הפורום לישראל ירוקה נ. ה"מנהל" כהגדרתו בחוק לטיפול סביבתי בצ

8 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 201/19 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופטת י' וילנר העותרים: 1. הפורום לישראל ירוקה 2. ועד מתיישבי השומרון נ ג ד המשיבים: 1. ה"מנהל" כהגדרתו בחוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות התשמ"ב 2012 2. המשרד להגנת הסביבה 3. אקומיוניטי - תאגיד חברתי למחזור פסולת אלקטרונית בע"מ עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותרים: עו"ד נחמי פיינבלט בשם המשיבים 2-1: עו"ד אודי איתן; עו"ד רותם סלמה בשם המשיבה 3: עו"ד יגאל קווה; עו"ד שלמה מנחם; עו"ד בר הולנדר פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. במוקד העתירה הנוכחית ניצב יישומו של החוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות, התשע"ב-2012 (להלן: חוק הטיפול), שמטרתו "לקבוע הסדרים לעניין טיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות ובמצברים, כדי לעודד שימוש חוזר בציוד חשמלי ואלקטרוני, לצמצם את כמות הפסולת הנוצרת מציוד חשמלי ואלקטרוני ומסוללות ומצברים ולמנוע את הטמנתה, ולהקטין את ההשפעות הסביבתיות והבריאותיות השליליות של ציוד חשמלי ואלקטרוני ושל סוללות ומצברים ושל פסולת ציוד וסוללות" (סעיף 1 לחוק הטיפול). זאת, בין היתר, באמצעות – "(1)  הטלת אחריות מורחבת על יצרנים ויבואנים של ציוד חשמלי ואלקטרוני ושל סוללות ומצברים, לביצוע מיחזור מוכר של פסולת ציוד וסוללות, לרבות קביעת יעדים מחייבים למיחזור כאמור, והסדרת גופי יישום מוכרים שיפעלו בשמם של היצרנים והיבואנים האמורים; (2) הטלת אחריות על אחראים לפינוי פסולת לבצע הפרדה ואיסוף של פסולת ציוד וסוללות מהמגזר הביתי, וקביעת איסור על השלכה ופינוי של פסולת ציוד סוללות, שלא בהתאם להסדרים הקבועים בחוק זה; (3) הטלת אחריות על משווקים של ציוד וסוללות לקבל מקונים פסולת ציוד וסוללות מהמגזר הביתי; (4)  הפעלה של מרכזים לפסולת ציוד וסוללות, ושל מיתקנים לטיפול בפסולת ציוד וסוללות". בהתאם, סעיף 3 לחוק הטיפול מטיל על יצרני ויבואני ציוד חשמלי ואלקטרוני להעביר למחזור "במפעל מיחזור המורשה על פי כל דין" פסולת בשיעור מסוים – ההולך וגדל בהדרגה במהלך תקופת ההתארגנות הקבועה בחוק – מסך הציוד שמכרו באותה שנה. לשם כך, נדרשים היצרנים והיבואנים, בדרך כלל, להתקשר עם "גוף יישום מוכר", שיהיה האחראי לקיום חובותיהם במהלך תקופת ההתקשרות (סעיף 8(א) לחוק). ההכרה בגופי היישום מופקדת, לפי סעיף 14 לחוק, בידי המנהל האחראי על תחום הציוד והסוללות במשרד להגנת הסביבה (לפי סעיף 60 לחוק), וכפופה לדרישות סף המפורטות בסעיף קטן (א) – לצד שיקולים כלליים נוספים, לרבות "חשש ממשי שמתן ההכרה למבקש יפגע ביישום מטרות חוק זה" (סעיף 14(ב)). הכרה כזו תקפה לפרק זמן בן חמש שנים (סעיף 14(ה)) – והמנהל רשאי לבטל אותה אם ניתנה על יסוד