בבית המשפט העליון
רע"ב
2018/97
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
השופט א' מצא
כבוד
השופט מ' חשין
העותר: שטרית
בנימין
נגד
המשיבה: ועדת השחרורים
ערעור
ברשות על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בחיפה בע"ש 5440/96 שניתן על ידי
כבוד
השופטים: ח. פיזם, ש. ברלינר,
י.
גריל
תאריך הישיבה: י"ז בסיון
התשנ"ז (22.06.97)
בשם
העותר: עו"ד תמר אולמן (גרינשפון)
בשם המשיבה: עו"ד ענר הלמן
פסק-דין
הנשיא א' ברק:
ועדת השחרורים מוסמכת לבטל "רשיון
חופש" שניתן לאסיר, אם האסיר עבר עבירה בתקופת הרשיון. סמכות זו עומדת לוועדה
גם לאחר תום תקופת הרשיון. עם זאת נקבע (בסעיף 29א(ב) לפקודת בתי הסוהר [נוסח
חדש], התשל"ב1971-) כי רשיון החופש לא יבוטל לאחר תום תקופת הרשיון, "אם
עברו ששה חודשים מיום שבעל הרשיון הורשע סופית". בערעור שלפנינו בוטל הרשיון
לאחר שחלפו ששה חודשים מיום גזר הדין, אך בטרם חלפו ששה חודשים מיום מתן פסק הדין
בערעור המדינה על קולת העונש. ועדת השחרורים ראתה עצמה מוסמכת לבטל הרשיון, ואף
ביטלה אותו. האם פעלה הוועדה בגדרי סמכותה?
זו השאלה הניצבת בפנינו בערעור זה.
העובדות
1. המבקש נדון, בשני משפטים נפרדים, למאסר בפועל
בן שלוש שנים ועשרה חודשים. ועדת השחרורים החליטה (ביום 1.1.95) על שחרור המבקש
ברשיון. הוא שוחרר (ביום 17.1.95) ממאסרו. תוקף רשיון החופש היה עד ליום 26.6.96.
בתוך תקופת הרשיון - ביום 30.5.95 - ביצע המבקש עבירה חדשה. הוא הועמד לדין בגינה
בפני בית משפט השלום, והורשע ביום 29.6.95 - כלומר בתוך תקופת הרשיון - בביצועה.
גזר הדין ניתן ביום 16.11.95 - עדיין בתקופת הרשיון. בגזר הדין הטיל בית המשפט על
המבקש פיקוח על ידי קצין מבחן והארכת מאסר על תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו. המדינה
ערערה על קולת העונש לבית המשפט המחוזי. ערעורה התקבל. בית המשפט המחוזי פסק (ביום
30.6.96 - לאחר תום תקופת הרשיון) בין השאר, על הפעלת מאסר על תנאי בן שנה שהיה
תלוי ועומד נגד המבקש. כן הטיל עליו מאסר בפועל של ששה חודשים, בחופף למאסר על
תנאי שהופעל. המבקש החל לרצות את מאסרו ביום 8.7.96 (כלומר, לאחר תום תקופת
הרשיון).
2. היועץ המשפטי לממשלה הגיש (ביום 9.1.96) בקשה
לוועדת השחרורים להפקיע את רשיונו של המבקש. הבקשה הוגשה לאחר פסק דינו של בית
משפט השלום, שעה שערעור המדינה בפני בית המשפט המחוזי היה תלוי ועומד. ועדת
השחרורים החליטה - והחלטה זו נתקבלה ביום 20.11.96, בחלוף למעלה מששה חודשים מיום
שנגזר דינו של המבקש בבית משפט השלום, אך בטרם חלפו ששה חודשים מיום מתן פסק דינו
של בית המשפט המחוזי - להפקיע את רשיונו של המבקש. ערעור המבקש על החלטה זו של
ועדת השחרורים נדחה (ביום 24.3.97) על ידי בית המשפט המחוזי. מכאן הערעור - לאחר
נטילת רשות - לפנינו. במרכז הערעור עומדת השאלה, האם מוסמכת היתה ועדת השחרורים
להפקיע את רשיונו של המבקש?
