גילה ברנר נ. אברהם ברנר

פסק-דין בתיק ע"א 2005/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 2005/03 ע"א 2859/03 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס המערערת בע"א 2005/03 והמשיבה בע"א 2859/03: גילה ברנר נ ג ד המשיבים בע"א 2005/03 והמערערים בע"א 2859/05: 1. אברהם ברנר 2. כלל חברה לביטוח בע"מ ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 13.2.03 בת.א. 10066/97 שניתן על-ידי כבוד השופט ח' פיזם בשם המערערת בע"א 2005/03 והמשיבה בע"א 2859/05: עו"ד אילן קנר בשם המשיבים בע"א 2005/03 והמערערים בע"א 2859/03: עו"ד שלמה ברקוביץ פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. המערערת בע"א 2005/03 והמשיבה בע"א 2859/03 (להלן: המערערת), נפגעה בתאונת דרכים באורח אנוש ביום 25.1.1996. המערערת הייתה כבת 45 במועד התאונה. במועד מתן פסק הדין הייתה המערערת מאושפזת בבית החולים הסיעודי "נווה עמית – עד 120". בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ח' פיזם) קבע, כי "שם היא שוהה עד היום ולפי מצבה של התובעת וסיכויי השיקום שלה, היא תישאר בבית חולים זה או בבית חולים דומה, למשך כל ימי חייה." המשיב 1 בע"א 2005/03 הוא בעלה של המערערת (להלן: מר ברנר) והמשיבה 2 - המערערת בע"א 2859/03 (להלן: המשיבה 2) - היא המבטחת של המשיב 1 ושל הרכב בו נסעה המערערת. 2. בית המשפט המחוזי מינה ארבעה מומחים להערכת מצבה הרפואי של המערערת, נכותה וצרכיה. בתחום הפסיכיאטרי מונתה ד"ר מיטראני אשר המליצה על טיפול פסיכולוגי מובנה ותמיכתי, פעמיים בשבוע, למשך שנים – לא פחות משנתיים, וכן על ייעוץ פסיכיאטרי לשם איזון הטיפול התרופתי והמכשירים. בית המשפט העמיד את נכותה של המערערת בתחום הפסיכיאטרי על 100%. גם בתחום הנוירולוגי פסק בית המשפט, כי למערערת נכות צמיתה של 100%. ד"ר בנטל, המומחה בתחום הנוירולוגי מטעם בית המשפט קבע, כי המערערת סובלת מנזק מוחי קשה שלא תוכל להירפא ממנו. בית המשפט אף אימץ את חוות דעתה של המוּמחָה בתחום רפואת העיניים – ד"ר כרוב – אשר העריכה את הנזק של המערערת בעיניה בשיעור של 60% נכות צמיתה. לאור הממצאים האלו, קבע בית המשפט, כי "נקודת המוצא שאינה שנויה במחלוקת היא כי יש להתייחס אליה כנכה בשיעור של 100%". תוחלת החיים של המערערת הוערכה ב-17 שנים מיום התאונה. כמו כן, קבע בית המשפט המחוזי כי נכותה התפקודית של המערערת הנה מלאה. 3. את הפסד השתכרותה בעבר ראה בית המשפט לקבוע על בסיס גלובלי בסך של 330,000 ש"ח (מיום התאונה ועד למועד פסק הדין), הגם שאמד את שכרה הממוצע קודם לתאונה על 3,314 ש"ח - וזאת לאור כוונתה לשוב ולעבוד במשרה מלאה אלמלא התאונה. להפסד זה צורפו הפסדי זכויות פנסיה ותנאים סוציאליים, גם הם בהערכה גלובלית, בסך של 100,000 ש"ח. הפסדי ההשתכרות בעתיד חושבו על פי שכר של 5,000 ש"ח לחודש. בית המשפט המחוזי הניח שלולא התאונה הייתה המערערת משתכרת עד