שמעון לוי נ. ששון לוי

פסק-דין בתיק ע"א 2016/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2016/07 ע"א 2172/07 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער בע"א 2016/07 והמשיב בע"א 2172/07: שמעון לוי נ ג ד המשיבים בע"א 2016/07 והמערערים בע"א 2172/07: 1. ששון לוי 2. בית ששון בע"מ 3. חברת עלש בע"מ ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 21.1.07 בתיק א 6301/04 שניתן על ידי כבוד השופט יוסף שפירא תאריך הישיבה: ט"ז באדר התשס"ט (12.3.2009) בשם המערער בע"א 2016/07 והמשיב בע"א 2172/07: עו"ד יצחק הניג ועו"ד אסף פוזנר בשם המשיבים בע"א 2016/07 והמערערים בע"א 2172/07: עו"ד עמי פולמן פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (תיק א' 6301/04) מיום 17.1.2007 בגדרו נידונה תביעתו של המערער בע"א 2016/07 נגד המערער בע"א 2172/07 בנוגע למספר עסקאות שהתקיימו בין הצדדים. רקע ותשתית עובדתית 2. שורשה של הפרשה שלפנינו במערכת יחסים שהתנהלה במשך שנים בין שמעון לוי, המערער בע"א 2016/07, ובין דודו, ששון לוי, הוא המערער 1 בע"א 2172/07 (להלן בהתאמה: האחיין ו-הדוד). התביעה, אותה הגיש האחיין נגד דודו וחברות שבבעלותו, נגעה במספר עניינים אשר רק חלקם עומדים בפנינו. על מנת לפשט את הדברים אתייחס להלן, ככל הניתן, רק לאותם עניינים העומדים לדיון בגדר הערעורים שהגישו הצדדים, ואשר הינם, חבות הדוד בגין מניות שהועברו אליו מהאחיין במלון שלום (להלן: חוב המניות), חבות הדוד בגין הלוואה שנטען כי ניתנה לו על ידי האחיין בשנת 1996 (להלן: חוב ההלוואה), וסעד הצהרתי שנתבקש על ידי האחיין בקשר לזכויותיו בפרויקט בניה ברחוב יפו בירושלים, הידוע כבית המפלגה או בית מפא"י, גוש 30050, חלקות 51, 63 (להלן: פרויקט בית מפא"י). יצוין כי בית המשפט המחוזי בפסק דינו קבע אף חבות באשר להלוואה נוספת משנת 1988 אולם האחיין חזר בו במסגרת הערעור מטענותיו באשר אליה והודה כי נפרעה. 3. טרם אדרש לגופם של עניינים אלו, יש מקום לתאר בקצרה את מערכת היחסים בין הצדדים בגדרה נוצרו לכאורה ההתחייבויות האמורות. 4. ענייננו בדוד ואחיין אשר עסקו שניהם בתחום הבנייה. הדוד הינו קבלן בנייה והאחיין הועסק ככל הנראה לאורך השנים על ידי חברות שבבעלות הדוד וביצע בעבורו עבודות שונות. על פי הנטען, התפתחו לאורך השנים יחסי תלות ואמון בין האחיין והדוד. במסגרת יחסים אלו העביר על פי הנטען האחיין לדוד נכסים וכספים ללא שנתקבלה בעבורם תמורה. לאורך השנים, התנהלה מערכת היחסים על מי מנוחות וזאת עד אשר, אושפז האחיין כשהוא במצב קשה בבית חולים שערי צדק. בעודו סבור כי יומו הגיע ביקש האחיין מדודו כי ירשמו את עיקרי החובות הקיימים ביניהם על מנת שידעו יורשיו על חובות אלו. על פי הנטען התחמק הדוד מבקשת האחיין ואף סרב לסייע לו כלכלית נוכח מצבו. מכאן ככל הנראה התגלע הסכסוך העומד בבסיס ההליכים דנן. יצוין, כי אף שענייניהם של הדוד והאחיין לא היו מוסדרים במערכת חוזית מסודרת, נחתמו ביניהם לאורך השנים מסמכים שונים אשר דנו בחובות הנטענים. על נפקותם של מסמכים אלו אעמוד בהמשך דברי. 5. בשנת 2004 הגיש האחיין תביעה נגד הדוד וחברות שבבעלותו בגין מספר עילות. לענין ההליך שבפנינו רלוונטיות כאמור העילות הנוגעות למניות האחיין במלון שלום (חוב המניות), להלוואה שנטען כי ניתנה לדוד בשנת 1996 (חוב ההלוואה) ולענין זכויות מסוימות בפרויקט בית מפא"י. 6. בענין חוב המניות, נטען כי בשנת 1989 קיבל לידיו הדוד את מניותיו של האחיין במלון שלום (5% אשר ירדו ל-2% לאחר הרחבה שעבר המלון) אך לא העביר את תמורת המניות לידיו. תביעת האחיין נשענה על מסמכים שתיעדו את העברת הבעלות במניות לידי הדוד בשנת 1989, על מסמך משנת 1998 בגדרו הודה הדוד כי לא שילם את תמורת המניות לאחיין (להלן: מסמך המניות), על מסמך נוסף, אף הוא משנת 1998 הנוגע לריבית עליה הסכימו לכאורה הצדדים (להלן: מסמך הריבית) וכן על מסמך משנת 2000 אשר בגדרו התחייב לכאורה הדוד בענין פרויקט בית מפא"י אולם אזכר גם חובות נוספים הקיימים בין השניים (להלן: מסמך בית מפא"י). המחלוקת בין הצדדים בענין זה נוגעת הן לסכום קרן החוב המקורית, הן באשר לשאלה האם הועברו תשלומים בגין חוב זה ומה היקפם, והן לענין שיעור הריבית על פיו יש לחשב את החוב ומועד תחילת חישובה. 