהן דברי איום שהופנו נגד אדם מסוים לא נקלטו אצלו באופן אישי. בקשת רשות הערעור נדונה בפנינו, ובהסכמת המדינה החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור. נציין עוד, כי לנוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה, כפי שיפורטו להלן, הסכימה המדינה גם לזיכויו של המבקש. עם זאת, שני הצדדים ביקשו מאיתנו ליתן פסק דין מנומק בו תובהר תחולתו של סעיף 192 לחוק העונשין על נסיבות הדומות לנסיבות הענין שבפנינו. לצורך זה נפרט ראשית את השתלשלות העובדות הרלוונטית לערעור זה ולאחר מכן נתייחס לסוגיה העקרונית בה נדרשת הכרעתנו. רקע עובדתי והשתלשלות ההליכים 1. נגד המבקש הוגש כתב אישום לבית משפט השלום בתל-אביב-יפו בו יוחסו לו איומים, עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין. וזהו נוסחו של כתב האישום במלואו: "ביום 17.7.00 בשעה 09:00, או בסמוך לכך, בלשכת הרווחה שבגבעת שמואל, במהלך פגישה בין הנאשם ועו"ס ויקי ניסן (להלן: העו"ס) איים הנאשם בפגיעה שלא כדין בגופה של אשתו בכך שאמר לעו"ס: 'כי הוא גאה בגברים המחסלים את נשותיהם וכי אם אשתו לא תיתן לו את הזהב אז היא תמצא את עצמה בבית הקברות' וזאת בכוונה להפחידה או להקניטה". חשוב להדגיש, כי במהלך כל ההליכים שהתנהלו בעניינו של המבקש הוא הואשם בביצוע מעשה איום כלפי אשתו. התביעה לא האשימה את המבקש בביצוע מעשה איום כלפי העובדת הסוציאלית. על עמדתה זו חזרה התביעה בטיעוניה בפני בית משפט השלום וכן בפני בית המשפט המחוזי, ואף בדיון בפנינו הסכים בא-כוח המדינה כי זו היתה גישת התביעה בכל ההליכים. לנקודה זו יש משמעות רבה שכן, כפי שיובהר להלן, הקביעה מיהו המאוים עשויה להיות מהותית לצורך בירורו של אישום באיומים. 2. בבית משפט השלום כפר המבקש בעבירה שיוחסה לו והעלה שתי טענות להגנתו. ראשית, המבקש הכחיש את עצם אמירת הדברים ולטענתו, התביעה לא הצליחה להוכיח שהדברים שיוחסו לו בכתב האישום אכן נאמרו על ידו. שנית, טען המבקש, כי גם אם ייקבע שהוא אכן אמר לעובדת הסוציאלית את הדברים המפורטים בכתב האישום, הרי שאין בכך כדי לגבש את עבירת האיומים כלפי אשתו. לטענת המבקש, המאוימת על פי כתב האישום – אשתו – לא היתה נוכחת בעת שנאמרו הדברים המפורטים בכתב האישום והתבטאויותיו אלה לא נקלטו אצלה. משכך, טען המבקש, האיום לא הגיע למאוימת, לא נגרם לה פחד כלשהו, ועל כן – לא הושלם ביצועה של עבירת האיומים. בתשובה לטענות המבקש בבית משפט השלום טענה המדינה, כי הראיות שהוצגו מוכיחות במידה הנדרשת כי המבקש אכן אמר את המשפטים שיוחסו לו בכתב האישום וכי בענין זה יש ליתן אמון בעדותה של העובדת הסוציאלית. באשר לטענתו השניה של המבקש טענה המדינה כי די בכך שהמבקש אמר את הדברים המפורטים בכתב האישום לעובדת הסוציאלית כדי שהדבר יהווה איום כלפי אשתו של המבקש. בית משפט השלום (השופטת ד' שריזלי) דחה את טענתו העובדתית של המבקש וקבע כי הוכח בפניו מעבר לספק סביר שהמבקש אכן אמר את האמירות שיוחסו לו בכתב האישום. כן קבע בית המשפט כי בדברים שנאמרו קיים פוטנציאל של הפחדה והם יכולים לעלות כדי איום ממשי. למרות האמור לעיל קבע בית משפט השלום כי יש לזכות את המבקש מהעבירה שיוחסה לו וזאת מכיוון שלשיטתו, לא התגבשו במקרה דנן יסודותיה של עבירת האיומים. בית משפט השלום קבע כי: "...דברי הנאשם שהתייחסו לאורלי [אשת המבקש – ד.ב.], לא הגיעו ולא יגיעו לאוזניה אף לא לידיעתה. אורלי איננה, אפוא, בחינת 'מאויימת'...ממילא נשמט בסיס היסוד הפיזי של העבירה. מכאן, השלכה ישירה גם על היסוד הנפשי של העבירה. בהעדרה של 'המאויימת', לא ניתן לקבוע כי התקיימה בנאשם הכוונה להפחיד או להקניט אותה. השמעת דברי האיום בחדרי חדרים, במסגרת שיחה אישית עם עובדת סוציאלית, אין בכוחה להביא למסקנה שהמאיים הציב לנגד עיניו את המטרה של הפחדה והקנטה, או כי שאף להשגת היעד....לא זאת אף זאת: לא רק שאינני רואה כיצד ניתן לייחס לנאשם כוונה או שאיפה להפחיד או להקניט מי שאיננה מצויה בטווח שמיעת האיום; ברי גם כי דברי האיום לא הניבו ולא יכלו להניב בלבה של אורלי, שלא שמעה אותם, כל פחד או חשש" (סעיף 8 להכרעת הדין). בית משפט השלום קבע, אפוא, כי אין לראות בדברים שאמר המבקש לעובדת הסוציאלית איום כלפי אשתו ובשל כך זיכה את המבקש מהעבירה שיוחסה לו. 3. על פסק דינו של בית משפט השלום הוגש ערעור מטעם המדינה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בערעורה טענה המדינה כי בית משפט השלום שגה בהכרעת דינו שכן "נוכחות המאוים אינה יסוד מיסודות העבירה" ו- "היה יסוד להניח כי הדברים יגיעו לידיעת המאוים-האישה" (סעיף 3 להודעת הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי). המדינה טענה, כי די באפשרות שהעובדת הסוציאלית תעביר את האיום לאשתו של המבקש כדי לקיים את יסודותיה של עבירת האיומים. כאמור, המדינה שבה והדגישה כי לשיטתה, המאוימת היתה אשתו של המבקש. בית המשפט המחוזי (השופטים ז' המר, ש' גדות וי' שיצר) קיבל את ערעור המדינה והרשיע את המבקש בעבירת האיומים. ואולם, הרשעתו של המבקש בבית המשפט המחוזי לא היתה בעבירה של איומים כלפי אשתו אלא בעבירה של איומים כלפי העובדת הסוציאלית. לשיטתו של בית המשפט המחוזי, דבריו של המבקש נועדו להפחיד את העובדת הסוציאלית, אשר שמעה וקלטה את דברי האיום, והם נועדו להוות איום עליה ולא על אשתו. בהתאם לכך, קבע בית המשפט המחוזי, כי במקרה דנן המאוים היה האדם לו נאמרו הדברים – העובדת הסוציאלית – והאיום התבטא באפשרות הפגיעה באדם אחר – אשתו של המבקש. בית המשפט המחוזי ציין, כי במקרה כגון דא, בו מושא האיום שונה מהמאוים, אין צורך בהוכחת נסיבה עובדתית מסוג של זיקה בין השניים. דרישת הזיקה, לשיטת בית המשפט המחוזי, היא שריד מיותר לנוסחו הקודם של הסעיף בפקודת החוק הפלילי, 1936 (להלן: הפח"פ), שם היתה דרישה מפורשת כי מושא האיום יהיה אדם שהמאוים יהיה "מעונין בו". נוסח זה אינו קיים יותר בחוק העונשין ולשיטת בית המשפט המחוזי, אין צורך להוכיח זיקה כלשהי בין המאוים למושא האיום כחלק מיסודותיה של עבירת האיומים. בהתחשב באמור לעיל קבע בית המשפט המחוזי, כי המבקש אשם בעבירה של איומים אותם ביצע כלפי העובדת הסוציאלית. 4. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות הערעור שנדונה בפנינו. טענתו העיקרית של המבקש בבקשתו היתה כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שהרשיעו בעבירה שונה מזו שבה הואשם. לטענתו, התביעה לא הביאה ראיות כלשהן שהיה בהן כדי להצדיק את מסקנת בית המשפט לפיה המאוימת אינה אשתו אלא העובדת הסוציאלית ולא ניתנה לו הזדמנות סבירה להתגונן מפני הרשעה בעבירה זו, השונה בנסיבותיה מהעבירה בה הואשם. המבקש טען, אפוא, כי בנסיבות אלו, בית המשפט המחוזי לא היה רשאי לשנות את פרטי האישום מיוזמתו בשלב הערעור ולהרשיעו בעבירה על פי נסיבות עובדתיות שונות. המבקש הדגיש כי בבית משפט השלום לא נבחנה כלל האפשרות שהאיום הופנה כלפי העובדת הסוציאלית שכן טיעוני התביעה וההגנה התמקדו בכך שהמאוימת היתה אשת המבקש. עוד הוסיף המבקש וטען שאם תתקבל קביעתו של בית המשפט המחוזי בדבר זהותה של המאוימת כי אז יש לחייב את התביעה להוכיח קיומה של "זיקת ענין" בין המאוים לבין מושא האיום. בענין זה טען המבקש כי ויתור על הדרישה ל"זיקת ענין" פוגע יתר על המידה בחופש הביטוי הנתון לפרט. כאמור, בדיון שנערך בפנינו אישר בא-כוח המדינה כי אכן, התביעה האשימה את המבקש בביצוע איום כלפי אשתו ולא כלפי העובדת הסוציאלית. כן הסכים בא-כוח המדינה כי שינוי זהות המאוימת, כפי שנעשה על ידי בית המשפט המחוזי, מעורר קושי בנסיבות הענין, נוכח העדרה של הזדמנות סבירה להתגונן מצד המבקש. מטעם זה אף הסכים בא-כוח המדינה, כי לנוכח האופן בו נוהל התיק, יש לקבל את ערעור המבקש ולזכותו מהעבירה בה הואשם. יחד עם זאת, באי-כוח הצדדים טענו בפנינו כי בסוגיות שהתעוררו במקרה זה קיימת פסיקה סותרת בבתי המשפט השונים (ראו פיסקה 6 להלן) וכי עדיין לא יצאה הלכה מבית משפט זה. באי-כוח הצדדים ביקשו, אפוא, כי בית משפט זה יתן דעתו לשאלות העקרוניות העולות מהמקרה דנן. הצגת הבעיה 5. כמצוין בראשית דברינו, בהתחשב בעמדתו של בא-כוח המדינה ראינו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור. כמו כן, בהתחשב בהשתלשלות העניינים במשפטו של המבקש, כפי שפורטה לעיל, ובהסכמת בא-כוח המדינה, אנו רואים לקבל את הערעור ולזכות את המבקש מהעבירה שיוחסה לו. בענין זה יש לציין את הכלל הידוע, לפיו בית משפט הדן בעניינו של נאשם רשאי להרשיעו בעבירה שאשמתו בה נתגלתה במהלך המשפט גם על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום, או בעבירה אחרת מזו שיוחסה לו בכתב האישום, אולם, התנאי להרשעה במקרה כזה הוא שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן מפני העבירה או האישום החדשים (סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982). בענייננו, עקב עמדת המדינה, לא ראינו מקום לבחון אם נתקיים תנאי זה. יחד עם זאת, בשים לב לשאלות שהתעוררו בפרשה שבפנינו, ובהתחשב בשאלות דומות שהתעוררו במקרים אחרים בבתי משפט השלום ובבתי המשפט המחוזיים, ראינו לעמוד על הפרשנות הראויה של יסודותיה של עבירת האיומים. בטרם נפנה לעשות כן, נצביע על כמה מן העניינים שנדונו בערכאות השונות ואשר בהם הובעו דעות שונות ביחס להיקפה ופרשנותה של עבירת האיומים. מהמקרים שיפורטו להלן ומהפרשנויות השונות שניתנו לעבירת האיומים ניתן יהיה ללמוד על ההיבטים השונים של תופעת האיומים ועל הבעייתיות שניסוח העבירה מעמיד בפני בית המשפט. 