ידין מכנס נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 2037/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2037/05 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל המערער: ידין מכנס נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ב-ת"פ 40001/03 מיום 2.2.2005 שניתן על ידי כבוד השופט ג' קרא תאריך הישיבה: כ"ה בטבת התשס"ז (15.1.2007) בשם המערער: עו"ד שמעון דולן; עו"ד שריג דמארי בשם המשיבה: עו"ד עפרה קרמני; עו"ד אליעד וינשל פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. המערער, עורך דין במקצועו, הורשע בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בגניבה בידי מורשה, עבירה לפי סעיף 393 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), בסכום של למעלה מ-11 מיליון ש"ח. על המערער נגזרו 7 שנות מאסר בפועל. הערעור שלפנינו הוגש על הכרעת הדין ולחלופין על גזר הדין. הרקע העובדתי 2. בשנת 1980 נפטרה אמה של המתלוננת, דנה סוזאייב, ושנתיים לאחר מכן, בשנת 1982 נפטר גם אביה ודנה נותרה יתומה בהיותה בת 8 שנים בלבד. אבי המתלוננת הוריש לה בצוואתו את כל רכושו וכספו, הנאמד בשווי של כ-4.5 מיליון דולר, ומינה את המערער להיות מנהל עזבונו והמוציא לפועל של צוואתו. בהתאם לאמור בצוואה, על המערער היה להשקיע את כספי העיזבון באופן יעיל ובטוח ולדאוג לכל מחסורה של המתלוננת, עד שימלאו לה 21 שנים, אז תקבל היא לידיה את השליטה בכספי העיזבון. בשנת 1993 מלאו למתלוננת 18 שנים והמערער מונה על ידי בית המשפט, בהתאם לצוואה, כנאמן לנכסיה עד שתגיע לגיל 21 שנים. גם כשמלאו למתלוננת 21 שנים ולבקשתה, המשיך המערער לשמש נאמן לרכוש העיזבון שכלל נכסי דלא ניידי וכספים, ובתפקיד זה כיהן עד שנת 2002. המערער הואשם בכך כי החל משנת 1995 שלח יד בכספים הנזילים של המתלוננת אשר נמצאו בחשבון הנאמנות בו הוא היה מורשה החתימה היחיד. הגניבה בוצעה על ידי משיכת עשרות שיקים מחשבון הנאמנות אשר נרשמו לפקודת המערער או לפקודת חברות שבשליטתו, כאשר חלק מהשיקים הועברו על ידו לחשבון על שם מועדון קבוצת הכדורגל הכח רמת גן שניהל, ולחשבונות הקבוצה שהיו בשליטתו. עוד נטען כי בכדי להסוות את הגניבה, ערך המערער "הסכם יזמים" פיקטיבי (ת/31, להלן: הסכם היזמים) לפיו מתחייבת הנאמנות להלוות לחברה שבשליטתו סכום של מיליון וחצי דולר. על הסכם היזמים חתם המערער בשני "כובעים"; האחד, בשם הנאמנות והאחר, בשם החברה שבשליטתו. על טיבו של הסכם היזמים אעמוד בהמשך. 3. המערער הודה במשיכת השיקים מחשבון הנאמנות, ובכך הועבר אליו הנטל הטקטי להסביר כיצד זה יצאו הכספים מחשבון הנאמנות ושימשו לתכליות אחרות (ראו, ע"פ 10996/03 נרקיס נ' מדינת ישראל, פסקה 15 לפסק הדין (טרם פורסם, 27.11.2006), (להלן - פרשת נרקיס)). המערער טען כי משיכת השיקים נעשתה כהשקעה בפרויקט נדל"ני (המכונה פרויקט וינטר), בהסכמתה ובהרשאתה של המתלוננת. בגרסאות שונות טען כי כספי העזבון הושקעו בפרוייקט האמור ובאחרות טען כי העזבון העניק הלוואה לפרוייקט ובכך פסח המערער על שתי הסעיפים. יצוין כי בהנהלת החשבונות של חשבון הנאמנות מתועדות המשיכות כהלוואה ולא כהשקעה. המערער הסתמך על הסכם היזמים שערך כדי להוכיח שלא היה בכוונתו לשלוח יד בכספי הנאמנות. כמו כן טען המערער כי האמין שיוכל להחזיר את הסכום שמשך וכראיה לכך ציין כי השקיע בעצמו מכספו הפרטי בפרויקט וינטר. עוד טען כי החזיר סכומים נכבדים לחשבון הנאמנות, עובדה השוללת את קיומה של כוונת הגניבה. הכרעת הדין של בית המשפט קמא 4. בית המשפט המחוזי (כב' השופט קרא) הרשיע את המערער, כאמור, בעבירה של גניבה בידי מורשה. בהכרעת דין מקיפה, התייחס בית המשפט בהרחבה לטענות הצדדים. אשר לפרויקט וינטר צוין כי מתחם וינטר הוא שטח בגודל כעשרים דונם עליו ממוקם אצטדיון כדורגל על שם וינטר בו משחקת קבוצת הכדורגל הכח רמת גן. בשנת 1975 הזכויות בשטח מתחם וינטר הועברו באמצעות הסכם חכירת משנה מעיריית רמת גן ל"אגודה למען מכבי רמת-גן", שהיא אגודה עותומנית (להלן: האגודה), למטרת מגרש כדורגל ופעולות ספורט בלבד. בשנת 1993 החליט המערער "לאמץ" את קבוצת הכדורגל, מתוך מחשבה שהשליטה בקבוצה תקנה לו שליטה בפועל במתחם לצורך בניית נדל"ן מניב, ובהמשך תקנה לו זכויות בפרויקט נדל"ן זה שתכנן (המכונה פרויקט וינטר). המערער הקים חברה בשם "עסיס" – "עסקים יקדמו ספורט", בבעלות משותפת שלו ושל אשתו, לצורך השליטה בקבוצת הכדורגל וייזום פרויקט וינטר. בשנת 2000, משנקלעה חברת עסיס לחובות וחשבון הבנק שלה נחסם, הקים המערער חברה חדשה בשם "מפקיד ייזום השקעות", והמשיך לפעול באמצעותה. 