7. בענין חוב ההלוואה, מדובר בהלוואה בסך של כ- 50,000 דולר אשר הועברה לדוד בשתי העברות בנקאיות מהימים 20.12.1996 ו- 22.12.1996. אף בענין זה חלוקים הצדדים בעיקר בשאלות האם הועברו תשלומים בגין ההלוואה ומהו שיעור הריבית החל עליה. 8. בענין פרויקט בית מפא"י התבססה תביעתו של האחיין על מסמך בית מפא"י האמור משנת 2000, בגדרו התחייב הדוד לכאורה להעביר לידיו 5% מפרויקט זה. בענין זה חלוקים הצדדים הן על תוקף ההתחייבות הנטענת והן על פרשנותה והיקפה כשם שיפורט להלן. 9. כאמור, התביעה המקורית הקיפה עילות וטענות נוספות של האחיין אשר אינן עומדות בהליכים שלפנינו ולפיכך אין מקום לפרטם. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 10. ביום 17.1.2007 ניתן פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כבוד השופט י' שפירא), בגדרו קיבל בית המשפט כעיקרון את תביעותיו של האחיין בעניינים שנפרסו לעיל. יחד עם זאת, התביעות לא התקבלו במלואן ובמיוחד בכל המדובר בשיעור הריבית שישאו החובות. כמו כן באשר לשיוכם של תשלומים שונים שהועברו מהדוד לאחיין נקבע כי הענין יועבר לבחינה על ידי אקטואר, וזאת מבלי לצמצם את הבחינה לתשלומים ספציפיים. נדחו טענות שונות שהעלה הדוד, בענין התיישנות ושיהוי בנוגע לחלק מהעילות. 11. בכל הנוגע לטענת ההתיישנות שהעלה הדוד בענין חוב ההלוואה, נקבע כי אף שחלפה לכאורה תקופת ההתיישנות, חל בנסיבות הענין החריג המצוי בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). זאת מאחר וקיימת הודאה מאוחרת של הנתבע (הוא הדוד) בקיום החובות במסמכים עליהם חתם בשנת 1998 ובשנת 2000. נדחתה אף טענת השיהוי וזאת בהתחשב במערכת היחסים ששררה בין הדוד והאחיין והעובדה שבית המשפט השתכנע כי הדוד יצר מצג כלפי האחיין כי יפרע את החובות לכשיידרש לכך ולא נפגע לכאורה בשל השיהוי. 12. בענין חוב המניות, קיבל כאמור בית המשפט את טענתו של האחיין כי לא ניתנה לו תמורה בעבור מניות אלו. זאת, בהתבסס על חתימת הדוד על מסמך המניות, לפיו לא העביר הוא לאחיין כל תמורה על המניות. לפיכך נקבע כי יש לדחות את טענת הדוד לפיה פרע הוא את חובו בענין זה, למעט תשלום אחד (בסך 4,860 דולר) שהאחיין הודה בקבלתו. יחד עם זאת נתקבלה טענת הדוד כי סכום קרן החוב הינו בסך 132,000 דולר ולא 360,000 דולר. באשר לריבית המצטרפת לחוב זה, דחה בית המשפט את תביעת האחיין כי תיקבע ריבית חודשית מצטברת של 2% (היינו, ריבית של 2% לחודש כאשר כל חודש מצטרפת הריבית לקרן - ריבית דריבית), אשר התבססה על מסמך הריבית. נקבע כי במידה ומדובר היה בריבית קצרת טווח לא היה מקום להתערב בה, אך לאור נסיבות הענין מדובר בריבית מוגזמת ובמיוחד לאור העובדה שהריבית במשק פחתה משמעותית עם השנים וחלו שינויים בתחום זה הן בחקיקה והן בפסיקה. לפיכך, קבע בית המשפט כי הריבית שתחול על החובות הכספיים (היינו, חוב המניות וככל הנראה אף חוב הלוואה) תהא ריבית ליבור + 1 אחוז בחישוב רבעוני. ודוק, קביעה זו ניתנה חרף דחיית טענת הדוד כי חתימתו על מסמך הריבית זויפה. 13. באשר לחוב ההלוואה (כאמור בית המשפט דן בהלוואה נוספת משנת 1988 אשר אינה מענייננו עוד), נקבע כעיקרון כי אכן הייתה הלוואה אולם יתכן שיש לזקוף כנגדה חלק מהתשלומים אותם טען הדוד כי שילם לאחיין. יחד עם זאת לא הכריע כאמור בית המשפט באשר לתשלומים גופם וקבע כי על הצדדים לערוך טבלת החזרים לזקיפת התשלומים ובמידה ולא יעשו כן יועבר הענין לבדיקה על ידי אקטואר. 14. בענין פרויקט בית מפא"י קבע בית המשפט כי שני הצדדים טיפלו בפרויקט זה ודחה את טענתו של הדוד כי מסמך בית מפא"י, בו התחייב לכאורה להעביר לאחיין 5% מהפרויקט הוכן על ידי האחיין ולא על ידו ולפיכך אינו תקף. עוד נקבע כי לאור אופי היחסים בין הצדדים אין לראות בניסוח הלא פורמאלי של המסמך כפוגע בתוקפו ונדחתה הטענה כי מדובר היה במתנה אשר הדוד העניק לאחיין אך חזר בו ממנה. עקב זאת, ניתנה הצהרה לפיה "התובע (הוא האחיין - ס'ג'') זכאי להיות שותף בשיעור 5% במיזם הידוע כבית המפלגה (גוש 300050 חלקות 51, 63) ולהיות הבעלים הרשום בשיעור זה, בכפוף לתשלום מיסים כדין. זכותו זו כפופה לתשלום חלקו היחסי בהשבחת הנכס עד כה". יצוין כי בשונה מהסעדים האחרים שנתבעו, בגינם נקבע כי אין עילה להרמת מסך מול החברות שנתבעו יחד עם הדוד, סעד זה ניתן גם ביחס אליהן. 