אשר נוף נ. מדינת ישראל - לשכת פקיד הסדר מקרקעין

2 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 20222-12-24 לפני: כבוד השופט דוד מינץ כבוד השופט חאלד כבוב כבוד השופטת רות רונן המערער: אשר נוף נגד המשיבים: 1. מדינת ישראל - לשכת פקיד הסדר מקרקעין 2. טלי נוף 3. עזבון המנוח שמואל נוף ז"ל 4. גאולה נוף 5. עזבון המנוחה יפה נוף בר ז"ל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' דאוד) בת"א 54743-10-23 שניתנה ביום 05.11.2024 בשם המערער: בעצמו פסק-דין השופט חאלד כבוב: ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט מ' דאוד) בת"א 54743-10-23 שניתנה ביום 05.11.2024, בגדרה סולקה תביעתו של המערער על הסף. נקבע, כי דין התביעה נגד משיבים 5-2 להידחות מחמת מעשה בית דין; וכפועל יוצא מכך, דין התביעה נגד משיב 1 להידחות גם היא. רקע והעובדות הצריכות לעניין המערער מסוכסך מזה שנים עם משיבים 5-2, בני משפחתו, ובגין כך התנהלו בין הצדדים הליכים משפטיים רבים, בערכאות השונות – שעיקרם פורט במסגרת פסק דינו של בית משפט קמא. משיבה 2 היא אחותו של המערער (להלן: האחות), והיא הבעלים הרשום של 2/6 מבניין בן 3 קומות, שהיה ידוע כחלקה 519 בגוש 10809 (כיום ידוע כחלקה 23 בגוש 12522) ברחוב בלפור 39 בחיפה (להלן: הבניין). משיבים 3 ו-4 הם אביהם ואימם של המערער והאחות (להלן, בהתאמה: האב ו-האם); ומשיב 5 הוא עזבון אחותו הנוספת של המערער (להלן: עזבון האחות), והוא בעליו הרשום של דירה ברח' בר גיורא 22 בחיפה, שהייתה ידועה כתת חלקה 6 בחלקה 518 בגוש 10809 (כיום תת חלקה 6 בחלקה 22 בגוש 12522); (להלן: הדירה)). החשוב לעניינו הוא הסכם הפשרה שנחתם בשנת 1988 בין המערער לבין האב והאם (להלן: הסכם הפשרה), אשר קיבל תוקף של פסק דין ביום 24.10.1988; ובמסגרתו הוסכם, בין היתר, כי האב יעביר למערער, ללא תמורה, 2/6 מזכויותיו בבניין. כן הוסכם, כי בעת שהדבר יתאפשר מבחינה משפטית, יירשם הבניין כבית משותף והדירה האמצעית בבניין תירשם על שם המערער, חלף אותן 2/6 מן הזכויות בבניין, וכי לא תירשמנה הצמדות לדירות. בסיומו של הליך הסדר הזכויות בבניין, נרשמו על שם המערער 2/6 מהזכויות בבניין, בהתאם להסכם הפשרה והוראותיו. בשנת 2005, העביר האב את יתר זכויותיו בבניין, ללא תמורה, לשתי בנותיו – משיבות 2 ו-5. בעקבות כך, בשנת 2008 הגיש המערער תביעה לבית משפט לענייני משפחה בחיפה (תמ"ש 2341/08), במסגרתה עתר, בין היתר, למתן סעד הצהרתי וצו עשה לפיו תבוטל העברת הזכויות מהאב לאחיות; וכן לביטול כל ההעברות שנעשו בפנקס המקרקעין – כך שתירשם על שמו 1/6 נוספת מהזכויות (ובאופן שבסופו של יום, הוא יירשם כבעלים של מחצית מהזכויות בבניין). תביעה זו נדחתה על-ידי בית משפט לענייני משפחה מחמת התיישנות התביעה, מעשה בית דין, הסכם הפשרה וגם מטעמי צדק (להלן: פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה). ערעור שהוגש על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ע"מ 759/08) נדחה אף הוא, מן הטעם שטעמיו של בית משפט לענייני משפחה שדחה את התביעה על הסף מחמת התיישנות ובשל מעשה בית דין לגבי פעולות ומעשים שקדמו להסכם הפשרה לדחיית התביעה – מקובלים עליו (להלן: פסק הדין של בית המשפט