5. זמן שיפוטי ניכר הוקדש בערכאה הראשונה לליבון השאלה אם אכן רכש המערער זכויות במתחם. המערער הסתמך על מסמך מיום 8 באפריל 1993 שהוצג כ-ת/33 ועל מסמך אחר, שנראה תאומו של אותו מוצג, המוצג נ/15. נ/15 הוא מסמך זהה לת/33 אך עליו מתנוססות שתי חתימות נוספות. מדובר בהסכם שכותרתו "מסמך" בו מופיעים מצד אחד נאמני הכח רמת גן, הכוללים את האגודה למען מכבי רמת גן, את אגודת הכח וכן את אגודת מכבי רמת גן, ומצד שני מופיע המערער "בשם המאמצים". בהתאם לאמור במסמך מתחייבים המאמצים לקבל על עצמם את האחריות לקבוצת הכדורגל של "הכח רמת גן"; לאמצה כלכלית ומקצועית, על מנת להצעידה להישגים בתחום הספורטיבי. המאמצים התחייבו להעניק למועדון הכח תקציב פעילות שנתית שלא יפחת מ-500,000 דולר והתחייבו לקחת על עצמם את חובותיה של הקבוצה עד סכום זה. עוד נקבע במסמך הסדר בעניין פריסת החובות של המועדון. בהתאם, התחייבו נאמני הכח רמת גן, כי המאמצים יקבלו במועד הקובע את הסמכויות הבלעדיות המלאות לתפעולה של קבוצת הכח ומועדון הכח, וכן סמכויות מלאות לפיתוח המתחם (שנקרא במסמך "המתקן") לגביו יש לאגודה זכויות. מתוך מכלול השמות המופיעים כצד להתקשרות עם המערער שהוצג כ"נציג המאמצים", השם השלישי הוא הדומה ביותר לשמה של האגודה, בעלת הזכויות במתחם: אגודה למען המכבי רמת-גן. על פי המסמך תקופת ההסכם היא ל-25 שנים. במסמך לא ננקב מועד קובע למימוש, אך נקבע כי ייערך על בסיסו הסכם מפורט. זהות שני החתומים על ת/33 לא היתה ידועה, וחתימת המערער נעדרה ממסמך זה. על נ/15 נוספו לעומת זאת שתי חתימות שאף הן לא זוהו. בית המשפט בחר שלא לייחס למסמך נ/15 כל משקל ראייתי. לעניין ת/33 בחן בית המשפט את עדותו של מר רון חיימובסקי. חיימובסקי, עורך-דין העוסק במקרקעין, חבר באגודה, ניהל את המגעים עם המערער מטעם האגודה. בבית המשפט התגלעה מחלוקת באשר למועד בו החלה מעורבותו של חיימובסקי באגודה. בית המשפט בחר להאמין לעדות חיימובסקי לפיה היה מעורב בענייני האגודה עוד בתחילת שנות ה-90, וקבע כי העדרה של חתימה של חיימובסקי על ת/33 - אומר דרשני. בית המשפט קבע כי לא ניתן לראות ב-ת/33 מסמך תקף, המקנה למערער זכויות כלשהן במתחם וינטר, וכי גם המערער הבין שמסמך זה כשלעצמו אינו מקנה לו כל זכויות במתחם ולכן ניסה להביא את האגודה לחתום עמו על מסמכים נוספים שיעגנו בכתב את הזכויות שביקש לקבל במתחם. לפיכך פעל המערער גם לרישום האגודה כעמותה למרות שלא היה חבר בה, שכן חשש שאי רישומה יגרום למחיקתה מאחר ולא היתה פעילה אותה עת. בית המשפט בחן בהקשר זה מסמכים שונים ובהם "מכתב כוונות - הכח" מיום 12 בספטמבר 1993 (נ/22). זהו מכתב שכתב עו"ד חיימובסקי למערער, אליו צורפה טיוטה מתוקנת של "הסכם האימוץ" (ת/33), ועליה תיקונים בכתב יד. בית המשפט קבע כי משלא נחתם מסמך זה, לא היה בו כדי להעניק למערער כל זכויות במתחם. אף נקבע כי יתר המסמכים שהוגשו אינם מעידים על הקניית כל זכויות למערער במתחם. לאור האמור לעיל, קבע בית המשפט קמא כי המערער לא הוכיח את טענתו לפיה הוקנו לו זכויות במתחם וינטר. 6. לעניין הסכמתה (הנטענת) של המתלוננת בחן בית המשפט את הסכם היזמים: לקראת סיום הנאמנות שאמורה היתה לפקוע עם הגיע המתלוננת לגיל 21, המערער כבר משך כספים מחשבון הנאמנות בסך של 2.4 מיליון ש"ח וזאת עוד לפני שחתם על הסכם זה. ההסכם נחתם, כאמור, על ידי המערער בשני כובעים – כנאמן וכמנהל חברת עסיס. הסכם היזמים הסדיר העברת הלוואה בסך כולל של מיליון וחצי דולר מכספי הנאמנות לחברת עסיס בתנאים שונים שנקבעו. במועד הקובע שנקבע (20.1.1996), הנאמנות אמורה היתה לבחור באחת משלוש החלופות שנקבעו כתמורה להלוואה: החזרת ההלוואה ב-12 תשלומים שווים, או קבלת 33 מניות עסיס, המהוות 33% מהחברה, או השקעה נוספת של 500,000$ וקבלת 50 מניות עסיס, שהם 50% מהחברה. הסכום שננקב בהסכם היזמים (מיליון וחצי דולר) הוא סכום זהה לסכום שהתקבל באותה עת מעסקת מכירת קרקע, שהיתה בבעלות המתלוננת, באבן יהודה, והיתה חלק מנכסי הנאמנות. גם אחרי "המועד הקובע" (20.1.1996) המערער לא בחר בכובעו כנאמן באף אחת משלוש החלופות שנקבעו בהסכם לצורך החזר ההלוואה או ההשקעה. בניגוד לתוכן ההסכם, הכספים שנמשכו מחשבון הנאמנות לא שימשו כ"השקעה" בפרויקט נדל"ן או כהשקעה אחרת, אלא כאמצעי מימון לשימושו האישי של המערער. אכן, המערער החזיר כספים מסויימים לחשבון הנאמנות לאחר עריכת ההסכם, אף מבלי שפרויקט וינטר יצא לדרך. בית המשפט קבע כי בעריכת ה"הסכם" ביקש המערער להכשיר את הקרקע