אמנון האגי נ. עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן

פסק-דין בתיק ע"א 2032/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2032/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערערים: 1. אמנון האגי 2. פהד אמון נ ג ד המשיבים: 1. עזבון המנוח סלמאן יוסף זיאן 2. עזבון המנוח יוסף סלמאן זיאן 3. בדיעה ג'בר זיאן 4. מוהנד יוסף זיאן 5. מועלא יוסף זיאן 6. הנד יוסף זיאן 7. נורה יוסף זיאן 8. עזבון המנוח מוחמד סלמאן זיאן ז"ל 9. ג'מאל מוחמד סלמאן זיאן 10. המועצה המקומית ירכא 11. קאסם סלמאן זיאן 12. סמיח קאסם זיאן 13. הוועדה המקומית לתכנון ובניה-גליל מערבי-עכו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.1.06 בת.א. 885/00 שניתן על ידי כבוד השופט ש' ברלינר תאריך הישיבה: כ"ד בתשרי תשס"ט (23.10.08) בשם המערערים: עו"ד נביל חאיק; עו"ד ניקולא בולוס בשם המשיבים 1-9 ו-11-12: עו"ד זיאד מועדי בשם המשיבה 10: עו"ד עאדל עלי פסק-דין השופט י' דנציגר: לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 15.1.06 בת"א 885/00 (כבוד סגן הנשיא ש' ברלינר) בו נדחתה תביעת המערערים להצהיר כי הם הבעלים בשני שליש חלקה הממוקמת במועצה אזורית ירכא (להלן – המועצה) ובשליש חלקה אחרת; לאסור על המשיבים 11 ו-12 לבנות כל מבנה בשטחן של חלקות אלה ולצוות עליהם להרוס את המסלעה אותה בנו בשטחה של אחת החלקות, ובו התקבלה התביעה שכנגד של המשיבים 11 ו-12 במסגרתה הם ביקשו לצמצם את תחולתה של הערת האזהרה שנרשמה בפנקסי המקרקעין לטובת המערער 1 ביחס לאחת מן החלקות הנ"ל ולהכריז על זכותם להחזיק בבית מגורים אשר בנוי, בחלקו, עליה. העובדות 1. עניינו של ערעור זה הינו סכסוך בין בעלי הדין אשר נוגע לחלקה 1 בגוש 18921 (להלן – חלקה 1), הממוקמת בכפר ירכא ואשר נתגלע בעטיו של הסכם מיום 16.3.78 (להלן – ההסכם המכר) במסגרתו רכש המערער 1 את חלקו של סלמאן יוסף זיאן ז"ל שנפטר בשנת 1994 (להלן - המנוח) ו/או חלקים מחלקו של המנוח בחלקה האמורה. 2. חלקה 1 משתרעת על שטח של 3,482 מ"ר והיא רשומה בפנקסי המקרקעין כדלקמן: שני שליש מן החלקה רשומים על שמו של המנוח ושליש הימנה רשום על שמו של עפיף זיאן וחסן זיאן, אף שבפועל, ועל כך אין מחלוקת, מכרו השניים את זכויותיהם בחלקה למועצה. מדרום לחלקה 1, אשר גובלת לאורך גבולה הצפוני בכביש, נמצאת חלקה 2 באותו הגוש, ששטחה 1,392 מ"ר. שליש מחלקה 2 רשום גם הוא על שם המנוח בפנקסי המקרקעין. ממערב לחלקה 1 נמצאת חלקת קרקע נוספת, היא חלקה 71 באותו הגוש, אשר אף היא משיקה בגבולה הצפוני לכביש האמור. בחלקה 71 בנוי בית מגורים, הפולש בחלקו לחלקה 1 ואשר מצידו המזרחי והדרומי של הבית מצוי שטח קרקע הממוקם בחלקה 1 והוא מתוחם על ידי מסלעה. בבית ובשטח שמסביבו המתוחם במסלעה, כמתואר לעיל, מחזיקים המשיבים 11 ו-12. בחלקה הדרומי מזרחי של חלקה 1 נטועים 14 עצי זית. 3. ביום 16.3.78 נערך הסכם המכר בין המנוח לבין המערער 1 לפיו רכש האחרון את חלקו של המנוח ו/או חלקים מחלקו של המנוח בחלקה 1 ובחלקה 2. באשר לחלקה 2, מוסכם על בעלי הדין כי המערער 1 רכש את כל חלקו של המנוח בחלקה זו, היינו שליש ממנה, כאשר המחלוקת ביניהם נסבה על הזכויות שנרכשו על ידי המערער 1 בחלקה 1. מכל מקום, הסכסוך עצמו בין בעלי הדין נתגלע רק ביוני 2000, בעת שהמשיבים 11 ו-12 החלו לבנות את המסלעה בתחום החלקה 1 מסביב לביתם. המערערים התנגדו לבנייתה של המסלעה והגישו לבית המשפט את התביעה נשוא ערעור זה. במקביל, עתרו המערערים לצו מניעה זמני (בש"א 8662/00) כנגד המשיבים 11 ו-12. ההליכים בבית המשפט קמא 4. בבית המשפט קמא טענו המערערים כי הם רכשו במסגרת הסכם המכר את מלוא זכויותיו של המנוח בחלקה 1, דהיינו 2,321 מ"ר מתוך שטחה הכולל של חלקה 1 (שהינו, כזכור, 3,482 מ"ר), המהווים שני שליש מכלל הזכויות בחלקה. לטענת המערערים, קובע הסכם המכר (בתרגום מערבית) כי הממכר הוא "14 עצי זית. ודונם ו-301 מ"ר אדמה פנויה מצד דרום ושטחה 444 מ"ר מחלקה מס' 2." [ההדגשה של האות "ו" אינה במקור – י.ד.]. כלומר, לטענת המערערים 14 עצי הזית משקפים שטח של כדונם, וזאת בנוסף על 1301 מ"ר משטח חלקה 1, אשר גם אותם רכשו במסגרת הסכם המכר. משכך, ביקשו המערערים כי בית המשפט קמא יאסור על המשיבים 11 ו-12 לבנות כל מבנה בשטח החלקות 1 ו-2; יצווה על המשיבים 11 ו-12 להרוס ולהסיר את המסלעה אותה בנו מסביב לביתם ויכריז על בעלותם של המערערים בשני-שליש מחלקה 1 ושליש מחלקה 2. 