שני חאלד נ. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית

פסק-דין בתיק בג"ץ 2025/17 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 2025/17 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט (בדימ') א' שהם כבוד השופט י' אלרון העותר: שני חאלד נ ג ד המשיבים: 1. מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית 2. היועץ המשפטי איו"ש עתירה למתן צו על תנאי בשם העותר: עו"ד מיכל פומרנץ בשם המשיבים: עו"ד עמרי אפשטיין פסק-דין השופט (בדימ') א' שהם: 1. לפנינו עתירה למתן צו על תנאי במסגרתה התבקשנו להורות למשיב 1 לבוא וליתן טעם מדוע לא יקצוב את עונשו של העותר, שעה שהוא עונה על כלל הקריטריונים לקציבת העונש; מדוע לא יפעיל את סמכות הקציבה שבידו באופן שוויוני כלפי אסירים שנשפטו בבתי המשפט הצבאיים, אך מרצים את עונשם בישראל; מדוע לא יקבע נהלים וקריטריונים קבועים, "מפורשים וברורים למתן החלטה בבקשת קציבה"; ומדוע לא יעגן את זכותו של אסיר שנשפט בבתי המשפט הצבאיים, והמרצה את עונשו בישראל, לקבל ייצוג לצורך הגשת בקשת הקציבה. כמו כן, התבקש צו על תנאי המופנה כלפי המשיב 2, המורה לו לאפשר לעותר לעיין בחוות הדעת שניתנה מטעמו למשיב 1, ואשר "היוותה את הבסיס להחלטתו שלא לקצוב את עונשו של העותר". תמצית העתירה 2. העותר מציין בעתירתו, כי היא מכוונת כלפי מדיניותו של המשיב 1 (להלן: המשיב), אשר נמנע "באופן כמעט גורף" מקציבת עונשיהם של אסירי עולם, שנשפטו בבתי המשפט הצבאיים, ואשר מרצים את עונשם בבתי כלא בישראל, כשהכוונה לאסירים פליליים ובטחוניים כאחד. נטען, כי הימנעותו של המשיב מלקצוב את עונשיהם של אסירים אלה, יוצרת אפליה פסולה בין אותם אסירים לבין אסירי עולם, "המרצים את עונשם לצדם בבתי הכלא הישראליים", ואשר נשפטו בפני ערכאות אזרחיות בישראל. עוד נטען, כי מדיניותו של המשיב יוצרת אפליה נוספת, פנימית, בין קבוצת אסירי העולם, תושבי השטחים, לבין עצמם. זאת שכן, תושב שטחים שנשפט בישראל יזכה לעלות בפני ועדת השחרורים המיוחדת, אשר בסמכותה להמליץ על קציבת עונשו, בעוד שסמכותה של ועדה זו אינה חלה על תושבי השטחים שנשפטו בבתי המשפט הצבאיים באזור, גם אם הם מרצים את עונשם בישראל. העותר הוסיף וטען, כי בניגוד למנגנון הקציבה המוסדר בחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: חוק שחרור על תנאי או החוק), החל על אסירים שנשפטו בישראל, תהליך הקציבה המתבצע על ידי המשיב אינו מוסדר בחוק, "ואין בנמצא קריטריונים ברורים וקבועים לבחינת בקשות הקציבה". 3. אשר לעותר הספציפי, נטען כי מדובר באסיר עולם פלילי, יליד 1963 ותושב רמאללה, אשר הורשע בבית המשפט הצבאי "בעבירה פלילית", בגין גרימת מוות בכוונה תחילה. על העותר הוטל עונש של מאסר עולם, אותו הוא החל לרצות ביום 19.9.1988, כאשר במהלך שנות מאסרו ועד היום, מוחזק העותר בבתי כלא שונים בתחומי מדינת ישראל. עוד נטען, כי העותר עושה כל שלאיל ידו על מנת להתקדם בטיפול ולהשתקם, "בתקווה כי יבוא יום והוא יסיים את מאסרו ויזכה, ככל הניתן, לחיות את שארית חייו מחוץ לכותלי בית הסוהר". העותר הוסיף וטען, כי בשנת 2006 הוא פנה, לראשונה, ללשכת המפקד הצבאי בבקשת קציבה, אך בקשתו נדחתה. בחודש אוקטובר 2008, הוגשה "לידי ועדת הקציבה" חוות דעת מטעם גורמי הטיפול בכלא, ולפיה, מאז שנת 2003, חלה התקדמות במצבו של העותר, בהתנהגותו וביחסו לעבירה. לפיכך, המליצו גורמי הטיפול בכלא "לשקול בחיוב בקשתו לקציבת עונשו". ביום 10.4.2011, פנה העותר לוועדת השחרורים המיוחדת (להלן: הועדה) בבקשה לקבוע מועד לדיון בבקשתו לקציבת עונשו. לאחר שהועדה עיינה בחוות דעתו של היועץ המשפטי באיו"ש, קבעה הועדה כי אין לה סמכות עניינית להידרש לבקשה, וכי על העותר לפנות בבקשת קציבה אל המשיב. עם זאת, ראתה הועדה להוסיף בהחלטתה, כי "נוצר מצב קבוע" אצל המשיב, שלפיו הוא נמנע מלקצוב עונשיהם של אסירי עולם מהשטחים, דבר "הטעון תיקון מיידי". העותר הגיש עתירה על החלטה זו לבית המשפט המחוזי, בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (עת"א 33612-10-12), אך העתירה נדחתה תוך קביעה כי סמכות החנינה ובכלל זאת סמכות הקציבה, אינן מסורות לנשיא המדינה אלא למפקד האזור. ואולם, גם בית המשפט המחוזי ראה להמליץ בפסק דינו כי תוקם ועדה באזור, אשר תחזיק בסמכויות מקבילות לועדה המיוחדת הפועלת בישראל, על מנת שמצבם של אסירים כדוגמת העותר, יושווה למצבם של אסירי עולם אחרים שנשפטו בישראל. על החלטת בית המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה (רע"ב 2670/13), אשר נדחתה ביום 18.6.2014. באותה החלטה נאמר, בין היתר, כי "מאחר שלמפקד הצבאי נתונה סמכות כאמור (קציבת עונשים – א.