לקראת הסיום הצפוי של הנאמנות, כשתגיע המתלוננת לגיל 21 כך שיוכל לטעון כי השקיע את כספי מכירת הקרקע באור יהודה בהסכמת המתלוננת. ואולם, לאמיתו של דבר, כך נקבע, המתלוננת לא ידעה על עריכת ההסכם ומדובר בהסכם פיקטיבי שנועד ליתן כסות חוקית למעשיו של המערער. המערער המשיך למשוך כספים מחשבון הנאמנות מעבר לסכום שנקבע בו, ולמעשה למעלה מפי שניים מהסכום האמור. עוד נקבע כי המערער לא קיבל את הסכמת המתלוננת להשקיע כספים מעבר לסכום שננקב בהסכם, בוודאי שלא בכתב, למרות האמור בהסכם עצמו. 7. בית המשפט מצא כי גירסתא של המתלוננת עדיפה וקבע נחרצות כי המערער לא שיתף אותה בתוכניותיו ואף ניסה להוליך אותה שולל, כשהתעורר בשלב מאוחר חשדהּ לגורל כספיה. בית המשפט עמד על כך שהגרסה לפיה המתלוננת הסכימה כביכול למשיכת הכספים ולהשקעתם בפרויקט וינטר עלתה לראשונה רק בחקירתו של המערער במשטרה. בהקשר זה צוינה שיחה שקיים המערער עם קרוב משפחה של המתלוננת, יורם ברג שמו, לפני החקירה, בה הכחיש המערער נמרצות כי כספי המתלוננת הושקעו בקבוצת הכדורגל. לעומת זאת בפגישה מאוחרת יותר במשרד עו"ד ארדינסט שייצג את המתלוננת, הודה המערער בנוכחות המתלוננת שאכן השקיע את הכספים בפרויקט וינטר, וכי הכספים ירדו לטמיון. ואולם, הוא לא טען בפגישה זו כי המתלוננת ידעה על ההשקעה. בית המשפט קבע כי אפילו התקבלה הסכמת המתלוננת להשקעת הכספים שהתקבלו ממכירת הקרקע באבן יהודה - טענה שלא הוכחה - עדיין אין בכך כדי להפריך את כתב האישום, שכן המערער משך מחשבון הנאמנות כ-11 מיליון ש"ח, סכום כפול מסכום ההרשאה לכאורה; הכספים שימשו בפועל למימון קבוצת הכדורגל ולהחזר הלוואות, חלקם בשוק האפור, ולא להשקעה בנדל"ן; המתלוננת לא ידעה על כך שהנאמנות מימנה את קבוצת הכדורגל; הכספים לא נמשכו כהשקעה ובניגוד לטענת המערער לא התקבלו כל זכויות תמורתן; המתלוננת לא הוחתמה על שום מסמך המאשר את משיכת הכספים; "הסכם היזמים" נערך ונחתם על ידי המערער בשני כובעים, יומיים בלבד לאחר שהמתלוננת הוחתמה על ידי המערער על ייפוי כח להעברת הבעלות בקרקע באבן יהודה. לכאורה, לא היתה מניעה שהמערער יחתים אותה גם על ההסכם, אך המערער לא יידע את המתלוננת לאורך השנים, ולא החתים אותה. המערער אף נמנע, בניגוד לדין, מלדווח למתלוננת על מצבה של הנאמנות. בנסיבות אלה, נדחתה מכל וכל גרסתו של המערער לפיה המתלוננת הסכימה למשיכת הכספים לטובת השקעה בפרויקט וינטר. 8. בית המשפט קבע עוד כי המערער הפר את חובותיו כנאמן לפי חוק הנאמנות, תשל"ט-1979, ואת חובותיו לפי הוראות הצוואה שעליה הופקד, בכך שערבב את כספי הנאמנות עם כספו הפרטי ועם סכומים אחרים, לא השקיע את הכספים באופן "יעיל לשמירת הקרן ולעשיית פירות", הפיק טובת הנאה מהכספים בכך שמשך את הכספים לטובת חברות שבבעלותו, ולא דיווח כדין על מצב הנאמנות. בית המשפט קבע כי יש בהפרת חובות הנאמנות במישור האזרחי כדי ללמד על העדר תום ליבו של המערער ביחס לשימוש בכספי הנאמנות. 9. מכאן פנה בית המשפט לבחון את עבירת הגניבה בידי מורשה. בית המשפט ציין כי קיימת מחלוקת בפסיקה ביחס לשאלה האם יש להוכיח לעניין עבירה זו גם את יסוד הכוונה "לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע". בית המשפט בחן את יסודות העבירה כולם, גם על פי גישה אשר כינה "מקלה" הקיימת, כפי שנראה, בפסיקה לפיה יש להוכיח שהנאשם התכוון לשלול לצמיתות את הכספים שנטל. בהקשר זה קבע בית המשפט כי החזרת חלק מהכסף לחשבון הנאמנות נעשתה מטעמיו של המערער וכדי שלא לעורר חשד, וכי אין בכך כדי להעיד על העדר הכוונה לשלול את הכספים שלילת קבע. בית המשפט הוסיף כי מבחינה אובייקטיבית לא היה סיכוי להשבת הכספים ואף המערער הבין, באופן סובייקטיבי, שהסיכויים למימושו של פרויקט וינטר קלושים שכן אין לו זכויות של ממש במתחם, ומכאן שלא היה כל סיכוי להחזיר אי פעם את כספי הנאמנות שמשך. לפיכך קבע בית המשפט כי יסוד הכוונה לשלול את הכספים שלילת קבע בהנחה שיסוד זה נדרש - התקיים. עוד קבע כי התנהגות המערער, שקריו למתלוננת, עריכת הסכם היזמים הפיקטיבי, מצביעים על הלך מחשבתו הפלילית ומקיימת את יסוד המירמה הדרוש להרשעה. בית המשפט הוסיף כי במהלך המשפט הצטייר המערער כאדם לא אמין וחמקמק, אשר ניצל באופן ציני את האמון הבלתי מסויג שנתנה בו המתלוננת ועשה בחשבון הנאמנות כבתוך שלו. המתלוננת לעומת זאת עשתה רושם מהימן ודבריה נתמכו בעדויותיהם של אחרים. על כן קבע בית המשפט כי ממכלול הראיות עולה כי אשמת המערער הוכחה מעבר לכל ספק סביר, והרשיע אותו בעבירה של גניבה בידי מורשה. מכאן הערעור שלפנינו. הערעור על ההרשעה טענות המערער 10. המערער מתמקד בערעורו בטענה כי לא חרג מההרשאה שנתנה לו המתלוננת לנהל את כספה. לטענתו היקף ההרשאה שניתן לו היה רחב וכלל את האפשרות להשקיע את כספי המתלוננת ולנהל את נכסיה, לפי שיקול דעתו המקצועי ובלי לקבל את אישורה מראש לכל פעולת השקעה. בנסיבות אלה לא היה מקום, לטענתו, לבסס את ההרשעה על העדר הדיווח למתלוננת. 