15. להשלמת התמונה יצוין כי לאחר מתן פסק הדין, נתן בית המשפט המחוזי בירושלים, ביום 27.8.2007 החלטת הבהרה בנוגע לפסק דינו בענין פרויקט בית מפא"י (להלן: החלטת ההבהרה). על פי החלטה זו נקבע כי הכוונה היא ל-5% מהזכויות שהיו ברשות הדוד בשנת 2000 עובר לחתימה על מסמך בית מפא"י, וכן הובהר כי הכוונה במונח "מיזם" שננקט בפסק הדין הינה לתיאור אופי הפרויקט ולא להיקפו וכי בכל מקרה מתייחס המונח למבנה ולמגדל ככל שהאחיין ישתתף בהשקעה הכרוכה בהקמתם. ע"א 2016/07 16. הערעור בהליך ע"א 2016/07 הוגש על ידי האחיין ונוגע לשלושת העילות שפורטו לעיל. בענין חוב המניות נטען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר קבע כי קרן החוב הינה 132,000 דולר ולא 360,000 דולר, וזאת מאחר ומדובר למעשה בהפחתה כפולה של עלות ההרחבה שנערכה במלון, פעם אחת כאשר דוללו מניות האחיין מ-5% ל-2% ופעם שנייה כשחישבו את זכויותיו תוך הפחתת חובות המלון, חובות שנבעו מההרחבה האמורה. יוער, כי טענה זו לא הועלתה בסיכומי האחיין. עוד נטען בענין חוב המניות, כי שגה בית המשפט כשקבע כי יש לחשב את הריבית על החוב רק מתאריך 31.12.1990 בעוד שהמניות הועברו כבר ביום 31.7.1989, וכי אין באזכור החוב על ידי האחיין בשנת 1990 בערכו הנומינלי כדי לבטא ויתור על הריבית עד למועד זה. בענין הריבית (הרלוונטי כאמור גם לשאלת חוב ההלוואה) נטען כי לא היה מקום להתערבות בית המשפט בריבית עליה הסכימו הצדדים. נטען כי ריבית זו סוכמה למעשה עוד עם מתן ההלוואות והועלתה עלי כתב במסמך הריבית משנת 1998 ולפיכך מחייבת היא את הדוד. עוד נטען כי ריבית זו שיקפה תמחור ראוי של הסיכון שהיה טמון בהלוואה ובהעברת המניות אשר ניתנו ללא כל בטוחות שהן, וראיה לכך היא שהדוד נטל הלוואות נוספות בריבית דומה וכי ספק אם היה יכול לקבל ריבית טובה יותר אף ממקור בנקאי בתקופה הרלוונטית. לענין הגידול הדרמטי בחוב נטען כי, אין בעצם העובדה שהחוב גדל כדי להצדיק את התערבות בית המשפט בריבית שהוסכמה בין הצדדים, מה גם שהעסקה אינה באה בגדר אותם חוקים המאפשרים התערבות בית המשפט. עוד נטען כי ההתערבות מהווה פגיעה באחיין אף ביחס לשאר הנושים הלא מובטחים של הדוד ככל שזה לא יוכל לעמוד בפירעון חובותיו מאחר ומקטינה היא את חלקו היחסי במאגר החובות. 17. לענין חוב ההלוואה נטען, ראשית באשר לחישוב הריבית כמפורט לעיל ושנית באשר לקביעת בית המשפט להעביר את ההתחשבנות באשר לתשלומים השונים לידי אקטואר, ללא שנקבע באלו מהתשלומים יש להתחשב, ובאופן שאינו מאפשר למעשה את ביצוע ההתחשבנות בדרך שנקבעה. 18. באשר לפרויקט בית מפא"י נטען, כי שגה בית המשפט כשנתן את החלטת ההבהרה אשר צמצמה באופן מהותי את זכויותיו של האחיין בפרויקט, וזאת ללא נימוק ממשי וללא שהיה אף בסמכותו ליתן החלטה זו בדרך בה ניתנה היא. 19. הדוד הגיש כאמור אף הוא (יחד עם החברות שבשליטתו) ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. אל טענותיו בערעור זה אדרש להלן אך יחד עם זאת אציין כעת את הטענות שהועלו בתגובה לערעור האחיין. 20. באשר לחוב המניות נטען, כי אין מקום להתערב בקביעת בית המשפט המחוזי באשר לקרן החוב, שנשענה על כך שהאחיין עצמו נקב בסכום של 132,000 דולר במקומות שונים, מה גם שטענה זו נזנחה למעשה בסיכומים שהגיש האחיין. כך גם באשר למועד ממנו מתחיל חישוב הריבית אשר נשען אף הוא על חתימת האחיין על נייר מיום 31.12.1990, בו נקב בחוב של 270,000 ש"ח (הינו, בחוב בערכו הנומינלי). באשר לקביעת הריבית נטען כי לא בכדי מסתיר האחיין את הסכומים המדוברים ודבק בהצגת שיעור הריבית בלבד, באשר מבט בסכומים אלו, היינו, קפיצת החוב בגין המניות מ-132,000 דולר לכדי למעלה מ-17 מיליון דולר וחוב ההלוואה מ-46,000 דולר לכמעט 600,000 דולר נכון למועד מתן פסק הדין, מבהיר את חוסר הסבירות שבדרישתו. לגופו של ענין מעלה הדוד טענות שונות לגבי תוקף מסמך הריבית אשר מוכחש כי נחתם על ידי הדוד ונטען כי