מידע כוזב או מטעה; אם הגוף המוכר אינו עומד עוד בתנאי הסף, או שנקלע להליכי פירוק; וכאשר "גוף היישום המוכר הפר תנאי מתנאי ההכרה או הוראה מההוראות לפי חוק זה או שהפר הוראת חיקוק אחר בקשר עם פעילותו". על גוף היישום המוכר לבצע "את כל הפעולות הנדרשות" לקיום חובות היצרנים והיבואנים שהתקשרו עמו (סעיף 17(א)(1) לחוק הטיפול) – ובהן, נשיאה בעלויות ההקמה וההפעלה של מתקנים המיועדים לקליטה ראשונית של פסולת ציוד וסוללות; פינוי הפסולת ממחזיקים ומשווקים שהתקשרו עמו בחוזים, לפי סעיפים 32 ו-34 לחוק; וכן ביצוע "מיון, שימוש חוזר, הכנה לשימוש חוזר או טיפול בכל פסולת הציוד והסוללות הנמצאות בחזקתו או בשליטתו, באופן המונע פגיעה בסביבה ובהתאם להוראות חוק זה ולפי כל דין" (סעיף 17(א)(5) לחוק). סעיפים 35-39 לחוק מסדירים את פעילות מרכזי האיסוף, המיון וההכנה לשימוש חוזר, וסעיף 2 לחוק קובע כי חובת הטיפול המוטלת על גוף היישום המוכר תתבצע בדרך של "מיחזור, השבה או הטמנה". גורמים נוספים המעורבים בטיפול בפסולת הם האחראים לפינוי פסולת, אשר נדרשים להתקשר עם גוף היישום המוכר לצורך מילוי חובות איסוף והפרדה של פסולת מהמגזר הביתי (ראו סעיפים 1 ו-26-29 לחוק הטיפול), וכן משווקים של ציוד וסוללות. על האחרונים מוטלות חובות שעניינן קבלת פסולת ואחסונה, ועליהם להתקשר עם גוף היישום המוכר לשם פינוי הפסולת שברשותם או בשליטתם (לפי סעיפים 1 ו-30-33 לחוק). למעשה, חובת התקשרות דומה מוטלת על כל "מי שמחזיק בפסולת ציוד וסוללות שאינה מהמגזר הביתי" (סעיף 34(א) לחוק) – אשר אינו רשאי להעביר את הפסולת לגורמים אחרים. 2. עותרת 1 (להלן: הפורום) – עמותה הפועלת לקידום שמירת הסביבה והגנה על ערכי טבע ונוף, ומדגישה כי אנשיה הם "מתנדבים, קצינים ולוחמים בצה"ל במילואים" – טוענת כי תחקירים שערכה מצביעים על הפרות מהותיות של הוראות חוק הטיפול, ומבקשת שורת סעדים בעניין. התחקיר המרכזי – שממצאיו פורסמו בכלי תקשורת שונים בשלהי חודש נובמבר 2018 – מתמקד בפעילותה של משיבה 3 (להלן: אקומיוניטי), שהיא גוף יישום מוכר כמשמעותו בחוק הטיפול. לדברי הפורום, במסגרת התחקיר "נצפו" משאיות של "אקולוגיה לקהילה מוגנת" (להלן: אקולוגיה), ועליהן סמלה של אקומיוניטי, כשהן מעבירות פסולת אלקטרונית למתקן אחסון שמפעילה אקולוגיה. "זמן קצר לאחר מכן, מבלי שנערך טיפול כלשהו בפסולת" האלקטרונית הועלו שקים רבים של פסולת על משאיות מסתוריות שהופיעו במתקן – והועברו לתחומי הרשות הפלסטינית, שם הועלו באש, לאחר שהוצאו מהם רכיבים בעלי ערך. זאת, בניגוד מובהק לחוק הטיפול ותכליותיו, ותוך פגיעה חריפה בסביבה, ברכושם של תושבי האזור – ישראלים כפלסטינים – ובבריאותם. לטענת העותרים, התחקיר חשף כי אקולוגיה – המוצגת כחברת האם של אקומיוניטי – עושה עם האחרונה "במודע יד אחת ומבצעת תחת חסותה ובאמצעותה" את המכירה האסורה של הפסולת לשטחי האזור, תוך רמיסת החוק שאת מטרותיו מתיימרת אקומיוניטי לקדם בכובעה