בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2036/94
וערעור שכנגד
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
השופט י' טירקל
כבוד
השופט י' גולדברג
המערערים: 1.
ברוך טרבלסי
2.
אברהם טרבלסי
נגד
המשיבים: 1. דוד טרבלסי
2.
יאיר טרבלסי
3.
טיראן טרבלסי
4.
יהושע טרבלסי
5.
מינהל מקרקעי ישראל
6.
מדינת ישראל משרד האוצר
7.
לשכת רישום המקרקעין
ערעור
וערעור שכנגד על פסק דין של
בית
המשפט המחוזי בנצרת מיום 28.2.94
בת"א
7/91 שניתן על ידי כבוד הנשיא
השופט
ע' ר' זועבי
תאריך
הישיבה: ד' בכסלו תשנ"ח (3.12.97)
בשם
המערערים: עו"ד נבנצל טוביה; עו"ד שמואל
טננבוים
בשם
המשיבים 1-3: עו"ד אפרים כהן
בשם
המשיב 4: אין התייצבות
בשם
המשיבים 5-7: אין התייצבות
פסק-דין
השופט י' גולדברג:
העובדות
הדיון בערעור ובערעור שכנגד שבפנינו נסוב על
חלקה 77 בגוש 15321 מאדמות נוה עובד בפוריה, שליד טבריה (להלן:
"החלקה"). החלקה היא בשטח של 2626 מ"ר, רשומה על שם הקרן הקיימת
לישראל (להלן: "קק"ל") ומנוהלת על ידי מינהל מקרקעי ישראל (להלן:
"המינהל").
בתאריך 1.6.58 נחתם הסכם בין קק"ל לבין
"יחדיו" - אגודה שיתופית למפעלים כלכליים של אגודת הצרכנים בחיפה
והסביבה בע"מ (להלן: "האגודה"), לפיו החכירה קק"ל לאגודה חלק
מהחלקה האמורה (להלן: "המגרש"). תמורת ההחכרה התחייבה האגודה לשלם דמי
שכירות שנתיים, אותם התמידה לשלם עד ליום 30.9.72. במהלך תקופה זו הקימה האגודה על
המגרש מבנה לצרכניה ומחסן (הצרכניה והמחסן יקראו להלן "הנכס").
בתחילת שנות ה70- הודיעה האגודה, שהיתה
בפירוק, למינהל כי מכרה את הצרכניה לאפרים ורונית טובול (להלן "טובול").
חוזה חכירה אמנם לא נערך בין המינהל לטובול, אך ביום 8.12.71 נתן המינהל הסכמתו
להעברת הזכויות בצרכניה, תוך שהוא דורש מטובול לסלק חובותיו הכספיים כלפיו, בגין
העברה זו. העברת הזכויות מהאגודה לטובול לא הושלמה מעולם, בשל אי תשלום החובות
האמורים.
ביום 30.12.71 מכר טובול את זכויותיו בחנות
לאברהם וברוך - מרדכי (להלן: "ברוך") טרבלסי (להלן:
"המערערים"). גם בעסקת מכר זו לא נרשמו זכויות החכירה בצרכניה על שם
הרוכשים - המערערים. בחלוף כמחצית השנה, ביום 17.5.72, נחתמה בין אותם הצדדים
תוספת לחוזה מכר החנות, לפיה נמכר למערערים גם המחסן שמתחת לחנות.
ביום 21.6.88 חתם יהושע טרבלסי, אביהם של
המערערים, שהציג עצמו כבעלים של החנות, למרות שבפועל הזכויות בחנות היו, כאמור, של
בניו אברהם וברוך, על הסכם להשכרת הצרכניה לדוד טרבלסי (המשיב מס' 1) לתקופה של
חמש שנים. השכירות התייחסה בתחילה לחנות בלבד ואחר כך גם למחסן.