5. לעומתם, טענו המשיבים בבית המשפט קמא כי המנוח לא מכר למערער 1 את כל זכויותיו הרשומות בחלקה 1, אלא זכויות שהתייחסו לשטח העולה כדי 1,301 מ"ר בלבד. לטענתם, ההסכם אשר נחתם בין המערער 1 לבין המנוח זויף כאשר בהסכם המקורי מתואר הממכר באופן הבא: "14 עצי זית דונם ו-301 מ"ר אדמת מזרע מצד הדרום שטחה 444 מ"ר מחלקה מס' 2." כלומר, המשיבים סברו כי השטח הכולל של חלקה 1 אשר נמכר במסגרת הסכם המכר הוא אותו שטח בחלקה 1 בו מצויים 14 עצי הזית ואשר היקפו עולה כדי 1301 מ"ר בסך הכל. במסגרת תביעתם שכנגד ביקשו המשיבים 11 ו-12 מבית המשפט קמא להצהיר על המשיב 11 כבעלים והמחזיק בשטח של 1,020 מ"ר בחלקה 1 ולהורות על צמצומה של הערת האזהרה שנרשמה על ידי המערערים על חלקו של המנוח בחלקה 1 כך שתחול על שטח של 1301 מ"ר בלבד. פסק דינו של בית המשפט קמא 6. בית המשפט קמא קבע בפסק דינו כי על פניו מעורר הסכם המכר ספקות בדבר האוטנטיות שלו, באשר נעשו בו, כמשתקף ממנו, שינויים ותוספות "ואין לדעת אל נכון ובבטחון מספיק מה הוא הנוסח המדויק והנכון" שלו. בית המשפט קמא ציין כי מבחינת לשון ההסכם, המחלוקת היא בשאלה אם ההסכם נוקב במילה "ודונם" או במילה "דונם". אף שלא הובאה בפניו עדות של מומחה לכתבי יד בשאלת ההסכם וזיופו ולא הונחה בפניו "ראיה משכנעת בשאלה אם האות ו' נכתבה במקורה בהסכם, או אם היא הוספה בו, שלא כדין, על ידי מי מהצדדים, לאחר שכבר נחתם", קיבל בית המשפט קמא, בהקשר זה, את עמדת המשיבים וזאת מן הטעם שעל פני הדברים ההסכם נראה "חשוד" ומצויות בו תוספות על המקור. בית המשפט קמא הוסיף כי לא נמצא הסבר לנקודה הכלולה בתאור הממכר בנוסח הסכם המכר שהוצג על ידי המערערים אשר כתובה לפני ו' החיבור שלגביה חלוקים בעלי הדין וקבע כי המערערים לא הצליחו להוכיח, מתוך לשון ההסכם, כי אכן רכשו את כל חלקו של המנוח בחלקה. 7. גם לאחר שבחן בית המשפט קמא את הצהרות מס השבח בקשר עם מכירת החלקה 1 שהוצגו לפניו על ידי המערערים ואשר הוגשו לשלטונות מס שבח מקרקעין שנים לאחר המכירה, נשאר הוא בדעה כי המערערים לא הצליחו להוכיח כי הם רכשו שני שליש מן הזכויות בחלקה 1 וקבע כי "הוכח לכל היותר כי הם רכשו כדי - 1/3 ממנה". בית המשפט קמא ציין כי גם העובדה כי המערערים המתינו שנים רבות בלא מעש, מאז חתימת ההסכם ועד להגשת התביעה בשנת 2000, עומדת להם לרועץ והטעים כי מסקנתו מתיישבת גם עם הגיונם של דברים ובעיקר עם המציאות בחלקה 1 כפי שנתגבשה במשך השנים כששטחה מחולק, על פי תנאי הקרקע, לכמה חלקים כאשר נראה מתאים יותר להניח כי השטח שנמכר למערערים הוא זה שבו מפוזרים עצי הזית, במחצית הדרומית מזרחית של החלקה, תוך הותרת שאר השטח, של הבית ושל הרצועה המשתרעת לאורכו של הכביש הגובל בחלקה מצפון ואשר נרכשה מאוחר יותר על ידי המועצה לשם הרחבתו של הכביש האמור, בידי המוכרים. בית המשפט קמא סבר כי גם המציאות בשטח תואמת את גירסת המשיבים לפיה הם בנו את הבית הפולש מחלקה 71 לצפון מערב חלקה 1 וכן מכרו למועצה רצועה של חלקה 1 אשר גובלת בכביש מצפון, כך שמה שנשאר למערערים הוא החלק הדרומי של חלקה 1 בו מצויים עצי הזית. 8. לבסוף, בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיבים לפיה נעשו העברות פנימיות לא רשומות של זכויות בחלקה 1 בין בני משפחתו של המנוח, כך שהוא נותר, בסופו של דבר, רק עם חלק מן הזכויות הרשומות על שמו בחלקה 1 וקבע כי "אין זה סביר... כי הוא ימכור לתובעים [למערערים] את מה שכבר מכר לבני משפחתו". 9. משכך, דחה בית המשפט קמא את טענת המערערים כי הם הבעלים בשני שליש מן הזכויות בחלקה 1 וקבע כי הוכחה זכאותם ל-1301/3482 חלקים בלבד מן החלקה וכן זכאותם לשליש מן הזכויות בחלקה 2, כך שרשם המקרקעין יוכל לרשום חלקים אלו (במושע) על שמם, בהתמלא כל התנאים הנדרשים על פי דין לרישום. גם עתירתם של המערערים לסעדים האחרים המבוקשים בתביעתם נדחתה. 10. במסגרת התביעה שכנגד, קבע בית המשפט קמא כי הערת האזהרה שנרשמה בפנקסי המקרקעין לטובת המערער 1 תצומצם כך שהיא תחול רק על 1301/3482 חלקים מן הזכויות בחלקה 1 וקיבל את עתירתם של המשיבים 11 ו-12 באשר להחזקתם בבית המגורים הבנוי על חלקות 71 ועל חלקה 1 והשטח שמסביבו. מכאן הערעור שלפנינו. הערעור 11. המערערים טוענים כי שגה בית המשפט קמא כשקבע, ללא הנמקה, שמקובלים עליו הסבריהם של המשיבים לפיהם נעשו העברות פנימיות לא רשומות של הזכויות בחלקה 1 בין בני משפחתו של המנוח, כך שהוא נותר בסופו של דבר רק עם חלק מזכויותיו הרשומות בחלקה 1, הואיל והעברות אלה, אם נעשו, לא נעשו באמצעות מסמכים כתובים כי אם בעל פה ולא נרשמו בפנקסי המקרקעין, בניגוד לאמור בסעיפים 8 ו-125(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן- חוק המקרקעין) והואיל וקביעתו של בית המשפט קמא מנוגדת לסעיף 81 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], התשכ"ט-1969 (להלן – פקודת ההסדר) אשר קובע כי רישום זכויות במקרקעין מוסדרים בפנקס המתנהל על פי דין מבטל זכות הסותרת אותו רישום. לטענתם, חרף העובדה שהעלו טענה זו בבית המשפט קמא רק בסיכומיהם, אין המדובר בהרחבת חזית אסורה היות ומדובר בטענה משפטית שזהו המקום הטבעי להעלאתה. 