כגוף יישום מוכר, והוראות נוספות. תחקיר נוסף שערך הפורום חשף, לדבריו, תופעה חמורה של מחזיקים בציוד חשמלי ואלקטרוני – לרבות "גופי ממשלה וחברות גדולות במשק" – המוכרים את הפסולת שברשותם לסוחרים בלתי מורשים, חלף העברתה לגוף יישום מוכר. כתוצאה מכך, מסיימת גם פסולת זו את דרכה בשריפה או במחצבות נטושות בשפרעם, כשהיא גורמת "נזק בל ישוער" לסביבה (להלן: תחקיר המחצבות). הפורום מייחס לאקומיוניטי אחריות גם בעניין זה. לדידו, "חזקה" עליה שידעה, או צריכה הייתה לדעת, על הפעילות האסורה, והתעלמותה ממנה מבליטה את ניגוד העניינים שלה, ואת השיקולים הפסולים שמניעים אותה. ביום 30.12.2018 – ערב תום תקופת ההכרה שניתנה לאקומיוניטי בשנת 2014, ובעיצומם של הליכי חידוש ההכרה – פנה, אפוא, הפורום אל משיב 1 (להלן: מנהל תחום הציוד והסוללות), ודרש ממנו לשים קץ להתנהלות שנחשפה בתחקירים. זאת, בין היתר, באמצעות אי חידוש ההכרה באקומיוניטי, שאמורה הייתה לפוג ביום 11.1.2019 – למצער "עד לבירור מעמיק" של הטענות נגדה. ביום 6.1.2019 השיב מנהל תחום הציוד והסוללות כי אין ביכולתו של משיב 2 (להלן: המשרד להגנת הסביבה) להסתמך על הפרסומים התקשורתיים בפרשה, אך הבהיר כי "הנתונים שהוצגו למשרד ייבחנו לגופם", לרבות "במסגרת בחינת הבקשה לחידוש ההכרה מכח החוק". בד בבד, הדגיש המנהל כי אקולוגיה ואקומיוניטי הן ישויות משפטיות נפרדות, והזכיר כי משאבי האכיפה העומדים לרשות המשרד להגנת הסביבה "מוגבלים וכפופים לסדרי עדיפויות" (להלן: מכתב התשובה). 3. יומיים לאחר מכן הוגשה העתירה הנוכחית, בה טוענים העותרים כי התשתית הראייתית שהועברה למנהל תחום הציוד והסוללות חייבה פתיחה מיידית בחקירה – לצד הקפאת ההכרה באקומיוניטי. לשיטת העותרים, הזיקה בין אקולוגיה ואקומיוניטי מעמידה את האחרונה בניגוד עניינים אינהרנטי, ומלמדת שאין באישיותן המשפטית הנפרדת של החברות כדי להדוף את הטענות כלפי אקומיוניטי. על כן, ובהתחשב בחומרת ההפרות שחשפו התחקירים, התנערות המשיבים מאכיפת החוק לוקה בחוסר סבירות קיצוני המחייב התערבות. העותרים מוסיפים כי מנהל תחום הציוד והסוללות "נמנע [...] מלבצע כל מהלך לבירור הטענות המועלות", מדגישים שהוא אינו רשאי "לפטור את עצמו מקבלת החלטה" בנוגע להפרות המהותיות שנחשפו – וטוענים כי השתהותו בהקפאת הפעילות של אקומיוניטי אף "עלולה להצביע על שיקולים זרים". על כן, מבקשים העותרים להורות למנהל תחום הציוד והסוללות לנמק מדוע לא יפעל לאלתר לבירור הטענות שהובאו לידיעתו; מדוע לא יפעל "לאכיפה מידית [...] של הוראות החוק על גופים וחברות, לרבות חברות ביטחוניות ומתקני מיחזור, אשר נמצאו מפרי חוק"; מדוע לא יקבע כי פסולת שנמסרה בניגוד לחוק הטיפול לא תחושב לצורך עמידה ביעדי המחזור; ומדוע לא יבוטל מעמדה של אקומיוניטי כגוף יישום מוכר. בד בבד, ביקשו העותרים – שלושה ימים עובר למועד תום תקופת ההכרה באקומיוניטי – כי יינתן צו ביניים שיורה למשיבים "להתלות" את חידוש ההכרה עד להכרעה בעתירה, על מנת למנוע פגיעה בלתי הפיכה בציבור הרחב, וביבואנים ויצרנים המסתמכים על גוף זה. לשיטת העותרים, ההקפאה לא תפגע ביישום חוק הטיפול, משום שפועל במדינת ישראל גוף יישום מוכר נוסף – בשם מ.