זוהיר ווזווז נ. שר הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה

פסק-דין בתיק עע"מ 2007/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מינהליים עע"מ 2007/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ע' ברון המערער: זוהיר ווזווז נ ג ד המשיבים: 1. שר הפנים - רשות האוכלוסין וההגירה 2. משטרת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים בתיק עת"מ 056326-07-14 שניתן ביום 27.01.2015 על ידי כבוד השופט י' מרזל בשם המערער: עו"ד אמיר חסן ועו"ד עדי לוסטיגמן בשם המשיבים: עו"ד יצחק ברט פסק-דין השופט י' עמית: ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופט י' מרזל) בעת"מ 56326-07-14 מיום 27.1.2015, שעניינו פקיעת תושבותו של המערער ומתן רישיון למערער לישיבת קבע בישראל. רקע עובדתי והליכים קודמים 1. המערער נולד בירושלים בשנת 1966, ובשנת 1967 נרשם כתושב קבע בישראל. בשנת 1979 עבר עם משפחתו לארה"ב, ובשנת 1985 (בהיותו כבן 19) קיבל המערער אזרחות אמריקנית. בשנת 1991 נישא המערער לתושבת קבע בישראל. לאורך השנים המערער הגיע לישראל לא מעט פעמים, ושלושה מתוך חמשת ילדיו נולדו בארץ. בשנת 2003 נמסר למערער בעל-פה כי רישיון ישיבת הקבע שלו בישראל פקע. בשנת 2004 הורשע המערער בארה"ב בעבירות הונאה, ונגזר עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של 41 חודשים וקנס המתקרב לסכום של מיליון דולר. המערער לא ריצה את עונש המאסר ולא שילם את הקנס, אלא חזר לישראל בשנת 2005 ומאז הוא מתגורר בארץ (ללא אשרה) עם אשתו וילדיו. על פי הנמסר לנו, המערער מבוקש בארה"ב אך לא הוגשה בקשת הסגרה. לשלמות התמונה, יצויין כי אשתו וילדיו של המערער חזרו לישראל בשנת 2003. זאת, לאחר שרישיון ישיבת הקבע שלהם פקע, אך בהמשך הוחלט לבטל את פקיעת הרישיון. המערער המשיך להיכנס לישראל ולצאת ממנה עד לשנת 2005, כאמור. עוד יצויין, כי אחיו של המערער הורשע גם הוא בפלילים בארה"ב, ולאחר שסיים לרצות את עונשו הוחזר לו רישיונו לישיבת קבע בישראל. 2. עוד בשנת 2005, הגיש המערער בקשה לקבל רישיון לישיבת קבע בישראל, ולאחר הליכים שונים סורבה הבקשה בנימוק שהמערער הוא עבריין נמלט. על החלטה זו הוגשה השגה לוועדת ההשגה לזרים, כשבפיו של המערער שתי טענות: האחת, כי רישיון הקבע לא פקע כדין; ולחילופין, גם בהנחה שהרישיון פקע – היה מקום להיעתר לבקשתו ולהשיב לו את הרישיון. ועדת ההשגה דחתה את טענותיו של המערער, וקבעה כי החלטות המשיבים התקבלו כדין. המערער לא השלים עם החלטתה של ועדת ההשגה ועתר כנגדה לבית המשפט לעניינים מינהליים. גם עתירה זו נדחתה. בית משפט קמא השתכנע, כי בנסיבות העניין רישיון הקבע של המערער "פקע מאליו", נוכח הוראת תקנה 11א לתקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974 (להלן: התקנות) ופסק הדין המנחה בבג"ץ 282/88 עווד נ' ראש הממשלה ושר הפנים, פ"ד מב(2) 424 (1988) (להלן: עניין עווד). נקבע כי העובדה שהמערער נהג לבקר בישראל והמשיבים היו מודעים