12. עוד טוענים המערערים כי שגה בית המשפט קמא גם בכך שהתעלם מסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני, אשר פוסל טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, ובכך שקיבל את טענות המשיבים כנגד הסכם המכר אף על פי שאלה נטענו בעל פה ולא גובו במסמכים בכתב. 13. המערערים ממשיכים וטוענים כי חרף אי דיוקים מזעריים שמצויים בהסכם המכר ביחס לשטחים המדויקים שהועברו מכוחו למערערים, הרי שהמשמעות הכוללת של ההסכם הינה העברת כל חלקיו של המנוח בשתי החלקות למערערים ויש לפעול בהקשר זה בהתאם לכוונת הצדדים, אשר להוכחתה הביאו הם ראיות למכביר. בין ראיות אלה מנו המערערים את אישור המועצה מיום 4.6.00 לכך שהמערערים הינם בעלים של שני שליש חלקים בחלקה 1 והסכם חלוקה ביחס לחלקה 1 בין המערער 1 לבין המועצה, אשר אושר על ידי מהנדס המועצה מר כמאל חביש ואשר המשיבים כלל לא היו צד לו, כפי שמתבקש היה לו ראתה המועצה במי מהם בעלים של חלק מן החלקה. לטענתם, מכלול הראיות אשר הוצגו בפני בית המשפט קמא מלמד כי המערערים הרימו את נטל השכנוע והוכיחו את תביעתם. 14. בנוסף, טוענים המערערים כי שגויה היא גם קביעתו של בית המשפט קמא כי הסכם המכר נראה חשוד וכי מצויות בו תוספות על המקור, הואיל והמשיבים זנחו טענה זו; הם אינם מכחישים כי המנוח חתם על ההסכם, אלא מאשרים זאת; הם מאשרים כי ההסכם תקף כלשונו ביחס לחלקה 2 ולא היו בידי בית המשפט קמא הכלים והמומחיות לשמש גרפולוג לעניין הסכם אשר כתוב בשפה הערבית. יתרה מזאת, על האוטנטיות של ההסכם מעידה, כך לטענת המערערים, גם העובדה כי ההסכם אותו הציגה בבית המשפט קמא העדה בדיעה, אשר העידה מטעם המשיבים, זהה בנוסחו לעותק ההסכם לגביו סבר בית המשפט קמא כי הוא איננו אוטנטי. 15. לטענת המערערים שגה בית המשפט קמא בקובעו כי אין זה ברור בוודאות מספקת מטופס ההצהרה למס שבח שההצהרה הינה על שני שליש חלקים מן החלקה 1, בעוד שעיון בחלקו העליון של הטופס לא משאיר כל ספק כי זהו אכן המצב. 16. לבסוף, טוענים המערערים כי שגה בית המשפט קמא בקבלו את תביעתם שכנגד של המשיבים 11 ו-12 הנוגעת לחזקתם בבית המגורים הבנוי על החלקות 71 ו-1, מבלי לערוך כל דיון בכך, הואיל וחלקה 71 כלל לא "שייכת" למשיבים 11 ו-12 אלא רשומה היא על שמם של עלי צאלח מוחמד זיאן וסלמאן קאסם מוחמד זיאן; המשיבים 11 ו-12 לא "תבעו אותה" ולא ביקשו לגביה כל סעד ומאידך לא צירפו את בעליה הרשומים וסיכומיהם כלל לא התיחסו לעניין זה. מכל מקום, הואיל והדיון בטענה זו בבית המשפט קמא נערך "במפתיע", מבקשים המערערים כי נאפשר להם לצרף לתיק המוצגים נסח רישום של חלקה 71. 17. נוכח כל האמור לעיל מבקשים המערערים כי נקבל את הערעור; נבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא; נקבל את תביעת המערערים; נדחה את תביעתם שכנגד של המשיבים ונחייבם בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין. תגובת המשיבים 1-9, 11 ו-12 18. בפתח דבריהם טוענים המשיבים 1-9, 11 ו-12 (להלן ביחד – המשיבים) כי בית המשפט קמא ראה, שמע והתרשם מהעדים שהופיעו בפניו, מינה מודד מוסכם על הצדדים אשר הגיש את ממצאיו לבית המשפט קמא, בחן את הראיות והגיע לממצאים עובדתיים מבוססים אשר לא מותירים מקום להתערבותה של ערכאת הערעור בהם. 19. עוד טוענים המשיבים כי טענת המערערים לעניין פקודת ההסדר לא הועלתה בכתבי הטענות שהוגשו על ידם לבית המשפט קמא והיא הועלתה לראשונה בסיום דיוני ההוכחות ובסיכומיהם של המערערים, ומשכך, העלאתה היוותה משום הרחבת חזית אסורה ובצדק נמנע בית המשפט קמא מלדון בה. לטענתם גם אין כל קשר בין הטענה האמורה לבין הסכסוך בין בעלי הדין, אלא שהמערערים אשר מודעים לחולשת טענותיהם מנסים לתקוף את זכויות המשיבים במקום להוכיח את טענותיהם לגופן. 20. המשיבים מדגישים כי בניגוד לטענת המערערים הם לא זנחו את טענת הזיוף וטוענים כי לבית המשפט מסורה סמכות נרחבת לבחון את נוסחו וצורתו של הסכם המכר ואין הוא צריך להיעזר בגרפולוג לשם קביעת נכונותה של טענה כאמור, כאשר השינויים, התוספות או המחיקות בולטים על פניו. באשר לעותק ההסכם אשר הוצג בבית המשפט קמא על ידי העדה בדיעה, הרי שלטענת המשיבים עותק זה נמסר לה על ידי המערערים באמצעות מר אסעד אבו יוסף. ואילו לטענת המערערים בתשובתם לסיכומי המשיבים, טענה זו של המשיבים הועלתה לראשונה בשלב הערעור ולכן דינה להידחות. 21. המשיבים מוסיפים וטוענים כי על המערערים מוטל הנטל להוכיח את תביעתם אך הם לא עמדו בנטל זה משנמנעו מהבאת עדות כלשהי שתתמוך בגרסתם. לטענתם, גם בעדותו של מר כמאל חביש, אשר חתם על הסכם החלוקה בין המועצה לבין המערערים בתור מהנדס המועצה, בעוד שבפועל כלל לא כיהן בתפקיד זה בעת החתימה, אין כדי לתמוך בגרסתם. יתר על כן, לטענתם, ראש מועצת ירכא אשר חתום על אישור המועצה לתוכן הסכם המכר, היה בן שש עשרה שנים בלבד בעת שההסכם נחתם ומשכך אין הוא יכול להעיד אודותיו, כאשר האישור מנוגד לעדותו של מר מופלח מולא שכיהן במועד עריכת ההסכם כראש מועצת ירכא. בהקשר לטענה אחרונה זו טענו המערערים בתשובתם לסיכומי המשיבים כי גם היא הועלתה לראשונה בשלב הערעור וכי על כן אין לקבלה. 