11. המערער מוסיף כי טעה בית המשפט כשהתעלם מכך שהוא עצמו השקיע מכיסו סך של כ-20 מיליון ש"ח בפרויקט, החל משנת 1993, במקביל להשקעת כספי הנאמנות. עובדה זו משליכה לדבריו על היסוד הנפשי שלו ועל כוונתו ואמונתו בסיכויי מימוש הפרויקט והצלחתו. בית המשפט התעלם, לטענתו, מעשרות מוצגים אשר העידו על התקדמות הפרויקט, ועל העובדה שמרבית הכספים הועברו לחברת עסיס אשר חשבונהּ היווה תחנת מעבר להשקעות בפרויקט. עוד נטען כי בית המשפט התעלם מהחזרת כספים לחשבון הנאמנות ומהרישום המדויק של כספי הנאמנות שהושקעו בפרויקט. המערער מתייחס בהרחבה למסמך ת/33 ו- נ/15. בניגוד לאמור בהכרעת הדין, כך נטען, תמכה עיריית רמת גן לאורך השנים בקידום הפרויקט. לדעת המערער הסכם היזמים נועד להגן בכתב על זכויותיה של המתלוננת, למקרה בו המערער לא יהיה בחיים. לו היתה נכונה קביעתו של בית המשפט, כי המסמך נועד ליום בו תבקש המתלוננת להעביר לידיה את ניהול רכושה, הרי משהתבקש המערער להמשיך לנהל את הרכוש גם לאחר שהמתלוננת הגיעה לגיל 21, ניתן היה לצפות כי ישמיד את המסמך, אך הוא לא עשה כן. בהצטברות כל הראיות הללו יש לדעת המערער, כדי להוכיח כי היה לו יסוד סביר להאמין בהצלחת פרויקט וינטר ויש בידיו לשלול את הקביעה בדבר התמלאות היסודות הנדרשים לקיום כוונה לשלול את הכספים מהמתלוננת שלילת קבע. 12. המערער ביקש להגיש ראיות נוספות בערעור, ראיות אותן צירף שלא כדין לבקשתו: תצהיריהם של חלק מהחתומים על המסמך נ/15: עו"ד רם הורוביץ, רו"ח מייקל קווהאזי ומשה רפפורט, חברי ההנהלה של האגודה למען מכבי רמת גן, המוכיחים, לטענתו, כי ניתנו לו זכויות משפטיות בפרויקט וינטר. בנוסף, תצהירים של שלמה פלס, בעליה הקודם של קבוצת הכדורגל ושל עורך הדין של הקבוצה, יצחק פורן, לפיהם במועד עריכת נ/15 לא היה מר חיימובסקי, שבעדותו נתן בית המשפט אמון, קשור כלל לאגודה. ראיות אלה מפריכות, לטענת המערער, את עדותו של עו"ד חיימובסקי, עליה הסתמך בית המשפט קמא. טענות המשיבה 13. לטענת המשיבה אין מקום להתערב בקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא לפיהן לא היו למערער כל זכויות משפטיות בפרויקט וינטר, והמערער היה מודע לכך. בהקשר זה מתייחסת המשיבה לבקשת המערער להגיש ראיות נוספות בערעור. המשיבה טוענת כי לא היתה כל מניעה להביא את הראיות הנוספות עוד בערכאה הדיונית. לגופו של עניין, טוענת המשיבה כי אין די בתצהירים שהוגשו כדי להאיר על נסיבות "הופעתן" של החתימות הנוספות על המסמך נ/15 לעומת ת/33. ועוד: אפילו ניתן להוכיח את אמיתות המסמך בעזרת הראיות הנוספות, אין בהן, לדעת המשיבה, כדי להוכיח כי למערער קמה זכות בפרויקט וינטר. בעיקר אין במסמך נ/15 כדי לחייב את האגודה, שלה הזכויות במתחם, שכן לא הוכחה טענת המערער לפיה מרבית חברי האגודה באותה תקופה חתמו על המסמך; החתומים אף לא התכוונו כלל להתחייב בשם האגודה, אלא התכוונו לנהל מגעים לקראת הסכם מחייב. לטענת המשיבה, ספק רב אם באותה תקופה ניתן היה בכלל להתחייב בשם האגודה שהיתה בלתי פעילה זה שנים. לדעת המשיבה, אף אין בראיות החדשות כדי להטיל ספק בעדותו של עו"ד חיימובסקי. 14. בהתייחס לטענות המערער בדבר סיכויי פרויקט וינטר טוענת המשיבה כי אין במסמכים הנוספים שהגיש המערער כדי להעיד על התקדמות הפרויקט, אלא לכל היותר על מאמצי המערער לקדמו. עוד טוענת המשיבה כי מהתנהלות עיריית רמת גן עליה הצביע המערער עלה סיכון נוסף בהיבט של קידום הפרויקט. למרות שבמשך שנתיים לא הצליח המערער לקדם את הפרויקט, הוא בחר להמשיך בניסיון לקדמו, מאחר ועזיבת הפרויקט היתה כרוכה בהפסד של למעלה ממיליון שקלים שכבר השקיע בו. המשיבה טוענת כי היזקקות המערער לכספי הנאמנות בשנת 1995 נבעה מקשיי נזילות בחשבונותיו שלו. 15. לדעת המשיבה אין כל הצדקה להתערב בממצא העובדתי שקבעה הערכאה הראשונה לפיו המערער לא דיווח למתלוננת על ההשקעה בפרויקט ולא קיבל את הסכמתה לכך. המשיבה עוד טוענת שאף המערער סבר כי נדרשה הסכמה קונקרטית של המתלוננת להשקעה בפרויקט וינטר, ולא די בהסמכה הכללית שניתנה לו, ועל כן טען כי הסכמה זו ניתנה בפגישה בינו לבין המתלוננת שעסקה במכירת הקרקע באבן יהודה. המשיבה טוענת עוד כי צדק בית המשפט כשלא ראה בהחזרת חלק מהכספים, אלא ניסיון להסתרת מעשי המערער. 