עיזבון המנוח מוחמד עישאן נ. משרד האוצר/אגף נכסי נפקדים

3 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 20122-03-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ המערערים: 1. עיזבון המנוח מוחמד עישאן (המנוח) 2. עלי עישאן 3. אחמד עישאן 4. ופיה עישאן 5. אמנה עישאן 6. פאטמה עישאן נגד המשיבים: 1. משרד האוצר/אגף נכסי נפקדים 2. רשות מקרקעי ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"א 44249-04-24 מיום 7.1.2025 שניתן על ידי כב' השופט מאזן דאוד תאריך הישיבה: ט"ו חשוון תשפ"ו (6.11.2025) בשם המערערים: עו"ד איימן אבורייא בשם המשיבים: עו"ד מרווה בז'ה פסק-דין הנשיא יצחק עמית: 1. המערערים הם יורשיו של המנוח מוחמד עישאן ז"ל (להלן: המנוח מוחמד), שהוא אחד מבניה ויורשיה של המנוחה פאטמה מוחמד אברהים חגו עישאן (להלן: המנוחה פאטמה), שהחזיקה בזכויות במקרקעין בכפר המנדטורי בירווה. זכויותיה של המנוחה פאטמה, כמו גם זכויות יתר תושבי הכפר, הופקעו ממנה לאחר שהפכו לנכסי נפקדים, והמקרקעין הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים (להלן: האפוטרופוס לנכסי נפקדים) בהתאם לחוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים או החוק). בהמשך, נרכשו המקרקעין על ידי רשות הפיתוח לפי חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953. (להלן: חוק הרכישה). 2. המערערים פנו בחודש נובמבר 2017 או בסמוך לכך לאפוטרופוס לנכסי נפקדים לקבלת תעודת שחרור נכס, בהתאם להוראת סעיף 28 לחוק נכסי נפקדים. בהמשך, הגישו המערערים לבית המשפט המחוזי את התביעה דנן, למתן פסק דין שבו התבקש בית המשפט להצהיר, בין היתר: כי התביעה לקבלת פיצויים בנוגע לנכסים שהוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים מתיישנת בתוך 7 שנים ממועד הנפקת תעודת שחרור תמורה על פי סעיפים 28 ו-29 לחוק נכסי נפקדים; כי אין בכוחה של ההלכה שנפסקה בדנ"א 1595/06 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד סו(2) 58 (21.3.2013) (להלן: הלכת ארידור) לקצר את תקופת ההתיישנות לאור סעיפים 29(ג)-(ד) לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות); וכי המשיבים חייבים לנהל מו"מ בנוגע לתשלום פיצויים על פי כל דין, לרבות הנוהל המיטיב. 3. בית משפט קמא דחה את התביעה על הסף. נקבע כי אין מקום לסעד הצהרתי מאחר שקיים סעד חלופי אפקטיבי של הגשת תביעה לקבלת פיצויי הפקעה, ואין לעקוף באמצעות סעד הצהרתי את הצורך בהתדיינות ישירה ועניינית. נקבע כי הבקשה לשחרור התמורה היא למעשה תביעה לקבלת פיצויים בגין הפקעת מקרקעין שבוצעה לפני למעלה משישים שנה, אם בקרקע חליפית לפי סעיף 3 לחוק הרכישה, ואם לפי הנוהל המיטיב. משכך, בחן בית משפט קמא את התביעה באספקלריה של תביעת פיצויים וקבע כי התביעה התיישנה. נקבע כי תביעת הפיצויים מכוח חוק נכסי נפקדים (פיצויים), התשל"ג-1973 (להלן: חוק הפיצויים), התיישנה כבר בשנת 1988, בחלוף 15 שנה מחקיקת החוק. עוד נקבע כי התביעה לפיצויים מכוח חוק הרכישה התיישנה אף היא על פי הלכת ארידור; וכי גם אם תינתן תעודת שחרור שבמסגרתה תוענק הזכות לתבוע