ישעיהו צוברי נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 2027/99 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט י' קדמי כבוד השופט ע' ר' זועבי המערער: ישעיהו צוברי נגד המשיבה: מדינת ישראל תאריך הישיבה: ד' בתשרי התש"ס (14.9.99) בשם המערער: עו"ד אשר חן בשם המשיבה: עו"ד עודד שחם ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בתפ"ח 3107/97 מיום 24.11.98 ומיום 24.1.99 שניתן על-ידי כבוד השופטים ד' ברלינר, ש' גדות ונ' ישעיה פסק-דין השופט מ' חשין: המערער הורשע בעבירות רבות עד-למאוד שעשה בגופן של שתי מתלוננות; והעבירות הן: אינוס, בעילות אסורות בהסכמה, מעשי סדום בנסיבות של אינוס, מעשי סדום, מעשים מגונים בנסיבות של אינוס ומעשים מגונים. בית-משפט קמא גזר על המערער עונש מאסר בפועל בן 18 שנים ובנוסף לכך חייב אותו לפצות כל אחת משתי המתלוננות בסכום של 20,000 ש"ח. הערעור הוא על ההרשעה ועל חומרת העונש. המערער היה ידיד של משפחה פלונית, ובעת שהותו של אבי המשפחה בבית האסורים דאג לאשתו בעבודות הבית ובגידול שתי בנותיה הקטינות. בנצלו את מעמדו זה - כך קבע בית-משפט קמא - עשה הנאשם בגופן של הילדות את כל המעשים הנוראים המיוחסים לו בכתב האישום. בהגיע הבת הגדולה לגיל בגרות מינית - בגיל 12 לערך - החל המערער מבצע בה עבירות מין שונות. בתחילה היו אלה מעשים מגונים, ובהמשך הגיעו הדברים עד כדי יחסי-אישות והכל תוך ניצול המרות של המערער על הילדה ותלותה בו. המעשים בוצעו באותה ילדה בתדירות גבוהה - כמעט מידי יום ביומו - וכך במשך כ7- שנים. לאמיתם של דברים הפך המערער את אותה ילדה לשיפחת-מין פרטית שלו, תוך שהוא מנצל לרעה ובאורח זוועתי את מעמדו במשפחה. זה היה גורלה של הבת הגדולה החל בשנת 1990 וכלה בשנת 1997 - מאז היתה בת כ12- ועד לגיל 18 - וזה היה גורלה של האחות הקטנה, שהמערער ביצע בה אותם מעשים מאז מלאו לה כ12.5- שנים, בשנת 1994, וכך במשך כ4- שנים, עד שנת 1997. עורך-דין אשר חן, בא-כוח המערער, עשה את כל אשר ניתן לעשות כדי ללמד זכות על המערער, ואולם לא מצאנו בטיעוניו ולו קצה חוט שיוליכנו אל אפשרות של זיכוי המערער מן העבירות שהורשע בהן. שניים הם עמודים עליהם נשען פסק-הדין, ואלה הם: עדויותיהן של שתי המתלוננות בבית-המשפט והודעותיו של המערער במשטרה. ניתן לפתוח במתלוננות ולסיים בהודעות המערער, וניתן לפתוח בהודעות המערער ולסיים בעדויותיהן של המתלוננות. בין כך ובין כך התוצאה אחת היא. עדויותיהן של המתלוננות נאמרו בשטף, בשפה ברורה, ובית-המשפט השתכנע למעלה מספק באמיתותן. בית-המשפט אף טורח וכותב כי עדויותיהן של הבנות לא נסתרו ולו בפרט קטן או בפרט שולי. לא זו בלבד, אלא שחקירה נגדית שלהן אך חיזקה את האמון בהן. על עדויות אלו נוספו הודעות המערער במשטרה, הודעות שבתוכנן אינן אלא הודאות בעובדות באורח מפורט וברור. אכן, כפי שאמרנו למעלה, הודעות המערער במשטרה הולכות