6. בת.פ. (שלום-צפת) 2536/02 מדינת ישראל נ' אד הואשם הנאשם באיום על אימו בכך שהתקשר אליה ואמר לה כי בעצרת קרובה שאמורה להערך בקרית שמונה הוא מתכוון לרצוח את ראש הממשלה ואת שר הביטחון, אשר אמורים היו להשתתף בעצרת. השאלה שהתעוררה באותו מקרה היתה האם כוללת עבירת האיומים רכיב נסיבתי מסוג "זיקת ענין" בין המאוים לבין מושא האיום. דהיינו, האם צריכה התביעה להוכיח קשר מסוג כלשהו בין המאוים (אימו של הנאשם) לבין מושאי האיום (ראש הממשלה ושר הביטחון). לאחר עיון מפורט בסוגיה קבע בית המשפט (סגן הנשיא ש' סרחאן) כי אין נדרשת הוכחת רכיב נסיבתי כאמור של "זיקת ענין" לצורך הרשעה באיומים. עם זאת, בית המשפט ציין כי שאלה זו טרם הוכרעה בבית המשפט העליון וכי בערכאות הנמוכות קיימות אסכולות מנוגדות. בית המשפט ציין, כי על פי אסכולה מסוימת, עבירת האיומים אינה משתכללת בהעדר "זיקת ענין" (לדעות השונות ראו גם: י' קדמי על הדין בפלילים (חלק שלישי, 1995) 1270, 1273; להלן: קדמי). דוגמא נוספת: בע"פ (מחוזי-ב"ש) 7293/02 ששון נ' מדינת ישראל נדון ערעורו של נאשם אשר נטען לגביו כי בעת שהובא לתחנת משטרה בענין כלשהו אמר לשוטרים שנכחו במקום כי הוא מתכוון לפגוע בשופט מסוים. באותה פרשה לא היה חולק כי הדברים שאמר הנאשם לא הגיעו לאוזני השופט. לפיכך, טען סניגורו של הנאשם, עבירת האיומים לא הושלמה, משום שהמאוים – השופט – לא קלט את דברי האיום. בית המשפט המחוזי (הנשיא י' פלפל והשופטים נ' הנדל ור' יפה-כ"ץ) דחה את ערעורו של הנאשם וקבע, לאחר דיון נרחב, כי על מנת לבסס הרשעה בעבירת האיומים די בכך שדברי האיום נקלטו על ידי אדם כלשהו, גם אם לא על ידי המאוים עצמו. באותה פרשה, כאמור, נקלטו דברי האיום על ידי השוטרים ובית המשפט סבר כי די בכך כדי לקיים הרשעה. לעומת זאת, בפסק דינו של בית משפט השלום בפרשה שבפנינו, זוכה המבקש מעבירה שנעברה, לכאורה, בנסיבות דומות וזאת, בשל העדר קליטה של דבר האיום אצל המאוימת. ראו גם פסק דין נוסף באותו בית משפט (ת.פ. (שלום-ת"א) 7007/02 מדינת ישראל נ' זעפרני), בו התקיימו נסיבות דומות, ובו ניתנה לעבירה פרשנות דומה, אשר הביאה לזיכויו של הנאשם באותו מקרה מעבירת האיומים. הנה כי כן, בשתי שאלות מרכזיות נחלקו הדעות בבתי המשפט דלמטה: האחת, האם במסגרת נסיבותיה של עבירת האיומים נדרשת "זיקת ענין" בין המאוים לבין מושא האיום או שמא, אין נדרשת הוכחתו של רכיב זה. השאלה האחרת היתה, האם לצורך ביצוע עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין נדרש כי המאוים יקלוט בעצמו את דבר האיום או, שמא, די בכך שהאיום ייקלט על ידי אדם כלשהו, אף אם הוא עצמו אינו המאוים. כפי שיפורט להלן, שאלות אלה כרוכות בסוגיה נוספת שעניינה ביסוד הנפשי הנדרש בעבירת האיומים ועיקרה בשאלה אם הלכת הצפיות חלה בעבירה זו. על מנת לענות על שאלות אלה, ולנוכח הגישות השונות העולות מפסיקת בתי המשפט בשאלות האמורות, נראה כי אכן ראוי לדון בפרשנות יסודותיה של עבירת האיומים. לכך נפנה עתה. דיון עבירת האיומים – הערכים המוגנים 7. במוקד דיוננו ניצבת עבירת האיומים הקבועה בסעיף 192 לחוק העונשין. וזוהי לשון הסעיף: "איומים 192. המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו - מאסר שלוש שנים". מלשון הסעיף עולה כי איום הוא מעשה שנעשה ("בכל דרך שהיא") כדי להפחיד או להקניט אדם בכך שייפגעו גופו, חירותו, נכסיו, שמו הטוב או פרנסתו – שלו או של אדם אחר. האיום הוא, אפוא, ביטוי שהמשפט מטיל עליו מגבלות תוך פגיעה בחופש הביטוי וזאת, כדי להגן על ערכים אחרים ובהם שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט. האיום מסכן את חירות פעולתו של הפרט שכן, פעמים רבות, כרוך האיום גם בציפיה להתנהגות מסוימת מצד המאוים שהמאיים מבקש להשיג באמצעות השמעת האיום. עמד על כך השופט גולדברג בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(3) 373 (להלן: פסק דין ליכטמן): "מניעת ההפחדה וההקנטה לשמן היא שעומדת ביסוד האינטרס החברתי המוגן בעבירת האיומים שבסעיף 192. רוצה לומר, אינטרס החברה להגן על שלוות נפשו של הפרט (person's peace of mind) מפני מעשי הפחדה והקנטה שלא כדין. אינטרס חברתי נוסף אף הוא מוגן בעקיפין בעבירה זו, והוא נוגע לחופש הפעולה והבחירה של הפרט. כי גם אם אמרנו, שאין בסעיף 192, בהבדל מסעיף 428, דרישה, שמטרת האיום תהא להניע את המאוים לעשות מעשה או להימנע ממעשה, בידוע הוא, שבמקרים רבים מושמעים איומים per se כמסר מוסווה להתנהגות המצופה מן המאוים. נמצא כי סעיף 192 מקדים רפואה למכה ומונע מלכתחילה פגיעה עתידית בחרות הפעולה של הזולת." (עמוד 378 לפסק הדין). קיומם של הערכים, עליהם עמד השופט גולדברג בפסק דינו, נתון בסכנה לנוכח מעשי איום ומטעם זה מעשים כאלה אסורים על פי סעיף 192 לחוק, תוך הטלת מגבלות על חופש הביטוי. בהמשך לדברים אלה לא למותר להזכיר, כי קיימת מחלוקת מסוימת בשאלה אם כל ביטוי חוסה תחת כנפיו של חופש הביטוי, כך שההגנה הניתנת לביטוי היא פרי איזון ערכי או, שמא, קיימים ביטויים פוגעניים שאינם באים כלל בגדר חופש הביטוי (ראו בענין זה, לדוגמא, את דבריו של השופט מ' חשין בבג"ץ 5432/03 ש.י.ן – לשוויון ייצוג נשים נ' המועצה לשידורי כבלים ולשידורי לווין, פ"ד נח(3) 65, בעמודים 92 – 93 לפסק הדין ואת דבריו של השופט טירקל בעמוד 94 והשוו לדבריה של השופטת דורנר בעמודים 81 – 82 לפסק הדין ולדבריו של השופט ריבלין בעמוד 96). לכשעצמי, נוטה אני לדעה כי חופש הביטוי אמנם משתרע על כל ביטוי. עם זאת, היקף ההגנה על הביטוי משתנה ממקרה למקרה וההגנה שתינתן לביטוי כלשהו תיקבע בהתחשב בטיבו של הביטוי והערכים העומדים מנגד, על פי ערכי היסוד של השיטה ובהתאם לנסיבות המקרה. במסגרת איזונים אלה, יהיו ביטויים שלא יזכו להגנה כלל או שההגנה עליהם תהיה חלשה ביותר נוכח טיבם של הביטויים מחד-גיסא ומשקלם של הערכים והאינטרסים המתחרים מאידך-גיסא. מכל מקום, הסוגיה העקרונית שעניינה היקפו של חופש הביטוי אינה טעונה הכרעה בפרשה שבפנינו. אציין רק, כי מקובלת עלי ההנחה לפיה, דברי איום יהיו מסוג הביטויים שעוצמת ההגנה הניתנת להם עשויה להיות חלשה ביותר, עד כדי ביטולה, וזאת נוכח המטרה השלילית העומדת ביסודם – הפחדתו של אחר – ובהתחשב במשקלם של הערכים העומדים מנגד. יודגש, כי על פי סעיף 192 לחוק העונשין, אין נדרשת תוצאה של פגיעה בפועל בערכים המוגנים על מנת שתתקיים עבירת האיומים. לשם אכיפת האיסור שנקבע בעבירה אין נדרש להוכיח כי האיום אכן השיג את מטרתו של המאיים וכי ההפחדה או ההקנטה התממשה. די בפעולת האיום עצמה, אם בוצעה מתוך כוונה להפחיד או להקניט, כדי להוות עבירה של איומים. מדובר, אפוא, בעבירה שהיא מסוג העבירות ההתנהגותיות ואין מדובר בעבירה תוצאתית. בנוסף, מדובר בעבירה שהמחשבה הפלילית הנלווית אליה כוללת יסוד של "מחשבה פלילית מיוחדת". נפנה לבחון עתה, ביתר פירוט, את יסודותיה של עבירת האיומים. עבירת האיומים – היסוד העובדתי 8. היסוד העובדתי של עבירת האיומים כולל רכיב התנהגותי ורכיב נסיבתי המהווים ביחד את מכלול ההתנהגות האסורה. להלן נסקור רכיבים אלה. היסוד העובדתי – הרכיב ההתנהגותי – המעשה הפיזי 9. חלקו הראשון של הרכיב ההתנהגותי בעבירת האיומים הוא המעשה הפיזי עצמו של ביצוע האיום. על פי לשון החוק, מעשה זה יכול להיעשות "בכל דרך שהיא". ניתן ללמוד, אפוא, מלשון החוק, כי התנהגות המהווה מעשה איום אינה מוגבלת לצורה מסוימת והאיום יכול להימסר בכתב, בעל פה או בתנועות גוף. כמו כן, האיום יכול להימסר תוך שימוש באמצעים שונים: כתבה בעיתון, מכתב, הודעת דואר אלקטרוני וכן הלאה. ההיגד "בכל דרך שהיא", המגדיר את היקף הרכיב ההתנהגותי בעבירת האיומים, מבטא את מגמת החוק לקבוע מרחב בלתי מסויג של צורות התנהגות אסורות, ובלבד שהן עולות מבחינה מהותית כדי "איום". התייחסות זו לעבירת האיומים היא התייחסות הבוחנת את מהותו ותוכנו של הביטוי ולא את צורתו החיצונית. יצוין, כי בעבר, לא נטה המשפט המקובל לראות בדברים שנאמרו בעל פה דברי איום ובדרך כלל נקבעו בדין דרישות חיצוניות נוספות על מנת שהתנהגות מסוימת תעלה כדי איום (ראו: Corpus Juris Secundum, vol. 86, 787;R. v. Nabis [1974] 18 C.C.C. (2d) 144, 153 – 155 ). כך, למשל, אחת הדרישות הנפוצות היתה שדברי האיום יועלו על הכתב ולא רק יימסרו בעל פה. ההצדקה להבחנה זו היתה שיש לייחס תשומת לב רבה יותר לדברים אותם טרח אדם לרשום ולשלוח במכתב למשל, מאשר לדברים שנאמרו על ידי אדם בעל פה, ללא חשיבה מוקדמת וכלאחר יד. כמו כן, הדעה המקובלת היתה שאיומים כתובים הם בעלי פוטנציאל לעורר חשש גדול יותר אצל המאוים מאשר דברי איום שנאמרו בעל פה (ראו: R. v. McCraw [1991] 3 S.C.R 72, 79 – 80 (להלן: פסק דין McCraw); R. v. Clemente [1993] 86 C.C.C. (3d) 398, 409 – 410 (להלן: פסק דיןClemente I )). שריד להבחנות אלה ניתן למצוא גם כיום בחוק העונשין וראו לדוגמא סעיף 307 (איום בכתב לרצוח) וסעיף 460 (איום לשרוף או להרוס. דרישת הכתב מצויה בסעיף). מכל מקום, דרישות מהסוג האמור נעלמו ברובן מהמשפט הנוהג כיום במדינות רבות בהן שיטת המשפט התפתחה מתוך המשפט המקובל. נראה, אפוא, כי הגישה המקובלת כיום היא בדומה לדין החל בישראל, ולפיה ניתן לבצע את עבירת האיומים הן על דרך של איום בעל פה והן על דרך הכתב או בדרך של התנהגות שכן, איומים