בהסכם השכירות ניתנה למשיב דוד טרבלסי אופציה
לרכישת הנכס ובלבד שהדבר ייעשה במהלך שנת השכירות הראשונה "במחיר שיקבע על
ידי שני הצדדים". דוד טרבלסי שילם ליהושע טרבלסי את דמי השכירות מראש לכל
תקופת השכירות בסכום של 9,000$, כאשר היה מוסכם כי אם יחליטו המשיבים לנצל את זכות
האופציה יזקף סך של 7,200$ מתוך דמי השכירות על חשבון רכישת הנכס. הסכמה זו מצאה
את ביטויה מאוחר יותר בהסכם מכר שערך עבור הצדדים עו"ד רביבו. הסכם זה, שהוא
במוקד הערעור שבפנינו, הוכן לאחר שקודם לכן הספיקו הצדדים לגבש ביניהם את פרטי
העסקה. יצוין כי עם מתן ההודעה על מימוש זכות האופציה לרכישת החנות והמחסן ועוד
לפני הכנת ההסכם הכתוב, שילמו המשיבים למערערים באמצעות יהושע טרבלסי סכום של
10,000$. ההסכם עצמו לא נחתם על ידי הצדדים. (ת7/ /א' - להלן: "ההסכם").
בסיכומו של דבר לא יצאה העיסקה אל הפועל ובידי
המערערים נותרו עד היום 17,200$.
בתביעתם לבית משפט קמא ביקשו המשיבים לאכוף את
הסכם המכר ולקבל פסק דין הצהרתי שיצהיר על תקפות ההסכם וכן מתן סעדים נלווים
לעתירות אלה. כן נדרשו המערערים לפצות את המשיבים בפיצויים מוסכמים וכן בפיצויים
כלליים. המערערים טענו, לעומת זאת, כי העיסקה לא יצאה אל הפועל ובוטלה בדיעבד בשל
חילוקי דעות בין הצדדים על מהות העיסקה, חוסר מסויימות לגבי תיאור הנכס הנמכר,
ובעיקר בשל חילוקי דעות באשר לחיוב בתשלום המיסים למיניהם כתנאי להעברת הזכויות
במינהל על שם הרוכשים.
בית משפט קמא החליט שיש לתת תוקף משפטי מחייב
להסכם שבין הצדדים, למרות שחסרה בו חתימת הצדדים. את קביעתו סמך בית משפט קמא על
בחינה אובייקטיבית של ההסכם ועל ראיות נוספות שהוגשו לפניו. ככלל, פסק בית משפט
קמא כי "עדותם של התובעים (המשיבים בערעור) הן בפני והן בתצהיריהם עדיפה
בעיני ואמינים עלי מאשר עדותם ותצהיריהם של הנתבעים (המערערים בערעור) מלבד
עניין התמורה" (הדגשה שלי י.ג).
בענין יחידי זה, ענין התמורה, החליט בית משפט
קמא לקבל את גירסת המערערים (מפי המשיב יהושע טרבלסי) לפיה תמורת ההסכם היתה גבוהה
מן התמורה שנכתבה בהסכם עצמו, היינו היתה 40,000$ ולא 28,200$. כן קיבל בית משפט
קמא את גירסת המערערים כי את יתרת התמורה, שלא נזכרה כלל בהסכם, נתכוונו הצדדים
להעביר מיד ליד תוך העלמתה מרשויות המס.
כן יצא בית משפט קמא מתוך הנחה סבירה כי כשם
שהמינהל הסכים להעברת הזכויות בנכס מהאגודה לטובול, על תנאי שישולמו למינהל דמי
ההסכמה ודמי החכירה משנת 1972, כך יסכים גם להעברת הזכויות נשוא הדיון בערעור זה.
בקביעתו זו נסמכה דעת בית משפט קמא על הודעת המינהל לעו"ד רביבו מיום 1.1.92
(ת9/).