ש.), מן הראוי שהמבקשים יפעלו – באופן מדורג... במילים אחרות, תחילה עליהם לפנות למפקד הצבאי בבקשת קציבה, תוך שבקשתם תטופל בהליך הולם". 4. בהתאם להחלטה זו, פנה העותר, ביום 17.5.2015, אל המפקד הצבאי בבקשת קציבה. במסגרת הבקשה, עמד העותר על נסיבות חייו הקשות ועל הרקע שהביא אותו לביצוע המעשים, בהם הורשע. כמו כן, תיאר העותר את השינוי החיובי שחל בו, מאז הגשת בקשת החנינה האחרונה, בשנת 2006. לדבריו, הוא עבר הליך שיקומי ארוך שהוביל לשינוי מהותי בחייו, הוא הודה במעשיו וקיבל אחריות עליהם, והביע צער, חרטה ואמפתיה כלפי משפחת הקורבן. עוד נטען, כי בחלוף למעלה משנה וארבעה חודשים מאז הוגשה הבקשה, היינו ביום 19.9.2016, התקבלה החלטה לאקונית של המפקד הצבאי, המיידעת אותו על דחיית הבקשה. בין היתר, נאמר באותה החלטה כי למרות השינוי החיובי שחל בעותר, הרי שיש להעדיף את השיקול הבטחוני, כדי להבטיח את הרתעת הרבים מפני ביצוע עבירות דומות. עוד נאמר בהחלטה, כי מוסד החנינה וההקלה בעונש "שמור למקרים חריגים במיוחד", שעניינו של העותר אינו נמנה עליהם. לאחר שהעותר ביקש לקבל את חוות דעת היועץ המשפטי לאיו"ש, עליה הסתמך המפקד הצבאי, התקבלה, ביום 15.11.2016, תשובתו של היועמ"ש ובמסגרתה הועלתה לראשונה הטענה כי העותר "לא לקח אחריות מלאה על המעשה", שיקול שהצטרף לחומרת העבירה, דבר שהיטה את הכף לעבר דחיית הבקשה. אשר לבקשת העותר לקבל את חוות דעת היועמ"ש, נטען על ידי היועמ"ש כי מעמדו אינו מוסדר בדין כמעמד ועדת השחרורים המיוחדת, ומכיוון שמדובר בתרשומת פנימית, אין חובה להעביר לעיון העותר את חוות הדעת המדוברת. לאחר זאת, הוגשה בקשה לקבלת מידע, בהתאם לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, וביום 6.2.2017 התקבלה תשובת דובר צה"ל לבקשת המידע, ממנה עולה כי המפקד הצבאי נמנע, על דרך הכלל, מלעשות שימוש בסמכות הקציבה הנתונה לו. עולה מהנתונים שהתקבלו, כי בשבע השנים האחרונות, מתוך 24 בקשות שהוגשו למפקד הצבאי, נקצבו עונשיהם של שלושה אסירי עולם בלבד, שתי בקשות התייתרו, ושלוש בקשות נוספות עודן בבחינה. 5. הובהר בעתירה, כי הסמכות לקציבת עונשי מאסר של אסירים שנשפטו בבתי המשפט הצבאיים באזור, מעוגנת בסעיף 184 לצו בדבר הוראות בטחון [נוסח משולב] (יהודה והשומרון) (מס' 1651), התש"ע – 2009 (להלן: צו בדבר הוראות בטחון או הצו), שכותרתו "חנינה והקלה בעונש על תנאי", כאשר הפעלת הסמכות נתונה למפקד כוחות צה"ל באזור. נטען, בהקשר זה, כי פסיקתו של בית משפט זה מורה שתנאי מאסרם של אסירים מאיו"ש, המרצים עונשם בבתי כלא בישראל, צריכים להיות שווים לתנאי מאסרם של תושבי ישראל, בעוד שבכל הנוגע לקציבת עונשיהם של אסירים שנשפטו באיו"ש, אין הדבר כך. בניגוד למדיניות נשיא המדינה, כך נטען, נמנע המפקד הצבאי, כמעט באופן גורף, מלעשות שימוש בסמכותו לקציבת עונשיהם של אסירים כדוגמת העותר. עוד נטען, בהקשר הנדון, כי מצב עניינים זה, "אינו עומד בכללי התקינות המנהליים, נוגד את כבוד האדם... ומוביל לאפליה פסולה של העותר ואסירים אחרים כמותו". 6. אשר לטענת האפליה, נטען בעתירה כי, בניגוד למשיב, נשיא המדינה מחזיק בעמדה מקלה יותר ונוהג לקצוב עונשי מאסר עולם, כדבר שבשגרה, לגבי אסירים שנשפטו בבתי המשפט בישראל. עוד נטען, כי "רק במקרים נדירים שבנדירים מסרבים נשיאי ישראל לעשות שימוש בסמכות שניתנה להם בסעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה", בעוד שאין זה המצב בכל הנוגע לאסירים שנשפטו בבתי המשפט הצבאיים באיו"ש. נטען בנוסף, כי האפליה בקציבת העונשים אינה מתקיימת רק בין אסירים תושבי איו"ש לאסירים תושבי ישראל, אלא בין תושבי איו"ש בינם לבין עצמם, על פי המקום שבו נשפטו – בישראל או בבית המשפט הצבאי באזור. 7. בהתייחס לפן הפרוצדורלי הכרוך בנושא קציבת העונשים, נטען כי אף כאן מדובר באפליה אסורה. בעוד שבישראל ההמלצה לגורם המוסמך (קרי: לנשיא המדינה) ניתנת על ידי ועדת שחרורים מיוחדת, גוף מקצועי המתמחה בבקשות קציבה, הרי שבאזור מדובר בחוות הדעת של היועץ המשפטי, שהוא, לטענת העותר, "חלק מהזרוע השלטונית". לפיכך, מוסיף וטוען העותר, יש להקים באזור ועדה מקצועית מייעצת, שבראשה יעמוד שופט בדימוס, "ואשר סמכויותיה קבועות וברורות כמצב בישראל". בנוסף, יש צורך בקביעת אמות מידה ברורות לשם גיבוש ההמלצה לגורם המוסמך, כפי שנקבע בסעיף 29 לחוק שחרור על תנאי. 8. עוד נטען, כי סעיף 29 לחוק שחרור על תנאי קובע קריטריונים ברורים, גלויים ושוויוניים לבחינת בקשות הקציבה, בעוד שבאזור אין כל יכולת לדעת מהם הקריטריונים שהנחו את היועמ"ש במתן המלצתו, והאם "קריטריונים אלה מופעלים באופן אחיד". יתרה מזו, את המלצת הועדה זכאי האסיר לקבל לידיו, אם ידרוש זאת, בעוד שבאזור אין זכות מקבילה, כפי שעולה מתשובת היועמ"ש לעותר. בנוסף, אסירים כדוגמת העותר אינם יכולים להופיע בפני היועמ"ש ולזכות בייצוג משפטי חינם בהליכי הקציבה, בעוד שאסיר אשר נשפט בישראל יכול להופיע בפני ועדת השחרורים המיוחדת, גם אם אין מדובר כדבר שבשגרה, וניתנת לו האפשרות להיות מיוצג על ידי סנגור ציבורי. 