הגיעה לגיל 65 ועל כן העמיד את הפסדי השתכרותה בעתיד על 645,227 ש"ח ואת זכויותיה לפנסיה ותנאים סוציאליים בעתיד על 215,000 ש"ח. בנוסף, קבע בית המשפט כי "בגין נכותה הקשה, זכאית התובעת לעזרת צד ג', למרות שהיא מאושפזת בבית חולים סיעודי, ולכאורה כל צרכיה מסופקים שם" ועל-כן אמד באופן גלובלי את שיעור הפיצוי בגין עזרת צד ג' בעבר ב-200,000 ש"ח ואת העזרה לצד ג' בעתיד על סכום גלובלי של 400,000 ש"ח. בנוסף, נפסק למערערת פיצוי בגין ההוצאות הכרוכות בשהייתה בסופי שבוע בביתה בסך של 200,000 ש"ח וכן פיצוי בסך של 100,000 ש"ח עבור התאמת דירתה לצרכיה. לבד מכך, ראה בית המשפט לפסוק למערערת פיצוי בסך של 50,000 ש"ח עבור טיפול פיזיותרפי מוגבר ובעבור טיפולי טיפוח שהיא מקבלת בבית החולים; על אלה הוסיף פיצוי בגין הטבת נזקי הבעל בעבר בסך של 150,000 ש"ח וסכום של 200,000 ש"ח בעבור הטבת נזקיו בעתיד. כמו כן, סבר בית המשפט קמא, כי יש לפצות את בני משפחתה האחרים של המערערת, אשר התמסרו לטיפול בה, ופסק לטובתם פיצוי בסך של 50,000 ש"ח לעבר ולעתיד. מחמת אובדן יכולתה של המערערת לתפקד כעקרת בית פסק לה בית המשפט פיצוי בסך של 297,000 ש"ח דמי עזרת משק הבית בעבר, וסך של 150,000 ש"ח בעבור עזרה במשק הבית בעתיד. בית המשפט פסק למערערת פיצוי בגין הוצאותיה הרפואיות בתחום הפסיכולוגי בסך של 75,000 ש"ח וכן פיצוי בגין אביזרים רפואיים להן היא נזקקת בסך של 35,000 ש"ח. 4. בהתייחסו לדמי האשפוז במוסד, ציין בית המשפט כי הפיצוי הנדרש בראש נזק זה הנו בבחינת ההוצאה העיקרית שנגרמה לה בשל התאונה. בית המשפט קבע, כי המשיבה חייבת לממן את דמי האשפוז וכל התשלומים הנלווים אליהם בבית החולים "נווה עמית – עד 120", לפי התשלום שייקבע על-ידי בית החולים או בהתאם לסכום הנגבה בבית חולים אחר שרמתו זהה. כמו כן, קבע בית המשפט כי התשלומים הללו ישולמו לידי האפוטרופוס באופן עתי ויצורף להם שכר-טרחת עורך-דין בשיעור של 13% מדמי האשפוז השוטפים בצירוף מע"מ כחוק ואגרת בית המשפט ככל שזו חלה. בית המשפט העיר בפסק-דינו שמינויו של המשיב 1 - בעלה של המערערת - לאפוטרופוס אינו רצוי, אך אין בידו להתערב בכך כיוון שהסמכות לכך נתונה בידי בית המשפט לענייני משפחה. למען הזהירות, הורה בית המשפט קמא להמציא העתקים מפסק הדין ליועץ המשפטי לממשלה במשרד הרווחה וכן לאפוטרופוס הכללי על-מנת שישקלו פעולות להגנת האינטרסים של המערערת. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי המשיב 1 זכאי לשכר-טרחה בגין האפוטרופסות שלו – או לחילופין שכר אפוטרופוס אחר שימונה במקומו. בית המשפט קבע, כי "שכרו של האפוטרופוס קבוע בחוק והנתבעת תשלם לנתבע את שכרו כאפוטרופוס וכן ישולם שכר-טרחה כזה לאפוטרופוס אחר, אם ימונה." גם בעניין זה, זיכה בית המשפט את המערערת בשכר-טרחת עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ בנוסף לשכרו של האפוטרופוס. מסכום הפיצויים הכולל הורה בית המשפט