המסגרת הנורמטיבית
3. ועדת השחרורים מוסמכת להעניק לאסיר
"רשיון להתהלך חופשי" (סעיף 28 לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש],
התשל"ב1971-, להלן - הפקודה). סמכות זו ניתן להפעיל לאחר שהאסיר - שנידון
למאסר לתקופה העולה על ששה חודשים - השלים בהתנהגות טובה שני שלישים מהמאסר שהוטל
עליו. משניתן רשיון להתהלך חופשי - או "רשיון חופש" כפי שהוא מכונה
בפקודת בתי הסוהר - יוצא האסיר לחופשי, והוא "לא ייאסר מכוח אותו גזר
דין". רשיון חופש מותנה בתנאים (סעיף 30 לפקודה) החלים כל עוד ועדת השחרורים
לא פטרה את האסיר מתחולתם (סעיף 31 לפקודה). חלקם של התנאים קבוע בפקודה עצמה,
ובהם התנאי כי האסיר "לא יעבור עבירה" (סעיף 30(1) לפקודה). חלקם של
התנאים נקבע על ידי ועדת השחרורים מכוח סמכות שהוענקה לה לקבעם (סעיף 30(5)
לפקודה).
4. רשיון חופש ניתן לביטול. הסמכות לכך נתונה
לבית המשפט (סעיף 32 לפקודה). הסמכות לכך מצויה גם בידיה של ועדת השחרורים. סעיף
29 לפקודה קובע:
"ועדת
השחרורים רשאית, לפי שיקול דעתה, לבטל רשיון שניתן או לשנותו, וכל עוד לא בוטל או
שונה כאמור יעמוד הרשיון בתוקפו עד סוף תקופת המאסר".
עם ביטול רשיון החופש - ולאחר שניתן צו על ידי בית המשפט -
מוחזר האסיר לבית הסוהר "לשאת ביתרת מאסרו כאילו לא ניתן הרשיון" (סעיף
32 לפקודה).
5. סמכותה של ועדת השחרורים לבטל רשיון חופש
מתחילה עם מתן הרשיון. מתי מסתיימת סמכות זו? הדעה שהתקבלה בפסיקה היתה - על פי
נוסחה של הפקודה אותה עת - כי סמכותה של ועדת השחרורים לבטל רשיון חופש מסתיימת עם
תום תקופת המאסר שעבורה ניתן הרשיון (ראה: בג"ץ 173/65 כהן נ' ראש המדור
הפלילי ירושלים וועדת השחרורים, פ"ד יט(4) 314; בג"ץ 598/77 דרעי
נ' ועדת השחרורים, פ"ד לב(3) 161). הלכה זו יצרה קושי ניכר. על קושי זה
עמדתי באחת הפרשות, בצייני:
"מצב
דברים זה העמיד את היועץ המשפטי לממשלה - הפונה לוועדת השחרורים בבקשה לבטל רשיון
- ואת ועדת השחרורים עצמה במצב קשה. אם ימתינו עד להכרעת הדין המרשיעה, עשוי מועד
הרשיון לחלוף, ושוב לא יהא אפשר לבטל את הרשיון חרף ההרשעה. אם לא ימתינו עד
להכרעת הדין, עשויים הם לעמוד בפני לחץ של זמן, הכנה בלתי מספיקה של החומר וביטול
הרשיון (והחזרת האסיר לכלא), נסיבות בהן במשפטו שלו האסיר יזוכה" (עע"א
1613/91 ארביב נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(2) 765, 773).
במשך הזמן נמצא פתרון מעשי לבעיה, לפיו היועץ המשפטי היה
פונה לועדת השחרורים וזו היתה מבטלת את הרשיון בתוך תקופת המאסר שעבורה ניתן
הרשיון. עם זאת, ועדת השחרורים היתה מעכבת ביצוע החלטת הביטול עד לאחר פסק דינו של
בית המשפט בעבירה שנעברה בתקופת הרשיון (ראה: בג"ץ 473/72 בוגץ נ' מדינת
ישראל, פ"ד כז(1) 222; עע"א 1/83 סלמאן נ' ועדת השחרורים,
פ"ד לז(1) 640).