22. בנוסף, טוענים המשיבים כי דווקא המערערים הם אלו שמעלים טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב, שהרי בהסכם המכר לא נכתב בשום מקום כי המערער 1 רכש שני שליש מן הזכויות בחלקה 1, ודי בכך כדי לדחות את תביעתם. לטענתם, אף הוכח בפני בית המשפט קמא כי המערער 1 מעולם לא החזיק בשטח נוסף מעבר לשטח שגודלו כשליש מכלל שטחה של החלקה 1. 23. עוד טוענים המשיבים כי הסכם לרכישת מקרקעין צריך להיות "ברור ובהיר כאור השמש" ועליו לנקוב בשטח המקרקעין המדויק אשר נמכר במסגרתו וכי אין מקום לפעול לפי כוונה נטענת כלשהי מצד מי מהצדדים. 24. באשר לטופס ההצהרה למס שבח, טוענים המשיבים כי הוא אינו שלם, אינו נושא תאריך, אינו מאומת כדין, מעולם לא הוגש לשלטונות המס ובולטים על פניו השינויים שנעשו בו כפי שקבע אף בית המשפט קמא. 25. לאור כל האמור לעיל, מבקשים המשיבים כי נדחה את הערעור ונחייב את המערערים בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין. תגובת המועצה 26. לטענת המועצה, מר כמאל חביש, אשר חתימתו מתנוססת על הסכם החלוקה של חלקה 1 בין המערערים לבין המועצה, כלל לא כיהן במועד החתימה על ההסכם כמהנדס המועצה ואילו מר והיב חביש, אשר חתם על המכתב המאשר את תוכן הסכם המכר בין המערערים לבין המנוח, היה בן שש עשרה שנים במועד עריכתו ואין הוא יכול להעיד אודותיו. 27. בנוסף, טוענת המועצה כי החלוקה הנטענת והאישור הנ"ל של מר והיב חביש לא זכו לרישום במקום כלשהו וכי לא קיימת החלטת מועצה המאשרת את החלוקה הנטענת על ידי המערערים ולכן אין בכל אלה כדי לחייב את המועצה. 28. לבסוף, טוענת המועצה כי אין ממש בטענת המערערים לפיה עולה מהסכם המכר כי הם רכשו שני שליש מן הזכויות בחלקה 1, וכי עיון בהסכם דווקא מלמד כי המערערים רכשו במסגרתו רק שליש מן הזכויות בחלקה 1. 29. לאור האמור לעיל, סבורה המועצה כי פסק דינו של בית המשפט קמא הוא נכון, מבוסס ומנומק וכי דין הערעור להידחות. המועצה מבקשת כי נחייב את המערערים בהוצאותיה, לרבות שכר טרחת עורך דין. תשובת המערערים לטענות המועצה 30. המערערים טוענים בתשובתם לסיכומי המועצה כי זו מושתקת מלהעלות טענות כלשהן בשלב זה הואיל והיא לא הגישה כתב הגנה, תצהירי עדות ראשית, ראיות כלשהן וסיכומים; השתתפה בישיבה אחת בלבד מבין עשרות הישיבות אשר התקיימו בפני בית המשפט קמא וחתמה על הסכם החלוקה ועל האישור בדבר תוכנו של הסכם המכר. כן טוענים המערערים כי בא כוח המשיבים משמש כיועצה המשפטי של המועצה, כאשר עיון בסיכומי המועצה וניסוחם מלמדים כי אלו מהווים חזרה על הנאמר בסיכומיהם של המשיבים. דיון והכרעה 31. לאחר שעיינתי בהודעת הערעור על צרופותיה, בתגובות המשיבים לערעור ובתשובות המערערים לתגובות אלה ולאחר ששמעתי את טענות בעלי הדין בדיון שהתקיים לפנינו, אני סבור כי יש לדחות את הערעור. 32. השאלה העיקרית אשר דורשת הכרעה בערעור זה הינה שאלת תוכנו של הסכם המכר שנערך בין המערער 1 לבין המנוח. דהיינו, האם מן האמור בהסכם זה עולה כי המנוח ביקש להעביר מכוחו למערער 1 שני-שליש מן הזכויות בחלקה 1, או שמא ביקש הוא להעביר לו אך שליש מן הזכויות בחלקה האמורה, כאשר אין מחלוקת בין בעלי הדין כי בכל הקשור לחלקה 2, מקנה ההסכם למערערים שליש מן הזכויות בחלקה זו. 33. בטרם אגש לבחינת פרשנותו הראויה של הסכם המכר, יש להכריע בסוגיית האוטנטיות של ההסכם. יצויין כי אינני מוצא ממש בטענתם הסתמית של המערערים לפיה המשיבים זנחו את טענת הזיוף בפני בית המשפט קמא, טענה שנטענה בעלמא ולא נומקה בנימוקים כלשהם, כאשר טענת הזיוף חוזרת ועולה לאורך סיכומיהם של המשיבים בפני בית המשפט קמא [ראו למשל: סעיף א12 לסיכומים מטעם הנתבעים 1 עד 12 (למעט 10) והתובעים שכנגד שהוגשו לבית המשפט המחוזי]. ככלל, בית המשפט הוא זה שמחליט אם בנסיבות המקרה שנדון בפניו חיוני לשמוע עדות מומחה ואין חובה גורפת על בית המשפט להיזקק לעדות כזו, כך ביחס למומחים בדרך כלל וכך כאשר המומחה הינו גרפולוג, כבעניינו [ד"נ 20/85 בחרי נ' פדלון, פ"ד לט(4) 463, 465 (1985); ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, פ"ד מז(3) 240 , 263 (1993); ע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח, פ"ד נ(1) 499, 508 (1996) [להלן – עניין אבו סאלח)]. אם סבור בית המשפט כי אין המקרה דורש שמיעת עדותו של גרפולוג, יכול הוא לקבוע ממצא בדבר אוטנטיות של מסמך על בסיס בחינה עצמאית שלו. ברי כי בית המשפט אינו מומחה לכתבי יד ואין לו את הכישורים הטכניים