א.י. – תאגיד למחזור אלקטרוניקה בישראל (להלן: מ.א.י.). על רקע מועד הגשת הבקשה, נקבע כי "אין מקום למתן צו ארעי במעמד צד אחד", והמשיבים נדרשו להגיב לעתירה ולבקשה הנלווית. 4. בתגובתם, טענו משיבי המדינה כי דין העתירה להידחות על הסף, ולגופה. לדבריהם, מאז כניסתו של חוק הטיפול לתוקף הם פועלים באופן שיטתי ליישומו ולאכיפתו, כך שהעתירה אינה מגלה עילת התערבות במדיניות האכיפה שגיבשו. בין היתר, הוקם במשרד להגנת הסביבה אגף ייעודי האמון על הטמעת ואכיפת חוקים המבוססים על עקרון "אחריות יצרן מורחבת", ובהם חוק הטיפול. גורמי האגף מפעילים בקרה שוטפת על גופי היישום המוכרים, עוקבים בתדירות גבוהה אחר עמידתם ביעדים השונים, ומסייעים בפתרון קשיים שבהם הם נתקלים. לצד זאת, התקיימו בשני הגופים "ביקורות עומק" שהתמקדו ב"תהליכי העבודה והעמידה בדרישות החוק ובתנאי ההכרה" – ובעקבות ממצאיהן נמסרו לאקומיוניטי ומ.א.י. דרישות לתשלום עיצומים כספיים בסך כולל של מאות אלפי שקלים. זמן קצר לאחר הגשת העתירה, נשלחה למ.א.י. הודעה על כוונת חיוב נוספת בגין הפרת תנאי מתנאי חידוש ההכרה. המשיבים פועלים גם מול שאר הגורמים הרלוונטיים – אם בדרך של הבאת הוראות חוק הטיפול לידיעתם, אם באמצעות פרסום הנחיות ונהלים שנועדו לסייע ביישום החוק, ואם באמצעות עריכת סיורי ביקורת. בין היתר, כך נמסר, הופצה בחודש ספטמבר 2018 טיוטת נוהל חדש שנועד "לשפר את הפיקוח והבקרה על נתיב הפסולת מרגע הקבלה לאתר או למתקן ועד לסיום הטיפול וסילוק הפסולת". לצד פעולות אלה, המשרד להגנת הסביבה מוביל "תכנית לאומית למניעת שריפות פסולת" – שבמסגרתה בוצעו תיקוני חקיקה המגדירים הבערה אסורה של פסולת כעבירה פלילית, והוקמה ועדת משנה ייעודית של הכנסת לטיפול בנושא. בהתייחס לסוגיות שמעלה העתירה – משיבי המדינה מציינים כי בפגישה שהתקיימה ביום 6.8.2018 סוכם כי טענות הפורום בעניין תחקיר המחצבות יועברו לטיפול המשטרה הירוקה. ביום 3.12.2018 הציגו גורמי הפורום לשר להגנת הסביבה "תחקיר אחר" באותו עניין – וביום 30.12.2018, "כאחד עשר ימים" עובר למועד חידוש ההכרה בגופי היישום המוכרים, דרשו העותרים להתלות את ההכרה באקומיוניטי לאור התחקירים שהוצגו לעיל. בתשובה נמסר להם, כאמור, ביום 6.1.2019, שהנתונים שהציגו ייבחנו לגופם – ויומיים לאחר מכן הוגשה העתירה הנוכחית. ימים ספורים מאוחר יותר, בתום הליך בחינה בן "כשישה חודשים", חודשה ההכרה באקומיוניטי ומ.א.י – ובהמשך, כי אין מקום לפתיחת חקירה פלילית בנוגע לתחקירים. נמסר כי "לאחר שנגבתה עדות מהחוקר שביצע את התחקיר, לא נמצאה תשתית ראייתית" לפתיחת חקירה בנוגע לחשדות לעבירות על חוק הטיפול – וכי הוחלט שאין מקום לפתוח חקירה בנוגע לשריפת הפסולת, "בין היתר מטעמים של מגבלות כוח אדם וסדרי עדיפויות". עם זאת, נקבע כי ייבחנו "צעדים אחרים" ביחס לשתי הסוגיות המדוברות. 