האחיין לא סיפק את המקור למסמך זה ולא הוכיח את אמיתותו. כך נלמד לשיטתו אף מהתנהגות האחיין, אשר לא דרש לאורך התקופה את החוב בצירוף הריבית, לא נתן ביטוי לריבית הנטענת במסמכים האחרים שנחתמו בין הצדדים ואף כשהעלה דרישה לריבית זו, לא ביסס אותה על מסמך הריבית. לחילופין נטען, כי סמכות בית המשפט להתערב בשיעור הריבית נשאבת מאופי הקשר בין האחיין והדוד שהיה משפחתי ולא עסקי וכן מהסמכות הטבועה של בית המשפט להתערב בקביעת הריבית מקום שזו אינה סבירה על פניה. עוד נטען כי יש לראות שיהוי בעצם הגשת התביעה על ידי האחיין רק לאחר שנים רבות, דבר שהוביל לצמיחת החוב בשיעור לא הגיוני כאמור. 21. באשר להתחשבנות בין הצדדים, מסכים הדוד כי יש להשיב ענין זה לבחינה מחודשת על ידי בית המשפט המחוזי, אולם טוען כי יש לבחון גם האם חלק מהתשלומים הועברו בגין חוב המניות, וכי בכל מקרה ככל שיתברר כי קיימת יתרת תשלומים מעבר לשיעור חוב ההלוואה, יש ליחסה לחוב זה. 22. בענין פרויקט בית מפא"י טוען הדוד כפי שיפורט להלן כי אין כלל להכיר בזכותו של האחיין בפרויקט, אולם מכל מקום, ככל שקיימת זכות כזו, החלטת ההבהרה היא הנכונה והסבירה יותר גם בהתחשב בסעד שביקש האחיין עצמו בכתב התביעה אף שגם החלטה זו אינה בהירה מספיק. ע"א 2172/07 23. בערעור שהגישו הדוד והחברות על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 2172/07) נטען בעיקר כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק לאופי היחסים שהתקיימו בין הדוד ובין האחיין במועדים הרלוונטיים, ובהשלכות של יחסים אלו על עילות התביעה השונות. לשיטתו, במהלך השנים התנהלו יחסיו מול האחיין על בסיס אמון ואהבה כך שלא נערך תיעוד מפורט מצידו לתשלומים שהעביר כנגד החובות הנטענים ולמעשה לא ידע הוא כלל ברוב התקופה מה מצב החובות הנטען. עובדה זו משליכה לטענתו על כלל העילות הנטענות כפי שיפורט להלן. 24. בענין חוב ההלוואה נטען, כי בנסיבות הענין הייתה התיישנות של עילה זו. לשיטתו, לא ניתן היה לראות בהודאתו המאוחרת כי ישנם חובות נוספים כהודאה על פי סעיף 9 לחוק ההתיישנות, מאחר ו"הודאה" זו נוסחה באופן כללי וללא פירוט הלוואה זו, ובעוד שאין מוכחש כי בין הצדדים היו התחשבנויות נוספות שאינן נוגעות להליכים שבפנינו. מה גם שלשיטתו טענה זו לא הועלתה בכתב התשובה שהגיש האחיין בבית המשפט המחוזי ואף נזנחה בסיכומים שהגיש שם. 25. בענין חוב המניות נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי כשקבע כי אין לראות בתשלומים שהועברו לידי האחיין מלבד תשלום אחד שאינו שנוי במחלוקת, כתשלומים המתייחסים לחוב זה. לשיטתו, הנטל הוא על האחיין להוכיח כי הכספים שקיבל אינם נוגעים לחוב זה מרגע שהודה בקבלתם ובמיוחד לאחר שנקבע כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בינו ובין הדוד, כך שטענותיו כי מדובר בשכר אינן מבוססות. עוד נטען כי אין לראות בחתימתו על כך שטרם פרע את החוב (למשל במסמך המניות) כשוללת את האפשרות שהחוב נפרע, לפי שכאמור סמך הוא לחלוטין על אחיינו ולא עקב אחר מצב החובות ביניהם. בהיבט זה נטען גם מצידו כי יש להשיב את הענין לבית המשפט המחוזי אשר יבחן את התשלומים שהועברו לידי האחיין כולם, מאחר ואין בידי אקטואר לקבוע קביעות אלו. 26. באשר לפרויקט בית מפא"י נטען כי לא היה מקום להכיר כלל בזכויות האחיין בנכס מאחר ומסמך בית מפא"י, עליו נתלית לכאורה זכותו, אינו מספיק כדי להקנות לו זכות קניינית בפרויקט על פי סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, מה גם שמסמך זה בחלקו המודפס מתייחס רק לחלק המסחרי והתוספת הנוגעת למגדל המגורים הוספה בכתב יד ומוכחשת על ידי הדוד. זאת נלמד לשיטתו גם מהתנהגות האחיין, אשר לא דיווח על ה"עסקה" לכאורה לרשויות המס ואף לא רשם הערת אזהרה על בסיסה במרשם המקרקעין. לחילופין נטען כי אף אם מקנה המסמך זכות כלשהי מדובר ב"חוזה מתנה" אשר לדוד הייתה הזכות לחזור בו ממנה וכך אף נעשה. במידה ולא יתקבלו טענות אלו נטען, כי גם לאחר החלטת ההבהרה אין לשיטתו בקביעת בית המשפט המחוזי כדי להסדיר את זכויות האחיין ולהבהיר מהם בדיוק זכויותיו וחובות ההשתתפות החלות עליו, באיזה חלק מהפרויקט, וכיצד מתייחסות