לכך, איננה מגבשת עילת התערבות ואינה משנה את מצבו המשפטי של המערער. כן נדחו טענותיו של המערער בעניין זכות הטיעון המוקנית לו, בין היתר, משום שבסופו של דבר נערך לו שימוע וניתנה החלטה מנומקת. אשר לבקשתו של המערער להשיב לו את הרישיון, נקבע כי המערער לא זכאי לכך מכוח נוהל מוסדר, וההחלטה נתונה לשיקול דעתו הרחב של שר הפנים. נוכח הזיקה הממושכת של המערער לארה"ב והזיקה החלשה לישראל, כשלכך מצטרף השיקול הרלוונטי בעניין ההרשעה בפלילים, נקבע כי החלטתו של שר הפנים (להלן גם: המשיב) התקבלה כדין ואין עילה להתערב בה. עיקרי טענות הצדדים 3. המערער טען כי הרישיון נשלל ממנו שלא כדין. לשיטתו, תקנה 11 קובעת חזקות אשר נסתרו בנסיבות העניין, נוכח התנהלותו של המשיב שגילה דעתו כי מעמדו של המערער נותר כשהיה, ונוכח הזיקה הנמשכת של המערער לישראל. בתוך כך הוטעם כי המערער לא התאזרח ביוזמתו בארה"ב אלא עבר בעקבות הוריו, וכי התנהלות המשיב לאורך השנים יצרה אצל המערער הסתמכות הראויה להגנה משפטית. על כך הוסיף המערער טענות לפגמים שנפלו בהליך המינהלי, שבמסגרתו נודע למערער בעל-פה ובדיעבד על פקיעת הרישיון, ואף לא ניתנה לו אפשרות שימוע מבעוד מועד; זאת, כך נטען, בניגוד לנוהל מס' 5.2.0018: "פקיעת רישיון לישיבת קבע" (להלן: נוהל שרנסקי) ולמדיניותו המוצהרת של המשיב, ואף בניגוד להלכה הפסוקה בעניין זכות השימוע. המערער הוסיף כי גם אם ייקבע שרישיונו פקע כדין, עדיין יש להשיב לו את מעמדו. לטענתו יש להכיר במעמדו המיוחד כיליד ירושלים, ולהשיב לו את מעמדו מכוח נוהל שרנסקי. עוד נטען כי המערער מתגורר בישראל עם בני משפחתו למעלה מעשר שנים, ולא התעוררה נגדו מניעה פלילית או ביטחונית כלשהי. גם בהקשר זה ציין המערער את התנהלות המשיב במשך השנים, וכן נטען כי המערער מוכן לוותר על אזרחותו האמריקאית. עוד נטען, כי הלכת עווד איננה רלוונטית לענייננו, וכי בית משפט קמא שגה כאשר העניק לה פרשנות מרחיקת לכת, אשר משרתת מדיניות פסולה מצד המשיבים כנגד תושבי ירושלים המזרחית. טענות נוספות בערעור הן זכותו של המערער מכוח הדין הבין לאומי; טענה לאפליה נגד המערער אך ורק בשל עברו הפלילי, שאינו רלוונטי לעניין מעמדו בישראל, ובפרט לא בהקשר של פקיעת הרישיון; וכי נוכח הפגיעה בזכויותיו החוקתיות של המערער – החלטת המשיב איננה מידתית. 4. מטעם המשיבים נטען, כי יש לדחות את הערעור. לשיטתם, רישיון הקבע של המערער פקע מכוח הוראתה הברורה של תקנה 11א, ובהקשר זה אין חשיבות להיותו תושב ירושלים המזרחית. אשר להענקת רישיון מחודש, נטען כי נוהל שרנסקי כלל לא חל בעניינו של המערער, שרכש אזרחות אמריקאית, וכי ההכרעה בסוגיה זו מסורה לשיקול דעתו הרחב של שר הפנים. המשיבים פירטו את מכלול השיקולים הרלוונטיים לשיטתם, לרבות העובדה שהמערער הוא עבריין נמלט, ולטענתם לא נפל כל פגם בהחלטתו של שר הפנים. 