5. בנסיבות אלה, משיבי המדינה סבורים כי דין העתירה להידחות על הסף ולגופה, תוך חיוב העותרים "בהוצאות הולמות". על הסף – משום שמדובר בעתירה מוקדמת, שהוגשה יומיים בלבד לאחר שנמסר לעותרים, במכתב התשובה, כי הנתונים שהציגו ייבחנו לגופם. יתר על כן, אף שערוץ האכיפה הפלילית נסגר, טרם התקבלה החלטה לגבי נקיטת צעדים אחרים בעקבות ממצאי התחקירים. על כן, אין להידרש לסעדים המינהליים המבוקשים בעתירה בטרם מוצה הבירור העובדתי שעל הרשויות המוסמכות לערוך, ובטרם התקבלה החלטתן הסופית בעניין. זאת ועוד, גם לאחר שתתקבל החלטה סופית, עומדת לעותרים סעד חלופי בדמות עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים – המוסמך לדון בהחלטה של רשות לפי חוק הטיפול, בהתאם לפרט 23(11) לתוספת הראשונה, לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000. משיבי המדינה סבורים כי יש לדחות את העתירה על הסף גם בשל אי צירוף כלל המשיבים הרלוונטיים: אקולוגיה לא צורפה על אף שהוטחו בה האשמות חמורות, וכך גם חברת מ.א.י – גוף היישום המוכר השני, שאף הוא היה קשור בהסכם עם אקולוגיה במועד עריכת התחקירים, ונושא, כמו אקומיוניטי, באחריות לקיום חובות היצרנים והיבואנים שהתקשרו עמו בהסכם. לבסוף, המשיבים טוענים כי הסעד העיקרי המבוקש – הוראה בדבר אכיפה נחרצת של הוראות חוק הטיפול – כוללני, חסר תועלת ולא ניתן לפקח על ביצועו. לגופם של דברים, פירוט פעולות ההטמעה והאכיפה שנקטו המשיבים מאז כניסת חוק הטיפול לתוקף מעיד כי העתירה אינה מגלה כל עילת התערבות במדיניות האכיפה שלהם. אף במישור הקונקרטי, הרשויות בוחנות את הצעדים שראוי וניתן לנקוט בעקבות תלונות הפורום – לרבות בנוגע להכרה באקומיוניטי וחישוב העמידה ביעדי המחזור. 6. אקומיוניטי, מצידה, התמקדה בטענה שהעתירה הוגשה ממניעים "פסולים וחמורים", ומהווה חלק "מקמפיין השחרה" שמאחוריו ניצבת מ.א.י. – המתחרה היחידה שלה בשוק גופי היישום המוכרים. משכך, היא גורסת שיש לדחות את העתירה בשל חוסר ניקיון כפיים וחוסר תום לב של העותרים, אשר "מסתירים את מטרתה האמיתית", ומעלימים פרטים רלוונטיים – לרבות פניית הפורום ללקוחות אקומיוניטי בניסיון לגרום להם לנטוש את החברה, והעובדה כי גם מ.א.י. נעזרה בתקופה הרלוונטית בשירותי אקולוגיה. לצד זאת, מלינה אקומיוניטי על אי צירוף משיבים נוספים – אקולוגיה, מ.א.י. וגורמי המינהל האזרחי; על השיהוי בהגשת העתירה – לטעמה, בניסיון פסול "לחלץ" צו ארעי שימנע את חידוש ההכרה בה; ועל התשתית העובדתית המסולפת והמטעה שהציגו העותרים, בהתבסס על תחקיר "מחורר כגבינה שוויצרית", שאינו מגלה כל זיקה בין אקומיוניטי לפסולת המועברת לאזור. היא מדגישה כי לא היו לה "כל קשר או ידיעה" על העברת פסולת שנאספה עבורה לשריפה באזור, וטוענת כי עם מסירת הפסולת לאקולוגיה – המהווה ישות משפטית נפרדת – היא יצאה ידי חובתה כגוף יישום מוכר. בנסיבות אלה, אין כל עילת התערבות בשיקול הדעת של המשיבים ובסדרי העדיפויות שקבעו, ודין העתירה להידחות תוך הטלת "הוצאות כבדות" על העותרים. 