אבישי אבדר נ. מדינת ישראל רשות מקרקעי ישראל

פסק-דין בתיק ע"א 2034/14 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2034/14 לפני: כבוד הנשיא א' גרוניס המערער: אבישי אבדר נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל - רשות מקרקעי ישראל ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים מיום 13.3.2014 בת"א 4877/09, שניתנה על ידי כבוד השופטת ת' בר-אשר צבן בשם המערער: עו"ד רן שילוח פסק-דין 1. ערעור על החלטת בית משפט השלום בירושלים (כבוד השופטת ת' בר-אשר צבן), מיום 13.3.2014, בת"א 4877-09, לפיה נדחתה בקשת המערער כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינו. 2. המערער, חבר באגודה השיתופית אורה - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, נתבע יחד עם אחרים בתביעות מאוחדות. הסעד שנתבקש בתביעות היה צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים להשתמש במקרקעין המצויים במושב אורה, בהם הם מחזיקים כבני רשות, שימוש שאינו למגורים, או שימוש שאינו למטרה חקלאית, לרבות בדרך של השכרת מקרקעין למטרת שימוש לא חקלאי. בפסק דין מיום 25.12.2011 ניתן צו מניעה כאמור. משנדחו ערעור על ידי בית המשפט המחוזי וכן בקשת רשות ערעור על ידי בית המשפט העליון על פסק הדין (רע"א 327/13, 7.5.2013), הפך פסק הדין של בית משפט השלום לחלוט. צו המניעה נכנס לתוקף ביום 1.5.2013. המשיבה הגישה בקשות למתן צווים לפי פקודת בזיון בית משפט (להלן - הפקודה) בטענה כי המערער והאחרים מפרים את צו המניעה בכך שהם ממשיכים להשכיר מבנים ושטחים במקרקעין. ביום 23.12.2013 נתן בית המשפט החלטה בבקשות. בנוגע למערער ציין בית המשפט כי המערער בחר שלא לקבל את המסמכים שהומצאו לו ואף לא התייצב לדיון ולכן הדיון התקיים בהעדרו. לגופו של עניין נקבע בהחלטה כי המערער והאחרים מפרים את צו המניעה הקבוע וכי הפרה זו נמשכת מאז יום 1.5.2013. ולכן, יש להיעתר לבקשה לאכוף את קיום צו המניעה באמצעות הטלת קנס מכוח הפקודה. בית המשפט קבע כי המערער והאחרים ישלמו קנס בגין כל יום של הפרה, החל מיום 1.1.2014. מדובר בקנס מדורג, שבימים הראשונים יעמוד על 200 ש"ח ליום (לגבי כל אחד) וילך ויגדל עד שיגיע לסכום של 2,500 ש"ח ליום, החל מיום 1.3.2014. 3. המערער ערער על ההחלטה לבית המשפט המחוזי. בית המשפט הורה ביום 5.3.2014, בהסכמת המשיבה, על קבלת הערעור תוך ביטול ההחלטה לגבי המערער משום שלא זומן כדין לדיון. בעקבות פסק דין זה הגישה המשיבה ביום 10.3.2014 בקשה נוספת לבית משפט השלום לקבל צו לפי הפקודה ביחס למערער. בית המשפט החליט באותו יום כי דיון בבקשה יתקיים ביום 12.3.2014. המערער הגיש באותו היום, באמצעות בא-כוחו, בקשה לדחיית מועד הדיון ולהגשת תגובה בכתב לבקשה. בית המשפט דחה באותו יום את הבקשה. ביום 11.3.2014 הגיש בא-כוח המערער הודעה לפיה בהעדר אפשרות לייצג כראוי את המערער, הוא אינו מקבל על עצמו את ייצוג המערער. במועד הדיון, 12.3.2014, לא התייצב המערער. לפני שהדיון החל קיבל בית המשפט הודעה לפיה המערער אושפז בבית חולים בלילה של יום 11.3.2014. בהחלטתו מיום 12.3.2014 קבע בית המשפט כי מאחר שלהודעה מטעם המערער בדבר אשפוזו לא צורפו מסמכים, ולכן לא שוכנע כי יש הצדקה לאי התייצבותו של המערער לדיון, ומששוכנע כי המערער זומן כדין הוצא צו הבאה לדיון שנקבע ליום 18.3.2014. 4. בית המשפט דחה את בקשת הפסלות בקובעו כי המערער לא הצביע על כל עילת פסלות. בית המשפט ציין כי המערער הודה שאינו מקיים את צו בית המשפט שאושר בשלוש ערכאות ואף הודה בהפרה בוטה של פסק הדין. בית המשפט כתב בהחלטתו כי הוא מקווה שבקשת המערער לא נועדה אלא כדי לדחות את מועד הדיון. בית המשפט הוסיף כי הדיון נקבע בהקדם האפשרי נוכח חומרת הפרת פסק הדין שהמערער הודה בה ובהתאם למגבלות יומנו של בית המשפט. עוד נכתב כי ההחלטה הקודמת בבקשה לפי הפקודה אכן בוטלה בערעור, אך הביטול נעשה בהסכמת המשיבה ומטעמים טכניים. בית המשפט הוסיף כי לא בכל ההליכים בפרשה זו הוגשו תגובות בכתב, וכי בעניינו של המערער לא היה בכך כל צורך שכן המערער שטח באריכות ובפירוט רב את עמדתו במסגרת הליך הערעור. אשר לטענות בדבר אשפוזו של המערער, קבע בית המשפט כי מן הראוי שהמערער יבדוק את התנהלותו. נקבע כי בהעדר כל מסמך רפואי לא היה מקום לקבל את הודעת בא-כוח המערער, שאף