5. ביום 4.2.2016 נערך בפנינו דיון, שבסיומו הצענו למשיבים לשקול את האפשרות ליתן למערער רישיון לישיבת ארעי בישראל מסוג א/5. המשיבים דחו את ההצעה, בנימוק שהמערער הוא עבריין נמלט והימצאותו בארץ ברישיון עלולה לסכן את רכוש הציבור ובטחונו. לפיכך נערך בפנינו דיון המשך ביום 26.12.2016. בתום הדיון ביקשנו מהמשיבים להודיע מהו המועד שבו, לשיטתם, תקהה מסוכנותו של המערער וניתן יהיה לשקול שוב את מעמדו בישראל. ביום 7.2.2017 הודיעו המשיבים כי אין בכוונתם להעניק למערער רישיון ישיבה בישראל, עד אשר ירצה את העונש שנגזר עליו בארה"ב. נטען כי עמדה זו מבוססת על העבירות הנמשכות שביצע ומבצע המערער; על המסוכנות הנשקפת ממנו כעבריין נמלט; ועל האינטרס הציבורי הרחב. עוד צויין בתגובת המשיבים כי לאחרונה הוחלה מדיניות מרחיבה בעניינם של תושבי מזרח ירושלים אך גם מכוחה המערער אינו זכאי לרישיון. המערער הגיש תגובה מטעמו, ובה נטען כי זכותו לשוב למולדתו גוברת על מעשים פליליים שביצע לפני 17 שנים, גם אם הם ראויים לגינוי. כן נטען כי רשויות האכיפה בארה"ב מגלות אדישות כלפי הרשעתו של המערער, בעוד שהרשויות בישראל זוקפות לחובתו את פשעי העבר למרות שלא נשקפת ממנו כל סכנה לציבור. לשיטתו של המערער, בכך מתבטאת פגיעה בלתי מידתית בזכויותיו הבסיסיות. דיון והכרעה 6. נפתח בשאלה אם רישיונו של המערער פקע, ולאחר מכן נעבור לבחון את החלטתו של שר הפנים שלא להחזיר למערער את הרישיון. פקיעת הרישיון 7. המסגרת הנורמטיבית הרלוונטית מצויה בתקנה 11א לתקנות, שם נקבע: השתקעות במדינה מחוץ לישראל 11א. לענין תקנות 10 ו-11, יראו אדם כמי שהשתקע במדינה מחוץ לישראל אם נתקיים בו אחד מאלה: (1) הוא שהה מחוץ לישראל תקופה של שבע שנים לפחות ובאשרה ורשיון לישיבת ארעי מסוג א/1 - שלוש שנים לפחות; (2) הוא קיבל רשיון לישיבת קבע באותה מדינה; (3) הוא קיבל את האזרחות של אותה מדינה בדרך של התאזרחות. אין חולק כי המערער שהה מחוץ לישראל הרבה יותר משבע שנים, ואף התאזרח בארה"ב. בנסיבות אלה קמה חזקה הניתנת לסתירה, לפיה יש לראות את המערער כמי שהשתקע במדינה מחוץ לישראל (בג"ץ 7023/94 שקאקי נ' שר הפנים (6.6.1995) (להלן: עניין שקאקי)). מקובלת עליי קביעתו של בית משפט קמא, כי המערער לא הציג נתונים עובדתיים שיש בהם כדי לסתור את החזקה, והעובדה שהמשיך להיכנס ולצאת מישראל איננה גורעת מהמסקנה שהוא השתקע בארה"ב. לפיכך, חלה בענייננו תקנה 11(ג): "תוקפו של רשיון לישיבת קבע יפקע [...] אם בעל הרשיון עזב את ישראל והשתקע במדינה מחוץ לישראל". וכפי שנפסק בעניין עווד: "רישיון לישיבת קבע, משניתן, נסמך על מציאות של ישיבת קבע. כאשר מציאות זו שוב אינה קיימת, פוקע הרישיון מתוכו הוא [...] בלא כל צורך במעשה ביטול פורמאלי" (עמ' 433). הלכה זו עומדת על מכונה ונשנתה בפסיקה פעמים רבות (בין היתר, ראו עניין שקאקי; בג"ץ 7603/96‏ וופא נ' הממונה על מרשם האוכלוסין במשרד הפנים, פ"ד נט(4) 337, 341 (2005); בג"ץ 6825/07 אבו רמילה נ' שר הפנים, בפסקה 8 (28.5.2012)). 