זכויות אלו לזכויות צידי ג', לרבות החברות המערערות, בפרויקט. דיון 27. טרם אדרש לטענות הצדדים גופן רואה אני מקום לציין כי במהלך הדיון שהתקיים בפנינו הצענו לצדדים כי ינסו לפנות לגישור ולהגיע לפיתרון מוסכם למחלוקות ביניהם ולחילופין כי יתנו הסכמתם לכך שפסק הדין יינתן על דרך הפשרה. זאת בין היתר, בהתחשב בקשר המשפחתי בין הצדדים אשר על פי העולה מכתבי הטענות התאפיין עד פרוץ הסכסוך הנידון בקרבה מרובה, ומתוך התקווה כי יהיה בהליך ממין זה כדי לשכך את הסכסוך שנתגלע ביניהם. למרבה הצער נתברר כי הפער בין ציפיות הצדדים אינו כזה הניתן לפתרון בדרכים אלו ומכאן שאין מנוס אלא מלדון בערעורים גופם. 28. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בגדרי הערעורים ובפסק דינו של בית המשפט המחוזי סבור אני כי דינן של רוב הטענות שהועלו בשני הערעורים להידחות כפי שיפורט להלן. יחד עם זאת בענין שתיים מהסוגיות המרכזיות, סוגית שיוך התשלומים השונים שהעביר הדוד לאחיין במשך השנים וסוגית פרויקט בית מפא"י, סבור אני כי אין מנוס אלא מלהחזירן לבית המשפט המחוזי על מנת שיבררן ביתר פירוט. טענת ההתיישנות 29. מפאת העובדה שהיה לכאורה בטענתו של הדוד כי חלה התיישנות על חוב ההלוואה כדי ליתר את המשך הדיון בעילה זו, טענה שלטעמי אין לקבלה, דומני כי מן הראוי להתחיל את הדיון דווקא בה. 30. עיקר טענתו של הדוד הינה כי העובדה שהודה באופן כללי בקיום חובות לא מוסדרים בינו ובין האחיין (במסמך הריבית ובמסמך בית מפא"י) אין בה כדי להקים את החריג של סעיף 9 לחוק ההתיישנות, מה גם שאין מחלוקת כי היו קיימים חובות נוספים ביניהם. לא אוכל לקבל טענה זו בנסיבות הענין. סעיף 9 לחוק ההתיישנות קובע כך: "הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה." כלומר, על מנת לבוא בגדרי חריג זה נדרש כי תתקיים הודאה מפורשת של הנתבע (בענייננו הדוד) בקיום הזכות או שיעשה מעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות. שני טעמים אלו מתקיימים לטעמי. אודה, כי לו הייתי בוחן את הדבר במנותק מנסיבות המקרה יתכן ומסקנתי הייתה שונה. ספק בעיני באם עצם האמירה כי "קיימת גם היתחשבנות כספית שבה אני חייב לו כספים נוספים" הינה מפורטת דייה כדי להיכנס בגדרי החריג. ואולם, בענייננו יש לבחון אמירה זו בהתחשב במערכת היחסים בין הדוד והאחיין. בית המשפט המחוזי התרשם, בין היתר על פי העדויות שניתנו בפניו, כי באמירה זו התייחס הדוד אף לחוב ההלוואה. איני רואה מקום להתערב במסקנתו זו. יתרה מכך, טענה מרכזית של הדוד הינה כי למעשה פרע הלוואה זו בתשלומים שהעביר לאחיין במשך השנים (ואשר שיוכם שנוי במחלוקת). בטענה זו די למעשה כדי לבסס את החריג המצוי בסעיף 9, היינו, אף לשיטתו של הדוד ביצע הוא למצער מקצת מהזכות, לאחר המועד בו ניתנה ההלוואה. די בכך לטעמי כדי לדחות טענתו בענין זה. חוב המניות 31. טרם אדרש לשאלת הריבית, לה השלכה כאמור הן על חוב המניות והן על חוב ההלוואה, רואה אני מקום לדון בטענות האחיין באשר לקרן חוב המניות ובאשר לתאריך ממנו יש לחשב את הריבית בגין חוב זה. 32. בכל הנוגע לקרן חוב המניות איני רואה מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי המבוססת בעיקרה על אמירות של האחיין עצמו, אשר אינן מוכחשות על ידו, בהן נקב בגובה החוב על פי הערך הנמוך (היינו 132,000 דולר או סכום השווה לכך בתרגום שקלי). זאת, הן במסמך שנחתם על ידו ביום 31.12.1990 והן במסמך הנושא תאריך 20.2.2002 והכולל את פירוט החובות לכאורה בין הדוד לאחיין. יתרה מכך, האחיין לא חזר על טענה זו בסיכומים שהגיש לבית משפט זה ואף ציין כי הערעור מוגש רק על שיעור הריבית על החוב ומועד תחילת חישוב הריבית, נראה כי בכך יש אף זניחה של טענה זו. 33. מנגד, בכל הנוגע למועד תחילת חישוב הריבית איני יכול לקבל את קביעתו של בית המשפט המחוזי. ככל שמדובר היה במערכת יחסים עסקית טהורה אשר במסגרתה היו מסכמים הצדדים על תנאי ההלוואה ופרעונה באופן מוסדר, יתכן והיה מקום "לתפוס" את האחיין באמירתו מיום 31.12.1990 לפיה שיעור החוב במועד זה הינו 270,000 ש"ח (היינו החוב בערכו הנומינלי). אולם, לטעמי וכפי שיפורט להלן בדיון בשאלת הריבית לא כך הוא. דעתי היא כי