יד ביד עם עדויות המתלוננות בבית-המשפט והודעותיהן במשטרה, וכל אלו מוליכות בבירור אל הרשעתו של המערער. בא-כוח המערער טוען כי אין להאמין לעדויות המתלוננות, ואולם לא עלה בידו להצביע על אי-אמת העולה מתוך אותן העדויות עצמן. אכן, הגירסה האחת החלופית אינה אלא זו שהמתלוננות העלילו על המערער עלילת-שקר, ואולם אפשרות זו אין לה כל אחיזה - לא-כל-שכן אחיזת-ממש - בראיות שבאו לבית-המשפט, עד שדוחים אנו אותה - כמונו כבית-משפט קמא - כטענה ללא-יסוד. מוסיף בא-כוח המערער וטוען כך: המתלוננות התלוננו על מעשי מין שנעשו בגופן כמעט מידי יום ביומו; הוסיפו הן וטענו כי המערער התעלל בהן התעללות פיזית; כי פגע בהן פגיעה נפשית קשה; והכל במשך תקופת שנים. כיצד זה, מוסיף וטוען בא-כוח המערער, שאימן של המתלוננות לא ידעה על כל אלה? שאחותן לא ידעה? שסבתן לא ידעה? שדודן לא ידע, וכך אנשים מקורבים אחרים? ואם כל אלה לא ידעו, מסקנה נדרשת מאליה היא כי המתלוננות אין אמת בפיהן. בית-משפט קמא שמע טיעונים אלה וקבע כי אין הוא מאמין לכל אותם קרובי-משפחה. על צידי שלי אומר, כי גם אני קשה בעיניי שמעשים כמעשי הנאשם יימשכו וילכו שנים רבות והמשפחה הקרובה לא תדע. כוונתי היא, בייחוד, לאימן של שתי המתלוננות. ואולם המסקנה מגירסת האם - ושאר קרובי המשפחה - יכולה להיות זו, שהמעשים לא נעשו או שאותם קרובים (או למיצער, חלקם) אינם דוברים אמת. בית-משפט קמא לא האמין לאותם קרובים, ולא מצאנו הצדק להתערב בהכרעתו. אם כך ככלל, לא-כל-שכן בשים לב להודעותיו המפורטות והממוקדות של המערער במשטרה, הודעות המאשרות בפרוטרוט את דברי המתלוננות. אין כל ממש בטענת המערער כי הקצינה שגבתה את הודעותיו בדתה את ההודעות מליבה. לא מצאנו כל ראייה לטענה זו, וקריאה בהודעות - בייחוד בפרטים ספציפיים האמורים להיות ידועים אך ורק למערער - תקיים מסקנה זו. הערעור על ההרשעה נדחה. אשר לגזר-הדין: גזר-הדין אינו קל. 18 שנות מאסר בפועל הינן פיסת-חיים משמעותית. ואולם, מעשיו של המערער גם הם חורגים הם מעבר לכל מידה. אכן, מעשי המערער הינם מעשים מעוררי זוועה הם. לא זו בלבד שהמערער ייסר שתי נערות תמימות - שמא נאמר: ילדות ונערות תמימות - במשך שנים רבות, וכמעט מידי יום ביומו, אלא שניתן לומר עליו ובמלוא משמעותם של הדברים, כי חמס וגזל בכוח הזרוע את נעוריהן. אני מתקשה לראות כיצד אותן ילדות עשויות לחיות חיים נורמליים כנשים, ואינני יודע אם אי-פעם תחלמנה מן הפגעים שהמערער פגע בגופן ובנפשן. לו צברנו את העונשים שהמערער חייב בהם היינו מגיעים למאות רבות של שנות מאסר. גם עונש של 18 שנים מאסר בפועל הינו עונש חמור, אך אין הוא משתווה למעשי הזוועה שעשה המערער בגופן ובנפשן של שתי ילדות ונערות רכות בשנים. כללם של דברים: אנו דוחים את הערעור הן על ההרשעה והן על גזר-הדין. היום, ד' בתשרי התש"ס (14.9.99) ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99020270.G03