על יסוד כך הגיע בית משפט קמא למסקנה כי
החיובים הכספיים של הצדדים כלפי המינהל (דמי הסכמה ודמי חכירה), היו אמנם תנאים
מתלים בהסכם, אך לא היה בהם כדי לבטלו או כדי למנוע את ההעברה גופה, להבדיל מרישום
הזכויות עצמן.
בסוגיית חיובי המיסים השונים החליט בית משפט
קמא כך:
א. כי
המערערים ישלמו את המיסים, כמתחייב על פי ההסכם, עד לתאריך בו החזיקו בנכס ואילו
המשיבים ישלמו המיסים, כמתחייב מן ההסכם, מן היום בו עבר הנכס לחזקתם בפועל.
ב. כי
רישום המגרש ועליו הנכס וקביעת גבולותיו, ייעשו רק לאחר שישולמו כל המיסים
המתחייבים עבורו.
ג. מס
רכישה על העסקה נשוא ההסכם בין הצדדים יחול על המשיבים ואילו מס רכישה נשוא
העסקאות - ההעברות הקודמות, ישולם על ידי המערערים, או על ידי מי שבהסכם עם
המערערים, בהעברות קודמות, נטל על עצמו את סילוקם של החיובים הכספיים הללו.
יצוין כי אין בפסק-דינו של בית משפט קמא כל
התייחסות ישירה לסוגיית הפיצויים.
בפנינו טענו המערערים כי היה על בית משפט קמא,
בהמשך למגמה של ההסתמכות על גירסתם בדבר סכום העיסקה, לאמץ גם את יתר דבריו של
יהושע טרבלסי ועל פיהם להטיל את מס השבח ודמי ההסכמה נשוא העיסקה על כתפי המשיבים
(הקונים). בהקשר זה טענו המערערים כי היתה בידי המשיבים האפשרות לנסות לסתור את
גירסתם של המערערים, על ידי השמעת עדות אימם, שנטלה חלק פעיל בסיכום פרטי העיסקה,
ומשלא עשו כך נכון עשה בית משפט קמא בדחותו את גירסתם ובאמצו את גירסת המערערים
כפי שזו באה לידי ביטוי בעדותו של יהושע טרבלסי.
עוד טענו המערערים כי היה על בית משפט קמא
להימנע מלאכוף את ההסכם, שכן העדר חתימות הצדדים על ההסכם די היה בו כדי ללמד על
אי גמירות דעתם של הצדדים. לבסוף טענו המערערים כי לא ידעו שעם מכירת הנכס
(הצרכניה והמחסן) הם מוכרים למעשה גם את המגרש הסמוך לנכס, כששטחו של זה עולה על
שטח הנכס ולפיכך, לטענתם, יסודו של ההסכם בטעות המעידה על חוסר גמירות דעת ועל כן
אין תוקף להסכם.
טיעונם של המשיבים (המערערים שכנגד) מתמקד
בעיקר בענין סכום התמורה של העיסקה. לטענתם לא היתה לבית משפט קמא כל סיבה לסטות
מן האמור בהסכם הכתוב בנושא זה, בפרט לאור העובדה שבית המשפט נתן את אמונו בכל
האמור בו וביכר את גירסת המשיבים כאמינה על פני גירסת המערערים ובעקבות כך הורה
לאכוף את ההסכם ככתבו וכלשונו, כולל את חיובי המיסים. לטענת המשיבים (המערערים
שכנגד) לא היה מקום לחרוג מן ההסכם הכתוב תוך העדפת גירסת המוכרים-המערערים
(המשיבים שכנגד) הנסמכת כל כולה על דיבור פה של עד יחיד המעונין, לכאורה, בתוצאות
הדיון. עוד הם טענו שלא היה ראוי לקבל גרסת המערערים מן הטעם שאפילו אליבא דיהושע
טרבלסי ההסכמה על התמורה הגבוהה יותר מן הכתוב בהסכם, הושגה במגעים משפחתיים שקדמו
לפניה לעו"ד רביבו וניסוח ההסכם על ידי עו"ד רביבו מאוחר יותר חתם,
למעשה, את הגולל על תוכן ההסכם כולו, בכלל זה נושא התמורה.