לבצע אבחנות דקות בעניין זה. על כן, במצבים בהם מתעוררת שאלה מורכבת, כגון אמיתותה של חתימה, רצוי כי ייעזר הוא בחוות דעתו של גרפולוג מומחה [עניין אבו סאלח הנ"ל, בעמוד 508]. ואולם, אינני סבור כי בענייננו מתעוררת שאלה מורכבת כאמור, אשר בית המשפט קמא לא יכול היה לבחון בצורה עצמאית באמצעות מבחנים של היגיון ושכל ישר. שהרי לא הועלתה בענייננו טענה של זיוף כתב ידו או חתימתו של מאן דהו, טענות שבדיקתן עשויה להצריך השוואה דקדקנית בין כתבי יד וחתימות, לעתים תוך הסתייעות בגרפולוג, אלא שבמקרה דנן עסקינן בשינויים ותוספות בהסכם שלכאורה בולטים על פניו, ואשר ניתן לזהותם גם בעין בלתי מזויינת, אף של מי שאינו דובר את השפה הערבית. יתרה מזאת, נראית לי קביעתו של בית המשפט קמא כי גם הנקודה המופיעה בהסכם המכר, לפי גרסת המערערים, לפני המילה "ודונם", אשר הימצאותה במקום זה משבשת את רצף המשפט, מחזקת את המסקנה ש-ו' החיבור הוספה למילה "דונם" בשלב מאוחר לחתימה על ההסכם. בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענת המערערים לפיה שגה בית המשפט קמא, אשר אף התרשם באופן בלתי אמצעי מן העדויות בנושא זה, כאשר קבע בעצמו, ללא בדיקה גרפולוגית של הסכם המכר, כי זה איננו אוטנטי ואני סבור כי אין מקום להתערב בקביעתו האמורה. באשר להעתק הסכם המכר שנמצא בידי העדה בדיעה ושלטענת המערערים הינו זהה בנוסחו להסכם שמצוי בידיהם, טוענים המשיבים כי עותק זה נמסר לה על ידי המערערים באמצעות מר אסעד אבו יוסף. הגם שבית המשפט קמא לא התייחס לטענות אלה בפסק דינו, הרי שכפי שעולה מכתב הערעור עצמו, טענות אלה הועלו לפניו, כך שהוא היה ער להן בבואו להחליט בדבר אוטנטיות ההסכם. ומכל מקום, המערער 1 ציין בעדותו בפני בית המשפט קמא כי לאחר החתימה על הסכם המכר, נטל הוא את ההסכם לידיו [עמוד 3 לפרוטוקול בית המשפט המחוזי מיום 27.9.04], ומכך אתה למד כי עותק ההסכם שהציגה העדה בדיעה בפני בית המשפט קמא הינו העתק של ההסכם שהיה מצוי בידי המערערים, כך שאין בדמיון בינו לבין ההסכם שמצוי בידי המערערים ללמד בהכרח על כך שההסכם שהוצג על ידי המערערים הינו ההסכם האוטנטי, בניגוד למה שהם מבקשים לטעון. 34. לאחר ששמע את העדים שהעידו בפניו והתרשם ממהימנותם, קבע בית המשפט קמא כי התבצעו בין המנוח לבין בני משפחתו העברות פנימיות לא רשומות של הזכויות בחלקה 1 כך שהמנוח נותר בסופו של יום אך עם חלק מזכויותיו הרשומות בחלקה האמורה. כלל ידוע הוא כי אין ערכאת הערעור נוטה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית כאשר אלו מושתתים על עדויות שנשמעו בפניה [ע"א 1240,558/96 חברת שיכון עובדים נ' רוזנטל, פ"ד נב(4) 563, 568 (1998); ע"א 2989/95 קורנץ נ' מרכז רפואי ספיר - בית חולים "מאיר", פ"ד נא(4) 687, 695 (1997); ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 23.6.05)]. התערבות כאמור תיעשה במקרים חריגים בלבד, כגון במקרים שנפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין או כאשר הטעות בולטת על פניה [ע"א 3601/96 בראשי נ' עזבון המנוח זלמן בראשי ז"ל, פ"ד נב(2) 582, 594 (1998); ע"א 6581/98 זאבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 7.3.05)]. לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח בפני בית המשפט קמא, לרבות בעדויות העדים שנשמעו לפניו, אינני סבור כי מקרה זה נמנה על אותם מקרים חריגים, המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור. 35. באשר לטענת המערערים לפיה גם אם בוצעה העברת זכויות בין בני משפחת המנוח, כפי שנקבע על ידי בית המשפט קמא, אין בה כדי להשפיע על הזכויות שרכשו המערערים בחלקה 1 משהעברות אלה לא נרשמו בפנקסי המקרקעין כנדרש על פי חוק המקרקעין ופקודת ההסדר, הרי שטענה זו כלל אינה רלבנטית לשאלה שמתעוררת בגדרו של ערעור זה. במה דברים אמורים? בית המשפט קמא דן בסוגיית העברת הזכויות בין המנוח לבין בני משפחתו במסגרת שאלת פרשנותו הראויה של הסכם המכר, כאשר העובדה כי בשל העברת הזכויות האמורה כלל לא היו בידי המנוח שני שליש מן הזכויות בחלקה 1 היוותה נסיבה אחת מתוך מכלול נסיבות עריכת ההסכם מהן למד בית המשפט קמא על אומד דעתם של הצדדים לו. כך, בית המשפט קמא סבר כי "אין זה סביר... כי הוא [המנוח], ימכור לתובעים [המערערים] את מה שכבר מכר לבני משפחתו, את מה שכבר מכר לאחרים" [עמוד 5 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי]. קרי, בית המשפט קמא לא קבע, כפי שמבקשים המערערים לטעון, כל קביעה פוזיטיבית בדבר משמעותה הקניינית של העברת הזכויות בחלקה 1 מן המנוח לבני משפחתו. כל שקבע בית המשפט קמא הוא כי משסבר המנוח עצמו כי לא מצויים בידיו שני-שליש מן הזכויות בחלקה 1, בין אם סברתו זו היתה מוצדקת ובין אם לאו, אין להניח כי ביקש הוא להעביר למערערים יותר זכויות