הודיע במקביל כי אינו מייצג עוד את המערער. בית המשפט קבע עוד כי מעולם לא נקבע דבר בנוגע לאמינותו של המערער, וכי בהתחשב במהות ההליך לפי הפקודה והודאת המערער כי אינו מקיים את צו בית המשפט, אין לטענתו זו כל רלוונטיות. בהתחשב בהודאתו זו, קבע בית המשפט כי לא ברור כיצד יכול להיות שינוי כלשהו בהליך אם יועבר לידי מותב אחר. 5. בעקבות החלטת בית המשפט הגיש המערער את הערעור שלפניי. ביום 18.3.2014 דחיתי את בקשת המערער, שהוגשה יחד עם הערעור, להפסיק את המשפט המתנהל עד להכרעה בערעור דנא, והבהרתי כי הכוונה לבקשה לפי הפקודה הקבועה לדיון באותו היום, 18.3.2014, בבית משפט השלום בירושלים. 6. המערער שב ומזכיר כי החלטת בית המשפט בעניינו לפי הפקודה מיום 23.12.2013 ניתנה ללא נוכחותו, תוך הטלת סנקציות קשות עליו. לדברי המערער, ההזמנה לדיון זה לא הומצאה לו כדין. לדבריו, הוא ערער על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, שקיבל את הערעור מסיבה זו. המערער טוען כי עצם מתן ההחלטה לפי הפקודה בהעדרו מעידה על כך שדעתו של בית המשפט מקובעת לחלוטין. לטענת המערער, החלטה זו היא רלוונטית לעניין הפסלות מאחר שההזדמנות הראשונה בה דן בית המשפט בעניינו הייתה במסגרת הבקשה החדשה שהגישה המשיבה, ומאחר שבית המשפט הסתמך על החלטה זו בהחלטה מיום 12.3.2014. עוד טוען המערער כי קביעת מועד דיון תוך יומיים מיום קבלת הבקשה החדשה מהווה פגיעה קשה בזכותו לדיון הוגן, שכן לא עלה בידו תוך יום אחד להתקשר עם עורך-דין על מנת שייצגו בדיון. לדעתו, בקביעת הדיון במועד כה קרוב הביע בית המשפט את דעתו מראש, כי אין כל מקום לאפשר למערער לטעון לפניו. המערער ציין שבא-כוחו ביקש לדחות את מועד הדיון ולאפשר לו להגיש תגובה בכתב אך בקשתו נדחתה. גם החלטה זו, מצביעה בבירור לדעת המערער, ש"המשחק מכור". 7. המערער מוסיף כי נימוק בית המשפט לפיו מאחר שבא-כוח המערער ייצג את המערער בערעור בבית המשפט המחוזי, חזקה עליו שהוא בקיא בפרטי ההליך, היא קביעה המזלזלת במערער ובבא-כוחו, ומניחה מראש מה יטען המערער בפני בית המשפט ואת מידת מוכנותו לטעון, למרות שהדיון בבית המשפט המחוזי התמקד בטענות דיוניות בלבד. עוד טוען המערער כי עומס יומנו של בית המשפט אינו נימוק המצדיק את שלילת זכותו הבסיסית של המערער לייצוג משפטי ולקבלת יומו בפני בית המשפט; בית המשפט לא דחה את מועד הדיון אף שבא-כוח המערער הודיע כי אין בדעתו לקבל על עצמו את ייצוג המערער. לדברי המערער, הוא עבר אירוע לב בערב יום 11.3.2014 ואושפז בבית חולים עד יום 13.3.2014 ולכן הדיון ביום 12.3.2014 התקיים בהעדרו. לדבריו, צו ההבאה שהוצא נגדו חורג ממשוא פנים ומגיע לכדי נקמנות והתעמרות בו. המערער טוען עוד כי בהחלטה מיום 22.2.2014 קבע בית המשפט ממצאים שליליים לגבי אמינותו ותום ליבו אף בטרם שהתקיים דיון בנוכחותו. המערער מוסיף כי בניגוד לאמור בהחלטת בית המשפט בבקשת הפסלות, הוא מעוניין לכפור בטענה שהוא מפר את פסק הדין החלוט ומבקש לטעון שעשה ככל שביכולתו על מנת לקיים את פסק הדין. 8. דין הערעור להידחות. טענות המערער אינן מקימות עילה לפסילת בית המשפט מלדון בבקשה לפי הפקודה (השוו: ע"א 2641/13 סופר נ' איתן ארז, עו"ד (6.5.2013)). אף אין בחוסר שביעות רצונו של המערער מהתנהלות בית המשפט בעניינו כדי להקים עילת פסלות. השגותיו של המערער הנוגעות לתוכן החלטות בית המשפט מקומן בהליכי ערעור רגילים, על פי סדרי הדין, ולא בהליכי פסלות, כפי שאכן פעל המערער (למשל, ע"א 513/14 ג'בארין נ' אגבארייה (23.2.2014)). עוד אוסיף כי לאחר עיון בערעור וההחלטות שצורפו נחה דעתי כי בית המשפט לא קבע את דעתו הסופית בעניין לפני שמיעת המערער בפניו. אכן, אפשר שבראייתו של המערער נוצר חשש כי החלטות בית המשפט והתנהלות ההליך מצביעות על קיום חשש ממשי למשוא פנים כלפיו. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא שאינו מקים עילת פסלות על יסוד מבחן אובייקטיבי (למשל, ע"א 6851/13 פלוני נ' פלונית (24.10.2013)). לפיכך, יש לאפשר את המשך קיומו של ההליך בפני בית המשפט וכך איפוא אני מורה. הערעור נדחה. משלא הוגשה תשובה אין צו להוצאות. ניתן היום, ט' בניסן התשע"ד (9.4.2014). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14020340_S02.doc דז מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il