חברת חוף בת ים ליזמות ופיתוח בע"מ נ. אקסטרימפארק בע"מ

פסק-דין בתיק ע"פ 20/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 20/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 14.7.2011 ומיום 22.11.2011 בתפ"ח 39458-04-10 שניתנו על ידי כבוד השופטים ג' נויטל, מ' יפרח, ג' רביד תאריך הישיבה: כ"ד בניסן התשע"ג (4.4.2013) בשם המערער: עו"ד מנחם רובינשטיין בשם המשיבה: עו"ד יעל שרף בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת ד' ברק-ארז: 1. אשתו וילדיו של אדם מעידים על מסכת חיים שלמה שהייתה רצופה באלימות שלו כלפיהם, ובכלל זה אלימות מינית קשה שעליה העידה האשה ואפיינה את יחסיהם של בני הזוג לאורך שנות נישואיהם. תלונה שהגישה למשטרה אחת הבנות, בעקבות אירוע אלים נוסף, הובילה לחקירה שבה נחשפה מסכת החיים הקשה בבית המשפחה ולהגשת כתב אישום. האם די בעדויות שניתנו בשלב זה כדי להרשיע את הנאשם בעבירות שהתרחשו לאורך השנים בזמנים שברובם אינם ידועים? ומה ראוי שיהיה עונשו, בהתחשב במכלול נסיבות המקרה? אלה השאלות שהוצגו לנו במסגרת הערעור שבפנינו. הרקע העובדתי וכתב האישום 2. ביום 20.4.2010 הגישה ר', בתו הבכורה של המערער, תלונה נגדו במשטרה בעקבות אירוע אלים שהתרחש באותו יום בבית המשפחה ובמסגרתו ניסה המערער לתקוף אותה ואף תקף את שני אחיה. בעקבות התלונה זומנו לחקירה המתלוננת, אשתו של המערער, ושלושת ילדיהם האחרים. במסגרת החקירה מסרו כלל בני המשפחה פרטים שגוללו מסכת שלמה של התעללות בהם – ובכללה אלימות פיזית שכוונה כלפי הילדים ואלימות פיזית ומינית כלפי המתלוננת. 3. החקירה הובילה להגשת כתב אישום נגד המערער לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (תפ"ח 39458-04-10, השופטים ג' נויטל, מ' יפרח ו-ג' רביד). 4. על-פי כתב האישום, המערער שנשוי למתלוננת מאז שנת 1985 ולהם ארבעה ילדים, נהג לתקוף באופן שיטתי אותה ואת ילדיהם. על-פי הנטען בכתב האישום, מעשיו אלה של המערער נמשכו החל משנת 1990 ועד חודש אפריל 2010 עת נעצר בעקבות הגשת התלונה נגדו. כתב האישום הגביל עצמו למעשים שיוחסו למערער החל משנת 2000 בלבד, מטעמי התיישנות, אך התייחס, ברקע הדברים, להתנהלות בבית המשפחה גם בשנים שקדמו לכך. 5. בכל הנוגע לילדים, נטען בכתב האישום כי המערער נהג להכותם, לקללם ולהשפילם. כתב האישום התייחס רק לאירועים ספציפיים שהתרחשו בבית המשפחה, בשנים 2007, 2009 ו-2010 וכללו אירועים של תקיפה ומכות באגרופים. 6. בכל הנוגע למתלוננת נטען בכתב האישום כי המערער, במספר הזדמנויות בתקופה האמורה, כפה עליה קיום יחסי מין עמו בניגוד להסכמתה החופשית – ובכלל זה היה מכה אותה אם הייתה מסרבת לקיים איתו יחסי מין. כמו כן, נטען כי המערער כפה עליה עצמו גם בדרך של ביצוע מעשי סדום, ואמר לה שהוא יכול לעשות בה כרצונו, מאחר שהיא אשתו. העדויות בבית משפט קמא 7. המתלוננת העידה במשפטו של המערער, ופרסה בפני בית המשפט בכנות ובפירוט את מסכת חייה הקשה עם המערער. לדבריה, לאחר שנישאה לו ב"שידוך" הוא התגלה כאדם נוקשה, עצבני ואלים, והמצב אף החריף כאשר ילדיהם גדלו והפכו עצמאיים. עדותה בכל הנוגע לעבירות המין שיוחסו למערער הייתה מפורשת וברורה. היא העידה במפורש כי "הנאשם נהג לאנוס אותי בכוח" וש"הוא היה אומר שיש לו זכות לעשות הכל כי אני אשתו ואני לא יכולה להתנגד". 