בחלקה 1 מאלה שהיו, לדידו, בידיו. כאמור, בית המשפט קמא לא הכריע בדבר תקפותה הקניינית של העברת הזכויות הלא רשומה בין בני משפחת המנוח, ואף אני אינני סבור כי נדרשת הכרעה בסוגיה זו במסגרתו של הערעור דנן. 36. בבואו של בית המשפט לפרש הסכם, שומה עליו להתחקות אחר אומד דעתם של הצדדים לו. כאשר לשון ההסכם היא ברורה וחד משמעית, ברי כי היא משקפת את אומד דעת הצדדים ולפיכך יש להעניק לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם. ואולם, מקום בו לשון ההסכם אינה ברורה דיה, כי אז אין מנוס מפנייה לנסיבות החיצוניות להסכם על מנת שאלה תלמדנה על אומד דעתם של הצדדים לו ותסייענה בפרשנותו של ההסכם [ראו למשל את דבריי בע"א 8239/06 אברון נ' פלדה (לא פורסם, 21.12.08) ובבע"מ 4870/06 פלונית נ' עיזבון המנוח פלוני (לא פורסם, 24.3.08)]. כך במקרה שלפניי. לכאורה, מעיון בהסכם המכר עולה כי כוונת הצדדים לו היתה להעביר למערערים את שטח החלקה 1 בו מצויים עצי הזית בלבד, מבלי להעביר לידיהם דונם ו-301 מ"ר נוספים מן החלקה. בנוסף, אין מחלוקת בין בעלי הדין כי שליש מן הזכויות בחלקה 2 הועברו מכוח הסכם המכר. ואולם, סבורני כי גם משנקבע כי ו' החיבור לפני המילה "דונם" בהסכם המכר הוספה ולא הופיעה בו במקור, ההסכם אינו מנוסח באופן חד משמעי וברור באופן שדי בקריאת האמור בו כדי להבין מה היה אומד דעת הצדדים בנוגע להיקף הזכויות בחלקה 1 שביקש המנוח להעביר למערערים. משכך, מוצא אני לנכון לבחון את נסיבות כריתתו של הסכם המכר, על מנת לברר את אומד דעת הצדדים בעניין זה. 37. ראשית, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט קמא כי לו ביקש המנוח למכור למערערים שני שליש מן הזכויות בחלקה 1, היה מציין זאת מפורשות בהסכם המכר, חלף הניסוח המסורבל אשר נבחר במקרה דנן לשם תיאור הממכר. יתרה מזאת, גם לאחר שבחן את ממצאיו של המודד שמונה מטעמו, לא השתכנע בית המשפט קמא כי המילים "14 עצי הזית", המתארות את הממכר נושא הסכם המכר, משקפות שטח המהווה שני-שליש משטחה הכולל של חלקה 1, וגם בהקשר זה יש להניח כי לו ביקשו הצדדים לתאר במילים אלה שטח של כשני-שליש מתוך חלקה 1, היו מציינים זאת בהסכם במפורש. זאת ועוד, לאחר ששמע את עדותו של מר מולא מופלח, עדותו של מר כאמל חביש ועדים נוספים, קבע בית המשפט קמא ביחס לחלקה 1 כי: "השטח כולו מחולק, על פי תנאי הקרקע, לכמה חלקים. השטח של המנוח שבחלקה 2 מותחם על ידי המסלעה שמתחתיו, וחלקו בה מצטרף לזה שבדרום חלקה 1. חלקה 1 עצמה מחולקת על ידי טרסה לאורכה, ולפי המתואר במפה א' נראה מתאים יותר להניח כי השטח שנמכר לתובעים [המערערים] הוא זה שבו מפוזרים עצי הזית, במחצית הדרומית של החלקה, תוך הותרת שאר השטח, של הבית [השייך למשיבים 11 ו-12] ושל הרצועה להרחבת הכביש, בידי המוכרים." [הוספה שלי – י.ד.] במילים אחרות, בית המשפט קמא קבע את אופן חלוקת השטח בין המערערים לבין המשיבים כממצא עובדתי, על בסיס התרשמותו הישירה מחומר הראיות שהונח לפניו, ממצא שאינני רואה מקום להתערב בו. ממצא זה קובע כי בעורכם את הסכם המכר כיוונו הצדדים למכירתן של שליש מן הזכויות בחלקה 1 המשקפות את השטח בדרום החלקה בו נטועים 14 עצי הזית. 38. באשר לאישור המועצה מיום 4.6.00, בו נאמר כי המערערים הינם בעלים של שני-שליש מחלקה 1 ואשר עליו חתום מר והיב חביש, ראש המועצה, הרי שאינני סבור כי יש בו כדי לשנות מן המסקנה האמורה. כל שנאמר באותו מסמך הוא: "מר אמון פהד [המערער 1]... בהסתמך על המסמך שהמציא למועצתינו ביום מתן האישור בבעלותו חלק מחלקות להלן: חלקה 1 מגוש 18921 2/3 מ-3482 מ"ר = 2321 ... האישור ניתן בהתאם לבקשתו..." [ההדגשה אינה במקור – י.ד.] אישור זה נעדר כל נפקות משפטית, הואיל והסמכות לאשר קיומן של זכויות במקרקעין ולהצהיר על היקפן מסורה לבית המשפט בלבד. קל וחומר כאשר מתוך כתב הגנתה של המועצה במסגרת התביעה שכנגד עולה כי אותו מסמך אשר הציג המערער 1 למר והיב חביש ושעל בסיסו אישר האחרון את בעלותו של המערער 1 בשני-שליש מן הזכויות בחלקה 1 הינו הסכם המכר בין המערער 1 לבין המנוח [סעיף 7 לכתב ההגנה של המועצה במסגרת התביעה שכנגד], אותו הסכם שבית המשפט קמא קבע לגביו כי הוא "מעורר ספקות, באשר נעשו בו, כמשתקף ממנו, שינויים ותוספות, ואין לדעת אל נכון ובבטחון מספיק מה הוא הנוסח המדויק והנכון של ההסכם" [עמוד 3 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי]. בהמשך לאמור לעיל, ברי כי אין ליחס משקל גם ל"קביעת" המועצה בסיכומיה במסגרת הערעור כי מהסכם המכר עולה כי המערערים רכשו שליש בלבד מן הזכויות בחלקה 1, כאשר טענה זו נטענה בעלמא וללא כל נימוק. 