8. מעמדו של המערער כיליד ירושלים המזרחית עשוי להוות שיקול רלוונטי לצורך השבת הרישיון; אך הוא איננו גורע מתוקפן של התקנות, ובנסיבות העניין – בפרט נוכח ניתוק הזיקה המשמעותי מישראל – אין בו כדי לשנות את המסקנה כי הרישיון פקע (עניין עווד, בעמ' 431-430; עע"מ 5829/05‏ דארי נ' משרד הפנים, בפסקאות 12-8 (20.9.2007) (להלן: עניין דארי)). המערער חזר והעלה את החשש מפני התנהלות שרירותית של הרשויות בשלילת רישיון קבע, שתפגע ביכולתם של תושבי מזרח ירושלים להסתמך על מעמדם החוקי. גם עניין זה כבר נדון בעניין עווד, והשופט (כתוארו אז) ברק הבהיר כי "סמכות הביטול של שר הפנים אינה הופכת את ישיבת הקבע לישיבה בחסד. ישיבת הקבע היא בדין, ורק שיקולים ענייניים יש בכוחם להפעיל את סמכותו של שר הפנים. למותר לציין, כי הפעלתה של סמכות זו, הלכה למעשה, נתונה לביקורת שיפוטית" (שם, בעמ' 431). 9. מצב הדברים שבו רישיון לישיבת קבע פוקע מבלי שבעל הרישיון מודע לכך, הוא מצב בלתי רצוי. פקיעת הרישיון מהווה שינוי מהותי במעמדו של אדם, ובמידת האפשר, מוטב שהרשות תפעל ליידע אותו על כך. היעדר הודעה רשמית מעורר גם שאלות לגבי אופן המימוש של זכות הטיעון. נראה שבמישור העקרוני, המדינה עֵרה לחשיבות שבמסירת הודעה על פקיעת רישיון, ושואפת לפעול בהתאם (סעיף 43 לתגובת המדינה לעתירה בבג"ץ 2797/11 וסעיף 6 למכתבה של הממונה על חופש המידע ברשות האוכלוסין מיום 12.7.2011). במקביל, נקבעה בנוהל שרנסקי הוראה המסייעת לתושב קבע שרישיונו פקע עקב שהִייה מחוץ לישראל ולא נמסרה לו הודעה על כך (סעיף 2.2 לנוהל). 10. בענייננו, השינוי במעמדו של המערער אירע זמן רב לפני שנת 2003, והמשיבים ידעו על כך, או יכלו לדעת זאת בקלות. למרות זאת, המערער לא עודכן על השינוי במעמדו, גם כאשר נכנס ויצא מישראל, ואף כאשר ביקש לחדש את תעודת הזהות שלו. דעתי איננה נוחה מכך, אך בנסיבות העניין אין באמור כדי לסייע למערער. ראשית, כפי שהובהר, על פי שורת הדין – הרישיון פקע מאליו, והאופן שבו התנהלו הרשויות אינו בהכרח משפיע על מעמדו החוקי של המערער. שנית, נוהל שרנסקי לא חל בעניינו של המערער, שרכש אזרחות אמריקאית כאמור. בסעיף 2.3 לנוהל שרנסקי נקבע כי הנוהל אינו חל במקרים בהם קיבל תושב הקבע אזרחות או רישיון לישיבת קבע של מדינה אחרת (עניין דארי, בפסקה 12). ההיגיון ברור: הפרמטר של שהייה מחוץ לישראל במשך שבע שנים עשוי להיות מושא לפרשנות ולמחלוקת. לעומת זאת, התאזרחות (או קבלת רישיון קבע) במדינה זרה היא אירוע פורמלי וחד-משמעי, ויש בכך כדי להפחית את חשיבות ההודעה על פקיעת רישיון הקבע בישראל. למצער, יש בכך כדי לרכך את ההשלכות המשפטיות של היעדר הודעה רשמית בסמוך למועד פקיעת הרישיון. אשר לזכות הטיעון, בית משפט קמא כבר ציין (בפסקה 25 לפסק-דינו) כי בשנת 2005 נערך למערער שימוע, ולכן גם אם מלכתחילה נפל פגם בהתנהלות הרשות, הרי שהוא התרפא זה מכבר. 11. לסיכום, נוכח השתקעותו של המערער בארץ זרה – רישיון הקבע שלו פקע. ההחלטה שלא להשיב למערער את הרישיון 12. שר הפנים מוסמך להעניק למערער רישיון לישיבת קבע בארץ, אך החליט שלא לעשות כן. ככלל, בהחלטות מסוג זה נתון לשר הפנים שיקול