ניתנים להעברה במגוון דרכים (ראו, לדוגמא: בקנדה – פסק דין Clemente I הנזכר לעיל; באוסטרליה – Tracey v. R. [1999] WASCA 77; בניו-זילנד – The Queen v. Adams [1999] NZCA 48). היסוד העובדתי – הרכיב ההתנהגותי – תוכן האיום 10. חלקו השני של הרכיב ההתנהגותי ביסוד העובדתי של עבירת האיומים הוא תוכנו של האיום. בעוד שהמעשה הפיזי עליו עמדנו לעיל הוא דרך הביטוי הרי שבתוכן האיום כוונתנו היא לביטוי עצמו ולמהות הפגיעה המשתמעת ממנו. על פי סעיף 192 לחוק העונשין, מעשה ייחשב ל"איום" אם תוכנו עוסק בפגיעה שלא כדין בגוף, בחירות, בנכסים, בשם הטוב או בפרנסה של האדם שעליו מאיימים, "או של אדם אחר". כאשר הביטוי מתייחס לאפשרות הפגיעה באחד מן העניינים האמורים כי אז על פי תוכנו הוא יכול לעלות כדי "איום". האיום יכול להיות מכוון לפגיעה בחיים של המאוים או של אדם אחר (איום ברצח), פגיעה בגוף של המאוים או של אדם אחר (איום בתקיפה, איום באונס) וכן הלאה ביחס לפגיעה בנכסים (איום בהצתה של רכוש, איום בגניבה), פגיעה בפרנסה וכיוצא באלה איומים במרעין בישין מסוגים שונים. בחינת תוכן האיום מעוררת שתי שאלות מרכזיות. ראשית, מהו התוכן שניתן להגדירו כ"תוכן מאיים" וכיצד ייקבע שהתוכן אכן מאיים. שנית, האם במקרים בהם תוכן האיום מופנה כלפי "אדם אחר", כלשון הסעיף, נדרשת זיקה כלשהי בין אותו "אחר" לבין המאוים, שקלט את האיום. נפנה לבחון שאלות אלה על פי סדרן. סיווג תוכן הביטוי כאיום 11. מיותר לציין, כי לא כל התייחסות שלילית לאחד או יותר מהתחומים המוזכרים בסעיף 192 עולה כדי איום. יש והאיום הוא ברור וחד-משמעי, כאשר הוא מפורש ובוטה. יש ומתעורר קושי בהכרעה אם אכן מדובר בביטוי מאיים. כך, באשר לביטויים גבוליים שיש בהם איום נרמז או איום מוסווה וכך, לעתים, בביטויים בעלי משמעות מאיימת בנסיבותיו המיוחדות של המאוים. החשיבות שיש לסיווג ביטוי כ"איום" במובנו העברייני נובע מן ההגבלה האינהרנטית הקיימת בעבירת האיומים על חופש הביטוי של הפרט. סיווגו של ביטוי כ"איום" מוציא את הביטוי אל מחוץ לתחום הביטוי המוגן והופך את האדם שביטא אותו לעבריין. בכך נפגע חופש הביטוי הנתון לכל אדם וככל שיינתן פירוש רחב יותר למושג האיום כך תתעצמנה המגבלות על חופש הביטוי. בשל התנגשות זו – בין הערך של חופש הביטוי לבין הערכים הקשורים בהגנה על שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט – קשה לעתים לקבוע במדויק אילו תכנים יעלו כדי איום ואילו לא. על קושי זה, הטמון בהגדרתה של עבירת האיומים, עמד השופט א' ברק בפסק דין ליכטמן: "עבירת האיומים (סעיף 192 לחוק העונשין) קשה היא. תחומי התפרסותה אינם ברורים. המקרים הקיצוניים אינם מעוררים קושי. מקרי הביניים מעוררים לעתים קרובות בעיות קשות של תיחום הגבול בין אמירה מותרת לבין איום אסור. דומה כי הטעם לכך נעוץ בערכים אשר עליהם באה העבירה להגן. ערכים אלה הם בעיקר השלווה הנפשית, הביטחון וחירות הפעולה של הפרט..." (עמוד 384 לפסק הדין). אכן, במקרים הקיצוניים ניתן יהיה לקבוע בנקל אם תוכן הביטוי עולה כדי איום, אם לאו. המקרים הבעייתיים יהיו כאמור מקרי הביניים, בהם לצד קיומו של חשש לפגיעה בערכים המוגנים בסעיף 192 מחד-גיסא, יהיה חשש ממשי וכבד משקל לפגיעה בלתי מידתית בחופש הביטוי מאידך-גיסא. במקרים אלה יידרש בית המשפט למצוא את האיזון בין השיקולים המתחרים – הגנה על חופש הביטוי מזה והגנה על שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט מזה – המתאים לנסיבות הענין. בית המשפט יידרש בכל מקרה לבחון את הנסיבות המיוחדות של הענין שבפניו תוך שהוא מנחה את עצמו על פי התכליות הכלליות עליהן עמדנו לעיל. בחינה משולבת זו היא שתקבע את התוצאה בכל מקרה ומקרה. 12. כבר נקבע בפסיקתנו, כי הקביעה אם תוכן הביטוי הוא מאיים נעשית על פי אמת מידה אובייקטיבית. הבחינה נעשית מנקודת מבטו של האדם מן הישוב, המצוי בנסיבותיו של המאוים, ולא על פי אמת מידה סובייקטיבית ומנקודת מבטו של המאוים בלבד. על הלכה זו, שנפסקה עוד בע"פ 237/53 כהן נ' היועץ המשפטי, פ"ד ח(1) 295, 299, ביחס לעבירה של דרישת כסף באיומים על מנת לגנבו (לפי סעיף 293 לפח"פ) חזר בית משפט זה פעמים רבות (ראו: פסק דין ליכטמן, בעמוד 379; ע"פ 3779/94 חמדני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1) 408, בעמוד 416 (להלן: פסק דין חמדני); רע"פ 11043/04 לידני נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פיסקה 4). זוהי גם ההלכה בשיטות משפט אחרות (ראו, למשל: פסק דין McCraw הנזכר לעיל, בעמודים 82 – 83). לפיכך, על מנת לקבוע אם תוכן הביטוי עולה כדי איום, על בית המשפט לבחון "אם יש בדברים כדי להטיל אימה בלבו של אדם רגיל מן היישוב בנסיבותיו של האדם שנגדו הופנה האיום" (פסק דין חמדני, בעמוד 415 וראו גם את האסמכתאות המובאות בפסק הדין בעמוד 416). יודגש, כי בחינת תוכנו של הביטוי אינה מתבצעת באופן המנותק מן הנסיבות אלא בתוך ההקשר בו ניתן הביטוי. בית המשפט יבחן את הנסיבות שאפפו את מסירת הביטוי ואת הנסיבות בהן הוא נקלט. כמו כן יבחן בית המשפט את המסר שהיה גלום בביטוי (פסק דין חמדני הנ"ל, בעמוד 416). איום שתוכנו מופנה כלפי "אחר" – האם נדרשת זיקה? 13. אחת הסוגיות המרכזיות המתעוררות במסגרת הפרשה שבפנינו היא השאלה האם נדרשת זיקה כלשהי בין המאוים שקלט את האיום לבין מושא האיום, כלפיו הופנה תוכנו של האיום. שאלה זו ניתן להמחיש באמצעות הדוגמא הבאה: ראובן אומר לשמעון: "אני אהרוג את יהודה" השאלה היא, האם, על מנת שהאמירה שאמר ראובן תיחשב לאיום כלפי שמעון, נדרש, כי יתקיים קשר כלשהו – "זיקת ענין" – בין שמעון (המאוים, שלו נמסר האיום) לבין יהודה (מושא האיום)? לבחינתה של שאלה זו נפנה עתה. 14. לכאורה ניתן לטעון, כי בהעדר קשר או זיקה אישית כלשהי בין המאוים (שמעון) לבין מושא האיום (יהודה) אין האמירה עולה כדי איום שכן, אין מתקיימת התכלית של הגנה על שלוות נפשו של המאוים. אם שמעון אינו מכיר כלל את יהודה, כיצד יכולים דברים המופנים כנגד גופו (חירותו, נכסיו וכו') של יהודה להיחשב לאיום כלפי שמעון? בימים עברו ניתן מענה לטענה זו בדרישה להוכחת קיומה של "זיקת ענין" בין המאוים לבין מושא האיום ונוסחה המקורי של עבירת האיומים בפח"פ אף כלל דרישה זו. סעיף 100 לפח"פ, אותו החליף סעיף 192 לחוק העונשין, קבע בזו הלשון: "איום במעשה אלימות 100. כל אדם – (א)... (ב)... (ג) המאיים על אדם אחר בנזק לגופו או לשמו הטוב או לרכושו, או לגופו לשמו הטוב של כל אדם שאדם אחר זה מעונין בו, והוא מתכוין [כך במקור – ד.ב.] במעשה זה להביא לידי כך שאיזה אדם יעשה מעשה שהוא אינו מחוייב עפ"י החוק לעשותו, או שאיזה אדם לא יעשה איזה מעשה שהוא רשאי עפ"י החוק לעשותו, יאשם בעוון". (ההדגשה אינה במקור). ובנוסחו האנגלי של הסעיף: "100. Any person who:- (a)… (b)… (c) with intent to cause any person to do any act which that person is not legally bound to do, or to omit to do any act which that person is legally entitled to do, threatens another with injury to his person, reputation or property, or to the person or reputation of any one in whom that person is interested, is guilty of a misdemeanour". הנה כי כן, נוסחו הקודם של הסעיף, אשר דיבר על "כל אדם שאדם אחר זה מעונין בו" ("of any one in whom that person is interested"), הציב דרישה ל"זיקת ענין" בין המאוים-קולט האיום לבין מושא האיום ובלעדי זיקה כזו, איום בפגיעה באדם אחר לא עלה כדי איום. מענין להפנות בהקשר זה גם לסעיף 503 לחוק הפלילי ההודי, המזכיר בניסוחו את סעיף 100(ג) לפח"פ, ושניהם צמחו מאותו מקור – המשפט המקובל האנגלי. גם בסעיף 503 הנזכר, שכותרתו היא "Criminal intimidation", קיים ההיגד "of any one in whom that person is interested". הפירוש שניתן לסעיף זה הובא בספר R. Ranchhoddas & D. Keshavlal The Law of Crimes (Bombay, 22nd ed., 1971) 1360 – 1363 והמחברים מציינים שם כי על פי ההלכה שנפסקה, בהעדר קשר רשמי או אישי כלשהו בין מי המאוים לבין מושא האיום – לא נעברה עבירת האיומים. הרציונל שעמד ביסוד הדרישה ל"זיקת ענין" היה כי רק בהתקיים קשר כלשהו בין המאוים שקלט את האמירה לבין מושא האמירה יכולה להיות לאמירה משמעות מאיימת עבור הראשון. לפיכך, על פי גישה זו, האמירה בדבר פגיעה בגופו, חירותו, נכסיו וכו' של אחר תהווה איום כלפי קולט האמירה רק אם יש לו קשר לאותו אחר. כך, לדוגמא, אם שמעון הוא אביו של יהודה כי אז דבריו של ראובן לשמעון בדבר כוונתו לפגוע ביהודה – בנו של שמעון – יחשבו ללא ספק לאיום המופנה כלפי שמעון. הזיקה שבין יהודה לשמעון במקרה כזה – הקשר המשפחתי ביניהם – הופכת את האמירה שאמר ראובן באוזני שמעון לאיום כלפיו, חרף העובדה שהאיום לכאורה לא כוּון נגד גופו של שמעון עצמו. 15. מנוסחו של סעיף 192 לחוק העונשין הושמטו המלים "כל אדם שאדם אחר זה מעונין בו" אשר הופיעו בסעיף 100(ג) לפח"פ. חרף זאת, יש הגורסים כי גם כיום ממשיכה להתקיים דרישה ל"זיקת ענין" בין המאוים לבין אותו "אחר" כפי שהיתה קבועה בסעיף 100(ג) הנ"ל (ראו: קדמי, בעמוד 1273). מנגד, ניצבת הטענה, כי ההשמטה של אותן מלים מסעיף 192 לחוק העונשין באה משום שהמחוקק ראה לבטל את הדרישה ל"זיקת ענין" ועל כן, אין צורך בהוכחת נסיבה זו לצורך הרשעה בעבירת האיומים. דעתי היא עם האחרונים, מן הטעמים שיפורטו להלן. ראשית, משהושמטו המלים "שאדם אחר