9. לסיום, נטען כי קשה שלא להתרשם כי הטעמים שעמדו בבסיס החלטתו של המפקד הצבאי חורגים מהשיקולים המנויים בחוק. זאת, כאשר הטעם שניתן על ידי היועמ"ש, היינו: אי קבלת אחריות מצידו של העותר ואי הבעת חרטה על מעשיו, הוא שגוי מבחינה העובדתית. לאור האמור, סבור העותר כי לאחר תקופת מאסר של למעלה מ-27 שנים, הגיעה העת לקצוב את עונשו, על מנת "לזרוע ולו גרגיר של תקווה בלבו של העותר כי יום יבוא והוא יוכל לשוב לחברה כאדם חופשי". זאת, בעוד ש"הותרת עונשו של העותר ללא מועד שחרור מהווה גזירה קשה, בלתי אנושית ואכזרית, אשר אינה עומדת במבחני המידתיות". תגובת המשיבים לעתירה 10. לטענת המשיבים, ההחלטה שלא לקצוב את עונשו של העותר ניתנה כדין, והיא מצויה במתחם שיקול הדעת הרחב ביותר, הנתון למפקד הצבאי "בהחלטותיו בעניין חנינה או הקלה בעונש". עוד נטען, כי לא נפל פגם בהחלטה, המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. 11. אשר לעותר עצמו נמסר, כי הוא יליד 1963, תושב רמאללה, המרצה עונש של מאסר עולם, מיום 19.8.1988. העותר הורשע בבית המשפט הצבאי ברמאללה בעבירה של גרימת מוות בכוונה, לפי סעיף 51(א) לצו בדבר הוראות בטחון (יהודה ושומרון) (מס' 378), התש"ל-1970, המקביל לסעיף 209(א) לצו בדבר הוראות בטחון הנוכחי. זאת, בגין רציחתה של נערה ישראלית, באכזריות ובקור רוח, והצתת גופתה. עוד הובהר, כי לעותר עבר פלילי מכביד וזהו מאסרו הרביעי, כאשר גם בתקופת המאסר הוא נשפט והורשע בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה, בגין דקירת אסיר אחר. כמו כן, נמלט העותר מהכלא במהלך מאסרו, ונעצר רק בחלוף למעלה מ-3 שנים. עוד נטען, כי ממידע מודיעיני שהתקבל בעניינו של העותר עולה כי הוא היה מעורב בסכסוכים בכלא, שררה מתיחות בינו לבין אסירים אחרים, התנהגותו הייתה שלילית, ודווח על כוונות לפגיעה באחרים, לרבות החזקת דוקרנים. 12. לא נחזור על השתלשלות העניינים בהקשר לעותר, אשר תוארה גם בעתירה, ונדלג למועד הגשת הבקשה, ביום 17.5.2015, אל המשיב, לשם קציבת עונשו. נטען בתגובה, כי במסגרת הטיפול בבקשת הקציבה, נבחנו טענותיו של העותר והתקבלו התייחסויות לבקשה מטעם גורמים רלבנטיים שונים, כגון: שירות בתי הסוהר, משטרת ישראל, גורמי הביטחון, והתביעה הצבאית באיו"ש. 13. ההתייחסויות השונות, לרבות עמדת יועמ"ש איו"ש, הובאו בפני המפקד הצבאי, אשר שקל את הבקשה והחליט, ביום 19.9.2016, לדחותה (צילום מכתב נציג יועמ"ש איו"ש לב"כ העותר, אליו צורפה החלטת המפקד הצבאי מיום 19.9.2016, סומן כנספח ז' לתגובה; התכתבויות נוספות עם ב"כ העותר צורפו לתגובה, וסומנו כנספחים ח' ו-ט'). 14. לטענת המשיבים, סמכות החנינה וההקלה בעונש הנתונה למפקד הצבאי כוללת בחובה גם את סמכותו לקצוב את עונשם של מי שהורשעו ונגזר עליהם עונש מאסר עולם. זאת, למרות שאין התייחסות מפורשת בצו בדבר הוראות בטחון לנושא הקציבה. סמכות החנינה וההקלה בעונש היא סמכות ריבונית, והיא נתונה בישראל לנשיא המדינה, ובאיו"ש – למפקד הצבאי, בהיותו "חליף הריבון" בשטח. עוד נטען, כי היקף ההתערבות השיפוטית בהחלטה בנושא חנינה או הקלה בעונש הוא מצומצם ביותר, וכן הדבר לגבי החלטה באשר לקציבת עונשו של אסיר עולם. זאת, מאחר שמדובר בסמכות ייחודית המבוססת על מידת "החסד והרחמים", ואין עסקינן בהחלטה מנהלית רגילה. המשיבים טוענים, כי התערבותו של בית המשפט בהחלטות מעין אלה "תוגבל בעיקר לאותם מקרים נדירים וקיצוניים בהם יוכח שההחלטה התקבלה עקב תרמית חמורה, עקב שחיתות בקבלת ההחלטה, או בחוסר סמכות". 15. אשר להליך הקציבה בפני מפקד כוחות צה"ל באזור, נטען כי מדובר בהליך מוסדר, "בדומה להליך הפניה לנשיא המדינה בישראל בבקשה לחנינה או להקלה בעונש". ראשיתו של הליך זה הוא בפניה של האסיר אל מפקד כוחות צה"ל באיו"ש, ישירות או באמצעות לשכת יועמ"ש איו"ש. הבקשה מועברת להמלצתו של יועמ"ש איו"ש, אשר טרם גיבושה הוא שוקד על איסוף התשתית העובדתית, לצורך בחינת מסוכנותו של האסיר; התנהגותו במהלך מאסרו; חומרת העבירה ונסיבותיה; וכן נסיבותיו האישיות של האסיר. כמו כן, מתבקשות התייחסויות של גורמים שונים, כמו: משטרת ישראל, התביעה הצבאית באיו"ש, שירות הבטחון הכללי, ושירות בתי הסוהר. בבוא המפקד הצבאי לשקול בקשתו של אסיר לחנינה, הקלה בעונש או קציבת עונשו, הוא שוקל שיקולים שונים, וביניהם: טיב העבירה, נסיבות ביצועה, תוצאותיה, ונסיבותיו האישיות של האסיר, "שיקולים הדומים לשיקולים שנדרשת ועדת השחרורים המיוחדת המגבשת המלצות לנשיא המדינה בנוגע לקציבת עונשי מאסר עולם בישראל". עוד נמסר, כי שיקולים אלה נלקחים בחשבון גם בעת ניסוח ההמלצה מטעם יועמ"ש איו"ש, המופנית אל המפקד הצבאי. 