8. ילדיהם של המערער והמתלוננת התייחסו בעדויותיהם בעיקר למערכת היחסים שלהם עם אביהם ולאופן שבו תקף אותם. מטבע הדברים, הם לא יכלו להעיד על אירועים שהתרחשו בחדר השינה של הוריהם. עם זאת, עדויותיהם כללו התייחסויות שהיה בהן כדי לחזק את עדותה את המתלוננת. כך למשל, הבת כ' העידה כי באחד הימים התעוררה משינה למשמע צעקה של אמה. היא ניגשה לחדר השינה וניסתה לפתוח את הדלת אך זו הייתה נעולה. אביה צעק לה מבפנים שתלך. לאחר זמן ראתה את אמה רצה לשירותים ונראה היה שהיא מקיאה או יורקת דם מפיה. הבת ר' העידה ששמעה את אמה אומרת שאינה רוצה ואינה יכולה יותר ואף שמעה פעם אחת בלילה איומים שנשמעו מחדר השינה של הוריה ואת אמה בוכה. 9. המערער עצמו העיד גם כן במשפטו, והכחיש את המעשים שיוחסו לו. פסק דינו של בית המשפט קמא 10. בית המשפט קמא קיבל את עדויותיהם של עדי התביעה כמהימנות, ולעומת זאת, לא נתן אמון בעדותו של המערער. בית המשפט קמא כתב בעניין זה ש"דבריה של המתלוננת היו מדודים ולא ניכרה בהם הפרזה, השחרה או רצון להיפרע מהנאשם" (פיסקה 9.1 להכרעת הדין). לעומת זאת, קבע בית המשפט קמא כי הגרסה שמסר המערער הייתה "מיתממת, לא הגיונית ולא עקבית" (פיסקה 11 להכרעת הדין). במהלך עדותו המערער הכחיש שכפה עצמו על המתלוננת, ויחד עם זאת ציין שכאשר ביצע במתלוננת מעשה סדום "היא הייתה מבקשת ממני לעשות את זה לאט כי זה כאב לה", ובחקירה הנגדית ציין "רוב המקרים היה בהסכמה" (פיסקה 11.6 להכרעת הדין). 11. על סמך הערכה זו של העדויות הרשיע בית המשפט קמא את המערער במרבית העבירות שיוחסו לו בכתב האישום – אינוס לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (ריבוי מקרים); מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין (ריבוי מקרים); מעשה מגונה בכוח לפי סעיף 348(ג1) לחוק העונשין; תקיפת בת זוג הגורמת חבלה לפי סעיף 382(ג) לחוק העונשין; תקיפה סתם של בת זוג לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין; תקיפת קטין על-ידי אחראי לפי סעיף 368ב(א) לחוק העונשין; תקיפת בן משפחה לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק העונשין (ריבוי מקרים); תקיפה הגורמת חבלה לפי סעיף 380 לחוק העונשין ותקיפה סתם לפי סעיף 379 לחוק העונשין. 