פסק-דין בתיק ע"א 2035/03
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2035/03
בפני:
כבוד המשנה לנשיא ת' אור (בדימ')
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופט ס' ג'ובראן
המערערת:
לב יסמין בע"מ
נ ג ד
המשיבות:
1. ת.ג.י.
בע"מ
2. שקד נתנאל תעשיות בניה בע"מ
המשיבים הפורמליים:
3. איילת אפשטיין ו-14 אח'
ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בת"א-יפו מיום 16.1.03 בת.א. 2001/01 שניתן על ידי כבוד השופט ע'
אזר
תאריך הישיבה:
י"ב בתשרי תשס"ד
8.10.03
בשם המערערת:
עו"ד י' באום; עו"ד ר' שעשוע
בשם המשיבות:
עו"ד י' עזגד
בשם המשיבים הפורמליים:
עו"ד מ' זינגל
פסק-דין
השופט א' גרוניס:
1. לפנינו ערעור על החלטתו של בית המשפט
המחוזי בתל אביב (כב' הרשם ע' אזר) מיום 16.1.03, במסגרתה התקבלה בקשתן של המשיבות
2-1 (להלן - המשיבות) לסילוק על הסף של הודעת צד ג' אשר הוגשה נגדן על ידי
המערערת, מחמת קיומו של מעשה בית דין.
2. בהתאם להסכם שנכרת ביום 19.11.95 בין
המערערת לבין המשיבה 1 (להלן - הסכם הבנייה), שימשה המשיבה 1 (להלן - המשיבה)
כחברה קבלנית בפרויקט אותו יזמה המערערת, להקמת מבנה מסחרי בן שתי קומות (להלן -
החלק המסחרי) וכן שני מגדלי מגורים הכוללים שלושים וארבע יחידות דיור (להלן - חלק
המגורים). המשיבה 2 ערבה כלפי המערערת לכל התחייבויותיה של המשיבה על פי הסכם
הבנייה. הסכם הבנייה כלל תניית בוררות, ולפיה בכפוף לחריג מסוים יימסרו חילוקי
הדעות בין הצדדים להכרעתו של בורר אשר שמו ננקב בהסכם. במהלך ביצוע הפרויקט נתגלעו
בין הצדדים מחלוקות שונות. בעקבות מחלוקות אלו, נחתם בין המערערת למשיבה ביום
25.12.97 הסכם בוררות (להלן - הסכם הבוררות) ולפיו נמסרו, בין היתר, כל חילוקי
הדעות ביחס לחלק המגורים עד לסיום הפרויקט ולעריכת החשבון הסופי, להכרעתו של אינג'
יוני מולנר (להלן - הבורר). עוד נקבע בהסכם הבוררות, כי אין הבורר מחויב לנמק את
פסיקתו. ביום 21.3.99 הגישה המשיבה לבורר תביעה כספית נגד המערערת על סך של
כ-4,740,000 ש"ח. המערערת מצידה, הגישה לבורר ביום 24.10.99 תביעה שכנגד בסך
של כ-4,040,000 ש"ח (להלן - התביעה שכנגד). במסגרת התביעה שכנגד תבעה
המערערת, בין היתר, סך של 357,000 ש"ח (בתוספת מע"מ) בגין ליקויים שונים
בחלק המסחרי ובחלק המגורים. מתוך הסכום האמור, סך של 50,000 ש"ח (בתוספת
מע"מ) נתבע על ידי המערערת בגין נזקים בלתי צפויים מראש. במסגרת התביעה שכנגד
אף עתרה המערערת לחייב את המשיבה להפקיד בידיה פיקדון כספי או ערבות בנקאית בגובה
הסכום הנתבע כאמור (להלן - בקשת העירבון). כן ביקשה המערערת, כי הבורר יצהיר שאין
בסעד אשר יינתן לה במסגרת הבוררות כדי למנוע נקיטת הליכים עתידיים נגד המשיבה, בין
היתר בשל תובענה שתוגש נגד המערערת (להלן - הבקשה לפיצול סעדים). בפסק הבוררות,
אשר ניתן ביום 5.11.00 (להלן - פסק הבוררות), חייב הבורר את המערערת לשלם למשיבה
סך של כ-424,000 ש"ח. נקבע, כי יש לראות בתשלום זה משום סיום מלא ומוחלט של
המחלוקות בין הצדדים, כפי שהובאו בפני הבורר. הבורר ציין בפסקו, כי קיבל חלק מסוים
מן הטענות אשר הועלו על ידי כל אחד מן הצדדים. פסק הבוררות לא כלל כל התייחסות
לבקשת העירבון ולבקשה לפיצול סעדים. יצוין עוד, כי אף אחד מן הצדדים לא ביקש את
ביטולו של פסק הבוררות, והמערערת אף כיבדה אותו.