16. אשר לפן המשפטי של העבירה, סבורה המשיבה כי הגיעה העת להכריע בשאלה שנותרה עד כה ללא הכרעה: האם בעבירת גניבה בידי מורשה יש להוכיח את היסוד של כוונה לשלול את הבעלות בדבר שלילת קבע. על שאלה זו יש להשיב לדעתה בשלילה ולקבוע כי די בהוכחת שליחת יד במרמה בכספים כדי להביא להרשעה. לחלופין טוענת המשיבה כי צדק בית המשפט כשקבע כי הכוונה האמורה, הוכחה בנסיבות המקרה. דיון כללי 17. אין מקום להיעתר לבקשתו של המערער להגשת ראיות נוספות: מדובר בראיות אשר היו יכולות להיות בשליטתו של המערער בעת הדיון בפני בית-המשפט המחוזי ודי בכך כדי לדחות את הניסיון להגישן כיום (לעניין זה ראו, ע"פ 2771/02 אבני נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4) 913, 930 (2005) והאסמכתאות שם). מכל מקום, אפילו היתה מתקבלת בקשתו של המערער להגשתן של הראיות אותן צרף לא היה בכך כדי לשנות את הכרעת הדין. כאמור, מדובר בתצהיריהם של חלק מהחתומים על המסמך נ/15. אין בתצהירים הלאקוניים כדי להסביר את נסיבות המצאותן של שתי חתימות נוספות על המסמך נ/15 לעומת העדרן מהמסמך ת/33. העיקר הוא שלא כל חברי האגודה העותומנית, אשר לה הוקנו הזכויות במתחם וינטר, חתמו על המסמך. ועוד: על פי תוכנו של המסמך ת/33, אין לראות בו אלא מסמך כוונות. כך למשל סעיף 5ג למסמך קובע כי ייערך "הסכם מפורט המבוסס על מסמך זה ואשר כאשר ייחתם יהפוך למסמך ההתקשרות בין המאמצים לבין בעל הזכויות הנכון במתקן...". מסקנה זו עולה גם ממכתבו של עו"ד הורוביץ, אחד מחברי הנהלת "האגודה למען מכבי רמת-גן" (נ/45) מאותו היום בו נחתם המסמך נ/15. במכתב נכתב כי יש לברר מהו המעמד החוקי של הקרקע כלפי האגודה, וכי יש לקיים ישיבה פורמלית נוספת של כל חברי האגודה ולקבל החלטה אשר תחייב אותה. במכתב נ/45 יש התחייבות שלא לנהל משא ומתן עם גוף מתחרה למערער. לאור האמור במכתב נ/45, ואפילו היו מתקבלות הראיות הנוספות לא היה בראיות אלה כדי לשנות ממסקנת בית המשפט, לפיה אין במסמכים ת/33 ו-נ/15 כדי להקנות למערער כל זכויות משפטיות במתחם וינטר. בנסיבות אלה אין מקום להידרש לראיות אלה. כך גם בנוגע לתצהירים אחרים שביקש המערער להגיש שאפילו היו מתקבלים, לא היה בהם כדי לשנות את המסקנה אליה הגיע בית המשפט בדבר אי הוכחת זכויותיו של המערער במתחם (ראו, ע"פ 476/79 בולוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 785, 793 (1980)), וזאת מבלי להידרש כלל לשאלה בה ביקש המערער להעסיקנו - העדר חתימתו של עו"ד חיימובסקי על המסמך ת/33. 18. כאמור, בית המשפט קמא קבע, על יסוד התרשמותו ממהימנות עדות המתלוננת ומיתר הנסיבות שהוכחו בפניו, כי המתלוננת לא נתנה למערער הסכמה להשקיע את הכספים שבחשבון הנאמנות שלה בפרויקט וינטר, לשם מימון קבוצת כדורגל או לכל שימוש אחר שעשה בו המערער. עוד קבע בית המשפט כי השימוש שעשה המערער בכספים שמשך לא היו לשימושה של המתלוננת, אלא לשימושו הפרטי שלו ושל קבוצת הכדורגל אותה ניהל. הלכה היא כי בית-המשפט לערעורים איננו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית-משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). לא מצאתי בטיעוני המערער כל סיבה לסטות מכלל זה ולשנות מן הממצאים העובדתיים אותם קבע בית המשפט, בהתבסס על עדויות העדים אשר העידו בפניו ועל חומר הראיות הרב אשר הוצג בפניו על ידי הצדדים. לדעתי בצדק נתן בית המשפט המחוזי משקל לגרסאותיו של המערער לפני החקירה במשטרה בפני מר ברג, קרוב משפחתה של המתלוננת, ובפני עו"ד ארדינסט. בשיחתו עם יורם ברג, אשר הוקלטה (ת/41) הכחיש המערער כי כספיה של המתלוננת מושקעים באופן כלשהו בכח רמת גן. הכחשתו זו "בזמן אמת", אינה מתיישבת עם הטענה המאוחרת, לפיה קיבל את הסכמתה המפורשת של המתלוננת להשקיע בפרויקט וינטר. גם הסבריו לשקריו בשיחה זו לא התקבלו על ידי בית המשפט קמא, ובצדק (ראו פרוטוקול עמ' 398). בפני עו"ד ארדינסט כבר הודה המערער שהשקיע כספים בפרוייקט, אך לא טען עדיין באותו שלב שהמתלוננת ידעה או הסכימה לכך. מכל אלה, יחד עם עדותה של המתלוננת שהיתה מהימנה על בית המשפט, עולה, כפי שקבעה הערכאה הראשונה, כי המערער אכן לא קיבל את הסכמתה של המתלוננת למשיכת הכספים כאמור. 