המחוזי). בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק דין זה לבית המשפט העליון, נדחתה אף היא בהחלטה מיום 13.05.2009 (בע"מ 10717/08). לאחר פטירת אביו של המנוח ביום 20.12.2013, הוגשה לבית משפט לענייני משפחה בקשה לקיום צוואה (ת"ע 45635-05-14) – שהמערער התנגד לה. פסק הדין בהליך זה ניתן ביום 04.05.2016, במסגרתו נדחתה התנגדות המערער ובית המשפט הורה על קיום צוואת המנוח מיום 07.09.2005. ערעור שהוגש על פסק הדין לבית משפט מחוזי חיפה נדחה אף הוא, תוך שנקבע כי "לטענות המערער ניתן מענה הולם בפסק הדין של בית משפט קמא המפורט ומנומק היטב, וכי בית משפט קמא דן בכל הסוגיות שהיו שנויות במחלוקת בין הצדדים וקבע ממצאים הנדרשים בהתאם לתשתית הראייתית והסיק את המסקנות המתבקשות מן הראיות ומהוראות הדין הרלוונטי" (עמ"ש 66709-06-16); כך גם בקשת רשות הערעור שהוגשה על פסק דין זה, נדחתה ביום 22.01.2017 (בע"מ 9805/16); וכך גם הבקשה לעיון חוזר על החלטה זו, נדחתה ביום 12.03.2017 (בע"מ 9805/16). כעולה מהחלטת בית משפט קמא, לאחר כל אלו, הוגשה על-ידי המערער תביעה נוספת בקשר עם העברת הזכויות בבניין נגד האם, אחיו ואחיותיו – וזו נדחתה בפסק דין מיום 30.04.2019, בהסכמת המערער, לאחר שקיבל את המלצת בית המשפט למתן פסק דין כאמור, ותוך חיובו בהוצאות משפט בסך של 25,000 ש"ח. התביעה מושא הערעור שלפנינו, הוגשה ביום 30.10.2023, כ"ערעור על החלטת פקיד ההסדר על לוח הזכויות", הוא משיב 1 (להלן: פקיד ההסדר). בגדרה של התביעה עתר המערער למתן פסק דין הצהרתי, לפיו רשאי הוא להירשם כבעלים של מחצית מהזכויות בבניין. נטען, כי יש לבטל את העברת 1/6 מזכויות הבעלות למשיבה 2, שכן זו הוצאה מהמערער במרמה שלא מדעת. בנוסף, ביקש המערער להעביר על שמו 1/3 מזכויות הבעלות הרשומות על שם משיבה 2 בבניין, מן הטעם שאלו נגזלו ממנו על-ידי משיבה 2 בהחתימה את האב בעת שלא היה כשיר משפטית. כן נטען, כי בוצעה נגדו תרמית בה נגזלו ממנו 1/6 מהזכויות בבניין, הואיל והוא ויתר על זכויותיו אלו בהסכם הפשרה. בנוסף טוען המערער כי משיבה 2 פעלה להרחקתו וניצולו, כך שהמערער לא קיבל את זכויותיו בבניין בתמורה לשיפוץ הבניין. לבסוף נטען, כי משיבה 5 הוכנסה לקנוניה יחד עם משיבה 2, והעבירה על שמה, ללא תמורה, את זכויות האב בדירה. המשיבות הגישו לפני בית משפט קמא בקשה לסילוק התביעה על הסף, בהעדר עילת תביעה; מחמת השתק פלוגתא וכן בשל קיומו של השתק עילה. נטען, כי הסכם הפשרה קיבל תוקף של פסק דין – והעברת הזכויות מכוחו הושלמה בתום הליך הסדר, ודי בכך כדי לדחות את התביעה. כן נטען, כי המערער מבקש לפתוח שוב ושוב הליכים שהסתיימו בפסקי דין חלוטים שניתנו על ידי הערכאות השונות – וכי כל הפלוגתאות בין הצדדים הוכרעו בהליך קודם, לרבות טענת המרמה, באופן המקים לפני המערער מחסום דיוני. בית משפט קמא קיבל את טענות המשיבים, והורה על דחיית התביעה על הסף – ומכאן הערעור דנא. כאמור, בית משפט קמא דן בטענות הצדדים, והכריע, כי יש לדחות את התביעה מחמת מעשה בית דין, תוך שהובהר כי המערער רשאי יהיה להגיש תביעה חדשה נגד המשיבות אך ורק בגין טענות שאינן נוגעות לתוקף הסכם הפשרה וצוואת המנוח, הקשור וכרוך בהם; ובגין טענות שאינן נוגעות לפסקי הדין