עוד טענו המשיבים כי לא היה מקום להטות חסד
לגירסת המערערים, בהיותה נוגדת את הקבוע בהסכם בכתב ובהיותה גירסה שיסודה בעוולה -
העלמת מס מהרשויות.
הערעור והערעור שכנגד מגלים מספר נקודות
מחלוקת והן:
א. מהו
מעמדו של ההסכם שנחתם בין הצדדים? האם לפנינו הסכם גמור ומחייב או שמא רק דמות
הסכם לו, אך לא די בו כדי לחייב את הצדדים? במסגרת בחינת מעמדו המשפטי של ההסכם יש
לבחון גם טענת הטעות שהועלתה על ידי המערערים והאם יש בכוחה של טענה זו לבטל את
ההסכם מעיקרו?
ב. מהו
סכום התמורה של הנכס?
ג. האם
המשיבים (המערערים שכנגד) זכאים לפיצויים? האם על בית משפט זה להידרש לענין זה
נוכח שתיקתה של הערכאה הקודמת בנקודה זו?
ד. על
מי מהצדדים יוטלו חיובי מס שבח ודמי הסכמה הרובצים על הנכס.
בנושא תקיפותו של ההסכם מתעוררות השאלות
הבאות:
1.
האם ההסכם מפורט דיו ונתקיימה בו מידת המסויימות הנדרשת, כדי לתת לו תוקף משפט
מחייב?
2.
האם יתר סממני ההסכם, ובכללם המסויימות האמורה לעיל, מלמדים על גמירות דעתם של
הצדדים? שאלה זו מתחדדת, לאור העובדה שהחוזה נמצא חסר חתימת הצדדים.
3.
האם יש בסיס לטענת טעות שהעלו הצדדים, ואם כן האם יש בכוחה לבטל את תקפותו המשפטית
של החוזה?
תקפותו של ההסכם
קביעת השופט דלמטה כי ההסכם שנערך בין הצדדים
הינו בר תוקף משפטי מחייב, נסמכה על עדויות אמינות שבאו לפני בית משפט קמא ובכגון
זה לא תתערב ערכאת הערעור. גם בחינת הפן המשפטי של המקרה מאשש קביעה זו. המלומדים
פרידמן וכהן כותבים בנושא זה:
"סעיף
2 לחוק החוזים מגדיר פנייתו של אדם לחברו כהצעה "אם היא מעידה על גמירות דעתו
של המציע להתקשר עם נצע בחוזה והיא מסויימת כדי אפשרות לכרות את החוזה בכיבול
ההצעה...". ההצעה מכילה שני יסודות מרכזיים: גמירת דעת ומסויימת. שני יסודות
אלה הם נפרדים ועצמאיים: הצדדים יכולים להצהיר כי הם גמרו בדעתם לכרות חוזה, אך אם
אין הוא מפורט דיו, לא ייחשב לחוזה. מן הצד האחר, אפילו בין הצדדים מסמך מפורט
ומלא, הוא לא ייחשב לחוזה, אם יסתבר כי הצדדים עדיין לא גמרו בדעתם לכרות חוזה.
כאמור, היסודות של גמירות הדעת והמסויימות הם נפרדים, אך עשויים הם לאצול זה על
זה..." (ד. פרידמן ונ. כהן חוזים, (תשנ"א) 266) וכן ראה: ג. שלו
בספרה דיני חוזים, מהדורה שניה (תשנ"ה), עמ' 86-88 ו104-).