39. באשר להסכם החלוקה שבין המועצה לבין המערערים, הרי שגם בהתעלם מטענותיה העובדתיות של המועצה בהקשר זה אשר לא נתמכו בתצהיר והועלו לראשונה בשלב הערעור, אינני סבור כי יש בהסכם החלוקה כדי להטות את הכף לטובת פרשנות לפיה רכשו המערערים במסגרת הסכם המכר שני-שליש מן הזכויות בחלקה 1. אומנם, בית המשפט קמא לא התיחס לעניין זה בפסק דינו, אולם מעדותו של מר כאמל חביש, אשר חתום על הסכם החלוקה בתור מהנדס המועצה, עולה כי בתקופה הרלבנטית להסכם החלוקה הוא לא שימש, ככל הנראה, כמהנדס המועצה, הואיל ובתקופה זו לא קיבל הוא, כך לדבריו, משכורת מן המועצה [עמוד 28 לפרוטוקול מיום 18.5.05]. עובדה זו אומרת דרשני. ומכל מקום, מר כאמל חביש ציין על גבי הסכם החלוקה בכתב ידו כי מסקנתו בדבר בעלותם של המערערים בשני-שליש מן הזכויות בחלקה 1 התבססה על הסכם המכר בין המערערים לבין המנוח וכן על הטופס אשר הוגש למס שבח על ידי המערערים. באשר להסכם המכר, מתן משקל לראיה המבוססת עליו, יש בו משום הנחת המבוקש, שהרי פרשנותו של הסכם זה היא העומדת בלב הדיון בתיק דנן. באשר לטפסים שהוגשו למס שבח על ידי המערערים, הרי שאין באלה, כפי שיובהר להלן, להעיד על כך שבמסגרת הסכם המכר הועברו למערערים שני שליש מן הזכויות בחלקה 1. 40. ראשית, יש לציין כי הגם שאין לדחות את רישומי המס לחלוטין כראיה להוכחת בעלות במקרקעין, הרי שאין הם מהווים, כשלעצמם, ראיה מספקת לשם כך [ראו: ע"א 22/57 אלשאלם נ' עואד, פ"ד יב(1) 387, 390 (1958); נתן קנת וחיים קנת נטל ההוכחה וחזקות – במשפט האזרחי ובמשפט הפלילי 188-189 (2002)], קל וחומר במקרה שלפנינו, בו ההצהרות למס שבח מקרקעין הוגשו בשנת 1999, כעשרים שנה לאחר מכירת הזכויות בחלקה 1. מכל מקום, בית המשפט קמא קבע כי אין ללמוד מן "ההצהרות (הבלתי שלמות וללא אימות) שהוגשו במאוחר לשלטונות מס שבח מקרקעין" כי המנוח מכר למערערים שני-שליש מן הזכויות בחלקה 1. ואכן, בסעיף 4 ("מהות העסקה והחלקים המועברים") באחד משני הטפסים אשר צורפו כמוצג 2 לתיק המוצגים מטעם המערערים ושאינו נושא תאריך כלשהו, נרשמו פרטי העסקה בעט, כאשר השטח המופיע שם הינו 2,381 מ"ר. אולם, אף הצצה חטופה ברישום זה מעלה כי על הספרה 2 רשומה גם הספרה 1. ברי אפוא כי הספרה 1 נרשמה בסעיף זה לפני או אחרי שנרשמה שם הספרה 2, כך שניתן לקרוא את המספר המופיע בסעיף 4 הנ"ל גם כ-1,381 מ"ר, ולא רק כ-2,381 מ"ר, בניגוד לטענת המערערים. בהמשכו של סעיף 4 הנ"ל לטופס ההצהרה למס שבח מקרקעין, במקום בו על המצהיר לרשום מהו חלקו של השטח הנרכש ביחס לכל שטח החלקה שהשטח האמור כלול בה, נירשם כי ההצהרה מתיחסת לשטח המהווה 2/3 מן החלקה 1. אולם, אף כאן, על הספרה 2 רשומה גם הספרה 1, כאשר גם כאן אין זה ברור האם הספרה 1 קדמה לספרה 2 או שהיא מאוחרת לה. אי בהירות זו במסגרת טפסי ההצהרה על היקף הזכויות שהועברו למערערים במסגרת הסכם המכר, אשר הוגשו לרשויות מס שבח מקרקעין רק כעשרים שנה לאחר עריכת הסכם המכר, בהצטרף להוספתה של האות ו' על גבי הסכם המכר עצמו ולקביעתו של בית המשפט קמא בדבר חוסר האוטנטיות של ההסכם, כאמור לעיל, כמו גם ליתר נסיבות כריתתו של ההסכם, כפי שפורטו לעיל, מלמדת על כך שלא ניתן לקבוע שנמכרו שני-שליש מן הזכויות בחלקה. 41. מכל מקום, נטל השכנוע בעניין זה רובץ על המערערים שהרי "בעל-דין במשפט אזרחי, הטוען טענה חשובה לעמדתו המשפטית, נושא בנטל השכנוע להוכחת העובדות הנחוצות לביסוס טענתו" [ע"א 357/72 עזיז נ' בצלציוני, פ"ד כז(1) 741, 744 (1973). וראו גם: ע"א 6283/97 אלכסנדרוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 254, 264 (1998)]. בכל הקשור לטענת זיוף הסכם המכר, הרי שאין בעובדה כי המשיבים הם אלו שהעלו את הטענה האמורה כדי להעביר את נטל השכנוע בנקודה זו על שכמם, הואיל וטענת הזיוף שנטענה מפי המשיבים "אינה אלא הכחשה באמיתות המסמך" ומששימש המסמך להוכחת זכויותיהם של המערערים בשני-שליש מחלקה 1, עליהם גם הנטל להוכיח כי מסמך זה הינו אוטנטי [ע"א 513/67 כהן נ' שהבר, פ"ד כב(1) 194, 195 (1968). וראו גם: בר"ע 50/71 אברהם נ' מתנה, פ"ד כה(1) 481, 482 (1971)]. לאור כל האמור לעיל, דעתי כדעתו של בית המשפט המחוזי כי המערערים לא הצליחו להוכיח במידה הדרושה במשפט האזרחי, קרי על פי מאזן ההסתברויות [ע"א 7617/07 יומה נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 12.10.08), פסקה 6; ע"א 2121/04 מינהל מקרקעי ישראל נ' דיקסטרא (לא פורסם, 10.5.07), פסקה 9], כי המנוח העביר לידיהם שני-שליש מן הזכויות בחלקה 1, וכי על כן דין תביעתם להידחות. 