לנכות תשלומים שונים ששולמו למערערת בתוספת ריבית מאמצע התקופה בסך של 609,133 ש"ח. בנוסף הורה בית המשפט על ניכוי קצבת הנכות מהמוסד לביטוח לאומי בסך של 362,356 ש"ח. 5. המערערת טוענת, כי בית המשפט טעה עת אימץ את חוות הדעת של פרופ' ביטרמן לעניין קיצור תוחלת החיים של המערערת, ללא ההתאמות המתחייבות מעדותו. לטענת המערערת, עובדת הישארותה בחיים כ-7 שנים ממועד התאונה מחייבת הערכה מחודשת של הנתונים וראוי לקבוע, כי למערערת תוחלת חיים של 16 שנים נוספות. המערערת מלינה על כך, שחוות דעתו של המומחה לעניין תוחלת החיים התבססה על תוחלת חייהם של גברים בארה"ב ולא על נשים בישראל, כפי שמתבקש בנסיבות העניין. המערערת קובלת כנגד הסכום הגלובלי שנפסק לה בגין הפסדי ההשתכרות שלה בעבר. לטענת המערערת, היה על בית-משפט לבסס את הפסדי ההשתכרות של המערערת על יסוד כוונתה לשוב ולעבוד במשרה מלאה. בפרט, סבורה המערערת, כי הסכום שנפסק לטובתה בראש נזק זה הנו נמוך במידה ניכרת מכפי שהיה נפסק לטובתה לו היה מתבסס בית המשפט קמא על הפסד השתכרות מלא של השכר הממוצע במשק. כמו כן, מלינה המערערת על בסיס השכר הנמוך ששימש את בית המשפט בחישוב הפסדי השתכרותה לעתיד. לבד מטענותיה ביחס להפסד ההשתכרות טוענת המערערת כנגד הסכום שנפסק לה בגין עזרה סיעודית בעבר. המערערת סבורה, כי הסכום שנפסק לטובתה נסמך על היקף שעות הטיפול הניתן לה כיום - ובמובן זה אינו מתיישב עם היקף העזרה הסיעודית הנרחב לו נזקקה בעבר. זאת ועוד: המערערת מתארת כיצד צמצום הסיוע שניתן לה על-ידי חברת הביטוח בעבר חייב את בן-זוגה ליטול חלק בטיפולה ועל-כן יש לראותה כמי שקיבלה טיפול בעל היקף נרחב מכפי שניתן לה בפועל על-ידי המשיבה. באשר לעתיד, טוענת המערערת, כי יש לפסוק לה פיצוי גבוה יותר בראי הרציונל שהתוותה ד"ר מיטרני בחוות-דעתה לפיו ככל שירבו הגירויים בסביבתה כך ייטב מצבה. המערערת מלינה בערעורה על הפיצוי הנמוך שנפסק לה בעבור נסיעותיה לסופי השבוע בביתה והעזרה הסיעודית הנדרשת לה במהלך שהותה שם. המערערת סבורה, כי בית המשפט שגה בהערכת היקף הטיפולים הפסיכולוגיים הנדרשים לה – במשך שנתיים – והיה עליו להתחשב בחוות הדעת של פרופ' מיטרני ובמספר המדוייק של הפגישות שערכה בעבר. הללו מלמדים – לטענת המערערת – כי הסכום שנפסק לטובתה קרוב לסכום שהוצא על-ידה, זה מכבר, בעבר, ואין הוא מגיע כדי גובה התשלומים שיידרשו ממנה בגין הטיפולים הפסיכולוגיים בעתיד. המערערת מבקשת בטיעוניה להצביע על טעות שנפלה בפסק הדין עת לא פסק לטובתה את שכר הטרחה בגין דמי האשפוז ששולמו על-ידי המשיבה 2 בעבר. עוד טוענת המערערת, כי בית המשפט טעה בחישוב הסכום המקסימלי שפסק לטובתה בגין כאב וסבל. לבסוף מלינה המערערת כנגד ניכוי גמלאות הנכות הכללית העתידיות לנוכח הספק המוטל – לטענתה – בקבלתה אותן. 6. המשיבים, מצידם, מקדישים חלק ניכר מטענותיהם לנפקויות התנהלותו הבעייתית של מר ברנר, לשאלת גובה הפיצוי שנפסק למערערת