השונים שניתנו בעניינם של הצדדים. בכל הנוגע לפקיד ההסדר הודגש, כי פועלה היוצא של דחיית התובענה נגד משיבים 5-2, היא דחייתה גם נגד משיב 1. שכן, התביעה נגד פקיד ההסדר עניינה ערעור המנוח על לוח הזכויות בחלקה; כאשר רישום זכות הבעלות של המערער על-ידי פקיד ההסדר, נעשה מכוח הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. משכך, רישום הזכויות על יסוד פנקס השטרות וכפי שנקבע בפסק הדין מיום 24.10.1988, יוצרים השתק עילה והשתק פלוגתא בעניין שיעור חלקו של המערער, וממילא אין בידיו ראיות לטענותיו לבעלות בשיעור גדול יותר מחלקו הרשום. הערעור במסגרת הערעור שלפנינו מלין המערער על כך שבאף לא אחד מן ההליכים שנוהלו, לרבות ההליך לפני בית משפט קמא – ניתן לו יומו להוכיח את טענת התרמית, ובכלל זאת לא התקיים בירור עובדתי בנדון. כך שלשיטתו, אין בעניינו מעשה בית דין החוסם את דרכו מפני ניהול התובענה. כן מציין המערער, כי "בתיק היחידי אשר נשמע – התנגדות לצוואה – בית המשפט הקודם, מנע הזמנת שטרי המכר וכן מנע תשובות הקשורות בתרמית"; ומכל אלה, סבור המערער כי שגה בית משפט קמא בקביעתו כי ניתן למערער יומו. המערער טוען כי הראיות המהותיות לתרמית, הן כלפי הערכאות הקודמות שדנו בענייניו, הן כלפיו, נחשפו לראשונה ביום 15.06.2012 וביום 20.05.2024, עת נחשפו לראשונה שטרי המכר, בעקבות בקשה שהגיש המערער בתיק קמא. אז, נטען, "נחשף קצה חוט לטענת התרמית המצריכה דיון והכרעה". למעשה, נטען, כי בתי המשפט אשר דחו על הסף את טענות המערער רומו על-ידי משיבה 2, ועל סמך אותה הטעיה, דחו על הסף את כל התובענות והערעורים, ואף בית המשפט אשר רומה על-ידי משיבים 2 ו-5, שכנע את המערער שאין לו סיכויים להוכיח את טענתו, בעוד שהוא מאמין למצב התרמית ותוצאותיה. דיון והכרעה לאחר עיון בערעור על נספחיו, ותוך שנתתי דעתי להחלטת בית משפט קמא ולהליכים שקדמו לה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות על הסף, ללא צורך בתשובה, מתוקף סמכותו של בית משפט זה לפי תקנה 138(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018; ומשמצאתי כי אין לערעור סיכוי להתקבל. אבאר מדוע. במוקד הערעור ניצבת טענת המערער לפיה בכל הערכאות הקודמות שדנו בטענותיו, מעולם לא בוררה טענת התרמית לה הוא טוען. אולם עיון במקבץ ההליכים בהם נקט המערער מעלה, כי הלכה למעשה, טענת התרמית שזורה בטענות המערער כנגד תוקף הסכם הפשרה וקיום צוואת האב, והיא עוברת כחוט השני בכלל ההליכים שננקטו על-ידו. טענות אלו, ללא כל ספק, נדונו והוכרעו בשורת החלטות ופסקי דין קודמים, על-ידי מותבים שונים בכלל הערכאות השיפוטיות. במובן זה, גם הערעור דנא מהווה חוליה נוספת בשרשרת ניסיונות של המערער לפתוח לדיון מחודש את אותן שאלות עובדתיות ומשפטיות, שהוכרעו פעם אחר פעם, תוך מתן החלטות מנומקות באותו עניין ממש. כך, וכפי שנקבע על-ידי בית משפט קמא, תביעת המערער לביטול הסכם הפשרה הוגשה ונדחתה על-ידי שלוש ערכאות שונות, בשורת פסקי דין שניתנו והפכו לחלוטים זה מכבר. פסק הדין של בית משפט לענייני משפחה, של בית המשפט המחוזי וכן של בית המשפט העליון בעניין הסכם הפשרה – מהווים מעשה בית דין ויוצרים השתק עילה והשתק פלוגתא כלפי המשיבות; כך שאין כל מקום