3. ביום 2.7.01 הגישו המשיבים הפורמליים,
שהינם רוכשי דירות בפרויקט, לבית המשפט המחוזי בתל-אביב תביעה כספית על סך של כ-
2,630,000 ש"ח נגד המערערת ונגד אחרים (להלן - תביעת הרוכשים). אחת מעילות
התביעה הייתה ליקויי בנייה שונים בחלק המגורים. בעקבות הגשתה של תביעת הרוכשים,
הגישה המערערת הודעת צד ג' על סך של כ-1,300,000 ש"ח נגד המשיבות (להלן -
ההודעה או הודעת צד ג'). ההודעה הוגשה בגין אחריותן הנטענת של המשיבות ביחס
לליקויי הבנייה הנזכרים בתביעת הרוכשים. המשיבות הגישו בקשה לדחייתה של הודעת צד
ג' על הסף, וזאת מחמת קיומו של מעשה בית דין לאור פסק הבוררות. ביום 16.1.03 קיבל
בית המשפט המחוזי (כב' הרשם ע' אזר) את הבקשה, הורה על מחיקת ההודעה על הסף וחייב
את המערערת לשאת בהוצאות בסך 50,000 ש"ח. בהחלטה נקבע, כי מאחר שבמסגרת
התביעה שכנגד התבקש הבורר להכריע בסוגיית ליקויי הבנייה, ולאור העובדה שבפסק
הבוררות צוין כי יש לראות בסכום שנפסק משום סיום מלא ומוחלט של המחלוקות אשר הובאו
בפני הבורר, מהווה פסק הבוררות מעשה בית דין ביחס להודעה. זאת, אף בהיעדר אמירה
מפורשת בפסק הבוררות לעניין ליקויי הבנייה. כזכור, על פי הסכמת הצדדים במסגרת הסכם
הבוררות לא היה הבורר מחויב לנמק את פסקו. מכאן הערעור דנא. בעקבות הסכמה אשר
הושגה במסגרת הדיון בערעור שנערך בפנינו, פנה בית משפט זה לבורר בבקשה כי יודיע
האם דן בתביעת המערערת בגין ליקויים בחלק המגורים כאמור בתביעה שכנגד, והאם הביא
תביעה זו בחשבון במסגרת פסקו. ביום 25.4.04 השיב הבורר תשובות חיוביות על השאלות
האמורות.
4. הסוגיה אשר עולה בענייננו היא, האם מהווה
פסק הבוררות מעשה בית דין אשר יש בו כדי למנוע מן המערערת הגשתה של הודעת צד ג'
נגד המשיבות. נציין תחילה, כי בהתאם להוראת סעיף 21 לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968
(להלן - חוק הבוררות), מחייב פסק בוררות את בעלי הדין ואת חליפיהם כמעשה בית דין.