והאופן בו יש לשלמו. בפתח הדברים טוענים המשיבים לריבוי הסתירות בעדותו של מר ברנר ובשל כך למסד הראייתי הרעוע – כך לטענתם – עליו נסמך בית המשפט. בנוסף מלינים המשיבים על החלטת בית המשפט לשלם למר ברנר את סכומי הפיצויים לאור העובדה - כך הם טוענים - שלא הפנה את התשלומים התכופים שקיבל למילוי צרכי המערערת. ככלל, סבורים המשיבים כי בית המשפט שגה עת פסק תשלומים עתיים רק לעניין הוצאות האשפוז ולא הורה על הסדר תשלום מעין זה גם ביתר פרטי הנזק. עוד טוענים המשיבים - לעניין הוצאות האשפוז - כי היה על בית המשפט להורות על המשך ההסדר שהונהג עד למתן פסק הדין ולפיו שולמו הוצאות האשפוז ישירות למוסד בו מטופלת המערערת. המשיבים טוענים כי משלא התעוררה מחלוקת בשאלת דמי האשפוז לא היה מקום להשית עליהם חובה לשלם שכר-טרחה בגינם. כמו כן, מלינים המשיבים על כך שבית המשפט לא התייחס לשאלת זכאותה של המשיבה למימון הוצאות האשפוז מקופת החולים לאור חוק ביטוח בריאות ממלכתי. המשיבים מוסיפים וטוענים בערעורם כנגד פסיקת הפסדי הפנסיה – לטענתם, אין מקום להורות על פיצוי בגין ראש נזק זה כיוון שלא השתלמה למערערת פנסיה עד הגיעה לגיל 51. בנוסף, טוענים המשיבים, כי גובה הפיצוי שנפסק לטובת המערערת בגין הפסדי שכר אינו נתמך בראיות. הם טוענים כנגד הצמדת השכר למדד, וכן כנגד פסיקת הפסד השכר עד הגיע המערערת לגיל 65 שעה שנפסק שתוחלת חייה מגעת עד גיל 62. ככל שמדובר בראשי הנזק הנוגעים לעזרה וסיעוד סבורים המשיבים שהמוסד בו שוהה המערערת מספק לה את כל צרכיה ולא הייתה סיבה לפסיקת בית המשפט המקנה לה פיצוי בגין סיוע נוסף – ובכך יש, לדעתם, סטיה מההלכה לפיה יש לפסוק את הפיצוי הסביר ולא האופטימלי. עוד טוענים המשיבים, כי בית המשפט טעה שעה שפסק פיצוי כפל, הן בגין העזרה בשכר והן בגין עזרת הבעל, שכן הוכח - כך לטענתם - כי מר ברנר מסייע לרעייתו כבן-זוגה ואינו ממלא בכך צורך רפואי או שיקומי. בפרט, טוענים המשיבים כי בית המשפט טעה בחישוב העזרה הנדרשת למערערת במשק הבית בעבר – חישוב הבסיס שקבע בית המשפט על יסוד של 2,738 ש"ח לחודש במכפלת החדשים שחלפו מאז התאונה ועד מתן פסק-הדין, מביא לסכום של כ – 230,000 ש"ח ולא לסכום שנפסק על-ידי בית המשפט קמא. כמו כן, טוענים המשיבים, כי בית המשפט טעה עת הוסיף ריבית על עלות העזרה העתידית. בהמשך טוענים המשיבים למסד ראייתי לקוי לעניין גובה הפיצוי הנדרש בעבור האביזרים השונים להם נזקקת המערערת. 7. המשיבים מוסיפים וטוענים כנגד התעלמות בית המשפט מההוצאות הנחסכות על-ידי המערערת בשל שהותה במוסד וטוענים, כי היה על בית המשפט לנכות את ההוצאות הנחסכות שהיו מוצאות על המערערת לו הייתה נותרת לגור בביתה. טענתם זו נקשרת לטענות המועלות על-ידם לעניין הדיור, לפיהן למרות הסכומים הגבוהים שנפסקו, זה מכבר, לטובת המשיבה בעבור הוצאות דיור וחרף פרק הזמן הארוך שחלף ממועד קרות התאונה לא בוצעו ההתאמות הנדרשות בדירתה של המערערת. עוד קובלים המשיבים על כך שבית המשפט לא ניכה את תשלומי הארנונה הנחסכת מהמערערת בשל נכותה וכן על כך שבית המשפט לא הוסיף ריבית על הסכומים שניכה מסכום הנזקים, ובכלל זה תקבולי הביטוח הלאומי והתשלומים התכופים. 