פיצויי הפקעה מהרשות המפקיעה, הרי ש"הדבר מהווה המחאה או הסבה או השבה של זכות האפוטרופוס לתבוע פיצויים בגין הפקעת המקרקעין", וגם זכות זו התיישנה כפי שנקבע בע"א 3021/23 מדינת ישראל נ' יורשי המנוחה רשידה סליבא ז"ל, פסקה 18 (8.4.2024)). לאור זאת, דחה בית המשפט את התביעה על הסף, הן מחמת התיישנות והן מחמת היעדר עילה. 4. על כך נסב הערעור שלפנינו. הלכה למעשה, המערערים חזרו על טענותיהם בבית משפט קמא. נטען, בין היתר, כי מירוץ ההתיישנות החל רק מיום קבלת תשובותיו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים, תשובות שהן בגדר הודאת בעל דין; כי הסעד ההצהרתי הוא ההליך שבו היה על המערערים לנקוט; כי הלכת ארידור לא חלה על הפקעה מכוח חוק הרכישה; כי לא חלה התיישנות במקרה דנן, וזאת לנוכח הוראות סעיף 29(ג)-(ד) לחוק ההתיישנות כפי שעולה מע"א 216/66‏‏ עירית תל-אביב-יפו נ' אבו דאיה, פ"ד כ(4) 522 (1966) (להלן: הלכת אבו דאיה); כי כל הפקעה שהתבצעה בטרם חקיקת חוק ההתיישנות אינה מתיישנת כלל, ואין תחולה להלכת ארידור שעסקה בפיצויי הפקעה בגין הפקעה שהתבצעה לאחר חקיקת חוק ההתיישנות. עוד נטען כי הרשות מחזיקה בכספי הפיצויים כנאמן ולכן מירוץ ההתיישנות מתחיל רק כאשר הנאמן כופר בנאמנות, ובמקרה דנן, רק כאשר הוגשה הבקשה לסילוק התביעה על הסף. לבסוף, נטען כי התוצאה אינה צודקת, באשר משמעותה היא הפקעה ללא פיצוי. 5. לאחר ששמעתי את טענות המערערים במסגרת ישיבת קדם ערעור שהתקיימה בפניי ביום 6.11.2025, השתכנעתי כי יש לדחות את הערעור על הסף מכוח תקנה 138(א)(1) ו-(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: התקנות), וכך אציע לחבריי שנעשה. 6. המערערים תוקפים, הלכה למעשה, הלכות שנקבעו על ידי בית משפט זה. טענתם של המערערים כי הלכת ארידור אינה חלה על הפקעה לפי חוק הרכישה נדחתה ברע"א 7330/17 תומא נ' רשות מקרקעי ישראל (19.3.2018), שם נקבע במפורש כי הלכת ארידור חלה גם על תביעות לפיצויי הפקעה לפי חוק הרכישה, וכי תביעות אלה כפופות לדיני ההתיישנות. על כך חזר בית משפט זה בע"א 6554/20 עזבון המנוח ג'אבר חורי ז"ל נ' מדינת ישראל- רשות מקרקעי ישראל (10.3.2022) (להלן: עניין חורי); וגם בע"א 6788/17 נתיבי ישראל-החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ' צברי (24.3.2019)) שם נאמר: "פסק דין נוסף שאינו מתקשר ישירות לענייננו אך ראוי להזכירו, הוא רע"א 7330/17 תומא נ' רשות מקרקעי ישראל (19.3.2018), בגדרו נפסק כי הלכת ארידור חלה גם על הפקעות מכוח חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953. המדינה מסכימה כי מפסק דין זה עולה כי הלכת ארידור חלה על כל חוקי ההפקעה, לרבות הפקעות מכוח פקודת הדרכים". די באמור לעיל כדי לדחות את טענת המערערים, שעומדת בניגוד לפסקי הדין לעיל. 7. סעיפים 29(ג)-(ד) לחוק ההתיישנות קובעים כלהלן: (ג)תביעה שלא נתיישנה לפני תחילתו של חוק זה יחולו עליה כל הוראות חוק זה. (ד)בכל המקרים האמורים בסעיף זה לא תקצר תקופת ההתיישנות מכפי שהיתה נתונה לפני תחילת חוק זה. לשיטת המערערים, לאור האמור בסעיפים אלה, כל הפקעה שבוצעה לפני 1958 אינה