בפועל בעת העברת המניות לא הוסכמה כל מסגרת מוסדרת של פירעון החוב או הריבית שישא חוב זה. משכך, בית המשפט הוא "המשלים" פרטים אלו כשם שנעשה בפועל על ידי בית המשפט המחוזי כשקבע את הריבית שחלה על החוב. בנסיבות אלו איני רואה הצדקה כי חישוב הריבית יחל ממועד מאוחר למועד יצירת החוב אך בשל אמירה של האחיין אשר כאמור אין בה לטעמי כדי לשקף התנהלות עסקית או ויתור מהותי על זכותו לריבית על החוב. מאותם הנימוקים איני סבור גם כי יש לקבל את טענת הדוד לפיה אין זה ברור מתי נתגבש החוב ולתארך אותו למועד מאוחר ממועד העברת המניות בפועל. לפיכך, לו תתקבל דעתי נקבע כי יש לחשב את חוב המניות כך שהריבית שנקבעה תחושב מיום העברת המניות הוא יום יצירת החוב. שאלת הריבית 34. כעת אגש לבחון את שאלת הריבית לה השלכה כאמור הן על חוב ההלוואה והן על החוב בגין המניות. אף שאודה כי התלבטתי בענין זה, הגעתי אף כאן לבסוף למסקנה כי אין מקום להתערב בריבית שקבע בית המשפט המחוזי אם כי נימוקי שונים הם. הבסיס למחלוקת זו הינו מסמך הריבית מיום 23.3.1998 שכותרתו "כתב התחייבות (ריבית)" והקובע כך: "אני ששון לוי ת.ז ________ מתחייב להחזיר לך את כל הסכומים שאני חייב לך מזכויות מניות מלון שלום ומהכספים הנוספים שארגנת לי בתוספת ריבית דולרית של 2% לכל חודש כשריבית זאת תצטרף לקרן כל חודש החל מיום קבלת התשלום ועד ליום התשלום בפועל. התחיבות זאת היא התחיבות פנימית משפחתית ואין להראותה לאיש." בית המשפט המחוזי דחה כאמור את טענת הדוד כי חתימתו על מסמך זה זויפה וכי האחיין לא עמד בנטל להוכיח כי מסמך זה הינו אמיתי. אין בכוונתי להתערב בקביעה זו. יחד עם זאת קבע בית המשפט המחוזי כי בהתחשב באופי היחסים בין הדוד והאחיין ובתקופה הארוכה שחלפה ממועד יצירת החוב ובשינויים שחלו במשק ובמצב המשפטי בענין קביעת ריבית, מדובר בריבית מוגזמת ולפיכך העמיד את הריבית של ריבית של ליבור + 1 אחוז בחישוב רבעוני. כאמור, מסכים אני עם התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי אך נימוקי אחרים הם. 35. המפתח לסוגיה זו טמון לטעמי בשאלה מקדמית באשר למהותו של מסמך הריבית. קיימות שלוש אפשרויות להבין מסמך זה. האחת, כמסמך אשר יצר התחייבות חוזית חדשה ועצמאית מחייבת בין הצדדים במועד חתימתו. השנייה, כמסמך המעיד על הסכמה חוזית מחייבת שהייתה קיימת ביניהם עוד טרם לחתימה עליו (ולמעשה ממועד יצירת החיובים). והשלישית, כמסמך אשר אף שהתיימר ליצור התחייבות חוזית חדשה, לא השתכלל כדי התחייבות כאמור. לטעמי, בחינת מסמך הריבית על רקע תוכנו, מערכת היחסים בין הצדדים במועד ניסוחו, והתנהגותם לפני החתימה על המסמך ואף לאחר מכן, מובילה למסקנה כי האפשרות השלישית היא הנכונה, היינו, אין במסמך זה כדי לעגן הסכמה חוזית מחייבת של הדוד לריבית הקבועה בו. 36. הנדבך הראשון עליו נשענת דעתי זו הינו נוסח מסמך הריבית עצמו. כידוע, אין חובה לעגן הסכמה חוזית, ובפרט הסכמה כי חוב כספי ישא ריבית זו או אחרת, במסמך בכתב. יחד עם זאת, משמצוי בפנינו מסמך הריבית האמור ומשחלוקים הצדדים בשאלה האם נקבעה ריבית בגין החובות האמורים ומה שיעורה, דומה כי נקודת המוצא הינה לשונו של מסמך זה. דעתי היא כי בחינת המסמך מעלה כי אין הוא משקף את גמירות הדעת הנדרשת מצד הדוד כדי לעגן הסכמה חוזית כאמור. מסמך הריבית אינו מפרט מספר אלמנטים מהותיים ובמיוחד כשזוכרים אנו כי הוא נחתם לכאורה כבר כעשר שנים לאחר שנוצר חוב המניות וכשנתיים לאחר שנוצר חוב ההלוואה. במה דברים אמורים? אין מצוינים במסמך זה, לא סכומי החובות המדויקים (או אף פירוט מלא של חובות אלו), לא מועד יצירת ההתחייבויות או מועד הפירעון שנקבע להם ואף לא שיערוך של גובה החובות נכון למועד החתימה על מסמך זה (ודוק, מדובר כבר בחלוף כ-10 שנים ממועד יצירת החוב בגין המניות, תקופה בה צמח החוב עשרות מונים). יתרה מכך, בא מסמך הריבית וקובע במפורש כי "התחיבות זאת היא התחיבות פנימית משפחתית ואין להראותה לאיש". אומנם, ככלל אין באמירה ממין זה כדי לשלול בהכרח את תוקפו המחייב של המסמך (ראו ע"א 3833/93 לוין נ' לוין, פ"ד מח(2) 862 (1994)), ואולם בנסיבות הענין שלפנינו דומני כי יש בכך לחזק את המסקנה כי מסמך הריבית אינו