דומה שההסכם שלפנינו הוא מסויים דיו, באשר הוא
כולל את כל הפרטים החיוניים לחוזה מעין זה: שמות הצדדים, תאור הנכס, סכום התמורה,
תאריך המסירה, תשלומי המיסים, פיצויים מוסכמים וכן פרטים חיוניים נוספים. עוד עולה
מן הנתונים העובדתיים שלפנינו כי הקונים-המשיבים - כבר שילמו חלק ניכר מהתמורה של
הנכס. השאלה היא האם העדר חתימת הצדדים יש בכוחו לערער את תוקפו של ההסכם?
המלומדים פרידמן וכהן מתייחסים למעמדה של
החתימה בחוזה ומעמידים אותה במקומה הראוי:
"בחתימה
כשלעצמה אין קסם. העדרה של חתימה אינו מעיד בהכרח על העדר גימור דעת, ואילו קיומה
אינו מעיד, בהכרח, על גמירות דעתו של החותם להתקשר בעסקה". (בספרם הנ"ל
עמ' 448) ... ....הוויתור על דרישת החתימה מוצדק, איפוא, באותם מקרים שבהם ברור כי
נעשה נסיון על ידי אחד הצדדים להתחפר מאחורי דרישה פורמליסטית ... כדי לסכל
התחייבות שנעשתה לאחר גמירות דעת... חתימה היא עדיין ביטוי מן המעלה הראשונה
לקיומה של גמירות דעת לכרות חוזה. מסמך ללא חתימה יוצר חזקה כי אינו מחייב. חזקה
זו נובעת מנסיון החיים ומאורחות המסחר. כדי לסתור את החזקה יש צורך בראיות
משמעותיות... דוגמא אפשרית לראייה שתמלא את מקומה של החתימה היא קיום בפועל (מלא
או חלקי) של החוזה מצידו של מי שלא חתם. הוא הדין אם אותו צד נאות לקבל ביצוע מלא
או חלקי של החוזה מן הצד האחר... " (שם, בעמ' 451, 452, כמו כן ראה ע.א.
565/79 רובינשטיין ושות' נ' לויס, פ"ד לד(4) 591; ע.א. 571/79
דירות מקסים בע"מ נ' ג'רבי פ"ד לז(1) 589; ע.א. 632/87 גרנט נ'
מרדכי ואח', פ"ד מה(1) 544, 555).
בענייננו דומה כי ניתן להצביע על גילויי דעת
שונים מצד הצדדים אשר די בהם כדי ללמד על גמירות דעתם לקיים את ההסכם. המשיבים, אף
שלא חתמו על ההסכם הרי שבעצם הגשת התביעה שכנגד לאכיפתו של ההסכם, גילו את דעתם כי
ראו ועדיין רואים בו מוצר מוגמר ומחייב על כל המשתמע מכך. הוסף על כך את העובדה
שהמשיבים כבר שילמו חלק נכבד מתמורת העסקה וגם המערערים החלו בביצוע ההסכם, בכך
שהסכימו וקיבלו אותו סכום. ניתן, אפוא, לקבל ולחזק את ידי הערכאה הראשונה בהכרעתה
בנושא זה, כי ההסכם נעשה מתוך גמירות דעתם של הצדדים ונכונות מצידם לקיימו, חרף
חסרון חתימת הצדדים על ההסכם. אם בסופו של דבר לא נחתם ההסכם הרי זה משום מניע
מאוחר וחיצוני להסכם עצמו שאין בו כדי לבטל את מכלול ההסכמות שהתגבשו קודם לכן
לכלל הסכם כתוב (ת/7 א') (ראה הודעת המערערים בסעיף 5 לסיכום טענותיהם בפני בית
משפט קמא).