16. במקרה דנן, כך נטען, המפקד הצבאי בחן את טיעוניו השונים של העותר, ובין היתר נתן דעתו לטענת העותר כי הוא מביע חרטה וצער עמוקים על המעשה; כי הוא ביצע את העבירה ברגע של תסכול וייאוש תחת השפעת אלכוהול; וכי מאז דחיית בקשתו הקודמת חל בו שינוי חיובי ביותר. כמו כן, נלקחו בחשבון נסיבותיו האישיות של העותר, ותקופת המאסר הארוכה אותה הוא ריצה עד כה. מנגד, שקל המפקד הצבאי את חומרת העבירה ונסיבותיה האכזריות; את מסוכנותו של העותר; את השיקול בדבר הרתעת הרבים; ואת חוות דעת גורמי הטיפול, מהן עולה כי העותר לא לקח אחריות מלאה על מעשיו. לאחר שקילת מכלול השיקולים הרלבנטיים, החליט המפקד הצבאי לדחות את בקשת הקציבה, ובכך לא נפל כל פגם. 17. בהתייחס לטענה, לפיה קיימת "מדיניות" של דחיית בקשות לקציבת עונשיהם של אסירי עולם, נטען כי כל החלטה בעניין חנינה או קציבת העונש היא החלטה אינדיבידואלית, אשר נגזרת מנסיבותיו הפרטניות של כל אסיר ואסיר, ולכן אין ללמוד מהחלטות שונות שהתקבלו על קיומה של "מדיניות" זו או אחרת. בנוסף, הוצגו על ידי המשיבים נתונים לגבי קציבת עונשיהם של 3 אסירי עולם, מתוך 24 בקשות שהוגשו בשבע השנים האחרונות. עוד נמסר, כי בעשורים האחרונים שוחררו אסירי עולם רבים שנדונו בבתי המשפט הצבאיים, במסגרת מחוות מדיניות ו"עסקאות" שונות. בתגובתם לעתירה מבקשים המשיבים לדחות את טענת האפליה שהועלתה על ידי העותר, שכן קיימת הבחנה מותרת בין אסירי עולם שנשפטו בבתי המשפט הצבאיים לבין אסירי עולם שנשפטו בישראל, בשים לב למערכת הדינים השונה החלה בעניינם. 18. עם זאת, ולנוכח המלצתו של בית המשפט המחוזי, אשר דן בעתירתו של העותר, כי "מן הראוי להקים באזור ועדה בהרכב ובסמכויות דומות, ככל האפשר, לועדה שהחלטתה היא נושא העתירה (הכוונה לועדת השחרורים המיוחדת – א.ש.)", נערכה עבודת מטה לבחינת הסוגיה. בעקבות אותה עבודת מטה, הוחלט להקים ועדה ממליצה לקציבת עונשי מאסר עולם באזור. בהתאם לכך, גיבש יועמ"ש איו"ש טיוטת תיקון לתחיקת הבטחון בנושא, אשר הועברה להתייחסות הגורמים הרלבנטיים. 19. בלא קשר לעבודת מטה זו, סבורים המשיבים כי יש לדחות את העתירה דנן, ככל שהיא מופנית אל המפקד הצבאי. עוד נטען, כי יש לדחות גם את העתירה המכוונת כלפי יועמ"ש איו"ש, שכן המלצתו היא בגדר "חוות דעת משפטית פנימית", שאינה מחוייבת בגילוי על פי דין. נטען, בהקשר זה, כי מדובר בחוות דעת ממליצה, אשר נסמכת על עמדות הגורמים הרלבנטיים, שעיקריה הובאו במכתב התשובה אל ב"כ העותר. כמו כן, מבקשים המשיבים לדחות את הטענה בדבר זכותם של אסירי העולם לייצוג מטעם הסנגוריה הציבורית, שכן זכות זו אינה מעוגנת בתחיקת הביטחון באזור, מה גם שהעותר היה מיוצג על ידי עורך דין בפניותיו אל המפקד הצבאי ולבית משפט זה. 20. סיכומו של דבר, התבקשנו לדחות את העתירה על כל חלקיה. הדיון בעתירה 21. בדיון שהתקיים בעתירה חזרה ב"כ העותר, עו"ד מיכל פומרנץ, על עיקרי הטיעונים שהועלו במסגרת כתב העתירה. עו"ד פומרנץ טענה, כי המשיבים אינם עושים הבחנה בין סמכות ההקלה בעונש לבין נושא קציבת העונש לאסירי עולם. שעה שמדובר בהקלה בעונש הרי שהיא באה מתוך שיקולי חסד ורחמים, ולא כן כאשר מדובר בקציבת עונש לאסירי עולם. עוד נטען, כי במרבית המקרים בישראל נקצב עונשם של אסירי העולם, ולאחר הדיון הוצגו 7 דוגמאות של אסירי עולם, אשר ביצעו מעשי רצח אכזריים וחמורים במיוחד, שעונשם נקצב על ידי נשיא המדינה. עו"ד פומרנץ מברכת, כמובן, על הכוונה להסדיר את נושא הועדה המייעצת בתחיקת הבטחון, אך תוהה מדוע נבחן הדבר בחלוף כחמש שנים, מאז ניתנה המלצת בית המשפט המחוזי בעניין זה. עו"ד פומרנץ הוסיפה וטענה, כי גם אם אין מדובר בזכות מוקנית של אסיר העולם לקציבת עונשו, הרי שבאופן בו מפרש המשיב את סמכותו, מדובר בקציבת עונש במקרים חריגים בלבד. גישה זו, כך נטען, גורמת לפגיעה קשה בזכויותיו של האסיר ומהווה כלפיו יחס בלתי אנושי. עוד נטען, כי שיקולי ההרתעה, להם נתן המשיב משקל לצורך דחיית הבקשה, אינם ראויים להישקל במסגרת קציבת העונש. 