לדון בכלל הטענות הנוגעות לביטול הסכם הפשרה וקיום צוואת האב המנוח, לרבות כל טענה הכרוכה וקשורה בכך. כאמור, גם טענת התרמית שניצבת במוקד הערעור שלפנינו, מושתתת על טענות שונות של המערער נגד הסכם הפשרה ונגד צוואת האב המנוח, והדרך בה נערכה. טענות שהועלו, נדונו והוכרעו, כאמור, במסגרת כלל ההליכים הקודמים. בתוך כך, בשניים מהליכים אלו חתם המערער על הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ובשלישי נקבע על-ידי בית המשפט המחוזי כי הסכם הפשרה נותר על כנו; ואף בית משפט זה קבע, כי אין מקום לשנות מפסק הדין של בית המשפט המחוזי בנדון. אם לא די בכך, הרי שגם פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה דן בטענות המערער בנוגע לכשירותו של האב המנוח במועד עריכת הצוואה, וקבע ממצאיו בנדון על יסוד חומר רפואי שהוגש ומלמד לשיטתו "כי אין מסמך רפואי השולל את כשרותו של המנוח לערוך צוואה אשר נערך ביום עריכת הצוואה ו/או בסמוך למועד זה". זאת, לצד קביעות עובדתיות נוספות הנוגעות למצבו של המנוח בסמוך לעריכת הצוואה. הדברים, כאמור, ברורים, ואין כל מקום לפתוח ולדון באותן עילות ואותן פלוגתאות שוב ושוב – שכן כלל הקביעות כאמור מהוות מעשה בית דין, אשר חוסם את דרכו של המערער מהעלאת טענות דומות עד זהות, גם לפני הערכאה כאן. כפועל יוצא מן האמור, נכונה ומקובלת עלי גם מסקנתו הנגזרת של בית משפט קמא, בכל הנוגע למשיב 1. תביעת המערער נגד פקיד ההסדר נוגעת ללוח הזכויות בחלקה, בהתאם לרישום הבעלות שנעשה על-ידי פקיד ההסדר, על יסוד פנקס השטרות וכפי שנקבע בהסכם הפשרה שאושר בפסק הדין. משכך, בצדק הורה בית משפט קמא על סילוק התביעה גם נגד משיב 1. בכל הנוגע לטענותיו "החדשות" של המערער, שנגלו לו אך ביום 20.05.2024, לאחר חשיפת שטרי המכר במסגרת ההליך קמא, שאז, לטענתו, "נחשף קצה חוט לטענת התרמית המצריכה דיון והכרעה" – הרי שמדובר בטענות שלא נכללו בכתב התביעה המקורי שהוגש. משכך, ככל שאלו אינן קשורות לטענות המערער בדבר תוקף הסכם הפשרה או קיום צוואת המנוח שהוכרעו זה מכבר, ממילא אלו שמורות לו. כפי שהובהר בהחלטת בית משפט קמא, אין בהחלטתו זו כדי לחסום את דרכו של המערער מהגשת תביעה חדשה נגד המשיבות, בגין טענות שאינן נוגעות לתוקף הסכם הפשרה וצוואת המנוח, הקשור וכרוך בהם; ובגין טענות שאינן נוגעות לפסקי הדין השונים שניתנו בעניינם של הצדדים. מסקנתי היא, אם כן, כי לא נפל רבב בהחלטת בית משפט קמא. ההחלטה מבוססת ומנומקת, והיא מושתתת על אדנים עובדתיים ומשפטיים, התומכים באופן מלא במסקנה אליה הגיע. כידוע, הרציונל המרכזי שניצב בבסיס דוקטרינת מעשה בית דין הוא סופיות ההליך, ומניעת הטרדתו של בעל דין בהתדיינויות חוזרות ונשנות לגבי אותה עילה או לגבי אותה פלוגתא שהוכרעה זה מכבר בהליך משפטי קודם. המקרה שלפנינו הוא מקרה פשוט וחד משמעי במובן זה שאין כל ספק שטענות המערער – הן כאלו שנדונו והוכרעו, על-ידי מספר ערכאות; כי מדובר באותן עילות, באותן פלוגתאות ובין אותם צדדים. כך שבראי האמור, אין כל טעם המצדיק פתיחתם של הליכים אלו, שוב. סוף דבר: הערעור נדחה אפוא. לפנים משורת הדין, אין צו להוצאות. ניתן היום, כ' טבת תשפ"ה (20 ינואר 2025). דוד מינץ שופט חאלד כבוב שופט רות רונן שופטת