המערערים הוסיפו וטענו כי אברהם טרבלסי כלל לא
היה מעורב במהלך המשא ומתן אשר קדם להסכם וכל שנעשה, שלא מדעתו נעשה ועל אף
התנגדותו. טענה זו הוכחשה על ידי המשיבים, שטענו, כי הנ"ל היה גם היה מעורב
במהלך המשא ומתן ואף היה נוכח בפועל בחלק מן הפגישות שהתקיימו במסגרת זו. השופט
בבית משפט קמא העדיף את גירסת המשיבים בנושא זה ונטה לה חסד על פני גירסת
המערערים. אמנם ברוך טרבלסי (המערער מס' 1) היה זה שניהל את המשא ומתן באופן פעיל,
לקראת כריתתו, אך בכך שימש רק כשלוח וכידו הארוכה של אחיו אברהם, שותפו לנכס.
לפיכך, יש לראות את ההסכם כמשקף את דעתם של בעלי הנכס כולם.
המערערים הוסיפו וטענו כי יסודו של ההסכם הוא
בטעות מאחר ושטח המגרש עליו מצוי הנכס, אינו מוגדר דיו. לטענתם די בעובדה זו
כשלעצמה, כדי להטיל צל כבד על ההסכם כולו, אחר שחסרה בו המסויימות הנדרשת לו.
ערפול זה במסויימות הנכס הנמכר, כך לטענתם, מעיד על חסרון גמירות דעתם של הצדדים
ודי בכך כדי לגבש טענת טעות. דא-עקא, שההסכם שבין הצדדים כלל אינו דן ואינו מזכיר
את יתרת המגרש הסמוך לנכס. על כן מבלי להיכנס לגידרי הטעות ועקרונותיה בדיני
החוזים, דומה כי טענה זו אין לה על מה שתסמוך. עובדות המקרה יוכיחו:
במבוא להסכם נאמר:
"הואיל:
והמוכרים הינם בעלי זכות חכירה של חנות ומחסן הנמצאים בנוה עובד פוריה בגוש
15321 חלקה 77 (להלן - הנכס)".
ובסעיף 2 להסכם נכתב כי:
"המוכרים
מוכרים בזאת את זכויותיהם בנכס...". (ההדגשות שלי י.ג.).
אין בהסכם כל התייחסות לחלק נוסף של המגרש,
זולת אותו חלק עליו בנויים הצרכניה והמחסן. ולא בכדי. למוכרים עצמם לא היתה כל
זכות בחלקה או במגרש, מעבר לחנות ולמחסן שנבנו על
המגרש, כפי שעולה מן ההסכם שבין טובול לבין ברוך ואברהם טרבלסי וממילא לא יכלו
הללו למכור לאחרים יותר ממה שהיה להם.
היוצא מכך שגם המערערים היו מנועים מלמכור חלק
כל שהוא מהמגרש החורג מן השטח שעליו נבנו הצרכניה והמחסן. על כן כל טענה של טעות
או חוסר מסויימות בהגדרת הנכס הנדון לא היה לה על מה שתסמוך.
תמורת העסקה
פרק זה העוסק בתמורה של העסקה, מוקשה יותר
מקודמו הואיל ובנקודה זו חרג השופט דלמטה מן המוסכם והמפורש בהסכם הכתוב, עליו
סמך הוא עצמו את ידיו, תוך שהוא מאמץ גירסה בעל פה שמסר יהושוע טרבלסי, הנוגדת את
ההסכם הכתוב. השאלה היא מה ראה השופט קמא להטות חסד לגירסתו של יהושוע טרבלסי
(שאחז בגירסה שהתמורה המוסכמת היתה 40,000 דולר), ולהעדיפה על פני צרתה - גירסתם
של דוד טרבלסי והמשיבים האחרים, שדבקו בטענה כי הסכום הנקוב בהסכם הוא זה שמשקף
נכונה את תמורת העסקה?
השופט קמא מסביר זאת כך:
"ובאשר
לתמורה הרי בת/7/א (ההסכם) נקבע שהתמורה היא 28,200 דולרים. אולם לטענת הנתבעים,
לאמיתו של דבר הוסכם על 40,000 דולרים כאשר 10,000 דולרים לא ירשמו. אני בענין זה
מעדיף עדותם וגירסתם של הנתבעים על פני התובעים ואני קובע שבפגישה שהיתה בסוכות
הוסכם בין הצדדים על 40,000 דולרים כאשר 10,000 דולרים שחורים ונרשם בהסכם 28,200
דולרים בלבד...".