12. בית המשפט קמא גזר על המערער את העונשים הבאים: עונש מאסר בפועל של עשר שנים (בניכוי תקופת מעצרו); עונש מאסר על תנאי של שנתיים בתנאי שלא יעבור עבירות לפי סימן ה' לפרק י' של חוק העונשין המוגדרות כפשע, לרבות ניסיון, בתוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר; עונש מאסר על תנאי של שנה בתנאי שלא יעבור עבירה של אלימות פיזית מכל סוג שהוא כלפי בת זוג או בן משפחה, לרבות ניסיון, בתוך 3 שנים מיום שחרורו ממאסר; חיוב המערער בתשלום פיצוי למתלוננת בסך של 30,000 שקל. 13. בגזירת הדין הדגיש בית המשפט קמא את ריבוי המעשים שבהם הורשע המערער, כמו גם את חומרתם, ובכלל זה הפגיעה הנפשית שנלוותה אליהם. כמו כן, נתן בית המשפט קמא משקל לכך שהמערער לא הודה במעשיו ולא הביע חרטה, ואף הורשע לאחר ניהול הליך הוכחות שבמסגרתו נאלצו להעיד הן אשתו והן ארבעת ילדיו. בית המשפט קמא התייחס גם לפנייתה של המתלוננת, שביקשה להקל עם המערער תוך הבעת נכונות לשקול את האפשרות לחדש את חייה המשותפים עם המערער. עם זאת, הוא לא ראה בה את חזות הכול וייחס לה משקל חלקי בלבד, במיוחד לנוכח חוסר החרטה של המערער, עמדתם השונה של ילדיהם של בני הזוג והחשש כי הפנייה הושפעה מלחצים שהופעלו על המתלוננת בידי המערער ומשפחתו. לבסוף, הוסיף בית המשפט קמא כי הגם שאין להתעלם מעברו הפלילי הנקי של המערער, יש לנסיבה זו משמעות מוגבלת בהתחשב ב"פרופיל" הטיפוסי של מי שמואשמים בביצוע עבירות במשפחה, כמו גם לנוכח אופיים המתמשך של המעשים, שאך לא נחשפו מחוץ לבית המשפחה. הערעור 14. הערעור שבפנינו כוון הן כנגד הרשעתו של המערער והן כנגד גזר הדין שהושת עליו. 15. בכל הנוגע להרשעה, הערעור התמקד רק בעבירות המין שיוחסו למערער במתלוננת. בא-כוחו של המערער הלין על אופיו הכללי של כתב האישום שכלל התייחסות לריבוי מעשים שהתרחשו בזמנים לא ידועים ועל פני תקופה ארוכה של שנים. לשיטתו, כתב אישום מסוג זה מקשה על ההגנה, ולכן מחייב הקפדה מיוחדת עם התביעה בכל הנוגע לעדויות המוצגות מטעמה. 16. באופן יותר ספציפי, בא-כוחו של המערער הצביע על קטעים מסוימים בעדותה של המתלוננת מהם עולה שלא אחת היא אף הסכימה לקיים יחסי מין עם המערער, ולו מתוך עמדה של כניעות במערכת היחסים איתו. בהקשר זה הוא ציטט חלק מתשובותיה במהלך החקירה הנגדית, כדוגמת: "היו גם וגם, גם התנגדתי וגם הסכמתי"; וכן: "אבל לאורך השנים היו תקופת שכן ותקופות שלא". 17. לשיטת בא-כוחו של המערער, בהתחשב כך שהמתלוננת גם קיימה יחסי מין עם המערער מרצון, או לכל הפחות ללא התנגדות, אין לייחס למערער מודעות בדבר אי-הסכמתה של המתלוננת למעשיו. 18. בכל הנוגע לעונש, טען בא-כוח המערער כי זה נוטה במובהק לצד המחמיר, ובהקשר זה הצביע על מקרים שבהם אישר בית משפט זה עונשים קלים יותר למי שהורשעו בביצוע עבירות מין ועבירות אלימות אחרות בבנות זוג. 19. המשיבה ביקשה לדחות את הערעור על כל חלקיו וסמכה ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא. 20. בכל הנוגע להכרעת הדין, הצביעה באת-כוח המשיבה על אמירות ברורות של המתלוננת – הן בחקירתה, הן בחקירתה הנגדית והן בחקירה החוזרת – המבססות את הרשעתו של המערער. בעיקרו של דבר, לטענתה, בית המשפט קמא נתן אמון בעדות המתלוננת אשר נתמכה גם בעדויות ילדיה, ולעומת זאת, לא נתן אמון בעדותו של המערער, ובכך אין מקום להתערב. 