19. בית המשפט קמא קבע כממצא עובדתי כי המערער לא קיבל הסכמה מפורשת של המתלוננת להשקעה בפרויקט. עם זאת קבע כי אפילו קיבל המערער הרשאה כזו - ולא הוכח שקיבל- הרי שבפועל הכספים לא שימשו להשקעה בפרויקט. הכספים שנמשכו מחשבון הנאמנות (כ-11 מיליון שקל) היו פי שניים מהסכום לגביו ניתנה לכאורה הסכמת המתלוננת; הכספים נמשכו לפני המועד בו לכאורה הסכימה המתלוננת להשקעתם בפרויקט ולאחר מכן. משלא הוכחו זכויותיו בנכס, ממילא טענת המערער בהודעתו במשטרה כי מדובר בהשקעה בנדל"ן כשהתמורה משולמת לקבוצת כדורגל לא הוכחה. יתרה מכך, המערער עצמו טען במשטרה כי כספה של המתלוננת שימש "את הפעילות השוטפת של הקבוצה לספקים, לשחקנים, לשיפור מתקנים" (ת/1, גיליון מס' 6 שורה 212, וכן גיליון מס' 11 שורות 367-366), כחלק ממימוש הפרויקט. אף בעדותו בבית המשפט השיב המערער כי הכספים הועברו "לקבוצת הכדורגל, או לפירעון ההלוואות של קבוצת הכדורגל ולכל מה שקשור בזה" (פרוטוקול מיום 2.2.04, עמ' 378. ראה גם עמ' 384 בו נטען כי "השיקים האלה הוחזרו לגל יוסף (מלווה בשוק האפור – מ"נ) עבור חוב של מועדון הכדורגל"). לפיכך, הוכח בבית המשפט קמא כי חלק מהכספים נמשכו לטובת קבוצת הכדורגל לתשלום חובותיה ואף לטובת המערער. מכאן ועד להשקעה בפרויקט נדל"ן - רב המרחק. 20. נוכח חולשת הטענה בדבר הרשאה מפורשת שניתנה למערער לנהל את כספיה של המתלוננת, טענה עליה עמדתי לעיל, הועלתה טענה חלופית. על פי הטענה גם אם תידחה (כפי שאכן קרה) הטענה בעניין הרשאה מפורשת של המתלוננת הרי המערער כלל לא נזקק להרשאה כזו, מפני שהיתה לו ממילא הרשאה רחבה ובלתי מוגבלת להשקיע את כספי המתלוננת כהבנתו. גם טענה חלופית זו אין לקבל, ואין בהרשאה הרחבה שהיתה למערער כדי "לחסנו" מפני העבירה בה הורשע. כמה טעמים לדבר: ראשית, וכפי שבואר, בהנחות הנוחות ביותר למערער, שגם אותן לא קיבלתי מדובר בהשקעה ספקולטיבית. לאגודה עצמה לא היתה זכות לבנות במקרקעין עליהם עמד האצטדיון. המערער הופקד על ידי אביה המנוח של המתלוננת על השקעה יעילה ובטוחה של כספי הנאמנות. זאת ועוד: הערכאה הראשונה ניתחה כאמור את תנועת הכספים שהוצאו מחשבון הנאמנות והראתה כי הכספים לא נועדו כלל לשמש "השקעה" בפרויקט וינטר אלא לשימושו האישי של המערער שעשה בכסף כבתוך שלו ולשימוש החברות שבשליטתו. הכספים שנמשכו נרשמו "כהלוואה" והמערער לא טרח להבטיח שאם יהיו רווחים המתלוננת תהנה מהם. השיקים, ברובם הגדול נמשכו כאמור לפקודת חברות שבשליטת המערער, ומשם נותבו לצרכים שונים כגון תשלום לשחקנים, החזר הלוואות בשוק האפור ועוד. למתלוננת לא היה כל חלק ובעלות באותן חברות. בנסיבות אלה אין המערער יכול להיבנות מההרשאה הרחבה שהיתה בידיו. לא בכדי ניסה המערער לטעון, ללא הצלחה, להרשאה מפורשת. 21. אין מקום להתערב בקביעה כי לא הוקנו למערער זכויות משפטיות בפרויקט וינטר: עיון בשלל המוצגים שהגיש המערער מעלה כי אין בהם כל ראיה לכך שהמערער קיבל זכויות כלשהן במתחם. המוצגים שהציג המערער מוכיחה את ניסיונותיו לקבל זכויות במתחם, ניסיונות אשר לא צלחו. דווקא העובדה שהמערער המשיך לנסות להחתים את האגודה על הסכמים שיעגנו את זכויותיו במתחם, נסיונות שנכשלו, מוכיחה כי לא רכש זכויות כאמור. כך למשל מכתבי הכוונות שהגיש המערער נ/13 ו- נ/22 שאינם נושאים תאריך והאגודה אינה חתומה עליהם; הסכם הלוואה נ/14 שהוא טיוטה שאינה חתומה על ידי האגודה; הסכם הלוואה והסכם אימוץ (ת/38 ו-ת/39) שנחתמו בין חברת עסיס לאגודות המנהלות את מועדון הכדורגל, ולא עם האגודה שלה הזכויות במתחם. אף מאמציו של המערער לרשום את האגודה כעמותה חרף העובדה שלא היה חבר בה, מביאים למסקנה כי ספק היה בעיניו אם האגודה ככזו, יכולה היתה בכלל להעביר זכויותיה במתחם. אפילו בניסיונו להתקשר עם חברה לשם מימוש הפרויקט, הוגדרו חברת עסיס וקבוצת הכדורגל כ"מחזיקים" בלבד במתחם וינטר (ת/35). המערער אף אישר בעדותו בבית המשפט כי עד למועד עדותו לא נחתם כל הסכם המעניק לו זכויות חכירה במתחם ל-25 שנה (פרוטוקול מיום 2.2.04, עמ' 316-315). לפיכך, בדין נקבע כי למערער לא הוקנו כלל זכויות במתחם וינטר. זאת ועוד: גם בהנחה שאינה מקובלת עלי ש-ת/33 הקנה למערער זכויות, אין המדובר בזכויות בניה. בניה היתה מצריכה שינוי ייעוד – ואילו המקרקעין הוקצו לצורכי ספורט. בלשון אחרת – גם בכל ההנחות הנוחות למערער מדובר בהשקעה ספקולטיבית, שאין עמה זכות להקמת פרויקט בניה. מן העובדות נוכל לעבור לניתוח משפטי של העבירה בה הורשע הנאשם, עבירת הגניבה בידי מורשה. עבירת גניבה בידי מורשה 22. המערער הורשע בגניבה בידי מורשה – עבירה על פי סעיף 393 לחוק העונשין, הקובע: "393. העושה אחת מאלה, דינו - מאסר שבע שנים: ... (2) גונב נכס שהופקד אצלו, לבדו או עם אדם אחר, על מנת שישמרנו שמירה מעולה, או ישתמש בו או בתמורתו, כולם או מקצתם, למטרה