זאת, בכפוף להוראות חוק הבוררות בדבר ביטול פסק בוררות ובהיעדר כוונה אחרת המשתמעת
מהסכם הבוררות. אישורו של פסק בוררות אינו תנאי לתוקפו המחייב (ס' אוטולנגי, בוררות - דין
ונוהל (מהדורה שלישית, תשנ"א) 383; כן ראו ע"א 1084/99 עיני נ'
קאסוטו, פ"ד נו(3) 913, 919-918). יצוין, כי האפשרות הנתונה בידי צדדים
להסכם בוררות להתנות על הכלל בדבר מעשה בית דין נובעת מאופיו הדיוני של כלל זה,
שבגינו יכול כל בעל דין במסגרת הליכים משפטיים לוותר על תחולתו של הכלל (נ' זלצמן,
מעשה-בית-דין
בהליך אזרחי, הוצאת רמות, תשנ"א) (להלן - זלצמן)
611).
5. לטענת המערערת, התנו הצדדים על תחולתו של
הכלל בדבר מעשה בית דין במסגרת סעיף 5.3 להסכם הבנייה. במלים אחרות, מסעיף 5.3
להסכם הבנייה עולה, כך לשיטתה, "כוונה אחרת משתמעת" כאמור בסעיף 21 לחוק
הבוררות. נביא אם כן את נוסחו של סעיף 5.3 להסכם הבנייה:
"הצדדים מסכימים בזה במפורש, כי אם ובמידה ותוגש כנגד החברה
(המערערת - א' ג') תביעה משפטית כלשהי בקשר עם המבנה נשוא חוזה זה ו/או ביצועו
ו/או כל חלק מכך, לרבות בכל ענין הקשור או הנובע מכך, תהיה החברה זכאית ורשאית
לצרף את הקבלן (המשיבה - א' ג') לתביעה הנ"ל, בין כנתבע נוסף ובין כצד ג'
עפ"י הודעת צד ג' והקבלן יהיה מנוע מלהתנגד לצרופו לתביעה כאמור".
להשלמת התמונה יובהר, כי בסעיף 5.1 להסכם הבנייה
צוין במפורש שתניית הבוררות כפופה, בין היתר, להוראת סעיף 5.3 להסכם זה. נזכיר
עוד, כי לאחר כריתתו של הסכם הבנייה חתמו המערערת והמשיבה על הסכם הבוררות. איננו
נדרשים לשאלת היחס בין ההוראות העוסקות בבוררות במסגרת הסכם הבנייה לבין הוראות
הסכם הבוררות. מוכנים אנו להניח, כי לא היה בהסכם הבוררות כדי לבטל את הוראת סעיף
5.3 להסכם הבנייה, וכי הוראה זו נותרה על כנה אף לאחר גיבושו של הסכם הבוררות. אף
בהינתן ההנחה האמורה, דין טענתה של המערערת להידחות באשר פירושה המוצע לסעיף 5.3
להסכם הבנייה איננו סביר. מלשונו ומהקשרו של סעיף 5.3 להסכם הבנייה עולה, כי
תכליתו הינה לסייג את תניית הבוררות כך שלא תחול במקרה בו תיתבע המערערת על ידי
גורם אחר ביחס לפרויקט. אלמלא הוראת הסעיף, הייתה המערערת מתקשה לצרף את המשיבה
לתובענה נגדה, באשר זו הייתה פונה לבית המשפט בבקשה לעיכוב ההליכים (סעיף 5 לחוק
הבוררות). אין בסעיף 5.3 האמור דבר המרמז על כוונה של הצדדים להתנות על תחולתו של
הכלל בדבר מעשה בית דין. הסכמת הצדדים כי המערערת תוכל לצרף את המשיבה לתובענה אשר
תוגש נגדה ביחס לפרויקט, על אף קיומה של תניית בוררות, אינה מלמדת על כוונה לאפשר
דיון חוזר, במסגרת תובענה כאמור, בעילה אשר נדונה כבר במסגרת הליך הבוררות. יצוין,
כי המערערת יכולה הייתה להימנע מהכללת סוגית ליקויי הבנייה בחלק המגורים בתביעה
שכנגד, ותחת זאת להמתין להגשתה של תובענה נגדה מטעם רוכשי הדירות בעילה זו. או אז
הייתה פתוחה בפניה האפשרות להגיש הודעת צד ג' כנגד המשיבות, וזאת מכוחו של סעיף
5.3 הנזכר (וכן בהתאם לאמור בכתב הערבות מטעם המשיבה 2). משקבענו כי הצדדים לא
התנו על תחולת הדוקטרינה של מעשה בית דין, שומה עלינו לדון בהשגה נוספת המועלית על
ידי המערערת, ולפיה תנאיה של דוקטרינה זו אינם מתקיימים במקרה שלפנינו.