אין עוררין על כך שהמקרה שלפנינו, הנטען להיות
מקרה הנגוע בתרמית, שייך לקבוצת המקרים החריגים לסעיף 80 סיפא לחוק הפרוצדורה
האזרחית העותומנית, בגינם ניתן לקבל עדות בעל פה, אף כשזו סותרת מסמך כתוב.
בענייננו, נטען בעל פה לפגם מהותי המצוי במסמך הכתוב, היינו, כי מעשה רמאות נחבא
מאחורי שיטי החוזה. גילוי זה עולה מעדותו של יהושוע טרבלסי, לפיה, התמורה הנקובה
בהסכם אינה משקפת אל נכון את התמורה אמיתית של העסקה.
משנקבע כי ניתן היה לקבל, בנסיבות הענין, עדות
בעל פה כנגד מסמך בכתב, שוב לא היה מקום לייחס מעמד עדיף למסמך הכתוב על פני העדות
בעל פה, ומשכך הדבר, רשאי היה בית משפט קמא, לפי שיקול דעתו, להעדיף את העדות בעל
פה על המסמך הכתוב, כפי שאכן עשה.
לא מצאתי כל עילה להתערבותה של ערכאת הערעור
בשיקול דעת זו.
התוצאה היא, כי גם בנקודה זו, דין הערעור של
המשיבים (המערערים שכנגד), להידחות.
החיוב בפיצויים
בית המשפט של הערכאה הראשונה לא נדרש כלל
לשאלת הפיצויים המוסכמים והקבועים מראש, כפי שנקבעו בהסכם, ולא לשאלת הפיצויים
הנוספים שנתבעו על ידי המשיבים (ראה כתב תביעה מתוקן מיום 17.10.91).
על פניו מתעוררת השאלה האם ניתן על פי סעיף
15(ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה) תשל"א1970-, לתבוע, בצוותא-חדא
פיצויים מוסכמים וכן פיצויים לפי סעיפים 10 עד 14 לחוק הנ"ל, לאור העובדה
שסעיף 15(ב) הנ"ל נוקט בלשון "במקומם" דווקא המעיד לכאורה על כך
שהבחירה היא בין דרכים חלופיות ולא מצטברות (ג. שלו, דיני חוזים, מהדורה
שניה תשנ"ה) 598) או שמא אין מניעה להצטברות כזו, בנסיבות מסויימות (ראה דעת
הנשיא שמגר בע"א 640/87, 628/87 חורי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ,
פ"ד מו(1) 115, 123)
ברם, בטרם באים אנו לבקר לשבט או לחסד את
"הימנעות" השופט קמא מלהכריע בשאלת הפיצויים, עלינו לקבוע תחילה האם
ענין הפיצויים נכלל ב"סל" הסעדים שבית המשפט נתבקש לפסוק לטובת המשיבים
(המערערים שכנגד)? אם התשובה לשאלה זו תהיה שלילית, לא יתעורר צורך בבחינת השאלה
המשפטית שהצבנו בראש פרק זה.
ואכן, עיון בכתב הסיכומים שהוגש לבית המשפט
קמא מטעם המשיבים (התובעים בבית משפט קמא) מגלה כי עתירת המשיבים לפסיקת פיצויים
מוסכמים ואחרים, נטענה על דרך "החלופין". בית משפט קמא נתבקש לפסוק
פיצויים לטובת המשיבים רק למקרה שיגיע למסקנה, שאין מדובר בהסכם בר-אכיפה
(ראה עמ' 21 לכתב הסיכומים של המשיבים-התובעים בבית משפט קמא - בראש העמוד), או
כפי שהודגש פעם נוספת (שם, בסעיף 2 (ב'), שהפיצויים נדרשים "על תנאי",
היינו רק "במידה והסכם המכר לא יאכף".