זה מעונין בו" מסעיף 192 לחוק העונשין, גילה המחוקק את דעתו כי הדרישה להוכיח "זיקת ענין" בין המאוים שקלט את האיום לבין מושא האיום הינה מיותרת. השמטתה של הדרישה ל"זיקת ענין" לא נעשתה בהיסח הדעת ועל כך ניתן גם ללמוד מדברים שהושמעו בעת הדיון בהצעת החוק לתיקון פקודת החוק הפלילי (מס' 36), תשל"ג-1972, במסגרתה הוצע להחליף את הסעיפים הנזכרים לעיל (ראו: דברי חבר הכנסת י' נחושתן, ד"כ 65 (תשל"ג), 89). לפיכך, העיגון הנורמטיבי שהיה קיים לדרישת הזיקה בוטל על ידי המחוקק ואין כיום עיגון בלשון החוק לנסיבה מסוג "זיקת ענין" כחלק מיסודות העבירה. שנית – וזה העיקר – אין זה מוצדק, מבחינת תכלית הסעיף, להוסיף לרכיבי העבירה דרישה נסיבתית קשיחה מסוג "זיקת ענין" בין המאוים-קולט האיום לבין מושא האיום. כך, משום שהמשקל שיש לייחס לקיומה או להעדרה של זיקה בין המאוים למושא האיום הוא תלוי הקשר ומשתנה ממקרה למקרה. לעתים, העדר זיקה אכן ישלול מתוכן הביטוי את אלמנט האיום ובמקרים אחרים, על אף העדר הזיקה, יהיה הביטוי בגדר איום. לפיכך, אין לקבוע בענין זה כלל גורף לפיו נדרשת זיקה בין המאוים לאותו אחר. כפי שציינו לעיל, המבחן אותו מפעיל בית המשפט בבוחנו ביטוי החשוד כאיום הוא מבחן של אדם מן הישוב הנמצא בנעליו של המאוים, דהיינו, באותן נסיבות בהן היה נתון המאוים. בית המשפט אינו בוחן את הביטוי באופן מנותק מסביבתו, אלא הוא בוחן את מכלול הנסיבות בהן נמסר הביטוי ובהן זהות המאיים והמאוים, הקשר או מערכת היחסים ביניהם, הרקע לביטוי וכן ההתרחשויות או התוצאות שבאו לאחר הביטוי. ניתוחם של הנתונים הנסיבתיים השונים ייעשה תוך הסתמכות על ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים. מכיוון שבית המשפט בוחן את מהותו של הביטוי בתוך הקשרם הרחב של הדברים, אין צורך להוסיף למבחנים אלה רכיב עובדתי מחייב וקשיח של "זיקת ענין" שכן, כאמור, זוהי רק נסיבה אחת מהנסיבות האופפות את מסירת האיום, ונסיבה זו תישקל ביחד עם הנסיבות הרלוונטיות האחרות. ברור למדי, כי אם במקרה מסוים תתקיים "זיקת ענין" בין המאוים לבין מושא האמירה יהא בכך כדי לתמוך במסקנה שהאמירה באותו מקרה עולה כדי איום פלילי אסור כלפי המאוים וככל שזיקה זו תהא הדוקה יותר, יהא משקלה רב יותר לצורך הערכת תוכן האיום. זאת ועוד, ככל שזיקת הענין בנסיבות המקרה תהא הדוקה יותר יהיה בכך כדי לתמוך במסקנה כי המאיים אמנם התכוון להפחיד את המאוים מבחינת היסוד הנפשי הנדרש בעבירה. עם זאת, העדרה של "זיקת ענין" אינו מוביל בהכרח למסקנה כי הביטוי אינו עולה כדי איום פלילי אסור. בהחלט ייתכנו מקרים בהם אדם שומע איום על אחר שאין לו כל קרבה או זיקה אישית אליו ואף על פי כן, יהיה באותם דברים משום הטלת איום עליו. כך, לדוגמא, אם נשווה לנגד עינינו מקרה בו אדם אומר לעובד ציבור כלשהו המטפל בעניינו כי הוא מתכוון לצאת מפגישתם ולרצוח את האדם הראשון שיפגוש ברחוב. אין ספק, שהאיום לקפד חיי אדם יש בכוחו להטיל אימה על אותו עובד ציבור אף כי זהותו של מושא האיום כלל אינה יכולה להיות ידועה לו וממילא, אין כל זיקת ענין ביניהם. בהתקיים יתר יסודות העבירה ובהתחשב בסוג האמירה, עוצמת הפגיעה המפורטת בה, האופן בו נאמרה, הטון בו הושמעו הדברים, ואם אכן נאמרה בכוונה להפחיד, יהיה באמירה זו כדי להוות איום כלפי אותו עובד ציבור שכן, יש באמירה מעין זו כדי לפגוע בבטחונו ובשלוות נפשו של אדם סביר שיימצא בנעליו של אותו עובד. ניתן, אפוא, לקבוע, כי ככל שהאמירה תהא חמורה ופוגענית יותר מבחינת תוכנה כך יהיה זה ברור יותר כי מעצם טיבה ואופייה היא מהווה איום כלפי קולט האמירה. לפיכך, אמירה עלולה לעלות כדי איום גם בהעדר כל זיקה בין המאוים שקלט את האמירה לבין מושא האמירה וזאת בעיקר בשל מהותה וחומרתה של האמירה. כך, למשל, סביר כי איום ברצח, כבדוגמא שהבאנו, או דברי בלע חמורים אחרים, יש בהם כדי להפחיד את מי ששומעם ולהוות איום עליו. 16. מלבד טיבה החמור והפוגעני של האמירה המאיימת, ניתן להצביע על מספר קטגוריות אופייניות נוספות בהן איום המופנה כלפי אדם אחר שאינו השומע, יהיה בו כדי לאיים על השומע. אין ניתן, כמובן, לעמוד על מכלול הנסיבות בהן תיחשב אמירה לאיום על אף העדרה של "זיקת ענין" ולפיכך, אין בדוגמאות שלהלן משום רשימה ממצה. בדרך כלל, כאשר האמירה נמסרת לאדם, אשר בשל מעמדו או תפקידו כלפי המאיים יהיה בה כדי לערער את שלוות נפשו, והיא אכן נאמרה כדי להפחידו, הרי שהעדר הזיקה בין קולט האמירה לבין מושאה אינו משמעותי. כך, למשל, כאשר האמירה המאיימת נמסרת לעובד סוציאלי, פסיכולוג או שוטר, הרי שלהתנהגותו של המאיים יכולה להיות השפעה על נושאי תפקידים אלה בשל מעמדם המקצועי ואחריותם המקצועית. לפיכך, אמירה שנמסרת להם – גם כאשר מושא האמירה אינו מוכר להם – עשויה לעלות כדי איום כלפיהם, אם היא נאמרה במטרה להשפיע על שלוות נפשם ולהפחידם. האמור נכון גם בנסיבות בהן קולט האמירה הוא, למשל, בן משפחתו של המאיים או קרוב אליו. כאשר אדם משמיע אמירה מאיימת באוזני הקרובים אליו הרי שלהתנהגות זו יהא, בדרך כלל, פוטנציאל להשפעה ממשית עליהם אף אם מושא האיום אינו מוכר להם באופן אישי. בנסיבות המתאימות ייתכן כי אמירה כזו תעלה כדי איום על קולט האמירה למרות שהוא עצמו אינו יעד האיום או מושאו, ואף אם אין מתקיימת זיקה בינו לבין מושא האיום. ניתן לראות, אפוא, כי מיהותו של קולט האמירה עשויה להיות בעלת משמעות רבה בבואנו לבחון את מהותה ואופייה של האמירה החשודה כמאיימת. שיקול נוסף בעל חשיבות הוא זהותו של מושא האמירה. יהיו מקרים, בהם בשל זהותו של מושא האמירה, תיחשב האמירה לאיום כלפי כל מי שהאמירה הושמעה באוזניו, גם אם אין זיקה ישירה בינו לבין מושא האמירה. כך, למשל, כאשר האיום הינו כלפי אישיות ציבורית. השמעת איומים נגד אישי ציבור היא רעה חולה אשר בכוחה לפגוע באושיות הדמוקרטיה וזאת, גם במקרים בהם איש הציבור עצמו אינו מודע כלל לאיום שהושמע כלפיו. איום המופנה נגד אישי ציבור מערער את הסדר החברתי ובנסיבות המתאימות יהיה בו כדי לזעזע את שלוות נפשו של כל אדם מן הישוב השומע את האיום. אין ספק, כי בכוחו של איום כזה ליצור פחד בלב שומעו ואם אכן זו היתה כוונת משמיע האמירה כי אז מדובר באיום לכל דבר וענין. ודוק: אין לבלבל בין איום על אישי ציבור לבין דברי ביקורת שהם לגיטימיים וחוסים תחת הגנת חופש הביטוי. מעניין לציין כי בהקשר של איום כלפי אישי ציבור נקבעה בדין הפדראלי בארצות הברית עבירה מיוחדת. על פי החוק הפדראלי איום על הנשיא הוא עבירה פלילית שעונשה הוא קנס או מאסר לתקופה של עד 5 שנים גם כאשר האיום מושמע באוזני כל אדם ואף בהעדר כוונה לממשו (ראו: 18 U.S.C. § 871: "Threats against President and successors to the Presidency" ). בית המשפט העליון של ארצות הברית, מפי השופט מרשל, הסביר את חשיבותו של הסעיף כך: "Plainly, threats may be costly and dangerous to society in a variety of ways, even when their authors have no intention whatever of carrying them out. Like a threat to blow up a building, a serious threat on the President's life is enormously disruptive and involves substantial costs to the Government. A threat made with no present intention of carrying it out may still restrict the President's movements and require a reaction from those charged with protecting the President. Because § 871 was intended to prevent not simply attempts on the President's life, but also the harm associated with the threat itself, I believe that the statute should be construed to proscribe all threats that the speaker intends to be interpreted as expressions of an intent to kill or injure the President." (Rogers v. U.S. 422 U.S. 35 (1975), 46-47). איום על חיי הנשיא נתפס, אפוא, כמעשה חמור לא רק בגלל האיום עצמו והשפעתו על הנשיא באופן אישי אלא גם בשל הקשיים המערכתיים שמעורר איום מעין זה. בשל כך נקבע בארצות הברית כי לשם הרשעה בעבירה של איום על הנשיא די בהשמעת האיום ואין צורך גם בכוונה להוציאו לפועל, אף כי נדרשת הוכחת הכוונה לאיים. בהתקיים איום שבוטא מתוך כוונה לאיים אין צורך שהאיום יגיע לידיעת הנשיא עצמו כדי שהמעשה יחשב לעבירה (U.S. v. Weber 1993 U.S. App. LEXIS 26412 (1993) 9th Circuit). די בכך שהאיום על הנשיא יגיע לידיעתם של הגורמים האחראים על ביטחונו כדי שיווצרו הקשיים המערכתיים האמורים. יצוין, כי הדין הפדראלי בארצות הברית אוסר השמעת איומים באלימות גם כלפי עובדי הממשל הפדראלי (18 U.S.C. § 115) וגם ביחס לעבירה זו הדין הוא כי אין צורך בכוונה להוציא לפועל את האיום אלא די בהשמעתו מתוך כוונה לאיים (U.S. v. Stevenson 126 F.3d 662 (1997) 5th Circuit, 664; לחקיקה ולפסיקה דומה במדינת וושינגטון ראו: State v. Phillips 53 Wn. App. 533 (1989)). אף כי הרציונלים המונחים ביסוד הסעיפים הפדראליים הנזכרים לעיל אינם חופפים באופן מלא לרציונלים של עבירת האיומים בשיטתנו, הרי שלנוכח התפשטותה של התופעה של השמעת איומים כלפי אישי ציבור, ובשל האיום הכרוך בכך כלפי כל אדם מהציבור, ניתן לקבוע כי איום כזה עשוי למלא אחר יסודות עבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, אם נלוותה אליו כוונה להפחיד או להקניט את קולט האיום. 