מתיישנת. אלא שגם טענה זו עומדת בניגוד לפסיקתו של בית משפט זה בעניין חורי, והיא נדחתה גם בע"א 6731/19 עזבון המנוח מוחמד עבד אלרחמן אבו ראס נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקאות 10-8 (24.2.2021) (להלן: עניין אבו ראס) שם נאמר: "אף הסתמכות המערערים על הלכת אבו דאיה אינה מובילה לקבלת עמדתם. אכן, בהלכת אבו דאיה נקבע, כי לפי המצב המשפטי שהיה קיים ערב כניסת חוק ההתיישנות לתוקף, תביעה לפיצויי הפקעה מכוח פקודת הקרקעות אינה נתונה להתיישנות. זאת, מכיוון שסעיף 1660 למג'לה לא חל על תביעת פיצויים בהליכים של הפקעת מקרקעין, ובהעדר הוראת התיישנות מתאימה בפקודת הקרקעות (שם, עמ' 532, 550). ואולם, סוגיית התיישנות פיצויי הפקעה נדונה במועד מאוחר יותר בעניין ארידור ו-תומא עליהם כבר עמדנו לעיל [...] לפי הלכת ארידור, חוק ההתיישנות חל על תביעה לפיצויי הפקעה מכוח פקודת הקרקעות, ומפסק הדין בעניין תומא עולה כי הלכה זו חלה על כל חוקי ההפקעה (ולמשל על הפקעה לפי פקודת הדרכים, ראו ע"א 6788/17 נתיבי ישראל - החברה הלאומית לתשתיות תחבורה בע"מ נ' צברי, בפסקה 3 (‏24.3.2019)). הטענה כי תביעת פיצויים בגין הפקעה לפי חוק הרכישה לא כפופה כלל להתיישנות נטענה בעניין תומא, אף אם לא במפורש (וראו פסקה 19 לפסק הדין) ונדחתה. נקבע כי הקביעה העקרונית בעניין ארידור בנוגע לתחולת חוק ההתיישנות על פיצויי הפקעה, נכונה ביתר שאת ביחס להפקעות לפי חוק הרכישה, בהתחשב במאפייניו הייחודיים, נסיבות חקיקתו (ההסדר שנקבע בו ניתן היה להפעלה במשך שנה אחת בלבד), והפרשנות שניתנה לו בפסיקה. בעקבות אי הבהירות שנוצרה בסוגיה התיישנות תביעות לפיצויי הפקעה, בין היתר בשל הסתמכות בעלי דין על הלכת אבו דאיה, נקבעה בעניין ארידור תקופת מעבר שבה תידחה טענת התיישנות שתועלה נגד תביעה לפיצויי הפקעה (וראו פסק דינו של הנשיא גרוניס בדנ"א ארידור, עמ' 153-152). יש ממש בטענת המשיבה כי קבלת עמדת המערערים עלולה לסכל את התכלית שביסוד תקופת המעבר שנקבעה. עוד יצוין כי לטענת המשיבה, התפיסה שהלכת ארידור חלה גם על הפקעות מכוח חוק הרכישה משקפת את הפרקטיקה הנוהגת, ותביעות רבות לקבלת פיצויי הפקעה הוגשו בטרם בתוך תקופת המעבר. כל אלה מקשים לקבל את הסתמכות המערערים על הלכת אבו דאיה. קיצורו של דבר, שלפי הלכות ארידור ו-תומא, תביעת המערערים כפופה לתקופת התיישנות בת 7 שנים וחלה עליה תקופת המעבר שנקבעה בעניין ארידור. התביעה הוגשה ביום 13.5.2018, לאחר תום תקופת המעבר, ואין מנוס מלקבוע כי היא התיישנה". די באמור לעיל כדי לדחות טענת המערערים. למעלה מן הצורך אציין כי הן בעניין חורי והן בעניין אבו ראס, נטען כי תקופת ההתיישנות על פי המג'לה היא 36 שנה, כך שאפילו היינו מקבלים טענת המערערים, ואיננו סבורים כי יש מקום לקבלה, הרי שבמקרה דנן עד להגשת התביעה, חלפו כשבעים שנה מהיום שבו הופקעו המקרקעין על פי חוק הרכישה. 