6. לכלל בעניין מעשה בית דין שני ענפים שונים
- השתק עילה והשתק פלוגתא. שני הענפים האמורים מבטאים תפישה לפיה יש בכוחה של
ההכרעה השיפוטית להביא, במקרים המתאימים, לסיומה של ההתדיינות המשפטית באותו
עניין. הענף אשר רלוונטי לענייננו הוא כלל השתק העילה. על פי כלל זה, משנדונה
תביעה לגופה והוכרעה על ידי בית משפט (או בורר) מוסמך, אין מקום להיזקק לתביעה
נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם מבוססת התביעה הנוספת על עילה זהה לזו של
התביעה הראשונה (לעניין השתק עילה ראו ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני,
פ"ד כב(2) 561 (להלן - עניין קלוזנר)). לכלל בדבר
השתק עילה שני טעמים עיקריים: מניעת הטרדה חוזרת של בעל דין בשל אותה עילה, ומניעת
עומס יתר על המערכת השיפוטית בקיום התדיינות חוזרת בעילה אשר כבר נדונה והוכרעה
(רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים, פ"ד
נז(5) 691, 706). המבחן אשר על פיו מוכרעת שאלת קיומו של השתק עילה הינו
"מבחן זהות העילות". השאלה הרלוונטית בהקשר זה היא, האם עילתה של
התובענה שהוכרעה זהה לזו של התובענה החדשה. מבחן זהות העילות לעניין טענת מעשה בית
דין זכה לפירוש רחב למדי בפסיקתו של בית משפט זה. כך נקבע, כי העיקרון של מעשה בית
דין יחול אף אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהיא רק זהה ביסודה, אפילו בתביעה
המאוחרת נכללים פרטים ורכיבים שלא נזכרו בתביעה הקודמת (ע"א 8/83 גורדון נ'
כפר מונאש - מושב עובדים, פ"ד לח(4) 797, 801; עניין קלוזנר, עמ'
593). נודעת חשיבות לשאלה האם הזכות שנפגעה או האינטרס המוגן בשתי התביעות הינם
זהים, וכן למידת הדמיון בין התשתית העובדתית העומדת בבסיסם של שני ההליכים (ראו
בהקשר זה את המבחנים השונים למושג "עילת תביעה", לעניין הכלל בדבר השתק
עילה: זלצמן, עמ' 73-46). על מנת להכריע בשאלת קיומו של השתק עילה
במקרה שלפנינו נדרשים אנו, אם כן, לבחון האם העילה אשר עומדת בבסיסה של הודעת צד
ג' זהה לעילה אשר נכללה במסגרת התביעה שכנגד.