17. נסכם ונאמר אפוא, כי אמירה המושמעת באוזני אדם אחד וקיים בה מסר של פגיעה באדם אחר יכולה לעלות כדי איום אסור כלפי קולט האמירה ואין הכרח בהוכחת "זיקת ענין" בין המאוים-קולט האיום לבין מושא האיום. בנסיבות מן הסוג עליו עמדנו, קולט האמירה הוא עצמו המאוים ולפיכך, אין צורך שהאיום יגיע לאוזניו של מושא האיום כדי שתתקיים עבירת איומים מושלמת. אכן, בנסיבות כאלה, ייתכן כי מושא האמירה אף הוא יהיה בגדר מאוים; עם זאת, לצורך הרשעה בעבירת האיומים די בכך שניתן לקבוע כי קולט האמירה הינו המאוים בשל כוונת המאיים להפחידו, ואין הכרח להוסיף ולבחון אם עבירת האיומים הושלמה הלכה למעשה גם כלפי מושא האמירה. עמדנו עד כה על הרכיב ההתנהגותי ביסוד העובדתי של עבירת האיומים ועתה נפנה לבחון את הרכיב הנסיבתי ביסוד העובדתי של עבירה זו. היסוד העובדתי – הרכיב הנסיבתי – "שלא כדין" 18. רכיב נסיבתי אחד ביסוד העובדתי של עבירת האיומים הוא הרכיב הבא לידי ביטוי במלים "שלא כדין" המופיעות בסעיף 192 לחוק העונשין. לפרשנותו של רכיב זה נדרש בית המשפט בפסק דין ליכטמן (ראו עמודים 379, 383 ו- 385 – 386 לפסק הדין) ועל משמעותו של רכיב זה באופן כללי, ובעבירת האיומים בפרט, עמדתי אף אני בפסק דין חמדני (ראו עמודים 417 – 418 לפסק הדין). באותה פרשה הובאו גם השאלות השונות והדעות השונות שהובעו ביחס לטיבו של רכיב זה. לנוכח הדברים שנאמרו שם ובהתחשב בעניינו של הערעור שבפנינו אין צורך לשוב ולהתייחס עתה בפירוט לרכיב זה. יצוין, כי הרכיב "שלא כדין" נתפס אמנם כרכיב נסיבתי אולם קשור הוא קשר הדוק לתוכנו של האיום. בערעור שבפנינו אין מתעוררות שאלות ביחס לתוכן האיום ואין אנו נדרשים לפסוק מהן אמות המידה המהותיות לפיהן ייקבע אם ביטוי כלשהו עולה מבחינת תוכנו כדי איום אם לאו. מטעם זה, אין לנו צורך לשוב ולהידרש לשאלות בדבר טיבו של הרכיב "שלא כדין". היסוד העובדתי – הרכיב הנסיבתי – "על אדם" 19. הרכיב הנסיבתי השני ביסוד העובדתי של עבירת האיומים הוא הרכיב המעוגן במלים "על אדם", כאמור בסעיף: "המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו...בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו...". להיגד "על אדם" משמעות כפולה: ראשית, דברי האיום צריכים להיות מופנים כלפי אדם. שנית, על מנת שיושלם היסוד העובדתי של העבירה, נדרש שדברי האיום יגיעו לאדם ואדם יקלוט אותם. דברי איום אותם משמיע אדם לעצמו בלבד אינם עבירה. רק ביטויים המשודרים לאדם אחר ונקלטים אצל אדם אחר עשויים לעלות כדי מעשה איום, אם הם ממלאים אחר התנאים האחרים המפורטים בסעיף. ודוק: ענייננו הוא בקליטה של דברי האיום במובן ה"טכני" וכמצוין לעיל, אין נדרש כי בעקבות הקליטה תתרחש גם תוצאה כלשהי. עבירת האיומים נעברת בכך שדברי איום מושמעים בליווי היסוד הנפשי המתאים, ונקלטים אצל אדם אחר, ואין דרישה בחוק כי דברי האיום יגרמו בפועל לפחד או לחשש בלב האדם שקלט אותם. אחת השאלות העומדות במרכזו של ערעור זה היא כיצד יש לפרש את הביטוי "על אדם". האם ביטוי זה מחייב קליטה של האיום אצל המאוים עצמו או, שמא, די בכך שהאיום נקלט אצל אדם כלשהו, אף אם אינו המאוים, כדי שתושלם העבירה. לבירורה של שאלה זו נפנה עתה. 20. קיימות שתי גישות אפשריות לפרשנותו של ההיגד "על אדם" בעבירת האיומים. על פי גישה אחת (להלן: גישת הקליטה), נדרשת קליטה של דברי האיום אצל המאוים עצמו על מנת שתתגבש עבירת האיומים. דהיינו, על מושא האיום לקלוט בעצמו את האיום שהופנה כלפיו. הרציונל העומד ביסוד גישה זו הוא כי בהעדר קליטה של דבר האיום אצל המאוים עצמו אין נפגעים הערכים המוגנים, המונחים ביסוד עבירת האיומים. שכן, אם המאוים כלל לא ידע על האיום שנועד להפחידו, ברי כי שלוות נפשו, בטחונו או חופש פעולתו לא הועמדו בסכנת פגיעה. טלו מקרה בו ראש ארגון פשע שולח את אחד מ"שליחיו" להעביר דבר איום לאדם שלישי. ה"שליח" מתרשל ודבר האיום אינו מועבר. לאדם אליו כוּון דבר האיום לא נודע על האיום וברי כי הוא לא יכול היה להיות מופחד. האם במקרה כזה נעברה עבירה מושלמת של איומים? על פי גישת הקליטה התשובה לשאלה זו תהיה בשלילה. לכל היותר, על פי הגישה האמורה, ייתכן כי יהא מדובר בניסיון לבצע עבירה. לעומת גישת הקליטה קיימת גישה אחרת לפיה, ההיגד "על אדם" אינו מחייב שהמאוים עצמו יקלוט את דבר האיום ודי בכך שהמאיים ביטא את דבר האיום והוא נקלט אצל אדם כלשהו (להלן: גישת הביטוי). על פי גישה זו, כאשר אדם משמיע באוזני אדם אחר אמירה העולה מבחינה מהותית כדי איום הרי שבכך הוא משלים את ביצוע היסוד העובדתי האקטיבי של העבירה, אף אם אמירה זו אין בכוחה לאיים על השומע על פי המשמעות שפורטה לעיל. גישה זו מבוססת על ההנחה הסמויה כי המאיים שואף שהאיום יגיע לידיעתו של המאוים ולפיכך, אין סיבה להבחין בין מקרה בו האיום נמסר ישירות למאוים לבין מקרה בו האיום נמסר לאדם אחר שאמור להעבירו למאוים. לפי אותה גישה, מכיוון ש"התגלגלות" האיום לאחר שבוטא אינה נתונה לשליטתו של המאיים, אין התרחשויות עוקבות אלה צריכות להוות, לכאורה, חלק מהיסודות העובדתיים של מעשה העבירה. על פי גישת הביטוי, הפסול בעבירת האיומים טמון בכוונה להטיל אימה ופחד על המאוים באמצעות האיום. לפיכך, על מנת לקבוע אם נעברה עבירה מושלמת של איומים, יש להתמקד בבחינת היסוד הנפשי אצל המאיים. אם התכוון המאיים, או צפה בדרגה גבוהה הקרובה לוודאות, שדברי האיום שהשמיע יעברו למושא האיום, הרי שדי בכך כדי שתושלם עבירת האיומים, אף אם בפועל לא נקלט דבר האיום על ידי המאוים עצמו. על פי הגישה האמורה, התרשלותו של ה"שליח" הנזכר לעיל בהעברת דברי האיום אינה צריכה להשפיע על אחריותו של ראש ארגון הפשע ששלח אותו. 21. על מנת להכריע בין הגישות השונות יש לבחון את לשונו של סעיף 192 לחוק העונשין, את תכליתו, ואת הרציונלים המונחים ביסודו. מבחינה לשונית, שתי הגישות המפורטות לעיל אפשריות. סעיף 192 אינו קובע במפורש כי דבר האיום צריך להיקלט אצל המאוים עצמו וניסוח הסעיף מתיישב גם עם האפשרות אותה מציעה גישת הביטוי. עם זאת, לאחר שקילת הנימוקים השונים מתבקשת המסקנה כי גישת הקליטה היא המגשימה באופן ראוי יותר את התכלית שביסוד עבירת האיומים. להלן נפרט טעמינו לכך. 22. הדרישה כי האיום ייקלט בתודעתו של המאוים היא אינהרנטית לעבירת האיומים נוכח הערכים עליהם נועדה העבירה להגן – שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של המאוים. גישת הקליטה מדגישה את התכלית של מניעת ההפחדה ותכלית זו עומדת במרכזה. נראה, אפוא, כי מאפייניה של גישת הקליטה עולים בקנה אחד עם הערכים המוגנים שביסוד עבירת האיומים. לפיכך, דומה כי במצבים בהם אין המאוים יודע על דבר האיום, אין לומר כי נפגעו הערכים המוגנים שביסוד עבירת האיומים. ודוק: יש להבחין בין מקרים בהם האיום נקלט אצל המאוים אך אינו פועל את פעולתו ואינו גורם לו לפחד, לבין מקרים בהם האיום לא נקלט כלל. הפחדה בפועל של המאוים אינה יסוד מיסודות העבירה ולפיכך, העובדה שהמאוים אינו פוחד אינה מעלה ואינה מורידה לענין השלמת העבירה. מנגד, כאשר האיום כלל לא נקלט על ידי המאוים הרי המאוים לא הועמד בסכנה כי יופחד והמעשה שבוצע בכוונה להפחיד או להקניט עשוי לעלות לכל היותר כדי ניסיון לבצע עבירה. המשמעות המתחייבת מאימוץ גישת הקליטה היא שבהעדר קליטה של האיום על ידי המאוים עצמו, אין הרכיב הנסיבתי "על אדם" מתקיים והיסוד העובדתי של העבירה אינו מושלם. במקרים אלה, בנסיבות המתאימות, תהא זו עבירה בלתי מושלמת – עבירה של ניסיון לאיים. בהקשר זה יוער, כי תחת גישת הביטוי, קשה להעלות על הדעת מצבים בהם תתקיים העבירה הנגזרת של ניסיון לאיים. לעומת זאת, גישת הקליטה יוצרת מבנה של עבירה המתאים יותר לשיטתנו שכן לצד העבירה המושלמת של איומים עשויה להתקיים עבירה נגזרת מסוג ניסיון. כאן המקום לציין, כי בחיי המעשה, הפער בין גישת הקליטה לגישת הביטוי אינו כה גדול כפי שנדמה ממבט ראשון ובמרבית המקרים, שתי הגישות יובילו לתוצאה זהה. הסיבה לכך עולה מדיוננו לעיל ומקביעתנו כי אין נדרשת "זיקת ענין" כנסיבה במסגרת עבירת האיומים. כפועל יוצא מקביעה זו, הרי במקרים רבים, מי שקלט את האמירה המאיימת יהיה בעצמו מאוים, על אף שתוכנה של האמירה הופנה כלפי אחר. במקרים אלה אין הכרח, כמובן, בקליטה של האיום אצל האחר לצורך גיבושה של עבירת איומים מושלמת. 23. סיכומם של דברים: נוכח מכלול הטעמים שהובאו לעיל, מתבקשת, כאמור, המסקנה כי יש לאמץ את גישת הקליטה ולקבוע כי משמעותו של הרכיב הנסיבתי "על אדם" היא כי דבר האיום חייב להיקלט אצל המאוים עצמו ואין די בכך שהאיום נקלט אצל אדם אחר כלשהו. למותר לציין, שהקליטה אינה חייבת להיות ישירה מפיו של המאיים או סימולטנית לקיום ההתבטאות. כמו כן, ייתכנו מקרים בהם השלמת העבירה תהא תלויה במעשיו של צד ג' כלשהו אשר נבחר על ידי המאיים להעביר את האיום אל המאוים (בדומה, למשל, לביצוע באמצעות אחר או לשידול, שהשלמתם תלויה בביצוע מעשה על ידי האחר או על ידי המשודל, לפי הענין). מכל מקום, בהעדר קליטה של דברי האיום אצל המאוים עצמו נותר מעשה האיום בגדר נסיון בלבד וזאת, אם יצא מגדר שלב ההכנה. 