פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 202/24
לפני:
כבוד השופט ע' גרוסקופף
כבוד השופטת ג' כנפי-שטייניץ
כבוד השופט ח' כבוב
העותרים:
1. עזבון המנוחה גב' דורה שדה ז"ל
2. פרופ' אילן שדה
נ ג ד
המשיבים:
1. שר המשפטים
2. היועצת המשפטית לממשלה
3. בית המשפט המחוזי בתל אביב
4. בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב
5. שר הרווחה והביטחון הכלכלי
6. השר לענייני אזרחים ותיקים וחוסן לאומי
7. השר לשוויון חברתי
8. אורית ארליכמן
9. שמעון ארליכמן
10. עו"ד משה יצחק הלוי - כונס נכסים
עתירה למתן צו על-תנאי
בשם עותר 2:
בעצמו
פסק-דין
השופט ח' כבוב:
העתירה שבפנינו היא גלגול נוסף של הסכסוך המשפטי שבין העותר למשיבה 8, שהיא אחותו, בנוגע לעזבונה וצוואתה של אמם המנוחה; כפי שתואר ביתר הרחבה בבג"ץ 5073/23 שהגיש העותר (להלן: ההליך הקודם).
לשם שלמות התמונה יוער, כפי שצוין גם בהליך הקודם, כי העותר, שאינו מיוצג, מעלה טענות רבות, על-פני כארבעים עמודים ומאות עמודי נספחים, ביחס למגוון רחב של גורמים שיפוטיים ושאינם שיפוטיים – והכל בשפה בוטה ולשון משתלחת שלא היה כל מקום לנקוט בה. זאת, חרף מצבו הרפואי של העותר כמתואר בעתירה, ועל אף סערת הרגשות שההליך המשפטי מעורר בו, בהיותו עוסק בין היתר באמו המנוחה, שניכר כי הייתה יקרה לו עד מאוד. כידוע, "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים" (קהלת, ט' י"ז).
בתמצית יצוין, כי ביום 02.10.2022 ניתן פסק דינו המנומק היטב של בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו שקיבל את תביעתה של משיבה 8 ודחה את תביעתו של העותר (בגדרי תמ"ש 699-12-20, השופט י' אליהו); וביום 19.07.2023 דחה בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (בגדרי עמ"ש 49650-11-22; השופטים ש' שוחט (סג"נ); ע' רביד ו-נ' שילה), את ערעורו של העותר על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה [במאמר מוסגר יוער, כי במהלך הערעור הצטמצמה יריעת המחלוקת בין הצדדים לשאלת הדירה בלבד, לרבות דמי שימוש]. העתירה שבפנינו נסובה, רובה ככולה, על החלטות שיפוטיות שניתנו בגדרי ההליכים הנ"ל.
דין העתירה להידחות על הסף.
לא זו בלבד שהעתירה אינה מבססת תשתית עובדתית או משפטית כלשהי, המבוקש בגדרה הוא התערבות בית משפט זה, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בפסק דין של ערכאה מוסמכת; וכידוע, תפקידו וסמכויותיו של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק מוגדרים בסעיף 15 לחוק יסוד: השפיטה. בתוך כך, סעיף 15(ד)(3) שולל במפורש מתן צווים נגד "בתי משפט שחוק זה דן בהם", היינו – בתי משפט השלום, בתי המשפט המחוזיים ובית המשפט העליון עצמו. אשר לסמכותו הכללית של בית המשפט הגבוה לצדק, לדון "בעניינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר" לפי סעיף 15(ג) לחוק היסוד, הלכה ישנה נושנה היא, כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות ופסקי דין של בתי משפט אחרים, למעט מקרים של חריגה מסמכות, במובן הצר, היינו חריגה מסמכות פונקציונלית, כאשר בית המשפט מילא תפקיד שלא הוטל עליו בחוק, ואף זאת אך בהעדר סעד חלופי (בג"ץ 203/57 רובינסקי נ' הפקיד המוסמך לפי חוק בתים משותפים, פ"ד י"ב 1668, 1674-1673 (1958)); חריג נוסף שנקבע זה מכבר, הוא, כאשר מדובר במקרים קיצוניים של שרירות "בתחום שהוא מינהלי טהור" (בג"ץ 583/87 הלפרין נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(4) 683, 703-702 (1987)).
העתירה שבכותרת לא מכוונת נגד מעשה המהווה חריגה מסמכות עניינית-פונקציונלית, ואין בנמצא החלטה שהיא בתחום שהוא מינהלי טהור, לא כל שכן החלטה שרירותית בתחום זה.
אשר על כן העתירה נדחית בזאת. בשים לב לנסיבותיו האישיות של העותר, ובמידה רבה לפנים משורת הדין, לא נעשה צו להוצאות לטובת אוצר המדינה. עם זאת, מוצע לעותר שלא יראה בכך משום סימן לבאות.
ניתן היום, כ"ז בטבת התשפ"ד (8.1.2024).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________________
24002020_C01.docx אל
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il