7. בחינתן של התביעה שכנגד ושל הודעת צד ג'
מובילה למסקנה, כי הן מבוססות
על תשתית עובדתית דומה שעניינה, בין היתר, ליקויי
בנייה שונים בחלק המגורים של הפרויקט. במסגרת התביעה שכנגד עתרה המערערת לקבלת
סעדים בגין ליקויי בנייה שונים, הן בחלק המסחרי והן בחלק המגורים. כך נתבע, בין
היתר, סעד כספי בסך של 3,000 ש"ח (בתוספת מע"מ) בגין הנזקים בכל אחת מן
הדירות שבחלק המגורים וכן 25,000 ש"ח (בתוספת מע"מ) בגין נזקי הרכוש
המשותף בכל אחד משני הבניינים שבחלק המגורים. בנוסף, התבקש סעד כספי בסך של 50,000
ש"ח (בתוספת מע"מ) בגין נזק "בלתי נראה מראש", היינו - נזק
אשר טרם ארע או טרם התגלה במועד הגשת התביעה שכנגד. יודגש, כי לענייננו אין נפקות לסוגי
הסעדים אשר התבקשו, שהרי זהותן של העילות לצורך קיומו של מעשה בית דין איננה
מושפעת מסוגי הסעדים הנתבעים (עניין קלוזנר). עם זאת, יש
בסעדים הנזכרים כדי ללמד, שהתשתית העובדתית עליה התבססה התביעה שכנגד אכן נגעה,
בין היתר, לליקויי הבנייה בחלק המגורים. הודעת צד ג' עוסקת אף היא בליקויי בנייה
שונים במסגרת חלק המגורים. כמו כן, האינטרס המוגן אשר עליו מבוססות התביעה שכנגד
וההודעה הינו זהה, ועניינו בזכותה של המערערת לשלמות חלק המגורים אשר נבנה על ידי
המשיבה מכוח הסכם הבנייה ולתקינותו. אין נפקות, לעניין זה, לכך שהחבות אשר יוחסה
למשיבה במסגרת הודעת צד ג' התבססה הן על אחריותה החוזית והן על אחריות נזיקית
(השוו ע"א 259/83 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סקום (ישראל) בע"מ,
פ"ד לט(4) 141 (להלן - עניין סקום), 147-146).
המסקנה מן האמור לעיל היא, כי לעניין הטענה בדבר מעשה בית דין קיימת זהות בין אחת
מעילותיה של הודעת צד ג' לבין עילתה של התביעה שכנגד. זאת ועוד, מן התביעה שכנגד
עולה כי כבר בעת הגשת תביעה זו הייתה המערערת מודעת לכך שקיימות פניות מטעם רוכשי
הדירות, שעניינן ליקויים ונזקים שונים בחלק המגורים. המערערת המשיכה לקבל פניות
מהרוכשים בעניין זה אף לאחר הגשת התביעה שכנגד. כמו כן, במרץ 2000 נודע למערערת כי
הדיירים החליטו לערוך בדיקה נוספת ביחס לתקינותו של הרכוש המשותף בחלק המגורים. מן
האמור לעיל ניתן להסיק, כי עוד טרם מתן פסק הבוררות בחודש נובמבר 2000, הייתה המערערת
מודעת לקיומן של דרישות מטעמם של הרוכשים בגין ליקויים בדירותיהם וברכוש המשותף.
לפיכך, ככל שהסעדים אשר נתבעו במסגרת התביעה שכנגד לא הקיפו את מלוא נזקיה של
המערערת, הייתה היא מחויבת לבקש את תיקון התביעה שכנגד (ראו עניין סקום, עמ'
146-145). מכל מקום, אף אם כוללת תביעת הרוכשים נזקים מסוימים אשר לא נודעו
למערערת טרם מתן פסק הבוררות וממילא אף לא נתבעו על ידה במסגרת התביעה שכנגד, הרי
נסיבות המקרה דנא אינן מצדיקות חריגה מן הכלל לפיו נדרש בעל דין לתבוע את כל נזקיו
בגין עילת התביעה במסגרת תובענה אחת (ראוSpencer, Bower
Turner & Handley The Doctrine of Res Judicata (3rd Ed.,
1996) 184; כן השוו ע"א
2495/95 בן לולו נ' אטראש, פ"ד נא(1) 577).
משקבענו כי קיימת זהות בין עילתה של ההודעה לבין אחת מן העילות הכלולה בתביעה
שכנגד, נתייחס עתה לטענה נוספת של המערערת ולפיה לא הכריע הבורר בסוגיית ליקויי
הבנייה בחלק המגורים.