משקף גמירות דעת מצד הדוד המגבשת את ההתחייבות החוזית הגלומה בו. 37. תמיכה נוספת לעמדה זו מוצא אני כאמור ביתר נסיבות הפרשה שבפנינו. אין מחלוקת כי בתקופה הרלוונטית, עד פרוץ הסכסוך המצוי בפנינו, שררו בין הדוד והאחיין יחסי קרבה ואמון רבים וכי יחסים אלו "צבעו" גם את ההתקשרויות המסחריות ביניהם. יתרה מכך, אין גם חולק כי במהלך השנים היו חובות נוספים שחב הדוד לאחיין ואשר חלקם נפרעו על ידו בתנאים שאינם ידועים לנו. כך נלמד אף מאותה הלוואה משנת 1988 אשר האחיין הודה בגדר הערעור כי נפרעה על ידי הדוד בתקופה כלשהי במהלך השנים בהן עסקינן. בבוחננו את השאלה האם בא מסמך הריבית ליצור התחייבות חדשה או שמא שיקף הוא התחיבות קיימת שקדמה לו, נראה בעיני כי מערכת יחסים זו מתיישבת יותר עם ההנחה הראשונה, היינו, שמסמך הריבית לא בא רק להצהיר על הסכמה חוזית שהתקיימה למעשה ממועד יצירת ההתחייבויות כשם שניסה לטעון האחיין, אלא ניסה ליצור התחייבות חוזית חדשה ולו גם בעלת תחולה רטרואקטיבית. מסקנה זו נתמכת גם כשבוחנים אנו את התנהגות הצדדים במהלך השנים הן טרם לחתימה על מסמך הריבית והן לאחריו. על אף טענות האחיין כי מסמך הריבית שיקף למעשה ריבית שהוסכמה בין הצדדים עוד מלכתחילה, הרי שלאורך השנים אין רואים בהתנהגותו כל עמידה על ריבית זו. כך, למדים אנו מאותו נייר מיום 31.12.1990 בו ציין האחיין את החוב בגין המניות בסכום של 270,000 ש"ח, סכום אשר אין מחלוקת כי אינו משקף תשואת ריבית על חוב זה. יתרה מכך, אין כל תיעוד במהלך השנים עד לשנת 1998 כי האחיין פנה לדוד בדרישה לפירעון החובות על אף שכאמור לכאורה צמחו הם וגדלו בינתיים למימדים אימתניים. לא רק זאת אלא שסכומים שונים שהעביר הדוד לאחיין (ואשר אין כאמור מחלוקת שהועברו) לא נזקפו על פי הנטען כנגד חוב זה אלא כנגד חובות אחרים, פעולה שלכאורה אין בה כל הגיון עסקי בהתחשב בריבית הנטענת. אף בחינת יתר המסמכים שנחתמו בין הדוד והאחיין מעלה, כי מסמכים אלו אף שחלקם מאזכרים את החובות הנטענים, אינם מאזכרים ולו ברמז לא את שיעור הריבית לה טוען האחיין ואף לא את סכום החוב המעודכן נכון למועד חתימת מסמכים אלו. כך, במסמך המניות, הנושא תאריך של אותו יום ממש 23.3.1998, מודה הדוד בקיום החוב ובכך שעליו לפרוע אותו אך אין כל אזכור של סוגיית הריבית. וכך אף במסמך בית מפא"י אשר נקבע כי הינו משנת 2000, אין אזכור של סוגיית הריבית וזאת אף שמסמך זה הינו לכאורה מאוחר בזמן למסמך הריבית. לבסוף אף בהתנהגות האחיין לאחר שנחתם מסמך הריבית רואה אני חיזוק למסקנה כי מסמך זה לא יצר הסכמה חוזית מחייבת. בכל המגעים שהתקיימו בין הצדדים ואשר קדמו להגשת התביעה המצויה בפנינו, לא נשענו טענות האחיין על מסמך הריבית (אף מקום שנטענה ריבית דומה) ומסמך זה אף לא אוזכר כלל. 38. סוף דבר, ממכלול האינדקציות הללו עולה לטעמי כי אף בהנחה ומסמך הריבית נחתם על ידי הדוד, לא היה בו כדי לעגן הסכמה חוזית מחייבת לריבית הקבועה בו ביחס לחובות עסקינן. לפיכך, ובהיעדר הסכמה חוזית מחייבת בין הצדדים בנוגע לסוגיה זו, אין מקום להתערב בשיקוליו של בית המשפט המחוזי באשר לריבית שראוי לחשב על פיה את החובות, ולדעתי יש להותיר את תוצאת פסק דינו בהיבט זה על כנה. 39. כעת אגש לאותן סוגיות אשר אין מנוס לטעמי אלא מלהחזירן לבית המשפט המחוזי על מנת שייתן פסק דין משלים בעניינן ואלו הן סוגיית ההתחשבנויות בין הצדדים וסוגיית פרויקט בית מפא"י. סוגיית ההתחשבנויות בין הצדדים 40. ענין ההתחשבנויות בין הצדדים סב על מסמך הכולל 205 העברות כספים שונות בין הדוד ובין האחיין (צורף כנספח ח' לתיק המוצגים של המערערים בע"א 2172/07) ומסמך נוסף אשר על פי הנטען הודה בו האחיין בקבלת סכומים שונים מהדוד (צורף כנספח י' לתיק המוצגים הנ"ל). דומה כי מוסכם על הצדדים כי בענין זה אין מענה בפסק דינו של בית המשפט המחוזי באשר לשאלת שיוך התשלומים השונים כנגד החובות ועצם ההכרה בתשלומים אלו וכי אין בהעברת הבחינה לידי אקטואר כדי לפתור את המחלוקות העקרוניות שהתעוררו בסוגיה זו. עיקר המחלוקת בערעורים נוגעת לשאלה האם יש לבחון את התשלומים כולם ואף כנגד חוב המניות או שמא אך חלק קטן מתשלומים אלו (התשלומים האחרונים הממוספרים 205-199 והמתוארכים משנת 1997 ועד שנת 2002). זאת, עקב קביעתו של בית המשפט המחוזי כי לא הועברו כספים בגין חוב המניות, קביעה שהתבססה על לשון מסמך המניות (משנת 1998), ובהתחשב במועד יצירת חוב ההלוואה, שנת 1996. יתרה מכך טוען האחיין כי בית המשפט המחוזי קבע כי אין להתחשב בתשלומים אשר נעשה בהם שינוי, קביעה התקפה למעשה לגבי כל התשלומים הרלוונטיים. 