22. ב"כ המשיב, עו"ד עמרי אפשטיין, חזר על עמדתו לפיה יש לדחות את העתירה בהעדר עילה לקבלתה. לשיטתו של עו"ד אפשטיין, נושא קציבת העונש לאסירי עולם, כמו גם הקלה בעונש או חנינה, חוסים תחת "מידת החסד והרחמים". עוד נטען, כי אין לאסיר זכות קנויה לשחרור מוקדם, והדברים נכונים גם לגבי אסירי עולם המבקשים את קציבת עונשם. החלטות בנושא קציבה, הקלה וחנינה, הן החלטות אינדיווידואליות המתבססות על שיקולים פרטניים, ואין מקום להשוות בין מקרה אחד למשנהו. אשר לשיקוליו של המשיב לקציבת העונש, נטען כי מדובר באותם שיקולים הנשקלים על ידי ועדת השחרורים המיוחדת, בכפוף למצב הביטחוני המיוחד לאזור. כך גם נעשה בעניינו של העותר, כאשר לפי חוות דעת גורמי הטיפול הוא אינו לוקח אחריות מלאה על מעשה הרצח האכזרי שביצע, שלאחריו גם נעשתה התעללות בגופה. נטען בנוסף, כי קיימת הבחנה בין מי שנשפט באזור לבין מי שנשפט בישראל ואין ללמוד, בהכרח, מעניינו של האחד לגבי השני. אשר לכוונה להקים ועדה מייעצת אשר תמליץ למפקד הצבאי, כדוגמת ועדת השחרורים המיוחדת, הוכנה טיוטת תיקון לתחיקת הבטחון, בסיומה של עבודת מטה שנערכה בנושא, אך בשלב זה עדיין מוקדם להיכנס לפרטי ההצעה. יצוין, כי לשאלת בית המשפט, אישר עו"ד אפשטיין כי העותר מוגדר כאסיר פלילי ולא בטחוני. דיון והכרעה חנינה והקלה בעונש – התשתית הנורמטיבית 23. סעיף 184 לצו בדבר הוראות בטחון מגדיר את סמכותו של מפקד כוחות צה"ל באזור "להקל על תנאי" בעונשו של מי שנידון בידי בית משפט צבאי, "או לחון אותו על תנאי". סמכות זו מקבילה לסמכותו של נשיא המדינה בהתאם לסעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה, הקובע לאמור: "(ב) לנשיא המדינה נתונה הסמכות לחון עבריינים ולהקל בעונשים על ידי הפחתתם או המרתם". מאחר שמדובר, כאמור, בסמכות דומה, נעמוד בקצרה על מהותה של סמכות החנינה, כעולה מפסיקתו של בית משפט זה. כפי שציין השופט (כתוארו אז) מ' חשין בבג"צ 706/94 רונן נ' שר החינוך והתרבות, פ"ד נג(5) 389, (1999) (להלן: עניין רונן): "סמכותו של הנשיא לחון עבריינים או להקל בעונשים הינה סמכות יחידה ומיוחדת בתחום הממשל והמינהל, שמורה היא לנשיא המדינה '... משום שרואים אותו כשומר החסד, הדוחה בנדיבות - ליבו את מידת הדין מפני מידת הרחמים, והדואג דאגות אנוש בשעות צרה ומצוקה, שבתי המשפט אינם מוסמכים או אינם מסוגלים לדאוג' (ח' ה' כהן המשפט (תשנ"ב) בעמ' 296)" (וראו גם דברי השופט ש' אגרנט בבג"צ 177/50 ראובן נ' יו"ר וחברי המועצה המשפטית, פ"ד ה 737, 747 (1951), ובד"נ 13/60 היועץ המשפטי לממשלה נ' מתאנה, פ"ד טז 430, 445 (1962)). מאחר ששיקולי הנשיא, בהעניקו חנינה או הקלה בעונש, הם בעיקרו של דבר, שיקולי חסד ורחמים, אין להחיל על החלטות הנשיא בנושא זה את כללי המשפט המנהלי הרגילים, אלא שיש להחיל על מעשי החנינה כללי משפט מיוחדים. כך, וכפי שנקבע בבג"צ 4/17 סיבוני נ' שרת המשפטים (29.5.2017) (להלן: עניין סיבוני) "אפילו פעל הנשיא על פי עצה מוטעית או טעה הנשיא עצמו בשיקול דעתו, אין בכך כדי לפגום בתוקפה המשפטי של החלטתו, ובית משפט זה אינו יושב בערעור על החלטותיו" (שם, בפסקה 7, וראו גם, בג"צ 783/77 ברזילי נ' ראש ממשלת ישראל, פ"ד לא(3) 671, 972 (1977)). הלכה זו עומדת בעינה, בין אם מדובר בתקיפה ישירה של החלטת הנשיא ובין אם בתקיפה עקיפה, המכוונת כלפי הגורמים המינהליים המעורבים בהליך החנינה (בג"צ 6724/08 צרצור נ' שר המשפטים (2.12.2008)). עם זאת, וכפי שנקבע בעניין רונן, ניתן להפעיל ביקורת שיפוטית על החלטת החנינה של הנשיא, ככל שהיא מבוססת על מעשי מרמה או הטעייה, שכן: "מעשי חנינה כמוהם ככל מעשי ממשל ומינהל; ומה אחרונים ניתנים הם לביטול אם רמייה או הטעייה הביאו אותם לעולם, כן יהא דינם של ראשונים... מירמה תפגום במעשי הנשיא ובהחלטותיו כשם שפוגמת היא בכל מעשי ממשל ומינהל אחרים..." (שם, בעמ' 417). 24. כאמור, שיקול דעתו של הנשיא, בבואו לדון בבקשת חנינה או הקלה בעונש, הוא רחב ביותר, והלכה היא כי סמכות זו "מופעלת באופן אינדיבידואלי ובשים לב לנסיבותיו האישיות של המבקש, למעשה שביצע, ולנתונים קונקרטיים נוספים" (עניין סיבוני בפסקה 8). מאחר שמדובר בבחינה אינדיבידואלית של הבקשה, כאשר ההחלטה מתקבלת בהתאם לשיקול דעתו הרחב של הנשיא, על בסיס שיקולי חסד ורחמים, מקובל על הכל כי אין לאסיר זכות מוקנית להקלה בעונש (בג"צ 7044/97 זהרה נ' ראש המטה הכללי (18.12.1997)). בנסיבות אלה, לא תתקבל טענת אפליה של אסיר אחד לעומת אסירים אחרים, גם אם באותה תקופה נהג הנשיא לקצוב עונשי מאסר עולם ל-24 שנות מאסר (בג"צ 2096/99 גור נ' נציג שירות בתי הסוהר (27.5.1999) (להלן: עניין גור). קציבת עונש לאסירי עולם – התשתית הנורמטיבית 25. עד לחקיקתו של חוק שחרור על תנאי בשנת 2001, שבו התייחסות מפורשת לקציבת עונשיהם של אסירי עולם, נתפס נושא קציבת העונשים כנגזרת של סמכות ההקלה בעונש. במסגרת החוק, בסעיף 33(א), נקבע הרכבה של ועדת שחרורים מיוחדת שתפקידה לדון בבקשות לקציבת עונשים לאסירי עולם, ולהעביר את המלצתה אל נשיא המדינה (סעיף 29 לחוק). כפי שהובהר ברע"ב 10412/07 נג'מי נ' ועדת השחרורים