פלונית, או ימסור כולם או מקצתם לאדם פלוני". עבירת הגניבה הקלאסית מוגדרת בסעיף 383 לחוק העונשין. גניבה מהי? (א) אדם גונב דבר אם הוא - (1) נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע. (2) בהיותו מחזיק כדין דבר הניתן להיגנב, בפקדון או בבעלות חלקית, הוא שולח יד בו במרמה לשימושו שלו או של אחר שאינו בעל הדבר. לעבירת הגניבה שתי חלופות: על-פי סעיף 383(א)(1) לחוק העונשין גניבה היא נשיאה ונטילה של דבר הניתן להיגנב בלי הסכמת הבעלים, במרמה ובכוונה לשלול את הרכוש מבעליו לצמיתות; החלופה השניה והיא החלופה הרלוואנטית לענייננו היא גניבה בידי מורשה על-פי סעיף 383(א)(2) לחוק העונשין ועניינה רכוש שהגיע לידי הגונב כדין. ביסוסן של עבירות גניבה בידי מורשה מותנה בהוכחת קיומן של כלל יסודות עבירת הגניבה כפי שהם מוגדרים בסעיף 383 לחוק העונשין. ליסודות אלה מצטרפים היסודות המיוחדים של הגניבה בידי מורשה. היסודות המיוחדים משווים לעבירת הגניבה הקלאסית חומרה מיוחדת, הבאה לידי ביטוי בעונש המחמיר שבצידה. פערי ענישה אלה משקפים את החומרה היתרה בה רואה המחוקק גניבה שעניינה שליחת יד בידי מורשה שיש בה לא רק שלילת רכוש אלא גם הפרת יחסי אמון. (ע"פ 141/59 טריביש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פד"י יג 1793, 1799; ע"פ 51/88 דון נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 144 ,עמ' 147-146 (1990); י' קדמי על הדין בפלילים 696-699, 722-706 (כרך שני, 2005), וראו עוד לאחרונה ע"פ 2597/04 רויטמן נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה (טרם פורסם, 20.11.2006); פרשת נרקיס, פיסקה 8 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). היסוד הנפשי בעבירה 23. בפרשת נרקיס עמדה השופטת פרוקצ'יה על כך שאין אחידות בפסיקה ביחס לדרישה של הכוונה לשלול את הנכס שלילת קבע מבעליו וביחס לדרישה של העדר תביעת זכות בתום לב, בעבירה של גניבה בידי מורשה. אולם, נקבע כי הפסיקה נוטה לחייב הוכחתם של מרכיבים אלה גם בעבירה של גניבה על ידי נפקד. אשר לתוכנו של היסוד הנפשי בדבר כוונה לשלול את הנכס שלילת קבע המדובר במבחן סובייקטיבי המתחשב בין השאר בתקוותיו ובצפיותיו של הנאשם להחזיר את הנכס ששלח בו יד. אולם, למבחן זה מצטרף מימד אובייקטיבי שמשמעותו היא כי "לא די שהנאשם ציפה כי ביום מן הימים יחזיר את הנכס, אלא צריכה להתקיים מבחינתו וודאות להחזרה כזו, שאליה מתלווה סבירות אובייקטיבית שאפשרות זו אכן תמומש" (פרשת נרקיס, פסקה 8 לפסק הדין). 24. על יסוד המרמה הנזכר בסעיף 383(א)(2) עמדה השופטת פרוקצ'יה בפרשת נרקיס (פסקה 8 לפסק הדין) ולעניין זה ציינה: "יסוד המרמה בעבירת הגניבה בידי נפקד מסווג כחלק מהיסוד הנפשי בעבירה, שבהתקיימותו, הופך מעשים שאחרת היו בעלי משמעות אזרחית בלבד לעבירה פלילית (פרשת סוקולובסקי, 132; פרשת אבו חצירא, עמ' 701). הגדירה השופטת נתניהו את יסוד המרמה בעבירה בדברים הבאים: 'יסוד המרמה צריך להתקיים במחשבתו ובכוונתו של הנאשם, אך אין לבחנו רק על-פי קנה המידה הסובייקטיבי של נאשם בעל מושגי מוסר מעוותים, אלא על פי קני-המידה של בני-אדם רגילים הגונים, וניתן להיעזר, בבירור כוונתו של הנאשם, בקנה המידה של מושגי 'יושר' ו'אי-יושר' של האדם הסביר השואל את עצמו אם הנאשם אכן חשב והאמין שהוא נוהג ביושר' (ע"פ 360/82 משריקי נ' מדינת ישראל, פד"י לז(2) 124 (להלן: פרשת משריקי), 135). יש הרואים ביסוד המרמה יסוד עובדתי, השקול כ'אי-יושר', הצובע את צבעו הנורמטיבי של המעשה בגוונים פסולים, המחייבים הטלת אחריות פלילית על המעשה (קדמי לעיל, 642, 684-685; לדבריו, 'דרישת ה'מרמה', הינה, אפוא, דרישה ערכית; ובתור שכזו, היא מהווה חלק בלתי נפרד מן היסוד העובדתי שבעבירה'). יסוד המרמה עומד ביסוד האבחנה בין אחריות אזרחית של אדם שפעל שלא כהלכה בנכסים שהופקדו בידיו בידי אחר, לבין אחריותו הפלילית של מי ששלח יד בנכסים אלה. מעשה המעילה הוא שחוצה את הגבול בין מעשה אסור במישור האזרחי לעבירה הפלילית של גניבה בידי נפקד (פרשת סוקולובסקי, 156; קדמי לעיל, 646; ק' מן 'אי-יושר כמרכיב באחריות פלילית', עיוני משפט י (תשמ"ה) 505, 508; פרשת אלוני, 69). יסוד 'אי היושר' המבדיל בין מעשה ההפרה האזרחי לבין העבירה הפלילית אינו נתון לאמות מידה נוקשות, והוא נבחן על פי נסיבותיו של כל מקרה (פרשת אלוני, 169; פרשת משריקי, 135). השאלה תוכרע 'על פי קני המידה שלאנשים הגונים רגילים' (פרשת אלוני, 67). יסוד המרמה במובן של אי-יושר מושפע לא רק מבחינה סובייקטיבית של כוונת הנאשם, אלא מנורמות מוסר חברתי מקובל, המאירות את נסיבות המקרה באור הערכי הראוי להן (פרשת ברזל, 561)." 