8. לטענת המערערת, סוגיית ליקויי הבנייה בחלק
המגורים לא נדונה במסגרת הליכי הבוררות וממילא הבורר אף לא הכריע בה במסגרת פסק
הבוררות. דינה של טענה זו להידחות. המערערת היא שעתרה, במסגרת התביעה שכנגד,
לסעדים שונים בגין ליקויי הבנייה האמורים. בפסק הבוררות צוין מפורשות, כי בין יתר
טענותיה של המערערת העלתה היא טענה הנוגעת ל"טיב העבודות". עוד נפסק, כי
יש לראות בסכום אשר נפסק לטובת המשיבה משום סיום מלא ומוחלט של המחלוקות בין
הצדדים, כפי שהובאו בפני הבורר. דברים אלו מובילים למסקנה כי אף תביעת המערערת
בעניין ליקויי הבנייה בחלק המגורים - אשר הובאה כאמור בפני הבורר במסגרת התביעה
שכנגד - נלקחה בחשבון במסגרת הסכום שנפסק. העובדה שפסק הבוררות אינו כולל התייחסות
לבקשת העירבון אינה מלמדת, כטענת המערערת, כי סוגיית ליקויי הבנייה בחלק המגורים
לא נדונה במסגרת הליך הבוררות, אלא כי הבורר החליט שלא לקבל את הבקשה. מסקנה זו
מוצאת תימוכין בתשובותיו של הבורר לשאלות אשר הופנו אליו בהסכמת בעלי הדין על ידי
בית משפט זה. במסגרת התשובות אישר הבורר, כי אכן דן בתביעת המערערת ביחס לליקויי
הבנייה בחלק המגורים וכי הביא תביעה זו בחשבון במסגרת הסכום שפסק. יצוין עוד, כי
לאור הסכמת הצדדים במסגרת הסכם הבוררות לפיה אין הבורר מחויב לנמק את פסקו, הרי
שאין נפקות כלשהי לעובדה שפסק הבוררות לא כלל דיון בתביעתה הנזכרת של המערערת.
9. מבקשים אנו להתייחס עתה לשלוש נקודות
נוספות. ראשית, תקנה 45 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות
סדר הדין האזרחי), קובעת כי כאשר זכאי תובע למספר סעדים בגין עילה אחת, לא יהיה
הוא רשאי לתבוע, במסגרת הליך עתידי, סעד כאמור אשר לא נתבע במסגרת התובענה הראשונה
שהוגשה בגין אותה עילה. זאת, אלא אם קיבל היתר לכך מאת בית המשפט. למעשה, הרציונל
העומד בבסיסה של ההוראה האמורה דומה לזה העומד בבסיס הכלל בדבר מעשה בית דין.
במסגרת התביעה שכנגד עתרה המערערת למתן היתר לפיצול סעדים לעניין תביעתה בנוגע
לליקויי הבנייה בחלק המגורים. פסק הבוררות לא כלל כל התייחסות לבקשה זו. תחת זאת,
נפסק סכום אשר נועד להביא את המחלוקות בין הצדדים לידי סיום. משכך, היעדר
ההתייחסות לבקשה לפיצול סעדים שקול לדחייתה של הבקשה. במאמר מוסגר יוער, כי ספק אם
ניתן היה כלל להיעתר לבקשה לפיצול סעדים ככל שנוגעת היא לסעד הכספי. הכלל הוא, כי
אין אפשרות ליתן היתר לפיצולו של סעד אחד למספר חלקים (תקנה 44(ב) לתקנות סדר הדין
האזרחי; כן ראו ע"א 532/86 המועצה לייצור ולשיווק של פרחי נוי נ' פרחי
שומרון סלע בע"מ, פ"ד מג(1) 252). משעתרה המערערת, במסגרת
התביעה שכנגד, לסעד כספי בגין ליקויי הבנייה בחלק המגורים, נראה כי לא יכולה הייתה
לזכות בהיתר להגשת תובענה כספית נוספת בגין עילה זו.