24. מסקנתנו זו בדבר אימוץ גישת הקליטה ובדבר קיומה של עבירת הניסיון לאיים במקרה שבו לא התרחשה קליטה של דבר האיום על ידי המאוים עולה בקנה אחד עם פסק דינו של בית משפט זה ברע"פ 1178/97 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(3) 266 (להלן: פרשת כהנא), אף כי באותו ענין נדון יסוד הקליטה בהקשר אחר. בפרשת כהנא ערך הנאשם-המאיים מספר שיחות טלפון מגרמניה אל אדם שהתגורר בישראל. בשיחות אלו התבטא הנאשם כלפי בן-שיחו בצורה מאיימת. הנאשם חזר לארץ והועמד לדין בגין איומים. טענתו העיקרית של הנאשם באותה פרשה היתה שהמעשים בהם הוא הואשם בוצעו בגרמניה – משם נערכו השיחות – ועל כן אין חלים עליו דיני העונשין של מדינת ישראל. בהחלטתו דחה בית משפט זה, מפי הנשיא ברק, את הטענה האמורה וקבע כי קליטת דברי האיום היא רכיב מרכיבי עבירת האיומים ומכיוון שרכיב זה התרחש בישראל, עבירת האיומים הושלמה בישראל. בית המשפט ציין כי: "תנאי הוא להתהוות העבירה כי יתקיים הרכיב הנסיבתי של 'על אדם'. משמעותו של רכיב זה היא, כי דברי האיום הופנו כלפי אדם וכי אדם קלט דברי האיום. כל עוד לא נקלטו דברי האיום לא מתקיים הרכיב הנסיבתי האמור והעבירה טרם הושלמה." (עמוד 270 לפסק הדין). בית המשפט עמד גם על הרציונל העומד ביסוד קביעתו: "אכן, מניעת ההפחדה וההקנטה, חופש הבחירה של הפרט, הם האינטרסים החברתיים המוגנים בעבירת האיומים...כיצד אפוא, תמנע הפחדה והקנטה, ותגן על חופש הבחירה של הפרט, אם דברי האיומים לא נקלטו כלל על ידי זולתו? למותר לציין, כי בכך אין עבירת האיומים הופכת לעבירה תוצאתית. לא נדרש שהאיום נשא פרי והשיג את תוצאתו, די בכך שהוא נקלט, גם אם לא פעל את פעולתו" (שם, שם). כאמור, לנוכח האמור לעיל קבע בית המשפט בפרשת כהנא כי משנקלטו דברי האיום בישראל הרי שחלק מן העבירה נעבר בישראל ועל כן, מדובר ב"עבירת פנים" שלגביה יש תחולה מקומית לחוק העונשין מכוח הזיקה הטריטוריאלית. האמור בפסק דין כהנא משתלב עם הגישה לפיה כל עוד לא נקלט האיום אצל המאוים – לא הושלמה עבירת האיומים ובהעדר קליטה, בפנינו, לכל היותר, ניסיון בלבד. 25. בהתחשב בכל האמור לעיל יש להעדיף, אפוא, את גישת הקליטה ביחס לרכיב הנסיבתי "על אדם". לפיכך, על מנת שתתגבש עבירת איומים מושלמת, נדרש כי האיום ייקלט על ידי המאוים עצמו. כל עוד לא נקלט האיום – בין ישירות ובין בעקיפין – לא הושלמה העבירה ובנסיבות המתאימות תעמוד בפנינו עבירת הניסיון לאיים בלבד. יודגש, כי ניתוחנו זה הינו רלוונטי אך ורק למקרים בהם מי שקלט את האמירה באופן ישיר אינו יכול להחשב בעצמו למאוים וכבר עמדנו בפסקאות 13 – 17 לעיל על כך, כי מי שקלט את האיום יכול להיות בגדר מאוים, אף אם תוכן האיום לא הופנה כלפי גופו, חירותו, נכסיו, שמו הטוב או פרנסתו שלו עצמו. דרישת הקליטה במשפט המשווה 26. בחינת המשפט המשווה ביחס לעבירת האיומים בכלל ולסוגית הקליטה בפרט מגלה כי סדנא דארעא חד הוא וכי לא רק הדילמות המשפטיות המתעוררות הן דומות אלא גם חילוקי הדעות בסוגיות האמורות שבו ועלו בשיטות משפט אחרות שמקורן במשפט המקובל. הגישות השונות הקיימות ביחס לסוגיה האמורה, לעתים אפילו במסגרת אותה שיטת משפט, מלמדות אולי יותר מכל על הקושי בהכרעה בשאלות הנדונות. יודגש, כי מכיוון שפעמים רבות הפתרונות המשפטיים שנבחרו במקומות אחרים נשענים על לשון החוק, הנסיבות המיוחדות וגורמים "מקומיים" אחרים, פנייתנו למשפט המשווה נעשית לצורך השראה בלבד. 27. בדין הפדראלי האמריקאי קיימות עבירות מיוחדות של איומים כלפי הנשיא או כלפי עובדי הממשל (ראו פסקה 16 לעיל). ביחס לעבירות אלה נפסק, בדרך כלל, כי אין נדרשת קליטה של האיום על ידי המאוים עצמו (הנשיא, עובד הממשל) כדי שתתגבש עבירה (ראו: U.S. v. Hinkson 349 F. Supp. 2d 1350 (2004)). ניתן לסבור, כי ההנחה שביסוד גישה זו היא כי באיומים מן הסוג האמור כל אדם מהציבור עשוי להיות בגדר מאוים. לצד עבירות מיוחדות אלה קיימות בדין הפדראלי גם שתי עבירות איומים "רגילות" (18 U.S.C. § 875, 876). לכאורה, גם בעניינן של עבירות אלה, אין חובה כי האיום יועבר למאוים כדי שתושלם העבירה (ראו: 34 A.L.R. Fed. 785, 30 A.L.R. Fed. 874). ואולם, בתי המשפט הפדראליים לא היו אחידים בפסיקתם ובמקרים מסוימים פירשו את החוק כמכיל דרישת קליטה, בין כזו שנעשית על ידי המאוים עצמו ובין כזו שנעשית על ידי צד ג' כלשהו הקשור למאוים (ראו: U.S. v. Alkhabaz 104 F.3d 1492 (1997), 1494 – 1495). גם בין בתי המשפט במדינות השונות בארצות הברית התגלו הבדלים ניכרים. במספר מדינות נקבע, כי עבירת האיומים אינה דורשת קליטה של דברי האיום על ידי המאוים (ג'ורג'יה – Cobble v. The State 268 Ga. App. 792 (2004); מסצ'וסטס – Commonwealth v. Maiden 61 Mass. App. Ct. 433 (2004)). במדינות אחרות נפסק, כי קליטה של האיומים הינה חלק מיסודות העבירה (מחוז קולומביה – U.S. v. Baish 460 A.2d 38 (1983); מדינת וושינגטון – State v. Kiehl 128 Wn. App. 88 (2005); מינסוטה – Skyes v. State 578 N.W.2d 807 (1998)). מבין הפתרונות המשפטיים השונים שנמצאו במדינות ארצות הברית השונות ראוי לציון במיוחד הפתרון שנקבע במדינת קליפורניה. בית המשפט העליון בקליפורניה קבע, כי על פי לשון החוק הפלילי הקליפורני, חובה שדבר האיום יגיע לידיעת המאוים וכי כאשר נעשה מעשה איום שיצא מגדר הכנה אך האיום עצמו לא הגיע לידיעת המאוים, כי אז העבירה היא עבירת ניסיון (ראו: People v. Toledo 26 Cal. 4th 221 (2001)). דומה, כי הכרעתו של בית המשפט העליון בקליפורניה לענין קיומה של עבירת ניסיון לאיים עולה בקנה אחד עם הגישה הפרשנית בה נקטנו ביחס לפרשנות עבירת האיומים בשיטתנו. 28. לעומת הגישות השונות בארצות הברית, נראה כי הגישה הקנדית ביחס לעבירת האיומים אינה מחייבת קליטה על ידי המאוים. בית המשפט העליון בקנדה קבע כי הכוונה להפחיד ולהטיל אימה היא מהותה של עבירת האיומים והסנקציה הפלילית מופנית כנגד המעשים שמטרתם להגשים כוונה זו (פסק דין McCraw הנ"ל, בע' 82; כן ראו: פסק דין Clemente I הנזכר לעיל:"The intent to intimidate, to instill fear in the victim, is the element that makes a threat a crime"). בהתאם לכך קבעו בתי המשפט בקנדה כי המאוים יכול להיות כל אדם – שומע האיום או מושאו – וממילא, אין בחוק דרישה כי מושא האיום יקלוט בעצמו את האיום על מנת שתתגבש עבירת האיומים (R. v. Clemente 91 C.C.C (3d) 1, 9 – פסק דין של בית המשפט העליון הקנדי שדחה ערעור על פסק דין Clemente I הנזכר לעיל). עם זאת, בדומה לשיטתנו, הדגש בשיטה הקנדית ניתן לכוחה האובייקטיבי של האמירה המאיימת. בהקשר זה פסק בית המשפט העליון בקנדה, כי על מנת לקבוע אם אדם סביר היה מחשיב את הדברים שנאמרו כדברי איום, על בית המשפט לבחון אותם בבחינה אובייקטיבית לנוכח הנסיבות בהן הם בוטאו, האופן בו הם בוטאו והאדם אליו הם כוונו (שם, שם). לנוכח קביעה זו, מצטמצם הפער בין הגישות השונות שכן, כל מי ששמע את האיום יכול, מבחינה אובייקטיבית, להחשב למאוים וההכרעה בכך תלויה בנסיבותיו של כל מקרה לגופו. 29. דיון מעניין ביסוד הקליטה בעבירת האיומים נעשה גם בפסק דינו של בית הלורדים באנגליה בענין Treacy v. D.P.P. [1971] 55 Cr. App. R. 113, אשר עניינו היה עבירת הסחיטה באיומים. באותו מקרה שלח אדם מכתב, שהיו כלולים בו איומים, מאנגליה לגרמניה ועקב כך הועמד האדם לדין באנגליה בעבירה של סחיטה באיומים. חמישה משופטי בית הלורדים התחבטו בשאלה, אם קליטת האיומים מהווה חלק מהיסוד העובדתי של העבירה לצורך קביעת סמכות השיפוט. זאת, בדומה מאוד לפסק דין כהנא הנזכר לעיל, אך בנסיבות הפוכות. בסופו של דבר נפסק ברוב של שלושה שופטים מול שניים כי העבירה של סחיטה באיומים הסתיימה כאשר האיום בוצע ואין צורך בקליטה על ידי המאוים לצורך השלמת העבירה. אותנו מעניינת במיוחד דעתו של הלורד ריד, אשר נמנה עם המיעוט באותה פרשה, ואשר סבר כי הקליטה היא חלק הכרחי של עבירת האיומים ובלעדיה, מדובר בניסיון בלבד. הלורד ריד תמך את דעתו בנימוקים דומים לאלה שאנו הבאנו בדיוננו לעיל ונראה, כי חרף העובדה שהוא נשאר בדעת מיעוט בענין Treacy, גישתו תואמת את תפיסת החוק הפלילי הנהוגה אצלנו. 30. מסקירת המשפט ההשוואתי עולה, כי בכל הנוגע למהותו של האיום, למבחן האובייקטיבי של תוכן האיום וליסודותיה העובדתיים של העבירה, גישתן של השיטות שמקורן במשפט המקובל דומה לגישתנו. אכן, לענין דרישת הקליטה קיימות פרשנויות שונות ואין אחידות. עם זאת, כאמור, הפער המעשי בין הגישות אינו רב. העובדה כי נדרש מבחן אובייקטיבי לבחינת תוכנו של האיום, היינו כי נדרש שהביטוי המאיים יהיה בו כדי להפחיד אדם סביר, מותירה את ההכרעה אם קולט האיום הוא גם המאוים להכרעה שיפוטית בכל מקרה לפי נסיבותיו. היסוד העובדתי – סיכום 31. ניתן, אפוא, לסכם ולקבוע כי לשיטתנו, היסוד העובדתי של עבירת האיומים כולל דיבור או התנהגות שיש בהם איום במובנו האובייקטיבי, הנבדקים בנסיבותיו הסובייקטיביות של המאוים. האיום צריך להיקלט אצל המאוים. בכך, לכאורה, מצמצמת פרשנותנו את תחולתה של העבירה בשל דרישת יסוד הקליטה, אך מרחיבה היא (ככל שניתן להשתמש בתוויות כוללניות אלה) באשר לאפשרות שהמאוים הוא גם מי שתוכן האיום אינו מוסב כנגדו אלא כנגד אחר, שאין לקולט האיום זיקה אליו. כפי שיוסבר בהמשך, ביסוד הנפשי של העבירה נכללת הלכת הצפיות. מטעם זה ניתן לקבוע כי גם אם המאיים לא התכוון להפחיד או להקניט את קולט האיום, אלא אדם אחר, הרי די בכך שהמאיים צפה ברמת הסתברות גבוהה כי דבריו עלולים להפחיד גם את קולט האיום כדי שתתבצע בכך עבירת איומים מושלמת. עבירת האיומים – היסוד הנפשי 32. היסוד הנפשי בעבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין מורכב משניים. בראש ובראשונה נדרש אותו רכיב המשותף לכל העבירות ההתנהגותיות והוא הוכחת מודעות מצד מבצע העבירה לטיב המעשה ולקיום