8. גם בטענת המערערים ל"הודאת בעל דין" של המשיבים אין כל בסיס. בחנתי את המכתבים אליהם הפנו המערערים וכל שנאמר במכתבים הוא, כי לאחר שתאושר זהותה של המנוחה כמי שרשומה כבעלת הנכסים, תועבר הבקשה לוועדה המיוחדת לשחרור נכסי נפקדים וכי הליך השחרור עשוי להתארך. עצם העברת הבקשה לוועדה הרלוונטית, אין בה ולו ראשית הודאה שיש בה כדי לעצור את מירוץ ההתיישנות. בהקשר זה נציין כי במקרה דנן הוגשה בקשה לשחרור הנכס, אך לא הוצאה תעודה כזו, ולא ניתנה החלטה של הוועדה שהמערערים תקפו בכתב התביעה. מכל מקום, הביקורת השיפוטית על הפעלת הסמכות לפי סעיפים 28 ו-29 לחוק נכסי נפקדים נתונה לבג"ץ (ע"א 9575/02 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' בהאי, פסקה 16 (7.7.2010); ע"א 8481/05 לולו נ' האפוטרופוס על נכסי נפקדים, פסקה 8 (28.2.2007)). 9. ככלל, צודקים המערערים בטענתם כי מירוץ ההתיישנות אינו חל כל עוד נאמן אינו כופר בנאמנותו. כך נקבע בפסיקה לגבי יחסי נאמנות קונסטרוקטיבית בין קונה לבין מוכר בעסקאות מקרקעין (ע"א 1559/99 צימבלר נ' תורג'מן, פ"ד נז(5) 49 (2003); ע"א 6906/00 ענבטאוי נ' דר, פ"ד נו(5) 280, 287 (2002); ע"א 1249/03 חנא נ' ח'אזן, פסקה 29 (22.10.2003); ע"א 7231/10 תלמוד תורה בית יהודה קרית אתא ע"ש יהודה גפן זצ"ל נ' עיריית קרית אתא (17.10.2012)). אין חולק על חובת הנאמנות של הרשות הציבורית כלפי הציבור, והד לטענת המערערים ניתן למצוא בגישתו של השופט מ' חשין נשוא הדיון הנוסף בעניין ארידור, אך גישה זו נדחתה: "אמנם, המדינה במהותה היא 'נאמן כללי' לאזרחיה, ומשכך חבה היא בחובת תום לב מוגברת ולא פעם תידרש לעמוד ברף מנהלי גבוה ביותר, אך איני מוצא טעם לקבוע שחובת תשלום פיצוי הפקעה מקימה יחס ייחודי בין המדינה לפרט של 'מעין נאמנות' [...] משכך, משמבוטל הרישום, אין מקום לייחד דווקא את פיצויי ההפקעה ולראותם כמוחזקים בנאמנות" (עניין ארידור, פסקה 18 לפסק דינו של השופט ג'ובראן). "זאת ועוד, כפי שציינתי בפסק הדין נשוא ההליך דנא, איני רואה כל יסוד לפיקציה, לפיה כספי הפיצויים מוחזקים במעין-נאמנות על ידי הרשות עבור בעל המקרקעין המופקעים" (שם, בפסקה 7 לפסק דינו של הנשיא גרוניס). טענת המערערים לקיומה של נאמנות עומדת גם בניגוד לרציונל של הלכת ארידור, שאם הייתה מתקבלת, משמעות הדבר שיש לראות את הרשות המפקיעה כנאמן לצורך תביעת הפיצויים, ומירוץ ההתיישנות בתביעות פיצויים בגין הפקעה על פי כל חוקי ההפקעה, לא היה מתחיל כל עוד לא הוגשה תביעה. טענה זו נסתרת גם לאור הוראת סעיף 4 לחוק הפיצויים, הקובע כי תקופת ההתיישנות לתביעה לפיצויים היא 15 שנים מיום תחולת החוק. 10. כוח התביעה היה בידי המערערים כל השנים, ומשהזכרנו את הלכת ארידור נציין כי בעקבות הלכה זו הוגשו מאות תביעות לבתי המשפט. המערערים באים בנעליה של המנוחה פאטמה, אך היו יכולים לפעול כפי שעשו יורשים אחרים של המנוחה פאטמה, שהגישו במהלך תקופת המעבר שנקבעה בהלכת ארידור תביעה לקבלת פיצויים ונקבע כי הם זכאים לפיצוי (ת"א (מחוזי חי') 15276-09-15; פסק דין מיום 13.3.2019). לא כך עשו המערערים, שפנייתם הראשונה למשיבים נעשתה רק בחודש נובמבר 2017. 11. סוף דבר שהערעור נדחה. המערערים ישאו בהוצאות המשיבים בסך 15,000 ₪. ניתנה היום, כ"ב חשוון תשפ"ו (13 נובמבר 2025). יצחק עמית נשיא אלכס שטיין שופט גילה כנפי-שטייניץ שופטת