דא-עקא והמשיבים המערערים שכנגד באו על סיפוקם
בכך שבית המשפט הורה על אכיפת ההסכם, כעתירתם. משלא נתקיים תנאי לפסיקת הפיצויים
אין תימה שפיצויים כאלה לא נפסקו.
אשר על כן דין הערעור של המשיבים (המערערים
כנגד), בשאלת הפיצויים, להידחות.
תשלומי המיסים
גם בנושא זה נטושה מחלוקת בין הצדדים ודומה
שגם בענין זה יש להעדיף את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים כפי שמופיע בהסכם.
בסעיף 6 להסכם קבעו ביניהם הצדדים את הכלל
המנחה בנושא חיוב המיסים, לפיו:
"כל
המיסים החלים על הנכס מכל מן וסוג שהם, הן עירוניים והן ממשלתיים יחולו עד למסירת
החזקה בפועל בנכס על המוכרים ומיום זה ואילך יחולו על הקונים".
בסעיף 6 (ב) להסכם נרשמה הצהרת הקונים -
המשיבים, כי:
"הקונים
מצהירים כי הם שילמו למועצה האזורית את כל המיסים החלים על החנות, וזאת מכח החזקתם
בחנות על פי הסכם השכירות כאמור, וכי אין חלים על החנות מיסים למיניהם לרבות מיסי
ארנונה או מיסי עסקים".
בסעיף 7 להסכם התחייבו המשיבים לשלם את מס
הרכישה.
מכל האמור לעיל עולה, כי חיובי מס שבח ודמי
הסכמה וחכירה - חלים על המוכרים (המערערים). ברוח הדברים האלה פסק בית משפט קמא.
בעמ' 15 לפסק דינו בפסקה 12(ב) קובע השופט:
"כל
המיסים החלים על הנכס הנ"ל מכל מין וסוג שהם כולל מס שבח, מס רכישה וכל
ההיטלים ודמי ההרשמה ודמי ההסכמה ודמי החכירה עד לתאריך בו התחילו התובעים להחזיק
בנכס... חלים על הנתבעים ומיום זה יחולו על התובעים".
בפסקה 12(ד) בעמ' 15 לפסק דינו אומר עוד
השופט:
"מס
רכישה על העיסקה בין התובעים לבין הנתבעים חל על התובעים (המשיבים - י.ג.) ובגין
העיסקאות שקדמו חל כאמור על הנתבעים (המערערים - י.ג.) כי היו חייבים הם לדאוג
לרשום הנכס בשמם לאחר שישלמו את כל המיסים ודמי ההסכמה למס רכישה ודמי חכירה וכל
המיסים והאגרות הדרושות".
מסיכום הדברים עולה כי על המוכרים-המערערים
לשאת במס השבח, בדמי ההסכמה ובכל יתר המיסים האמורים בהם מחוייב הנכס הנדון. מסקנה
זו מתבקשת הן מלשונו המפורשת של ההסכם והן מעדויות המשיבים.
סוף דבר
אנו מקבלים אל כל קביעותיו של בית משפט קמא
בסעיף 12 לפסק דינו, בכלל זה, לגבי תשלום יתרת התמורה וחיובי המיסים כמפורט בפסק
הדין. תביעת הפיצויים של המשיבים (המערערים שכנגד), נדחית גם היא.
התוצאה היא אפוא, כי הערעור והערעור שכנגד
נדחים.
אין צו להוצאות בערכאתנו.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופט י' טירקל:
גם אני מסכים כי דין הערעור והערעור שכנגד
להדחות.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י' גולדברג.
ניתן היום, י"ז בשבט תשנ"ט
(3.2.99).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
94020360.R02/אמ