מיוחדת (22.3.2010) (להלן: עניין נג'מי), התכלית העיקרית של סעיף 29 לחוק היא, "הבטחת פעילותה השוויונית, האחידה והיעילה של וועדת השחרורים המיוחדת, בבואה לשקול האם להמליץ לנשיא המדינה להקל בעונשו של אסיר עולם ולהמירו במאסר קצוב. פעולה ברוח תכלית זו מבטיחה את התקיימותה, הן להלכה והן למעשה, של מדיניות המלצה קוהרנטית, ברורה ושוויונית בעניינו של כל אסיר עולם" (שם, בפסקה 13). ואכן, בדברי ההסבר להצעת החוק נאמר, כי: "מוצע להקים ועדת שחרורים מיוחדת שתשמש גוף ממליץ לנשיא המדינה לעניין קציבת עונשם של אסירי עולם. ועדה זו תדון גם בכל הקשור לשחרורם של אסירי עולם, כמוצע בחוק. הטעם להקמת הועדה המיוחדת הוא המורכבות והרגישות הציבורית הכרוכים בשחרורם של אסירי עולם והצורך לקבוע מדיניות שתסתמך על תבחינים גלויים, אחידים ושוויוניים" (ה"ח 2979, 518, 541). ברוח זו, נקבע בסעיף 29(א) לחוק שחרור על תנאי "ציר כרונולוגי ברור וקשיח החל בעניינו של כל אסיר שנידון למאסר עולם. ראשיתו של הציר ביום נשיאת מאסר העולם, המשכו לאחר שבע שנים – אז קמה זכותו של האסיר להגיש את בקשתו לקציבת העונש – וסיומו בהגדרת רף מינימאלי של 30 שנים עבור מאסר עולם שנקצב" (עניין נג'מי בפסקה 13). לא למותר הוא להזכיר, בהקשר זה, את סעיף 29(ד) לחוק, הקובע לאמור: "(ד) לשם גיבוש המלצתה לנשיא המדינה בשאלה האם לקצוב עונש מאסר עולם של אסיר ולאיזו תקופה, תשקול ועדת שחרורים מיוחדת שיקולים עונשיים המתייחסים לטיב העבירה, לנסיבות ביצועה ולתוצאותיה, וכן לנסיבותיו האישיות של האסיר. ועדת שחרורים מיוחדת רשאית, במקרים חריגים, לאפשר לאסיר לטעון את טענותיו לפניה, לשם גיבוש המלצתה כאמור". אשר להיקף התערבותו של בית המשפט בשיקול דעתו של הנשיא בקציבת העונש לאסירי עולם, מדובר בביקורת שיפוטית מצומצמת ביותר, שכן בדומה לסמכות החנינה וההקלה בעונש, אף סמכות הקציבה "כל-כולה, כאמור, סמכות שברחמים ובחסד ואשר יכול ותכלול התייחסות למנעד רחב של שיקולים" (בג"צ 9631/07 כץ נ' נשיא המדינה (14.4.2008) בפסקה 17 (להלן: עניין כץ). יצוין, כי באותה פרשה (עניין כץ) נטען על ידי העותרים כי בעניין גור נקצב עונשו של מי שביצע רצח אכזרי של ילד ל-45 שנים, בעוד שבמקרה נשוא העתירה מדובר בקציבה ל-30 שנים בלבד, דבר המעיד "על אי-סבירות החלטתו של הנשיא". בדחותו טענה זו, הבהיר בית משפט זה בעניין כץ, כי: "סמכות החנינה וההקלה בעונש המסורה לנשיא מופעלת באופן אינדיבידואלי ובשים לב לנסיבותיו האישיות של מבקש ההקלה, למעשה שביצע ולנתונים קונקרטיים נוספים. בנסיבות אלה, ונוכח מהותה המיוחדת של סמכות הנשיא והיקפה המוגבל של הביקורת השיפוטית עליה עמדנו לעיל, אין בעובדה כי עונשו של אסיר פלוני נקצב לתקופה ארוכה יותר מזו שנקצבה לאלמוני, כדי לבסס עילת התערבות בהחלטת הנשיא" (שם, בפסקה 18). 26. כשם שהביקורת השיפוטית על החלטותיו של נשיא המדינה, בעניינים של חנינה, הקלה או קציבת העונש, היא מצומצמת ביותר, גם היקף ההתערבות בהחלטות ועדת השחרורים, לרבות ועדת השחרורים המיוחדת, מצומצמת היא. כפי שנקבע ברע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' גנאמה (20.7.2009): "ועדת השחרורים הינה גוף מעין-שיפוטי, והביקורת השיפוטית על החלטותיה מוגבלת לתחומי ההתערבות המוכרים של בית המשפט בהחלטותיהם של גופים מעין-שיפוטיים. נקודת המוצא הינה, כי שיקול-הדעת המסור לוועדת השחרורים הוא רחב, ובידיה המומחיות, המיומנות, והאחריות המקצועית בעניינים המצויים בגדר סמכותה על-פי חוק. לפיכך, בית המשפט יתערב בהחלטותיה של ועדת השחרורים רק במקרים קיצוניים, בהם השתכנע כי נפל בהחלטתה פגם משפטי מהותי בהתאם לאחת העילות המוכרות במשפט הציבורי" (שם, בפסקה 36 לחוות דעתה של השופטת א' פרוקצ'יה). אשר לשיקול דעתה של ועדת השחרורים המיוחדת, נדחתה הטענה כי הועדה לא תמליץ על קציבת עונש מאסר לאסירי עולם, "רק במקרים חריגים וקשים במיוחד" (רע"ב 8538/17 בשיר נ' ועדת השחרורים המיוחדת במושבה ליד כלא מעשיהו (20.12.2017), ונקבע כי יש לבחון כל מקרה לגופו על יסוד העיקרון, כי: "אדם שנגזר דינו למאסר עולם ניטלה ממנו, בצו החברה, חירותו עד אחרון ימיו. ואם נמסרה לנשיא-המדינה הסמכות לשנות מתוצאתו של עקרון זה, בדרך של חנינה או קציבת העונש, היה זה אך משום ההכרה כי בהתקיים הנסיבות המתאימות, עשויה מידת הרחמים לגבור על מידת הדין" (רע"ב 433/07 הוכברג נ' שירות בתי הסוהר (2.12.2007)). 