7. העותרים השיבו לתגובות המשיבים "ככל הניתן בקיצור נמרץ", המשתרע על פני 24 עמודים. במישור המהותי, הם סבורים שאין די בפעולות שמשיבי המדינה החליטו לנקוט לאחר הגשת העתירה – ואין לאפשר להם לדבוק במדיניות אי האכיפה הפלילית (עליה הצביע, לדבריהם, גם מבקר המדינה) באמתלה של מחסור במשאבים. לטעמם, אין בשיקול זה כדי להצדיק את ההתעלמות מן הפגיעה החמורה בבריאותם ובאיכות חייהם של מאות אלפי בני אדם, ומכאן שהתנהלות המשיבים נגועה בחוסר סבירות קיצוני. אשר לטענות הסף – העותרים מדגישים כי, כפי שעולה גם מתגובת משיבי המדינה, הם העבירו את המידע הרלוונטי לרשויות כבר בחודש אוגוסט 2018, ושוב במסגרת פגישה עם השר להגנת הסביבה בראשית חודש דצמבר 2018 – אלא שפניות אלה העלו חרס. כאשר גם דרישתם להתליית תהליכי חידוש ההכרה באקומיוניטי לא נענתה, לא נותר, לשיטתם, מנוס מהגשת העתירה, ומכאן שלא מדובר בעתירה מוקדמת. העותרים הוסיפו שאינם מתנגדים לצירוף אקולוגיה ומ.א.י. כמשיבות להליך, אם כי הם סבורים כי אין בכך הכרח, שכן עתירתם מתמקדת במידע הקונקרטי שבידם, הנוגע לאקומיוניטי בלבד. על פי השקפתם, אין ממש בתיאור הסעד המבוקש ככוללני – ובוודאי שהדברים אינם נכונים לגבי הסעדים הנוגעים להתליית ההכרה באקומיוניטי ולבירור הטענות נגדה. אשר לחוסר ניקיון הכפיים שמייחסת להם אקומיוניטי, העותרים טוענים כי "אינם שכירי חרב של איש", וכי הם דורשים ממשיבי המדינה לחקור את כל החשדות "על השלכותיהם ביחס לשני הגופים גם יחד" – אם כי הפורום מודה שפנה בעניין ללקוחותיה של אקומיוניטי. הכרעה 8. דין העתירה להידחות על הסף. מן החומר עולה כי הסעד הראשון שהתבקש – להורות למנהל תחום הציוד והסוללות "לברר את כל הפרטים והעובדות שהובאו לידיעתו" במסגרת התחקירים האמורים – מיצה את עצמו עובר להגשת העתירה. כאמור, במכתב התשובה שנשלח לעותרים ביום 6.1.2019, הובהר להם כי "הנתונים שהוצגו למשרד ייבחנו לגופם לשם קבלת החלטה סבירה בהתאם לסמכויות המשרד, בין היתר במסגרת בחינת הבקשה לחידוש ההכרה" מכוח חוק הטיפול. דין ראש זה של העתירה נחרץ, אפוא, לשבט כבר ביום בואו לעולם – ופעולות החקירה והבדיקה שנקטו המשיבים לאחר הגשת העתירה רק מחזקות את המסקנה כי אלמנט זה של העתירה התייתר לחלוטין. 9. דין דומה לשני הסעדים האחרונים שביקשו העותרים – קביעה כי פסולת שנמסרה בניגוד לחוק הטיפול לא תובא בחשבון העמידה ביעדי המיחזור, וביטול מעמדה של אקומיוניטי כגוף יישום מוכר. שעה שמנהל תחום הציוד והסוללות הודיע לעותרים, במכתב התשובה מיום 6.1.2019, כי בדעתו לבחון את הנתונים ולקבל החלטות מתאימות, "בין היתר במסגרת בחינת הבקשה לחידוש ההכרה", ענייננו בעתירה מוקדמת. ודוקו, העותרת