8. מצאנו לראוי להתייחס לשאלות הבאות שעוררו הצדדים. ראשית, לעניין הימנעות בית המשפט מפסיקת שכר-טרחת עורך-דין לגבי התשלומים שהועברו למוסד האשפוז בעבר – אין בממצאי פסק-הדין כדי לשמש בסיס לבדיקת הטענה ונראה, כי גם בית המשפט המחוזי עצמו לא יכול היה לקבוע ממצאים בעניין זה, שכן, כלשונו " עד היום שולמו דמי האשפוז, אם על-ידי קופת חולים ואם על-ידי הנתבעת." שנית, בית המשפט לא נתן דעתו לראיות שבאו בפניו לעניין שיעור דמי המחיה הנחסכים מן המערערת בשל שהמשיבים נושאים במלוא דמי האשפוז במוסד בו היא מצויה ובו היא עתידה להימצא עד תום תוחלת חייה. חוות-הדעת שהוגשה במשפט, אשר נערכה מטעם המשיבים על-ידי הכלכלן משה קצין, מציעה להעריך את סכום החיסכון החודשי בסך של 3,536 ש"ח לחודש. אלא שאומדן זה אינו מביא בחשבון, כך נראה, את ההנחה שהמערערת תשהה בביתה במהלך כל סוף שבוע שני ואת הוצאות המחיה הכרוכות בכך (בגין הוצאות המעבר מן הבית למוסד ובחזרה הוענק למערערת בפסק-הדין פיצוי נפרד). באומדן גלובלי ראוי להעמיד את הסכום הנחסך, לפיכך, על 3,000 ש"ח לכל חודש. המשיבים מציעים לנכות סכום זה בתשלום חד-פעמי מהוון. עמדה זו אין לקבל. הפיצויים בגין הוצאות האשפוז נפסקו למערערת בתשלומים עתיים והדרך הנכונה לביצוע הניכוי של ההוצאות הנחסכות כתוצאה מאותו אשפוז היא בדרך של ניכוי עתי שיתבצע בעת ביצוע כל-אחד מן התשלומים העתיים. סכום הניכוי יהיה צמוד למדד המחירים לצרכן על בסיס המדד שהיה ידוע ביום מתן פסק-הדין בבית המשפט המחוזי (השוו ע"א 4710/02 גלמבוצקי נ' אבנר איגוד לנפגעי רכב, תק-על 2002(3) 521). לגבי תוספת ריבית לסכומים שצריכים בניכוי לא ניתן לדלות מפסק-הדין אם בית-המשפט היטיב או החמיר עם המערער בחשבון הכללי של חשובי הריבית, שכן החישובים מתייחסים הן לפיצוי הנוגע לעבר והן לסכומים הצריכים ניכוי בעבר. משכך, לא ראינו דרך ומקום להתערב בפסיקת הרבית כפי שנקבעה על-ידי בית-המשפט קמא. 9. ולבסוף, המשיבים סבורים, כי לא היה מקום להורות על תשלום דמי האשפוז לידי מר ברנר שנתמנה נכון להיום כאפוטרופוס על המערערת. לא מצאנו מקום לשנות מהוראה זו, אולם נשוב ונדגיש את שהורה בית המשפט המחוזי – את הצורך ליידע את היועץ המשפטי של משרד הרווחה ואת נציגי האפוטרופוס הכללי על הצורך לשקול מינוי אפוטרופוס אחר למערערת. המזכירות תמציא עותק מפסק הדין לאותם גורמים. הערעור שהגישו המשיבים מתקבל בחלקו, כאמור, ואילו הערעור שהוגש מטעם המערערת נדחה. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, ז' באייר התשס"ה (16.5.05). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03020050_P06.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il