27. להשלמת התמונה נציין, כי לאחר קציבת עונשו של אסיר העולם מוסמכת ועדת השחרורים המיוחדת לשחרר את אותו אסיר על תנאי, מנשיאת יתרת תקופת המאסר, לאחר שנשא לפחות שני שליש מהתקופה שנקצבה (סעיף 5 לחוק). שיקולי ועדת השחרורים להורות על שחרור אסיר על תנאי פורטו בסעיף 9 לחוק, וכאשר מדובר בשחרור על תנאי של אסיר עולם, נקבע בסעיף 10(ב) לחוק, כי: "ועדת שחרורים מיוחדת, בבואה להחליט בעניין שחרור על-תנאי של אסיר עולם, תשקול, נוסף על שיקולים אחרים האמורים בחוק זה, האם חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה" (ראו, בהקשר זה, רע"ב 4937/14 אלבזיאן נ' היועץ המשפטי לממשלה (8.9.2014); רע"ב 3793/17 אוולד נ' מדינת ישראל (7.1.2018)). ומן הכלל אל הפרט 28. כפי שהובהר לעיל, אין בתחיקת הבטחון הוראות מיוחדות לעניין קציבת עונשים לאסירי עולם, אשר נשפטו בבתי המשפט הצבאיים, ועל כן יש להחיל עליהם את ההוראות הנוגעות להקלה בעונש, בהתאם לסעיף 184 לצו בדבר הוראות בטחון. לנוכח היקף ההתערבות המצומצם בשיקול דעתו של נשיא המדינה בישראל, ושל המפקד הצבאי באיו"ש, בשאלות של חנינה והקלה בעונש, לא ראיתי כל בסיס להתערבותנו בהחלטתו של המפקד הצבאי בנידון דידן. בחינת הבקשה לקציבת העונש היא אינדיבידואלית בהתייחס למעשה ולנסיבותיו של העושה, ולנוכח חומרת עבירת הרצח המיוחסת לעותר ומידת האכזריות הגלומה בה, לרבות השחתת הגופה לאחר הרצח הנתעב, וחרף נסיבותיו האישיות של העותר, אין לומר כי נפל פגם בהחלטתו של המפקד הצבאי, המצדיק התערבות. יצוין, כי המפקד הצבאי רשאי היה ליתן משקל, בבואו לקבל את החלטתו, לעמדת הגורמים המקצועיים, ממנה עולה כי אין מדובר בקבלת אחריות מלאה מצידו של העותר על מעשיו, ובאותה מידה היה רשאי להתחשב במצב הבטחוני השורר באיו"ש, ולהשלכות קציבת העונש על מצב זה. מן הראוי להוסיף, בהקשר זה, כי אין בנתונים הסטטיסטיים לגבי קציבת עונשיהם של אסירי עולם אחרים, כדי להשפיע על התוצאה בעתירה זו, מאחר שאין ללמוד, בהכרח, ממקרה אחד למשנהו, שכן הבחינה צריכה להתייחס באופן פרטני לכל אסיר ואסיר, בהתאם לנסיבותיו המיוחדות. על כן, יש לדחות את טענת האפליה ביחס לאסירי עולם אחרים שנשפטו בבתי המשפט באיו"ש, כמו גם לגבי אסירי עולם שנשפטו בבתי המשפט בישראל. אשר לקבוצת אסירים אחרונה זו, יש להזכיר כי מדובר במערכת דינים שונה, ויודגש כי אף בעניינה של קבוצה זו נקבע בפסיקתו של בית משפט זה, כי אין לה זכות קנויה לקציבת העונש, ונדחתה הטענה כי הימנעות מקציבה שמורה רק "למקרים חריגים וקשים במיוחד". אשר לעתירה המכוונת כלפי היועץ המשפטי לאיו"ש, יובהר כי בהעדר נוהלים ברורים לגבי הטיפול בבקשות לקציבת עונשים, יש לראות את חוות דעתו של היועמ"ש אל המפקד הצבאי כמסמך פנימי שאינו מחויב בגילוי. עם זאת, נמסר לנו כי עיקרי חוות הדעת הובאה לידיעתו של העותר, וכן הדבר לגבי שיקוליו של המפקד הצבאי בדחותו את הבקשה לקציבת העונש. 29. לאור האמור, אציע לחבריי לדחות את העתירה על כל חלקיה, ללא עשיית צו להוצאות. טרם חתימה 30. לא נוכל לסיים את דברינו, מבלי להתייחס לכוונה להקים "ועדה ממליצה לקציבת עונשי מאסר עולם באזור", כאמור בסעיף 58 לתגובת המשיבים. יש לברך על צעד זה ונראה כי ראוי לקדמו במהרה, תוך התאמת החקיקה, ככל האפשר, להסדרים הקיימים בחוק שחרור על תנאי, בדגש על הרכבה של הועדה המייעצת וסמכויותיה. ש ו פ ט (בדימ') השופט י' אלרון: 1. עיינתי בחוות דעתו המפורטת והמנומקת של חברי השופט א' שהם, ואני מסכים לתוצאה האמורה בה. לצד זאת, אבקש להוסיף דברים בעניין הסעד של ביטול החלטת המפקד הצבאי שלא לקצוב את עונש מאסר העולם שנגזר על העותר – הוא הסעד העיקרי המבוקש בעתירה. לטעמי, דינו של סעד זה להידחות, ולו בשל סבירותה של ההחלטה, אשר ניתנה כדין ובסמכות, מבלי שנפל בה כל פגם המצדיק את ביטולה. 2. העותר הורשע על פי הודאתו בכך שגרם בכוונה למותה של הנערה זיוה גולדובסקי ז"ל (להלן: המנוחה), חודש לפני יום הולדתה ה-18. כעולה מכתב האישום ומהעובדות המתוארות בגזר דינו של בית המשפט הצבאי ברמאללה מיום 7.9.1989, ביום 10.8.1988 הגיעה המנוחה, אשר היתה לה היכרות מוקדמת עם העותר, לביתו באל-בירה. השניים יצאו לטיול רגלי באזור המטעים הסמוך לעיר, תוך ששוחחו ביניהם. במהלך שיחתם, הטיח העותר במנוחה את חשדו לפיו היא משתפת פעולה עם השלטונות, ודרש ממנה להשיג עבורו אקדח. משסירבה לדרישתו, התנפל העותר על המנוחה, אחז בגרונה וחנק אותה למוות. לאחר שצנחה ארצה, הטיח העותר בראשה של המנוחה אבן אשר גרמה לשבר בגולגולתה. לאחר מכן, הביט העותר בשלווה על דמה הניגר של המנוחה, תוך כדי עישון סיגריה. בהמשך, זימן העותר את חברו ויחד הם גררו את גופת המנוחה על הקרקע, התעללו בה ושרפו אותה. גופתה של המנוחה נמצאה באזור התעשייה של אל-בירה. 3. בגזר הדין הדגיש בית המשפט את חומרת מעשיו של העותר כדלקמן: "קשה שלא להזדעזע מקור הרוח שבו בוצע הרצח, מהאדישות של הנאשם [העותר – י' א'] בעת שהמנוחה גססה, ומהתנהגותו האכזרית והמרושעת. הדעת מתקשה למצוא הסבר לשאלה כיצד יכול בן אנוש לגלות מידה כזו של רוע לב, אטימות ואכזריות אפילו כלפי אויב. על אחת כמה וכמה שקשה להבין זאת כאשר מדובר בנערה צעירה וחסרת הגנה שלנה בצל קורתו. ... מדובר באחד המקרים האכזריים שנדונו בבית משפט זה". בשל מעשיו של העותר גזר עליו בית המשפט עונש של מאסר עולם, אותו החל לרצות ביום 19.8.1988. 