דעת רחב כפועל יוצא מריבונות המדינה להחליט מי ייכנס בשעריה (בג"ץ 3403/97 אנקין נ' משרד הפנים, נא(4) 522, 525 (1997); עע"מ 4614/05 מדינת ישראל נ' אורן, פ"ד סא(1) 211, 218 (2006); עע"מ 11538/05 נטיוסוב נ' שר הפנים, בפסקאות 6-5 (25.11.2007)). גם אם נניח שיש בנוהל שרנסקי הוראות הנוגעות להשבת רישיון (ראו עע"מ 9807/09 זרינה נ' משרד הפנים, בפסקה 21 (1.8.2011)), המערער לא יוכל להיבנות מהן, שכן כאמור, הוא התאזרח בארה"ב. את הדיון יש למקד אפוא במישור הפעלת שיקול הדעת המינהלי. בהשאלה ממקרה שונה, ניתן לומר כי גם בענייננו "השאלה היא, אם שר הפנים ביסס את החלטתו על שיקולים ענייניים בלבד, ואם איזן כראוי בין שיקולים אלה" (בג"ץ 2159/97 מועצה אזורית חוף אשקלון נ' שר הפנים, פ"ד נב(1) 75, 84 (1998)). 13. בפסקאות 34-33 לפסק דינו של בית משפט קמא נמנו השיקולים הרלוונטיים שצריכים היו להילקח בחשבון על-ידי שר הפנים, ובין היתר נאמר: "מלכתחילה ניצב העותר לפני משוכה גבוהה בכל הקשור להשבת רישיונו לישיבת קבע גם בהיעדר המניעה הפלילית הנטענת. כך הדבר, נוכח ההיעדרות הממושכת; רכישת האזרחות הזרה; הזיקות הנמשכות של משפחתו לארה"ב; ניהול העסקים בארה"ב; וכן הזיקה החלשה יחסית לישראל [...] כשיקולים נגדיים, שניתן היה לתת להם משקל בהחלטה בעניין השבת רישיון ישיבת הקבע לעותר, ניתן היה לשקול בין היתר את נקודת המוצא המקלה שעניינה החזקת העותר בעבר ברישיון לישיבת קבע כתושב מזרח ירושלים וכן את מגורי משפחתו המורחבת בה. ניתן היה לשקול גם את הזמן הממושך שבו נמצא העותר בישראל עד לעת הזו (לפחות משנת 2005); את השבת המעמד לבני משפחתו המורחבת; ואת קיומו של התא המשפחתי בירושלים תוך פיתוח זיקות בהתאם." הדברים נכוחים וקשה לחלוק על הרלוונטיות של השיקולים המפורטים (ראו פסקה 36 לסיכומי המשיבים). 14. להשלמת המסגרת הנורמטיבית, יצויין כי לאחרונה אימץ שר הפנים מדיניות מרחיבה בנוגע להחזרת רישיונות לישיבת קבע לתושבי מזרח ירושלים (להלן: "המדיניות המרחיבה"). כאמור בהודעת המשיבים מיום 7.2.2017: "בהתאם למדיניות זו, אם המבקש שמר על זיקותיו לישראל, ככלל יינתן לו רישיון ישיבה בישראל, לאחר הוכחת קיום מרכז חיים והשתקעות בישראל. שר הפנים קבע שני חריגים עיקריים למדיניות מרחיבה זו (מלבד מקרים שבהם הפונה לא שמר על זיקותיו לישראל): (1) מקרה שקיימת בו מניעה פלילית, בטחונית או אחרת; (2) כאשר התושבות פקעה מבלי שהמבקש היה תושב בפועל משך תקופה משמעותית בישראל – לדוגמא, אם עזב את ישראל מייד אחרי שקיבל את רשיונו לישיבת קבע". מדיניות זו נדונה לאחרונה בעע"מ 3268/14 אלחאק נ' שר הפנים (14.3.2017) (להלן: עניין אלחאק), ובפסק הדין הודגש מעמדם המיוחד של תושבי מזרח ירושלים שהתפקדו במפקד האוכלוסין בשנת 1967. בעניין אלחאק נקבע כי יש להשיב למערער את רישיון ישיבת הקבע שלו, אך הנשיאה נאור והשופט מזוז הדגישו כי התוצאה נובעת מנסיבותיו הייחודיות של אותו מקרה. 15. הנה כי כן, הסמכות נתונה לשר הפנים להשיב את רישיון הקבע