42. המערערים טוענים כי שגה בית המשפט קמא בהתעלמו מסעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני אשר פוסל טענות בעל פה כנגד מסמך בכתב. גם דינה של טענה זו להידחות. אכן, נקודת המוצא של סעיף 80 הנ"ל הינה שמסמך בכתב נהנה מעליונות אשר באה לידי ביטוי בכך שלא ניתן לסתרו באמצעות טענות על פה אלא במסמך בכתב בלבד. ואולם, סעיף זה איננו שולל השמעת טענות בעל פה לצורך פרשנותו של המסמך הכתוב, שהרי טענות כאמור אינן סותרות את המסמך אלא אך מסבירות את האמור בו, כמו גם לצורך הוכחת אירועים אשר התרחשו לאחר עריכת המסמך [ראו: ע"א 138/56 דוידון נ' חברת בוני חיפה בע"מ, פ"ד יא(3) 1474, 1479 (1957); ע"א 320/82 חברת האחים מנשה וויקטור לוי בע"מ נ' כנפו, פ"ד מ(2) 169, 185 (1986); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך ג' 22 (2003)]. המקרה שלפנינו, בו השאלה המתעוררת נוגעת, כאמור לעיל, לפרשנותו של הסכם המכר אשר נטען לגביו כי הוא שונה על ידי המערערים לאחר עריכתו, נכנס לגדרם של שני החריגים האמורים, ועל כן, גם אם לא הביאו המשיבים ראיות בכתב לסתירת האמור בהסכם המכר, הרי שדי בכך שבנסיבות המקרה דנן הביאו הם ראיות בעל פה לצורך כך. 43. באשר לטענת המערערים לפיה שגה בית המשפט קמא בקבלו את תביעתם שכנגד של המשיבים 11 ו-12 הנוגעת להחזקתם בבית המגורים הבנוי על החלקות 71 ו-1 כאשר המשיבים 11 ו-12 לא ביקשו בתביעתם שכנגד כל סעד בנוגע לחלקה 71 הנ"ל, הרי שכל שקבע בית המשפט קמא הוא כי המשיבים 11 ו-12 מחזיקים כדין "בבית המגורים הבנוי על חלקות 71 ו 1" [ההדגשה שלי – י.ד.] ולא מצויה בפסק דינו של בית המשפט קמא, בניגוד לטענת המערערים, כל קביעה באשר לזכותם של המערערים להחזיק בחלקה 71 הנ"ל. משכך, אינני מוצא מקום להתערב בקביעתו האמורה של בית המשפט קמא, אף מבלי להידרש לנסח הרישום של חלקה 71. גם טענת המערערים לפיה בא כוח המשיבים משמש כיועץ משפטי של המועצה נטענה בעלמא ומבלי שבוססה בראיות כלשהן, ובנסיבות אלה אינני מוצא מקום לקבלה. 44. אשר על כן, אני סבור כי אין מקום להתערב בפסק דינו של בית המשפט קמא ולפיכך אציע לחבריי לדחות את הערעור. המערערים ישאו בהוצאותיהם של המשיבים ובשכר טרחת עורך דין בסך 20,000 ש"ח. בנסיבות העניין איני רואה מקום לחייב את המערערים בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין למועצה (המשיבה 10). הואיל והזכויות בחלקה 1 מצויות בבעלות משותפת של בעלי הדין, טוב יעשו הם אם ישכילו להגיע לכלל הסכמה בדבר אופן ניצולן של זכויותיהם בחלקה, הסכמה שתייתר את הצורך לשוב ולהיזקק לערכאות על כל המשתמע מכך. ש ו פ ט השופטת א' חיות: בית המשפט המחוזי קבע כי המערערים לא הוכיחו ברמה הנדרשת במשפט אזרחי שהמנוח העביר לידיהם שני שלישים מן הזכויות בחלקה 1. בקביעתו זו נסמך בית המשפט המחוזי בין היתר על כך שהסכם המכר עליו מתבססים המערערים נראה על פני הדברים "חשוד" ויש בו תוספות על המקור וכן על כך שההסכם על פי לשונו אינו מלמד כי המערערים אכן רכשו מן המנוח שני שלישים מחלקה 1. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי יש לזקוף לחובת המערערים את העובדה שהגישו את התביעה בשנת 2000, שנים רבות לאחר חתימת ההסכם המכר (1978) ושנים רבות לאחר מות המנוח-המוכר (1994). מנגד קבע בית המשפט המחוזי כי גרסת המשיבים לפיה רכשו המערערים מידי המנוח שליש בלבד מתוך החלקה 1 מתיישבת עם הגיונם של דברים ועם המציאות בחלקה כפי שנתגבשה במשך השנים. ממצאיו אלה של בית המשפט המחוזי מעוגנים היטב בעדויות ובראיות שבאו בפניו ועל כן כחברי לא ראיתי מקום להתערב במסקנתו לפיה תביעת המערערים דינה להידחות. אשר לתביעה שכנגד - קביעתו של בית המשפט המחוזי כי המשיבים 11 ו-12 (התובעים שכנגד) מחזיקים כדין בבית המגורים הבנוי על חלקות 71 ו-1מהווה מעשה בית דין בין הצדדים להליך דנא וביניהם בלבד. משכך ככל שקיימים, כטענת המערערים, מי הטוענים לזכויות בחלקה 71 אשר לא היו צד להליך, אין בפסק הדין כדי לחייבם. מטעמים אלה אני מצטרפת למסקנתו של חברי השופט י' דנציגר כי דין הערעור להידחות. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: מצטרף אני לפסיקתו של חברי השופט דנציגר ולהערות חברתי השופטת חיות. ספציפית, לאחר העיון נראים לי - בכל הכבוד - דבריו של סגן הנשיא המלומד בבית המשפט המחוזי באשר לפרשנות ההסכם נשוא המחלוקת ולבעייתיות הכלולה בו. עדיף היה כמובן אילו הובאה חוות דעת של מומחה לכתבי יד, אך גם עינו של ההדיוט מאתרת קשיים. יתר על כן, הסכם שנכרת בסוף שנות השבעים - ולא בתקופת המנדט או ראשית המדינה - למכירת קרקע, שבדיוק באשר לפרטיה תלויים ממדי העיסקה, צריך היה להיות מנוסח באופן ברור וחד משמעי. גם ההצהרות למס שבח אומרות דרשני, וכמובן כך אף הזמן שחלף. על כן איני רואה מנוס מאי קבלת הערעור. נוכח העובדות הספציפיות, אין נחיצות בתיק זה (גם לדעת חברי השופט דנציגר) להידרש לאמות המידה הפרשניות הנוהגות לגבי הסכם, שחברי הביע לגביהן את דעתו (בפסקה 37). ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' דנציגר. ניתן היום, ז' בשבט תשס"ט (1.2.09). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06020320_W16.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il