4. ראוי להזכיר עוד, ברקע להחלטתו של המפקד הצבאי, כי כפי שציין בית המשפט בגזר דינו, לעותר "עבר פלילי עשיר ומגוון", הכולל הרשעות בעבירות רכוש, עבירות אלימות ועבירות נוספות, אשר בגינן ריצה מאסרים קודמים. כמו כן, כעולה מתגובת המשיבים, במהלך מאסרו הנוכחי נשפט והורשע העותר בעבירה של גרימת חבלה בכוונה מחמירה בגין דקירת אסיר אחר, והושת עליו עונש של 3 שנות מאסר לריצוי בפועל. בנוסף, נשפט העותר והורשע בשל הימלטותו ממאסר ונדון לעונש של 8 חודשי מאסר נוספים. 5. לשונו המפורשת של סעיף 184(א) לצו בדבר הוראות ביטחון [נוסח משולב] (יהודה ושומרון) (מס' 1651), התש"ע-2009, מורה כי סמכות המפקד הצבאי להקל בעונשו של מי שנדון בבית משפט צבאי, או לחון אותו על תנאי, היא סמכות שברשות. כפי שציין חברי השופט א' שהם, היקף ההתערבות של בית משפט זה בשיקול דעתו של המפקד הצבאי בהחלטותיו בבקשות חנינה והקלה בעונש הוא מצומצם. נמצאנו למדים, כי בהחלטתו בעניין "בקשה למתן חנינה" אשר הגיש העותר, באמצעות באי-כוחו, ביום 17.5.2015, רשאי היה המפקד הצבאי להקל בעונשו של העותר או לחון אותו, וזאת לאחר ששקל את מכלול השיקולים הרלוונטיים לבקשה. בגדר החלטתו מיום 19.9.2016, בחר המפקד הצבאי שלא לעשות שימוש בסמכותו זו, שכן סבר כי מקרהו של העותר אינו נמנה בגדר המקרים החריגים במיוחד שבהם יש הצדקה להעניק חנינה או הקלה בעונש. 6. כעולה מהנספחים אשר צורפו לעתירה, שקל המפקד הצבאי, בעניינו של העותר, את החרטה והצער שהביע העותר על המעשה, את השינוי שחל לטובה בהתנהגותו במאסר, ואת טענתו לפיה "ביצע את העבירה ברגע של תסכול וייאוש ותחת השפעת אלכוהול". מנגד, שקל המפקד הצבאי לחובתו של העותר את חומרת מעשיו כאשר נטל באכזריות רבה את נשמתה של המנוחה, צפה בה מתבוססת בדמה בשוויון נפש, והתעלל בגופתה בקור רוח, כמתואר לעיל. כן שקל המפקד הצבאי את מסוכנותו של העותר, הנלמדת מהעבירה שהורשע בה ומעברו הפלילי (ראו לעניין זה האמור בחוות דעת של השב"ס מיום 6.10.2008, אשר צורפה כנספח א' לעתירה, באשר ל"סיכונים פוטנציאליים בהתנהגותו"). כמו כן, שקל המפקד הצבאי את המידע המודיעיני שהצטבר בעניינו של העותר, ובין היתר העובדה שהיה מעורב בסכסוכים בכלא, ודווח על כוונות לפגוע באחרים. עוד נשקלה עמדת הגורמים המקצועיים, לפיה העותר "לא לקח אחריות מלאה על המעשה על אף החרטה והאמפתיה שהביע כלפי הקרבן" (כאמור בסעיף 2 לחוות דעתו של יועמ"ש איו"ש מיום 15.11.2016; ראה גם דו"ח סוציאלי לוועדת קציבה מיום 15.1.2013 אשר צורף כחלק מנספח ו' לעתירה). לבסוף שקל המפקד הצבאי שיקולי ביטחון והגנה על שלום הציבור, בכלל זה שיקולי הרתעת הרבים מפני ביצוע עבירות דומות. 7. לנוכח שקילת כל השיקולים הרלוונטיים בעניינו של העותר, כפי שפורטו בהחלטה ובחוות דעת יועמ"ש איו"ש אשר נלוו אליה, וכפי שתוארו לעיל, דעתי היא כי החלטתו של המפקד הצבאי היא סבירה, ואין להתערב בה. אשר על כן, בניגוד לטענות העותר, אני סבור כי החלטת המפקד הצבאי נתקבלה כדין ובסמכות, היא מצויה בגדרי שיקול הדעת המוקנה למפקד הצבאי בעניין חנינה או הקלה בעונש, ולא עלה בידי העותר להראות כי נפל בה כל פגם אשר מצדיק את התערבותו של בית משפט זה. די בכך, לטעמי, כדי לדחות את הסעד הראשי המבוקש בעתירה. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: הנני מצטרף לחוות דעתו של חברי, השופט א' שהם, ולהערותיו של חברי, השופט י' אלרון. חוות הדעת הראשונה הציגה מענה משפטי כללי לסוגיה שהתעוררה, ואילו השנייה שמה דגש בהיבטים הקונקרטיים של המקרה. הבחינה הספציפית מהווה אף היא חלק מהכללים הרלוונטיים. אוסיף שלוש הערות קצרות. אחת, יש משקל לכך שבמהלך מאסרו נמלט העותר מבית הסוהר לתקופה של שלוש שנים, ונדון לעונש מאסר בן שמונה חודשים עקב כך. שנייה, לנוכח זהות הגורם המחליט וטיב ההחלטה – הלכה מושרשת היא כי היקף ההתערבות של בית המשפט הגבוה לצדק מצומצם. שלישית, אין בפסק דין זה לסגור דלת בפני העותר לגבי אפשרות קציבת עונשו בעתיד. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט (בדימ') א' שהם. ניתן היום, ‏כ"ד באלול התשע"ח (‏4.9.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט (בדימ') ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 17020250_I10.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, supreme.court.gov.il