שנית, בנסיבותיו הפרטניות של המקרה דנא
מעוררת הודעת צד ג' קושי מעשי ייחודי. נסביר עתה את כוונתנו. במסגרת הליך הבוררות
הגישו המשיבה והמערערת תביעות כספיות זו כנגד זו. הסכום שנתבע על ידי כל אחד מן
הצדדים עלה על 4 מיליון ש"ח. במסגרת התביעה שכנגד תבעה המערערת סכומי כסף
בגין עניינים שונים, וביניהם כאמור סכום מסוים בגין ליקויי הבנייה בחלק המגורים.
בפסק הבוררות, אשר הוסכם כי אין חובה לנמקו, חויבה המערערת לשלם למשיבה סכום כולל
של כ-424,000 ש"ח, מבלי שצוין אלו מן הדרישות אשר נתבעו על ידי כל אחד מן
הצדדים להתדיינות התקבלו ואלו נדחו. משמע, אין כל אפשרות ללמוד מפסק הבוררות האם
תביעת המערערת ביחס לליקויי הבנייה הנזכרים התקבלה במלואה, התקבלה בחלקה או שמא
נדחתה. נתון זה דרוש במסגרת הדיון בהודעת צד ג', שהרי אין מקום להעניק למערערת כפל
פיצוי עבור אותם הנזקים. שלישית, מפסק הבוררות עולה כי המשיבה 2 לא הייתה צד
להליכי הבוררות אשר התנהלו בין המערערת לבין המשיבה. עובדה זו מעוררת שאלה שעניינה
תחולת הכלל בדבר מעשה בית דין ביחס למשיבה 2. סוגיה זו לא הועלתה על ידי בעלי הדין
דכאן, ועל כן נתייחס אליה בקצרה ובהערת אגב בלבד. המשיבה 2 ערבה כלפי המערערת לכל
התחייבויותיה של המשיבה על פי הסכם הבנייה. חיובה של המשיבה 2 כלפי המערערת הינו
חיוב "יחד ולחוד" (סעיף 8 לחוק הערבות, תשכ"ז-1967). המערערת בחרה
לתבוע תחילה את המשיבה - היא החייבת העיקרית - בנפרד, ופסק הבוררות שניתן בין היתר
בעניין זה, קוים על ידי הצדדים. בנסיבות אלו נראה, כי המערערת מנועה מלהגיש תובענה
נוספת בשל אותה עילה כלפי המשיבה 2, היא החייבת המשנית, ולמצער לא תוכל היא לזכות
בסכום גבוה יותר מזה שנפסק לה במסגרת פסק הבוררות (ראו זלצמן, עמ'
456-449; ע"א 49/63 צוקר נ' ליבוביץ, פ"ד
יח(1) 337, 354 (השופט י' זוסמן); וכן השוו ע"א 7/64 שור נ' מדינת ישראל,
פ"ד יח(3) 341).
10. מן האמור לעיל עולה, כי פסק הבוררות אכן
מקים השתק עילה ביחס להודעת צד ג' שהוגשה על ידי המערערת. לפיכך, צדק בית משפט קמא
במוחקו את ההודעה על הסף. יוער, כי לא ראינו לנכון להיזקק ליתר טענותיה של המערערת
לעניין שאלת קיומו של מעשה בית דין. אף בערעורה לעניין גובה ההוצאות אשר נפסקו על
ידי הערכאה הדיונית אין ממש.
11. הערעור נדחה. המערערת תשא בשכר טרחת עורך
דין לזכות המשיבות בסך של 30,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
המשנה לנשיא ת' אור (בדימ):
אני מסכים.
המשנה
לנשיא (דימ')
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א'
גרוניס.
ניתן היום, כ"ה בסיון תשס"ד
(14.6.04).
המשנה לנשיא(דימ')
ש ו פ ט ש ו פ ט
_______________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03020350_S05.doc
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il
חכ/