6. ה"פרקטיקה" אשר התפתחה לא הניחה את
הדעת. בית המשפט העליון מתח עליה ביקורת (ראה בג"ץ 173/65 הנ"ל;
בג"ץ 473/72 הנ"ל; בג"ץ 598/77 הנ"ל; עע"א 1/83
הנ"ל). באחת הפרשות המליץ השופט י. כהן לאמור:
"נראה
לי כי רצוי שהמחוקק יתן דעתו על מצב בלתי משביע רצון זה, ויביא לידי תיקון החוק,
באופן שתהיה אפשרות לבטל את הרשיון גם לאחר תום תקופת המאסר, אם הופר תנאי הרשיון
בתוך התקופה, כשם שהדבר נעשה לגבי הפעלת מאסר-על-תנאי, וחבל שהדבר לא נעשה עד כה
אם כי בית משפט זה העיר על הפגם בחוק עוד בבג"ץ 173/65" (בג"ץ
598/77 הנ"ל, בעמ' 166).
לאחר מספר שנים תוקנה הפקודה. הוסף לה סעיף 29א, הקובע בזו
הלשון:
"ביטול
רשיון 29א. (א) ועדת שחרורים או שופט
לאחר
תום כאמור בסעיף 32 רשאים להורות,
תקופתו
לפי
סמכויותיהם, אף לאחר תום
תקופת הרשיון, כי בעל הרשיון
ישא את יתרת עונשו כאילו לא
ניתן הרשיון (להלן - ביטול
למפרע), אם ראו כי עבר עבירה
או הפר תנאי אחר מתנאי הרשיון
בתוך תקופת הרשיון; הורו כך -
יראו את הרשיון לעניין סימן זה
כרשיון שבוטל.
(ב) על אף האמור בסעיף
קטן (א), לא יבוטל למפרע רשיון
בשל הפרתו על ידי עבירה שנעברה
בתוך תקופתו, אם עברו ששה
חודשים מיום שבעל הרשיון הורשע
סופית באותה עבירה, ולא יבוטל
למפרע רשיון בשל הפרת תנאי אחר
מתנאיו בתוך תקופת הרשיון, אם
עברו שלושה חודשים מיום שתמה
תקופת הרשיון".
הוראה זו קבעה, איפוא, כי ועדת השחרורים מוסמכת לבטל
(למפרע) רשיון חופש גם לאחר תום תקופת הרשיון, ובלבד שעילת ההפקעה קמה בתקופת
הרשיון. לסמכות זו הוצב גבול עליון: אין לבטל (למפרע) רשיון חופש, אם עברו ששה
חודשים מיום שבעל הרשיון "הורשע סופית" באותה עבירה. השאלה הניצבת
בפנינו הינה, מה מובנו של הדיבור "הורשע סופית"? האם הוא מפנה להכרעת
הדין המרשיעה? או שמא הוא מכוון לגזר הדין הבא בעקבות הכרעת הדין? או שמא עניינו
הוא הרגע שבו אין עוד ערעור על פסק הדין - בין משום שמועד הערעור חלף ובין משום
שערכאת הערעור (האחרונה) נתנה את פסק דינה? שאלות אלה הן הניצבות במרכז ערעור זה.
"הורשע סופית"
7. הדיבור "סופית" לעניין הרשעה הוא
רב-משמעי. מובנו נקבע על פי הקשרו, כלומר, על פי התכלית המונחת ביסודו. עמדתי על
כך באחת הפרשות, בצייני:
"משמעותו
של המונח פסק דין 'סופי' במערכת משפטנו היא דו-משמעית, הכול לפי הקשר העניין"
(ע"א 3997/91 ועד הנאמנים לנכסי הוואקף המוסלמי נ' יוסי חברה להשקעות
בע"מ, פ"ד מט(5) 766, 772).
כך, למשל, יש ומובנו של הדיבור "הרשעה סופית" -
בדומה לדיבור "פסק דין סופי" - הוא שההרשעה היא סופית בערכאה בה ניתנה;
ויש ומובנו הוא שההרשעה היא סופית במובן זה שאין עליה ערעור עוד. עמד על כך המשנה
לנשיא, השופט אלון, בציינו:
"במקרים
מסויימים ייתכן שמשמעותו (של הביטוי 'פסק דין סופי' - א.ב.) תהא פסק דין שאין עליו
עוד ערעור לערכאה נוספת, אך במקרים אחרים ייתכן גם ייתכן שמשמעותו היא פסק דין
שהוא סופי באותה ערכאה עצמה" (בש"פ 256/88 הנשיא נ' מדינת ישראל,
פ"ד מב(4) 221, 223).