הנסיבות. חלקו האחר של היסוד הנפשי של עבירת האיומים מצוי בסיפא של הגדרת העבירה והוא הדרישה כי מעשה האיומים ייעשה "בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו". מהי תכלית דרישת הכוונה לפי סעיף 192 לחוק? ציינו, כי תכליתה של עבירת האיומים היא להגן על שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט ("המאוים"). כן ציינו, כי בעבירת האיומים טמונה פגיעה בחופש הביטוי של הפרט ("המאיים"). להכרעה בהתנגשות שבין ערכים אלה קבע המחוקק דרישה מחמירה נוספת מעבר לדרישת המודעות. אין די בכך שהמאיים יהיה מודע למעשיו ולנסיבות אלא נדרש גם שתתקיים אצלו שאיפה מודעת לפגוע בערכים המוגנים בסעיף, דהיינו, שאיפה להטיל אימה. לפיכך, על מנת שתקום אחריות פלילית לעבירה לפי סעיף 192 על התביעה להוכיח כי הנאשם ביטא את דברי האיום כדי להשיג את הפחדתו או הקנטתו של אדם. 33. ביצוע עבירה לפי סעיף 192 מחייב, אפוא, קיומה של "מחשבה פלילית מיוחדת" מצד הנאשם. ואולם, באמרנו כך, טרם הגדרנו מהי אותה "מחשבה פלילית מיוחדת" בה מדבר סעיף 192 לחוק העונשין וכיצד היא משתלבת במעשה הפלילי. היסוד הנפשי – הגדרת הכוונה הנדרשת 34. היסוד הנפשי "כוונה" מופיע בחוק העונשין במספר הקשרים. סעיף 20 לחוק העונשין מגדיר את רכיבי המחשבה הפלילית והמונח "כוונה" המופיע בו מתייחס לרצון לגרום להתרחשות התוצאה הנמנית עם פרטי העבירה. סעיף 20 עוסק, אפוא, ב"כוונה" בהקשר של עבירות תוצאתיות. מכיוון שעבירת האיומים אינה עבירה תוצאתית, ברי כי ה"כוונה" הנזכרת בסעיף 192 אינה ה"כוונה" המוגדרת בסעיף 20 הנ"ל. הגדרתו של המונח "בכוונה" המופיע בסעיף 192 מצויה בסעיף 90א לחוק העונשין העוסק בהתאמת פרשנות היסוד הנפשי בעבירות שחוקקו לפני תיקון החלק הכללי של חוק העונשין במסגרת חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד-1994. וכך קובע סעיף 90א ביחס למושג "בכוונה": "פרשנות הדין בדבר היסוד הנפשי בעבירה 90א. (...) (1) (2) "בכוונה" – מקום שהמונח אינו מתייחס לתוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה, יתפרש המונח כמניע שמתוכו נעשה המעשה או כמטרה להשיג יעד כפי שנקבע בעבירה, לפי ההקשר"; כאמור, בעבירת האיומים המונח "בכוונה" אינו מתייחס לרכיב תוצאתי ונראה כי משמעותו הנכונה, מבין השתיים האפשריות לפי סעיף 90א, היא "במטרה". אין לנו צורך להידרש בענייננו להבחנה המורכבת בין "מניע" ל"מטרה" שכן ביחס לעבירת האיומים ברי כי היא מבוצעת מתוך שאיפה להשיג את ההפחדה או ההקנטה וזוהי המטרה הניצבת לנגד עיניו של המאיים בהשמיעו את דבר האיום. 35. יודגש, כי הדיון במהותה של הכוונה הנדרשת בסעיף 192 אינו נעשה לצרכים תיאורטיים בלבד. להגדרתה של הכוונה קיימת חשיבות וזאת לנוכח השאלה אם ניתן להחיל על דרישת הכוונה בעבירת האיומים גם מצב נפשי של צפיות. כלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) מנוסח בזו הלשון: "מחשבה פלילית 20. (א)... (ב) לענין כוונה, ראיה מראש את התרחשות התוצאות, כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן". כיוון שהביטוי "כוונה" בסעיף 20(א) אינו רלוונטי לעבירה שאינה עבירה תוצאתית, כדוגמת עבירת האיומים, אזי אותו ביטוי המוזכר בסעיף 20(ב) אף הוא אינו חל על עבירה כזו. לפיכך, לא יחול על עבירה שאינה תוצאתית כלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) הנ"ל. כמובן, שאין באמור כדי לשלול את תחולתה של הלכת הצפיות שלא על פי סעיף 20(ב), והכל כפי שיפורט להלן. 36. בפסק הדין ברע"פ 7153/99 אלגד נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5) 729 (להלן: פסק דין אלגד) הרחבתי בסוגית קיומה של הלכת צפיות בעבירות התנהגותיות והוצגו שם הדעות השונות שהובעו בפסיקה ובספרות ביחס לתחולת הלכת הצפיות שאינה מעוגנת בהוראת סעיף 20(ב) לחוק העונשין (ראו עמודים 746 – 751 לפסק הדין). מסקנתנו בפרשת אלגד היתה כי כלל הצפיות הקבוע בסעיף 20(ב) לחוק העונשין אכן מתייחס לעבירות כוונה תוצאתיות בלבד (שם, בעמוד 750) אך, יחד עם זאת, גם בעבירות שאינן תוצאתיות, דהיינו, עבירות התנהגותיות, ניתן להמיר את דרישה הכוונה בצפיות שמקורה בדוקטרינה פסיקתית, כך שצפיית התממשות היעד המבוקש ברמת הסתברות קרובה לוודאי, כמוה כשאיפה להשגת היעד (לדעות השונות בסוגיה זו ראו גם: ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5) 221). בפרשת אלגד דובר אמנם בעבירה של שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין אולם הדברים יפים גם לענין עבירת האיומים ומטעמים דומים. לאחרונה, שב בית משפט זה ודן בתחולתו של כלל הצפיות בהקשרה של עבירה התנהגותית אחרת – עבירה של פרסום לשון הרע לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. ביחס לעבירה זו נקבע כי אחריות פלילית בגין פרסום כאמור תתקיים רק אם הוא נעשה "בכוונה לפגוע" והשאלה שעלתה היתה, האם חלה הלכת הצפיות על עבירה זו. הדיון בשאלה האמורה נערך במותב של תשעה שופטים במסגרת רע"פ 9818/01, ע"פ 8295/02 ביטון נ' סולטן (טרם פורסם, פסק דין מיום 31.3.05; להלן: פרשת ביטון). גם בפסק דין זה נחלקו הדעות בשאלה העקרונית בדבר תחולתה של הלכת הצפיות על עבירות התנהגות. שניים מבין תשעת השופטים (המשנה לנשיא (בדימ') מצא והשופטת נאור) סברו כי הלכת הצפיות ראויה לחול על כלל עבירות המטרה ההתנהגותיות. לעומת זאת, שבעה שופטים אחרים תמכו בדעה כי בעבירות מסוג זה, בהן נדרשת "מחשבה פלילית מיוחדת", תיבחן שאלת תחולתה של הלכת הצפיות באופן פרטני, בהתאם לעבירה ולתכליתה. יצוין, כי ביחס לעבירה לפי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע נקבע בפסק הדין (ברוב של שמונה שופטים כנגד אחד) כי הלכת הצפיות אינה חלה. 37. ההלכה שנקבעה בדעת הרוב בפרשת ביטון עולה בקנה אחד עם האמור בפסק דין אלגד. כפי שצוין בפסק דין אלגד, על מנת לקבוע אם על עבירה מסוימת, שהיא עבירה התנהגותית, חלה הלכת הצפיות יש לבחון את העבירה באופן פרטני. בחינה זו תעשה על פי פרשנותה של העבירה העומדת לדיון, בהתאם לתכלית חקיקתה ומטרותיה (ראו: עמוד 750 לפסק דין אלגד). נפנה, אפוא, לבחון אם הלכת הצפיות חלה על עבירת האיומים. היסוד הנפשי – תחולת הלכת הצפיות 38. בחינתה של עבירת האיומים – שהיא עבירה התנהגותית המבוצעת מתוך מטרה – מחייבת את המסקנה כי הלכת הצפיות חלה לגביה. נסביר עמדה זו להלן. כאמור, בפרשת ביטון נקבע בדעת הרוב כי הלכת הצפיות אינה חלה על עבירה של פרסום לשון הרע. הטעם המרכזי להכרעתנו היה נעוץ באיזון בין הערכים המתנגשים – הזכות לשם טוב מזה, שהיא הערך המרכזי המוגן בעבירה של פרסום לשון הרע, וחופש הביטוי מזה. החלתה של הלכת הצפיות בהקשר של פרסום לשון הרע היתה אמנם תורמת להגנה על השם הטוב אך אנו סברנו כי תחולה כזו תגרום לפגיעה קשה מדי בחופש הביטוי בהקשר של עבירה המצויה בלב לבו של ערך זה וכרוכה גם, בדרך כלל, בהבטחת חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת הנגזרות מחופש הביטוי. סברנו, כי הגבלת פרסום כלשהו, בהעדר ודאות בדבר כוונת פגיעה הנלווית לפרסום, תהא מנוגדת לעקרונות הכלליים המנחים אותנו בחברה דמוקרטית. לעומת זאת, בעניינה של עבירת האיומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין המצב שונה וזאת, משתי בחינות. ראשית, הערכים המוגנים בעבירת האיומים – שלוות נפשו, בטחונו וחירות פעולתו של הפרט – קשורים באופן מהותי להתנהלותם התקינה של בני אדם בחברה. במלים אחרות, ההגנה על ערכים אלה הכרחית על מנת להבטיח את שלום הציבור. קשה לחלוק על כך, שהערכים המוגנים בעבירת האיומים נוגעים ישירות לעצם אפשרות תפקודו של האדם ולהגשמת אוטונומית הרצון שלו. לפיכך, ערכים אלה הם בעלי משקל רב וההגנה שהחברה חייבת להעניק להם היא משמעותית ורבה. ודוק: בנסיבות מסוימות, גם בעבירה לפי חוק איסור לשון הרע מתקיים פוטנציאל של סכנה לשלום הציבור אולם, מידת הסכנה לשלום הציבור בעבירת האיומים היא בדרך כלל גבוהה יותר. שנית, וזה העיקר, באופן גורף ובמידה רבה של הכללה ניתן לקבוע כי ביטוי שתוכנו הוא מאיים ראוי להגנה חלשה יותר מאשר ביטוי שתוכנו הוא לשון הרע שכן, ביטוי מאיים אין לו אלא את תוכנו הפוגעני ואילו ביטוי החשוד כ"לשון הרע" עשוי להיות שזור בערכים הראויים להגנה מליבו של חופש הביטוי כגון חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. לעומת ביטוי החשוד כ"לשון הרע", ביטוי מאיים גרידא יהא, בדרך כלל, פסול על פניו. מוצדק, אפוא, להחיל את הלכת הצפיות על עבירת האיומים שכן בכך אנו מצמצמים את ההגנה שאנו מעניקים לביטויים שהם פסולים על פניהם ואינם מצויים בלב ליבו של הביטוי המוגן. בהקשר זה, לא למותר לציין, כי על פי סעיף 192, איום יכול להיות גם איום בפגיעה בשמו הטוב של האדם. לכאורה, עולה אפוא השאלה, מהו ההבדל בין איום בפגיעה בשם הטוב לפי סעיף 192 לחוק העונשין לבין עבירה לפי חוק לשון הרע. סוגיה זו אף עלתה בעת הדיון בעבירת האיומים בדיוני הכנסת (ראו: דבריו של חבר הכנסת א' אבנרי בד"כ 65 (תשל"ג), 98). התשובה לסוגיה זו היא בכך שאיום בפגיעה בשם הטוב יהיה עבירה לפי סעיף 192 לחוק העונשין אם הוא ילווה ביסוד הנפשי הנדרש, דהיינו, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו. לעומת זאת, על פי חוק איסור לשון הרע, הכוונה הנדרשת היא "כוונה לפגוע". ברי, כי אין שני יסודות נפשיים אלה זהים. המטרה אותה שואף להשיג המאיים היא כאמור על פניה מטרה פסולה, ואינה כרוכה בביטוי