למערער, והוא בחר שלא לעשות כן. בענייננו, המחלוקת בין הצדדים נוגעת בעיקרה לשאלת קיומה ומשקלה של "מניעה פלילית". בית משפט קמא מנה כשיקול מכריע את "המניעה הפלילית של העותר"; וכזכור, החריג הראשון במדיניות המרחיבה עניינו "מניעה פלילית, בטחונית או אחרת". כאן נעוץ שורש המחלוקת, שאותה ניתן למקד בשתי שאלות עיקריות: האם הרשעתו של המערער בארה"ב והעובדה שטרם ריצה את עונשו הם שיקולים רלוונטיים לצורך החלטה על החזרת הרישיון? ובהנחה שהתשובה חיובית, יש לשאול האם, בהינתן מכלול השיקולים, ההחלטה שלא להשיב למערער את הרישיון חורגת ממתחם הסבירות? 16. המערער הורשע בארה"ב בעבירות הונאה ונמלט לישראל כדי לחמוק מריצוי עונש המאסר ומתשלום הקנס שנגזר עליו. עובדה זו עשויה להיות רלוונטית בהיבטים שונים: ניתן לטעון כי הרשעתו של המערער מעידה על מסוכנותו; ניתן לטעון כי נסיבות הגעתו של המערער לישראל, לאחר עשרות שנים שבהן התגורר בארה"ב, מעיבות על הזיקה שלו לישראל; וניתן לטעון כי קיים אינטרס ציבורי שלא להעניק מקלט לעבריינים נמלטים. בשנים הארוכות שחלפו מאז הגעתו של המערער לישראל, הוא לא הסתבך בפלילים, וקשה לבסס טיעון מוצק בדבר מסוכנותו כלפי הציבור בישראל ורכושו. ככל שהתקדם ההליך המשפטי, כך התחוור כי בבסיס עמדתם של המשיבים ניצב השיקול האחרון, העקרוני יותר, שבא לידי ביטוי בסיכומי המשיבים באמרם "מדינת ישראל לא תסייע לעבריין נמלט לברוח ממדינה זרה בלי לרצות את עונשו". העובדה שהמערער הוא עבריין נמלט, אכן מהווה שיקול רלוונטי לצורך החלטה על מעמדו בישראל. כך, גם כאשר על פי חוק יש זכות לקבל מעמד בישראל, גם מעמדו של זכאי שבות עשוי להישלל נוכח קיומו של עבר פלילי והאינטרס של הגנה על שלום הציבור, קל וחומר במקרה בו אין למבקש זכות כזו (סעיף 2(3) לחוק השבות, התש"י-1950; עע"מ 9993/03 חמדאן נ' ממשלת ישראל, פ"ד נט(4) 134, 140 (2005)). כאשר מדובר בזכאי שבות, יש לבחון את השאלה במבט צופה פני עתיד, והזכות עשויה להישלל אף בהיעדר הרשעה בדין על סמך ראיות מינהליות (בג"ץ 4564/11 דוטי נ' שר הפנים, בפסקאות 13 ו-16 (31.1.2016) (להלן: עניין דוטי). בענייננו, כאמור, המערער הורשע בפלילים כך שאיננו נדרשים לראיות מינהליות. לא נעלמה מעיניי טענתו של המערער לפיה זכותו של יליד הארץ לשוב אליה איננה פחותה ממעמדו של זכאי שבות, אשר לגביו נאמר כי "לא כל עבר פלילי מצדיק את הפקעת הזכות לשבות, אלא רק עבר פלילי שממנו ניתן ללמוד על סיכון לשלום הציבור, במבט צופה פני עתיד" (עניין דוטי, פסקה 16 והאסמכתאות שם), אך מסופקני אם טענה זו עולה בקנה אחד עם המשפט הנוהג. נמצא אפוא כי היותו של המבקש עבריין נמלט, מהווה שיקול רלוונטי. בהקשר זה, גם אופיין של העבירות ראוי להיבחן, ובענייננו לא מדובר בעבירות החמורות ביותר אך גם אין להקל ראש, ונזכיר כי המערער נידון ל-41 חודשי מאסר. כפי שציינתי, ככל שחולפות השנים, כך השיקול של הגנה על שלום הציבור הולך ומאבד ממשקלו, מה עוד שבחלוף השנים המערער לא נסתבך בפלילים. לעומת