41. כאמור, סבור אני כי אין מנוס בענין זה אלא מלהחזיר את הסוגיה לבית המשפט המחוזי על מנת שזה יבחן לגופן את טענות הצדדים באשר לתשלומים השונים ויקבע אילו מתשלומים אלו יש לזקוף לטובת איזה מהחובות, אם בכלל. חככתי בדעתי האם יש מקום להבחין בענין זה בין התשלומים אשר קדמו לשנת 1996 לבין אלא המאוחרים יותר אך הגעתי למסקנה כי בנסיבות שנוצרו אין מקום לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט המחוזי בענין ויש לאפשר לצדדים לשטוח טענותיהם באשר לתשלומים כולם ולבחון האם במידה ותיווצר אכן "יתרה" לטובת הדוד כנטען על ידו, יש לזקופה כנגד חיוביו על פי פסק הדין. ודוק, אין בקביעה זו כדי לשנות בהכרח מקביעותיו העובדתיות האחרות של בית המשפט המחוזי כי הדוד לא פרע במישרין את חובו באשר לחוב המניות, קביעה שיש בה כמובן כדי להשליך על הבחינה האמורה. סוגית פרויקט בית מפא"י 42. אף באשר לסוגית פרויקט בית מפא"י הגעתי למסקנה כי אין מנוס אלא מלהשיבה לבחינת בית המשפט המחוזי. יובהר, אין מקום לטעמי לקבל את ערעור הדוד על עצם הקביעה כי לאחיין זכויות כלשהן בפרויקט זה, קביעה שנשענה על מסמך בית מפא"י. נכון הוא אומנם שמסמך זה הינו חסר בפרטים רבים הדורשים השלמה על ידי בית המשפט. אולם, בית המשפט המחוזי קבע כי די בו במסמך זה כדי לעגן את זכותו הקניינית של האחיין בפרויקט למרות חוסרים אלו וזאת בהתחשב במערכת היחסים ששררה בין הצדדים ובהתחשב בהתרשמותו הישירה מגרסאותיהם של הדוד והאחיין. אין מקום לטעמי להתערב בקביעה זו. עוד נדחתה גם טענת הדוד המובאת בחצי פה גם בערעור שלפנינו כי מדובר היה לחילופין במתנה שהעניק הדוד לאחיין ואשר חזר הוא בו מכוונתו לנתינתה וזאת משנקבע כי טענה זו לא בוססה בראיות. אף בכך לא ראיתי מקום להתערב. 43. יחד עם זאת, סבור אני כאמור כי אין מנוס מהשבת הסוגיה לבית המשפט המחוזי על מנת שיתן פסק דין משלים בעניינה וזאת מהטעם שאיני סבור כי יש בפסק הדין או גם בהחלטת ההבהרה שניתנה לאחריו, כדי לתת מענה בהיר באשר להיקף הזכויות של האחיין בפרויקט על חלקיו השונים ובמיוחד ביחס לזכויות של צדדים נוספים להם לכאורה זכויות קנייניות בפרויקט ובהתחשב באי ההבחנה בין הדוד ובין החברות שבבעלותו (המערערות 2 ו-3 בע"א 2172/07). לפיכך, סבור אני כי הדרך הראויה הינה כי נשיב ענין זה לבית המשפט המחוזי על מנת שיאפשר לצדדים לשטוח טענותיהם, וככל שיתחייב הדבר, לפי שיקולו, יתכן ואף לצדדים נוספים אשר הינם בעלי ענין בשאלה זו, ויקבע באופן מפורט את מידת הזכויות של האחיין בפרויקט על ההיבטים השונים הנובעים מכך. סוף דבר 44. סיכומם של דברים, לו תתקבל דעתי נקבע כדלקמן: באשר לחוב המניות, נדחות טענות האחיין באשר לקרן החוב אולם מתקבלות טענותיו באשר למועד תחילת חישוב הריבית על חוב זה. באשר לחוב ההלוואה, נדחות טענות הדוד באשר להתיישנות החוב. יחד עם זאת, באשר להלוואה משנת 1988 ולאור הודאת האחיין בהליכים אלו כי הלוואה זו נפרעה, מתקבל ערעור הדוד. טענות האחיין באשר לשיעור הריבית על פיו יש לחשב את החובות נדחות, ונותרת בתוקף הריבית אותה קבע בית המשפט המחוזי תוך התאמה כאמור באשר למועד תחילת חישוב הריבית על חוב המניות. שאלת ההתחשבנות בין הצדדים ושאלת זכויות האחיין בפרויקט בית מפא"י, תוחזרנה לבית המשפט המחוזי על מנת שייתן בהן פסק דין משלים בהתאם להנחיות שפורטו בגוף הדיון לעיל. בנסיבות הענין ובהתחשב בתוצאה אליה הגעתי אין לדעתי מקום ליתן צו להוצאות. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. המשנה לנשיאה השופט א' רובינשטיין: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ"ב בחשון התש"ע (9.11.2009). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07020160_H09.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il