לעתים ניתן יהא לומר כי הרשעה היא סופית, לאחר שבית משפט
מוסמך הרשיע נאשם; לעתים תהא ההרשעה סופית רק לאחר שבית המשפט המרשיע גזר את דינו
של הנאשם (השווה בג"ץ 306/81 פלאטו שרון נ' ועדת הכנסת, פ"ד
לה(4) 118).
8. השאלה הניצבת בפנינו הינה, מה משמעות יש ליתן
לדיבור "הורשע סופית" בהקשרו של סעיף 29א(ב) לפקודה. נראה לי כי התשובה
הינה, כי ההרשעה היא סופית לאחר שהנאשם הורשע ונגזר דינו בערכאה שהרשיעה אותו.
סופיות ההרשעה נקבעת, איפוא, בערכאה בה ניתנה. בכך נדחית האפשרות כי סופיות ההרשעה
נקבעת על פי מועדה שלה, בלא קשר לגזר הדין. על פי גישתי, כל עוד לא נגזר דינו של
הנאשם, אין לומר - לעניין ביטול רשיון החופש - כי הרשעתו היא סופית. בדומה, לא
נראית לי הגישה כי סופיות ההרשעה קשורה באפשרות הערעור על פסק הדין. על פי תפיסתי,
משנגזר דינו של נאשם, הרשעתו היא סופית - בכל הנוגע לביטול רשיון חופש בגין עבירה
שבוצעה במהלכו - גם אם ניתן לערער על פסק הדין, ואף אם ערעור תלוי ועומד, ואפילו
הערעור על ההרשעה או גזר הדין נסתיים (ותהא תוצאת הערעור אשר תהא). מסקנותי אלה
אינן נגזרות מהמטען הלשוני הטמון בדיבור "הורשע סופית", אף כי הן
מתאפשרות על ידו. גישתי זו מתבקשת מהתכלית המונחת ביסוד ההוראה המגבילה את כוחה של
ועדת השחרורים לבטל רשיון חופש לאחר תום תקופת הרשיון בכך שעברו ששה חודשים מיום
שבעל הרשיון "הורשע סופית" בעבירה שעבר בתקופת הרשיון.
"הורשע סופית" - רק לאחר גזר הדין
9. נקודת המוצא הינה כי בתקופת הרשיון ביצע אסיר
ברשיון חופש עבירה. הוא הורשע עליה לאחר תום תקופת הרשיון. השאלה הינה אם הגג
העליון לסמכותה של ועדת השחרורים הוא בחלוף ששה חודשים מיום ההרשעה, או שמא מועד
ששת החודשים מתחיל לרוץ מיום גזר הדין? נראה לי כי התכלית המונחת ביסוד ההוראה
מובילה למסקנה, כי מועד ששת החודשים אינו מתחיל לרוץ לאחר הכרעת הדין. אכן,
מלאכותי הוא לאלץ את ועדת השחרורים להכריע בשאלת ביטול רשיון החופש בלא שתוכל
להעמיד לנגד עיניה את העונש שנגזר על האסיר ברשיון. מלאכותיות זו נובעת מתוך כך,
שהעונש שהושת על האסיר ברשיון הוא גורם רב משקל בשיקוליה של התביעה אם לבקש ביטול
רשיון החופש ובשיקוליה של ועדת השחרורים אם לבטל את רשיון החופש. כידוע, ביטול
רשיון החופש אינו עניין שבחובה. הדבר נתון לשיקול דעתה של ועדת השחרורים (ראה
בג"ץ 202/63 בן דוד נ' ועדת השחרורים, פ"ד יז 2257). שיקול רב