25. המשיבה ביקשה כי נכריע במקרה זה בין שתי הגישות עליהן עמדה השופטת פרוקצ'יה שעלו בפסיקה בשאלת היסוד הנפשי בעבירה. בא כוח המערער טוען כי הדבר יגרום עוול למרשו שהתגונן על סמך הגישה "המקלה". לא שוכנעתי כי המערער התגונן דווקא על סמך הגישה המקלה, ומכל מקום לדעתי גם המקרה שלפנינו איננו מצריך ואיננו מצדיק הכרעה בין שתי הגישות מאחר ולפי שתיהן נגיע לתוצאה זהה. במקרה מתאים בו לפי הגישות השונות התוצאה עשויה להיות שונה יתכן ויהיה ראוי לדון בסוגיה בהרכב מורחב. בכוונתי לבחון את העובדות בגישה בה נקטה השופטת פרוקצ'יה בפרשת נרקיס, גישה אותה מכנה ב"כ המערער כ"גישה המקלה". בחינת נסיבות העניין עליהן עמדתי לעיל בהרחבה, מביאה לכלל מסקנה כי צדקה הערכאה הראשונה בקביעתה כי המערער פעל בענייננו בלא תביעת זכות בתום לב ומתוך כוונה לשלול שלילת קבע את כספה של המתלוננת. אבאר: הכוונה הנדרשת להוכחת השבת הדבר היא סובייקטיבית. עם זאת, כמבואר אין די בסיכוי כי ביום מן הימים יהא בידיו של הנאשם להשיב את הגניבה, אלא נדרשת ממנו ודאות להחזיר זאת ובמידה והנאשם סוטה מהסביר נעזר בסבירות אובייקטיבית שהאפשרות תמומש. היינו מדובר במבחן סובייקטיבי משולב במבחן עזר אובייקטיבי במידה והנאשם סוטה מן הסביר. בענייננו הוכח כאמור מעבר לכל ספק כי המערער היה מודע לסיכון הכרוך בפרויקט ברמה הסובייקטיבית. עוד הוכח כי אף מבחינה אובייקטיבית סיכויי פרויקט וינטר היו קלושים עד אפסיים ובוודאי לא היתה ודאות בהחזרת הכספים. בית המשפט קבע כי אמנם היו למערער ציפיות בדבר התממשות פרויקט וינטר, אולם הוא הבין וידע סובייקטיבית כי הסיכויים לכך קלושים. העובדה שהמערער השקיע כספים רבים מהונו העצמי בפרויקט אינה גורעת ממסקנה זו. לדעתי אין מקום כאמור להתערב בהכרעתו זו של בית המשפט המחוזי. במידה רבה אפשר להגיע למסקנה זו גם מתשובת המערער לשאלת התביעה בבית המשפט, כי בהנחה שפרויקט וינטר לא יצא לדרך "אני רואה את עצמי מוסרית אחראי לכספים האלה" (פרוטוקול עמ' 404). מכאן שגם בהנחה כי נדרש להוכיח את יסוד הכוונה לשלול את הכספים שלילת קבע, הרי שיסוד זה הוכח, בנסיבות העניין. גם יסוד המרמה הוכח היטב: המערער פעל מאחורי גבה של המתלוננת, מעל באמונה ופעל לטובת האינטרסים של עצמו ולא עבור הנאמנות תוך ערבוב כספיה עם כספי חובותיו. כל יסודות העבירה הוכחו כדבעי ודין ערעור המערער על ההרשעה להידחות. העונש 26. כאמור, הערעור הוגש גם על חומרת העונש. על המערער נגזר העונש המירבי הקבוע בחוק - עונש של שבע שנות מאסר. לטענת המערער היה מקום להתחשב בעוצמת תקוותיו וציפיותיו למימוש הפרויקט, העולות גם מהשקעתו הפרטית בפרויקט. לדעתו היה מקום להקל בעונשו גם נוכח העובדה שהמתלוננת קיבלה פיצוי מהבנק בו הושקעו כספיהּ במסגרת הסדר הפשרה, אותו ביקש להציג כראיה. כמו כן נטען כי היה מקום להתחשב בנסיבותיו האישיות של המערער, היותו עורך דין שהושעה מחברות בלשכת עורכי הדין, אופן ניהול המשפט, גילו, מצבו הרפואי, וכן אף בפסיקה הקיימת המצדיקה, לדעתו, את הפחתת עונשו. מנגד, לדעת המשיבה, העונש שהוטל על המערער הולם את מעשיו, עולה בקנה אחד עם רמת הענישה הנהוגה, כשמדובר בעבירת רכוש המבוצעת תוך פגיעה קשה ביחסי האמון ששררו בין המתלוננת למערער, ואין כל הצדקה להתערב בו. 27. אכן, העונש שהוטל על המערער חמור, ואולם אין להתעלם מחומרת מעשיו ומעוצמת הפגיעה במתלוננת ובציבור כולו. על העונש המוטל על המערער לשקף את נסיבות ביצוע העבירה, הפרת חובות הנאמנות שלו כלפי המתלוננת, והעובדה כי הוא מונה לנהל את כספיה בהיותה יתומה בת 8 שנים בלבד. המערער מעל באמון המתלוננת, ובאמון המשפחה עד שנפקחו עיניה של המתלוננת לראות את מעלליו של המערער. אין להתעלם גם מסכום המעילה הגדול ומהפגיעה במקצוע עריכת הדין בעקבות התנהגות המערער. כל אלה מצדיקים ענישה מחמירה. ואולם, בסופו של יום, לאחר שהבאנו בחשבון את גילו של המערער, את מצב בריאותו וכן את עברו הנקי, החלטנו להקל בעונש ולהפחית במידת מה את תקופה המאסר שהוטל עליו כך שלא תגיע לכדי התקופה המקסימאלית. אציע לחברי לקבוע כי המערער ירצה 5 וחצי שנות מאסר. לאור האמור לעיל הערעור כנגד הכרעת הדין נדחה ואילו הערעור כנגד חומרת העונש מתקבל כאמור לעיל. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, י"ח בכסלו, תשס"ח (28.11.2007). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05020370_C27.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il