ראוי להגנה. לפיכך, ניתן להסתפק בהקשר זה גם בצפיות. מנגד, המטרה אותה שואף להשיג מי שמפרסם לשון הרע אינה בהכרח ומעצם טיבה מטרה פסולה ומטעם זה עשוי המפרסם אף להנות משורה של הגנות בדין. יתרה מכך, נגד המפרסם לשון הרע קיימים סעדים נוספים שבכוחם לפצות את הנפגע ולתקן את המעוות בעוד שלא כך הוא המצב ביחס למקרה של איום. בהבדלים אלה יש כדי לחזק את ההבחנה בין העבירות ולהצדיק את החלתה של הלכת הצפיות על עבירת האיומים, להבדיל מעבירת לשון הרע. 39. מסקנתנו כי יש להחיל את הלכת הצפיות על עבירת האיומים עולה בקנה אחד גם עם דברים שאמר בית משפט זה בפסקי הדין בענין ליכטמן ובענין חמדני. בפסק דין ליכטמן ציין השופט ברק: "משמעותו של יסוד נפשי זה הינה, כי המאיים הציב לנגד עיניו את המטרה של הפחדה והקנטה, כלומר, כי שאיפתו - ולא המניע שדחפו לעשות המעשה - היתה להשגתו של יעד זה... לדעתי, יסוד נפשי זה מתקיים במקום שלמאיים היתה מודעות, ברמה גבוהה של הסתברות, כי היעד של הפחדה או הקנטה יתממש עקב איומו, גם אם אין לו שאיפה לכך. אכן, מאיים אשר בשעת האיום מודע, ברמה גבוהה של הסתברות, כי דבריו יפחידו את המאוים, פוגע בערכים מוגנים על ידי העבירה של איומים - השלווה הנפשית, הבטחון וחירות הפרט - באותה מידה ממש כמו מאיים אשר העמיד לנגד עיניו את השאיפה לפגוע בערכים אלה." (עמוד 386 לפסק הדין). באופן דומה ציינתי גם אני בפסק הדין בפרשת חמדני: "דרישת היסוד הנפשי מתמלאת כמובן, כאשר המאיים פועל במטרה להפחיד או להקניט, אך היא מתקיימת גם אם למאיים הייתה מודעות ברמה גבוהה של הסתברות, עד כדי קרוב לוודאי, כי התנהגותו יש בה כדי להפחיד או להקניט." (שם, בעמוד 419). הנה כי כן, נראה כי על פי לשון הסעיף, תכלית החקיקה וכן על פי ההיסטוריה הפסיקתית, יש להחיל את הלכת הצפיות על עבירת האיומים. 40. ניתן, אפוא, לסכם ולקבוע כי על היסוד הנפשי של הכוונה להפחיד או להקניט הקבוע בעבירת האיומים חלה הלכת הצפיות. בהתקיים מודעות ברמת הסתברות גבוהה, עד כדי קרבה לוודאות, כי הביטוי המאיים עלול להפחיד או להקניט את קולט האיום – הוא המאוים – כי אז מתקיים היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירה לפי סעיף 192 לחוק. הטיפול בעבירת האיומים 41. אחד הלקחים שניתן ללמוד מהפרשה שנדונה בפנינו הוא החשיבות שיש להגדרתו המדויקת של האישום ובכלל זה, להגדרתו של נפגע העבירה מקום בו דבר זה נדרש. בהעדר הגדרה מדויקת, אין הנאשם יודע מה טוענים נגדו ומפני איזו טענה עליו להתגונן. העדר הגדרה מדויקת עלול גם לבלבל את התביעה ויש בכך גם כדי לסכל את יכולתו של בית המשפט להגיע לתוצאה הנכונה. באשר לעבירת האיומים, הרי שמעצם טיבה, היא דורשת קיומו של מעשה איום המופנה כנגד המאוים, נפגע העבירה. כאמור, השאלה אם התנהגות מסוימת, או מעשה כלשהו, הינם בגדר איום אסור נבחנת מנקודת מבטו של "אדם מן היישוב" הנמצא בנסיבותיו של המאוים. לפיכך, בבואנו לבחון אם התבצעה עבירת איומים עלינו לאתר, בכל מקרה ומקרה, את המאוים שאליו הפנה המאיים את האיום וזאת כדי שנוכל לקבוע אם היה בהתנהגותו או במעשהו של המאיים כדי להטיל אימה בליבו של "אדם מן היישוב" שהיה נמצא בנסיבותיו של אדם זה. אשר על כן, כדי להשיב על השאלה אם התקיימה עבירת האיומים יש להגדיר מהו האיום ומיהו המאוים. בהתאם לקביעה זו תיערך החקירה וייערך כתב האישום. בהתאם לכך יתנהל גם המשפט ובכל מקרה ייבחנו השאלות הרלוונטיות למאוים המתאים. סיכום 42. מסענו הפרשני הגיע לסיומו, לאחר שעמדנו על הערכים המוגנים ביסוד עבירת האיומים, על תכלית העבירה, ועל יסודותיה הפרטניים. מסענו הניב את המסקנות הבאות: אין כיום עוד בחוק דרישה להוכחת "זיקת ענין" בין המאוים לבין מושא האיום ובנסיבות המתאימות, איום המוסב כנגד אדם אחר יכול להיות איום על השומע או קולט האיום. עוד קבענו, כי עבירת האיומים משתכללת רק כאשר האיום נקלט אצל המאוים. לפיכך, בהעדר קליטה על ידי המאוים, נותר המעשה לכל היותר בגדר ניסיון לאיים. כמו כן הגענו למסקנה כי כאשר יש צפיות ברמה גבוהה של הסתברות כי יש באיום כדי להפחיד או להקניט כי אז מתקיים היסוד הנפשי של "כוונה" הנדרש בעבירה. לפיכך, גם אם לא התכוון המאיים להפחיד את קולט האיום, די בכך שצפה שאפשרות זו עשויה להתממש ברמת הסתברות גבוהה כדי שהעבירה תושלם כלפי אותו קולט. 43. באשר למקרה נשוא הערעור, הרי שעל פי המסקנות אליהן הגענו ביחס לעבירת האיומים, נראה כי היה יסוד למסקנתו של בית המשפט המחוזי, לפיה המערער שבפנינו איים על העובדת הסוציאלית. תוכן הדברים שהשמיע המערער אמנם הופנה, לכאורה, כלפי אשתו אך, עם זאת, טיבה החמור והפוגעני של האמירה המאיימת ומעמדה המקצועי של העובדת הסוציאלית, עשויים להוביל למסקנה כי בנסיבות הענין צפה המערער בהסתברות גבוהה את האפשרות כי אמירתו תפחיד גם את העובדת הסוציאלית, ומצב נפשי זה שקול כנגד דרישת הכוונה הקבועה בסעיף 192 לחוק. ייתכן גם, כי המערער התכוון ממש להפחיד בדבריו את העובדת הסוציאלית. מכל מקום, מכיוון שאין חולק כי העובדת הסוציאלית קלטה את האיום בעצמה, הרי שלכאורה מתקיימים לגביה יסודותיה של עבירת האיומים. בהתחשב בכך, לא היה צורך להכריע בשאלה האם האיום הגיע לאשתו של המערער על מנת להרשיעו באיומים. עם זאת, כאמור בראשית דברינו, בנסיבות המקרה דנן, בהתחשב באופן בו התנהל הדיון בעניינו של המערער ובהסכמת המדינה, החלטנו לזכות את המערער מעבירת האיומים. אשר על כן, כאמור, ערעורו של המערער מתקבל והוא מזוכה מהאישום שיוחס לו. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: 1. אני מסכימה ואוסיף רק מעט. את המבקש יש לזכות מפני שלא היתה לו הזדמנות סבירה להתגונן, הכל כמבואר על ידי חברתי. על כן, כל שייאמר כאן בקצרה הוא, לשיטתי, בבחינת למעלה מן הצורך. 2. נחזור ונצטט את סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977: "איומים המאיים על אדם בכל דרך שהיא בפגיעה שלא כדין בגופו, בחירותו, בנכסיו, בשמו הטוב או בפרנסתו, שלו או של אדם אחר, בכוונה להפחיד את האדם או להקניטו, דינו – מאסר שלוש שנים." המילה "אדם" מופיעה בסעיף שלוש פעמים: ברישא, "המאיים על אדם"; באמצע, "בפגיעה . . . שלו או של אדם אחר"; ובסיפא, "בכוונה להפחיד את האדם". לדעתי, "האדם" הנזכר בסיפא הוא ה"אדם" הנזכר ברישא, ואילו האמצע עוסק, כאמור בו, ב"אדם אחר". 3. בסיטואציות רבות של איום יש רק שתי נפשות פועלות: הראשון הוא מי שהשמיע את האיום (הנאשם), השני הוא מי ששמע את דברי האיומים. האיומים מכוונים נגד מי ששמע אותם. דוגמא: ראובן אומר לשמעון "אני אהרוג אותך". כאן שמעון הוא ה"אדם" הנזכר ברישא, והאיום הוא בפגיעה בגופו - שלו (של שמעון). חברתי עסקה במקרים בהם ישנן שלוש נפשות פועלות: האחת - היא הנאשם המואשם בהשמעת איומים, השניה - מי שדברי הנאשם הושמעו באוזניו; השלישית - מי שעל פי תוכן הדברים אמור להיפגע. לשם פשטות אחזור על דוגמתה של חברתי בה ראובן אומר לשמעון: "אהרוג את יהודה". במקרה זה יכולה עבירת האיומים להתגבש כלפי יהודה או כלפי שמעון. כלפי יהודה כיצד? כאשר שמעון משמש כלי או אמצעי להעברת האיום. זהו איום כלפי יהודה בדומה להשארת הודעה במשיבון של יהודה: "כאן ראובן, אני אהרוג אותך", שהיא איום ישיר. זיקת עניין, בהקשר זה, עשויה לחזק את המסקנה שהאיום הועבר ליהודה. וכלפי שמעון כיצד? מובן, כי כאשר קיימת זיקת עניין בין שמעון ליהודה, עבירת האיומים עשויה להתגבש. זיקת עניין, בהקשר זה, יכולה להוות אינדיקציה לכוונתו של ראובן להפחיד את שמעון, או למצער, לקיומה של ציפייה בדרגה גבוהה של הסתברות לכך ששמעון יפחד. ואולם, מקובלת עליי עמדתה של חברתי כי לצורך גיבוש עבירת האיומים אין הכרח בזיקת עניין בין שמעון ליהודה. 4. מכל האמור עולה, כי עשויים להיות מקרים בהם אדם ("ראובן") יורשע באיום כלפי שומע האיום ("שמעון") על אף שאין זיקת עניין בינו לבין מי שאמור להיפגע ("יהודה"). זוהי, לכאורה, הסיטואציה שעמדה לבירור בעניינו של המבקש, ואולם כיוון שלא ניתנה למבקש הזדמנות סבירה להתגונן, אין, לדעתי, מקום להסיק מסקנות לגבי נסיבות העניין הקונקרטיות, ויש להסתפק בזיכויו. ניטול, איפוא, דוגמא אחרת - ראובן אומר לאמו, לאה: אני אהרוג את ראש הממשלה ואת שר הביטחון באירוע מסויים בו יהיו שניהם נוכחים. אין זו דוגמא הלקוחה מן הדמיון. הדוגמא לקוחה מ-ת"פ 2536/02 של בית משפט השלום בצפת, הנזכר על ידי חברתי השופטת ביניש. הנאשם באותה פרשה הואשם והורשע באיומים כלפי אמו. ודוק: בסיטואציה זו ראש הממשלה ושר הביטחון הם בגדר "אדם אחר", כאמור באמצעו של סעיף 192. האיום מופנה לאם, בכוונה להפחידה או להקניטה. הרשעה שכזו – בהתאם לאמור לעיל – מקובלת עלי. 5. לסיכום: מקובל עלי, כאמור, על דרך העיקרון, כי לצורך גיבוש עבירת איומים כלפי שומע האיום אין הכרח בזיקת ענין בינו לבין מושא האיום (עם זאת, זיקת העניין עשויה לסייע בקביעת ממצאים שבעובדה), כאשר בסופו של יום, הכל תלוי בנסיבות הקונקרטיות של המקרה. לא כל דבר איום מגבש עבירת איומים כלפי עובד סוציאלי, כאשר אין הוא מושא האיום, אך יתכנו מקרים בהם כן תתגבש העבירה. בכל אופן, יש חשיבות לניסוח מדויק של כתב האישום שיבהיר את עמדת התביעה בעניין זהותו של המאויים. ש ו פ ט ת לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, ד' בטבת התשס"ו (4.1.2006). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04020380_N03.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il