חשיבות אשר חייב להנחות את ועדת השחרורים הוא מידת החומרה של העונש שהוטל על האסיר
ברשיון בגין העבירה אותה עבר בתקופת הרשיון. עונש קל - ובוודאי "מבחן
טהור" - עשוי להצדיק הימנעות התביעה מלבקש והימנעות הועדה מביטול רשיון
האסיר. בוודאי כך, אם לאחר הרשעת האסיר, ובטרם נגזר דינו, אפשר לו בית המשפט
לחזור מהודייתו, וביטל את ההרשעה שיסודה בהודייה (ראה סעיף 153(ב) לחוק סדר הדין
הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב1982-. שיקולים אלה כולם לא יוכלו לעמוד לנגד
עיני התביעה והועדה, אם אלה יאלצו - בלחץ הזמן שעבר מאז ההרשעה - להחליט בדבר בקשה
לביטול רשיון ובדבר ביטול הרשיון בטרם נגזר דינו של האסיר. כמובן, הבעיה אינה
מתעוררת אם גזר הדין ניתן בסמוך לאחר הכרעת הדין. אך לעתים חולף זמן ניכר בין
הכרעת הדין לגזר הדין. לא פעם מוקדש זמן זה לבחינת שיקומו של האסיר המשוחרר-הנאשם
והתחשבות בנסיבותיו האישיות. אין זה ראוי - ואין זה פועל לטובת הנאשם - אם התביעה
וועדת השחרורים יימנעו מלהתחשב בכל אלה בשל גליוטינת הזמן המונחת על צווארם
והמחייבת אותם להכריע בשאלת ביטול הרשיון עד חלוף ששה חודשים מתום תקופת הרשיון.
אכן, הגשת בקשה להפקעת רשיון טרם שנגזר דינו של האסיר ברשיון חופש, אינה מאפשרת
לתביעה - וממילא גם לא לועדת השחרורים - לשקול את מלוא השיקולים הרלבנטיים לצורך
ביטול הרשיון.
10. שיקול פרשני משני, התומך בגישתי, לפיה סופיות
ההרשעה נקבעת עם מועד גזר הדין, טמון בהוראת סעיף 34 לפקודה. הוראה זו קובעת
לאמור:
"מי
שרשיונו בוטל ישא את יתרת עונשו לאחר שישא כל עונש אחר שהוטל עליו בעד העבירה או
המעשה שבגללם בוטל רשיונו, וההוראות בדבר שחרורם מעונש יחולו כאילו נידון האדם
לתקופה המצטברת הזאת".
הוראה זו קובעת, כי אסיר שרשיון החופש שלו בוטל ישא תחילה
את העונש שהוטל עליו בגין העבירה שהביאה לביטול הרשיון, ורק לאחר מכן ימשיך לרצות
את יתרת העונש. נוצרת, איפוא, "יחידת מאסר חדשה המורכבת מעונש המאסר החדש
ומתקופת הרשיון שבוטל" (רע"ב 5753/96 רובבשי נ' היועץ המשפטי לממשלה
(טרם פורסם)). ההנחה עליה מבוסס הסדר זה הינה כי בעת ביטול רשיון החופש נגזר כבר
עונשו של האסיר בגין העבירה שעבר בתקופת הרשיון. אכן, אם יתאפשר ביטול רשיון החופש
עוד בטרם נגזר עונשו של האסיר, יהא עליו לרצות תחילה את העונש שהוטל עליו בגין
העבירה שביצע בתקופת הרשיון. מצב דברים זה אינו עולה בקנה אחד עם הוראת סעיף 34
לפקודה.