זאת, עומד בעינו השיקול העצמאי המבטא התנגדות ערכית-מהותית להענקת מקלט או סיוע לעבריין מורשע שמבקש לחמוק מאימת הדין. בניגוד לטענתו של המערער, אין מדובר באמתלה שנועדה לשלול ממנו את מעמדו בישראל אלא בשיקול מוכר ומקובל. כדברי השופט זוסמן בבג"ץ 94/62 גולד נ' שר הפנים, פ"ד טז 1846 (1962), מדינת ישראל "לא קמה כדי לשמש אבן שואבת ולהקים קיבוץ של אלה שעברו על חוקיהן של ארצות מושבן, וחפצים משום כך להימלט מאימת הדין" (השוו גם לבג"ץ 3669/95‏ נס‎ ‎נ' שר הפנים, פ"ד מט(5) 529 (1996) שם ההימלטות מהדין הפלילי נידונה באספקלריה של חוק הדרכונים, התשי"ב-1952). נזכיר כי במקרה דנא לא הוגשה בקשת הסגרה, אך על פי החומר המצוי בפנינו, בעניינו של המערער "קיימת 'הודעה אדומה' (RED NOTICE) מטעם אינטרפול וושינגטון וצו הסגרה תקף משנת 2007", ונזכיר כי "התכלית המרכזית העומדת בבסיס מוסד ההסגרה, היא מיצוי הדין עם עבריינים באמצעות שיתוף פעולה בין-לאומי" (ע"פ 7742/15 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 8 (28.8.2016); וראו גם ע"פ 3915/15 ים נ' מדינת ישראל, בפרט בפסקה 2 לפסק דינו של השופט מזוז (6.9.2015)). מסתבר כי לשיקול זה נמצא עיגון גם במדיניות החדשה שהוזכרה לעיל, שבגדרה ננקט ניסוח מרחיב לגבי "מניעה פלילית בטחונית או אחרת". 17. בנסיבות המקרה הנוכחי, השיקול בדבר עברו הפלילי של המערער אינו ניצב לבדו, אלא מצטרף למכלול השיקולים שנמנו לעיל ויוצרים תמונה מורכבת. לזכותו של המערער ניתן משקל למעמדו כיליד ירושלים המזרחית, לזמן שחלף מאז ההרשעה, ולזיקות הרבות הקושרות את המערער לישראל. בשים לב לשיקולים אלה ניתן היה להגיע גם למסקנה שונה; אך כידוע, בגדרי הביקורת השיפוטית בית המשפט אינו מחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו שלו. בהינתן שהמשיב הפעיל את סמכותו ואת שיקול דעתו בגדרי המדיניות המרחיבה, אינני סבור כי עלה בידי המערער להראות כי ההחלטה מושא דיוננו חורגת ממתחם הסבירות או כי נפל בה פגם אחר שהופך אותה לבלתי-חוקית. חלוף הזמן כשלעצמו, יכול להוות שינוי נסיבות גם בפרספקטיבה של התנגדות ערכית להענקת מקלט לעבריין נמלט (השוו לעקרון של "תקנת השבים" ולכללי ההתיישנות במשפט הפלילי (לדוגמה: בג"ץ 5725/09 ‏מרגולר נ' משרד הפנים מנהל האוכלוסין (20.2.2013); ולא נעלמה מעיני טענת המדינה בדבר האופי הנמשך של התנהגותו הפסולה של המערער כל עוד לא ריצה את עונשו). חזקה על שר הפנים כי עם חלוף הזמן יחזור וישקול את עניינו של המערער, בשים לב לזיקות ולשיקולים התומכים במתן רישיון למערער, ואשר פורטו לעיל. 18. סוף דבר: בהינתן שההחלטה בעניינו של המערער איננה חורגת מן המדיניות המרחיבה, ובהיעדר עילה מבוררת להתערבותנו, אציע לחבריי לדחות את הערעור. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עמית. ניתן היום, ‏י"ט בסיון התשע"ז (‏13.6.2017). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15020070_E16.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il