רשאית הייתה להשיג על מה שהיא רואה כגרירת רגליים מצד משיבי המדינה – שלא נקטו פעולות ממשיות בעקבות המידע שהועבר לידיהם, לטענתה, כבר בחודש אוגוסט 2018. אפשר שלאור סד הזמנים הלוחץ היה בידיה לעתור גם בנוגע להתליית הליך חידוש ההכרה באקומיוניטי כגוף יישום מוכר. אולם, לא זו בלבד שהסעדים שהתבקשו רחבים יותר – הם מתייחסים לתוכן ההחלטות ה"רצויות", וחותרים לביטול מעמדה של אקומיוניטי, להבדיל מאי חידושו – אלא שבכל מקרה עמד לעותרים סעד חלופי בהקשר זה. סעיף 5(1) לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים מסמיך את בתי המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירה "נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בענין המנוי בתוספת הראשונה", וסעיף 2 לחוק מבהיר כי גם מחדל, או העדר החלטה, באים בגדרי "החלטה של רשות". פרט 23(11) לתוספת הראשונה מונה "החלטה של רשות לפי חוק לטיפול סביבתי בציוד חשמלי ואלקטרוני ובסוללות, התשע"ב-2012" – ובהן החלטות של מנהל תחום הציוד והסוללות בנוגע ליעדי המחזור, או הכרה בגופי יישום. עתירה התוקפת את הימנעות המנהל מנקיטת צעדים אלה מצויה, אפוא, בסמכותו המקבילה של בית המשפט לעניינים מינהליים – ולאור אופייה הנקודתי של הסוגיה, אין להידרש לה בבית משפט זה (ראו והשוו בג"ץ 11437/05 קו לעובד נ' משרד הפנים, פסקה 15 לחוות דעתה של השופטת פרוקצ'יה (13.4.2011)). 10. אשר לסעד השני, שעניינו פעולה "לאכיפה מידית, בלתי מתפשרת, נחרצת ונטולת פניות" של הוראות חוק הטיפול – מקובלת עלי טענת משיבי המדינה כי מדובר, על פי לשונו, בסעד כוללני, המתייחס "למדיניות הראויה בסוג של מקרים [...] שמספרם אינו ידוע ופרטיהם אינם ברורים", כך שאין מקום להידרש לו (בג"ץ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4) 403, 411 (1994)). אמנם, בתשובתם לתגובה ביקשו העותרים לקשור את הסעדים המבוקשים למערכת העובדות הקונקרטית שנחשפה בתחקירי הפורום, אלא שאין בקריאה המצומצמת של הסעד השני כדי להושיע – שכן במקרה זה דינו להידחות בשל היותו מוקדם, ולאור קיום סעד חלופי, כמפורט לעיל (פסקה 9). 11. מן הטעמים האמורים, דין העתירה במתכונתה הנוכחית להידחות. עם זאת, מובן כי אין בדברים כדי לחסום את שערי הערכאה המתאימה בפני העותרים – שיוכלו להשיג בפניה על ההחלטות שהתקבלו, יתקבלו, או שלא יתקבלו במהירות הראויה, בנוגע לטיפול בתלונותיהם. חזקה על הרשויות המוסמכות כי יפעלו במשנה מרץ, תוך מיצוי מרבי של משאביהן, כדי להפחית את הסיכון הנשקף מפסולת הציוד האלקטרוני – וכדי להגן על הסביבה, ועל בריאותם ואיכות חייהם של בני האדם המשתלבים בה. בנסיבות העניין, העותרים יישאו בשכר טרחת באי כוחה של אקומיוניטי ובהוצאותיה בהליך דנן בסך 5,000 ₪. ניתן היום, ‏ט' בחשון התש"ף (‏7.11.2019). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 19002010_Z06.docx מא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1