"הורשע סופית" - באותה ערכאה
11. האין לומר כי הדרישה בדבר סופיות ההרשעה מובילה
למסקנה, כי כל עוד לא נסתיים הליך הערעור - או לא עבר המועד להגשתו - אין לומר
שההרשעה היא סופית? התשובה על שאלה זו אינה פשוטה כלל ועיקר. מחד גיסא,
ניתן לומר כי "סופיות" הרשעה קיימת רק כאשר הסתיימו הליכי הערעור. כך
הוא במישור הלשוני. כך הוא גם מבחינת הגיונם של דברים. הטענה הינה כי ראוי הוא
להמתין לשלב בו אין עוד ערעור על פסק הדין, שכן בכך תימנע האפשרות הקשה, לפיה
יבוטל רשיון החופש של אסיר בשל הרשעתו בערכאה הראשונה, ולימים יתברר כי ערכאת
הערעור זיכתה את האסיר, וריצוי יתרת העונש היא לשווא. תוצאה קשה זו מוקהית לעתים,
מקום שהוטל על האסיר עונש מאסר בעד העבירה אותה ביצע בתקופת הרשיון, כך שאת ריצוי
המאסר ניתן לזקוף לעונש מאסר זה ולא ליתרת עונש המאסר בגין ביטול רשיון החופש. עם
זאת, "תרופה" זו היא חלקית בלבד, ואין היא פועלת מקום שעונש המאסר בגין
העבירה שבוצעה בתקופת הרשיון קצרה היא - ועל כל פנים קצרה יותר מזו שעל האסיר
לרצות בגין ביטול הרשיון. מאידך גיסא, ניתן לומר כי יש להבחין בין פסק דין
"סופי" לפסק דין "חלוט". ניתן לייחד את הדיבור
"סופית" בהקשר שלפנינו, לסופית בערכאה המרשיעה. אשר להגיונם של דברים,
ניתן לציין כי אין לאפשר לוועדת השחרורים להמתין עד לסיום הליכי הערעור בטרם תחליט
בעניין רשיון האסיר. הליכי הערעור עשויים להתמשך זמן רב. אין להעמיד את האסיר
תקופה כה ארוכה בחוסר וודאות באשר לתוקפו של רשיון החופש ובאשר לחובתו לרצות את
יתרת עונשו. מנקודת מבטם של הדינים באשר לרשיון חופש, די בכך שהאסיר הורשע בדינו
בשל עבירה שעבר בתקופת הרשיון, ואף נגזר דינו בגינה, ואין להמתין לסיום הליכי
הערעור. הרשעת האסיר, מלווה בעונש שהושת עליו, מהווים תשתית מספיקה לקביעתה של
ועדת השחרורים כי נעברה עבירה בתקופת הרשיון. אין מקום להמתין להחלטה בערעור. אין
לשכוח כי נקודת המוצא הינה שועדת השחרורים רשאית לבטל רשיון חופש אם מונח בפניה
חומר ראייתי מספיק שיש בו כדי לשכנע כדין גוף מעין-שיפוטי. ככלל, אין צורך בהרשעה,
ודי בחומר ראיות שיש בו כדי לשכנע רשות ציבורית סבירה בקיום התשתית העובדתית
המצדיקה הפעלת סמכותה (ראה עע"א 1631/91 הנ"ל, בעמ' 773). הקביעה בעניין
הרשעה סופית לא באה אלא לפתור את המקרה המיוחד שבו בוצעה עבירה בתקופת רשיון החופש
והביטול נעשה לאחר תום תקופת הרשיון. על רקע סמכותה הרגילה של הועדה (הקבועה בסעיף
29 לפקודה) - סמכות שאינה מחייבת כלל קיומה של הרשעה - ניתן בוודאי להסתפק -
לעניין הסמכות המיוחדת לביטול רשיון החופש לאחר תום תקופתו (הקבועה בסעיף 29א
לפקודה) - בפסק דינה של הערכאה המרשיעה ואין צורך להמתין למיצוי הליכי הערעור.
אכן, ההכרעה בין שתי הגישות אינה קלה. בסופו של יום נראה לי כי יד ה"אידך
גיסא" - כלומר השיקולים התומכים בגישה כי סופיות ההרשעה נקבעת בערכאה המרשיעה
- על העליונה, וכך אנו מחליטים.
אלה נימוקינו להחלטתנו (מיום 8.7.97) לפיה
ועדת השחרורים פעלה ללא סמכות שעה שהפקיעה את רשיון החופש של המבקש. אנו מקבלים
הערעור, ומבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. התוצאה היא שיש לשחרר את המערער
מבית הסוהר, אלא אם יש סיבה אחרת להחזקתו במאסר.
ה
נ ש י א
השופט א' מצא:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופט מ' חשין:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא.
ניתן היום, י"ח בתמוז התשנ"ז
(23.7.97).
ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו
פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
97020180.A08/דז/