21. באשר לעונשו של המערער, הצביעה באת-כוח המשיבה על אופיים הנמשך והאכזרי של המעשים ועל העובדה שהמערער עודנו מסרב לקבל על עצמו אחריות למעשיו. עוד היא הוסיפה שעונש המאסר שהושת על המערער משרת גם את המטרה של מתן תקופה להחלמה ושיקום לבני משפחתו, קורבנות מעשיו. הכרעתנו 22. לאחר ששקלנו את הדברים הגענו לכלל דעה שדין הערעור להידחות על כל חלקיו. 23. אין כל אחיזה לטענותיו של המערער כנגד הרשעתו. עדותה של המתלוננת הייתה מפורשת וברורה. העובדה שקיימה עם בעלה יחסי מין גם בהסכמה, אינה גורעת מן העובדה שבהזדמנויות אחרות הוא כפה עצמו עליה, ובאופן אכזרי. בניגוד לטענת בא-כוחו של המערער, כתב האישום לא היה נגוע בהכללה גורפת ולא כלל טענה לפיה כביכול בכל ההזדמנויות כפה עצמו המערער על המתלוננת. המערער חזר ועשה כן, ובגין מעשיו אלה הורשע, לאחר שבית המשפט קמא נתן אמון בעדותה של המתלוננת. העובדה שהמתלוננת קיימה עם המערער יחסי מין גם בהסכמה (ולמצער ללא הבעת התנגדות שנתנה לה ביטוי חיצוני) – ואף הודתה בכך – אינה גורעת במאום מכך שלא אלה היו פני הדברים בהזדמנויות אחרות. 24. גם הטענה לגבי היעדר מודעותו של המערער לאי-הסכמתה של המתלוננת איננה יכולה לעמוד. אכן, בע"פ 2346/98 ימיני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 617 (1998) עמד בית המשפט על המורכבות הנוספת הנלווית למצבים שבהם מועלית טענה של אינוס בידי בן-זוג, בהתחשב בכך שקיום יחסי מין בהסכמה הוא חלק אינטגראלי מחיי הנישואין. אולם, לאמיתו של דבר, מורכבות זו איננה מתעוררת במלוא עוצמתה בענייננו. עדותה של המתלוננת מצביעה במפורש על אי-הסכמה והתנגדות, שאף הובילו לא אחת לנקיטת אלימות ואיומים מצד המערער. ויודגש: אין משמעות הדברים כי נדרש גילויה של התנגדות אקטיבית כחלק מיסודותיה עבירת האינוס. אולם, בנסיבות המקרה דנן, לאחר שהשתכנענו כי הובעו באופן גילוי ומפורש התנגדות ואי-הסכמה, לא ניתן להטיל ספק במודעותו של המערער לאי-הסכמתה של המתלוננות, במקרים הללו. 25. משהגענו לכלל דעה שיש לדחות את הערעור על הכרעת הדין, לא מצאנו כל הצדקה להיענות לערעור שנסב על חומרת העונש שהושת על המערער. המערער הורשע בעבירות רבות שכל אחת מהן חמורה ביותר, ונלווית להן חומרה נוספת הנובעת מהצטברותן זו לצד זו לאורך השנים. 26. ראוי להוסיף, כי מתסקיר המבחן המשלים שהוגש לנו עולה כי לא חל שינוי בעמדתו של המערער ביחס לעבירות שביצע, והוא אינו נוטל אחריות לביצוען ולתוצאותיהן. בהתאמה, לא נכללו בתסקיר המלצות להקלה בעונשו של המערער. 27. המערער לא רק פגע בילדיו ובאשתו, אלא גם חמס מהם, במידה רבה, את שלוות חייהם וביטחונם הרגשי. הוא דרס ברגל גסה את תחושותיהם, את כבודם ואת זכותם לאושר בחלקת האלוהים הקטנה שלהם – בחיק משפחתם. כפי שציינתי בע"פ 269/12 פלוני נ' מדינת ישראל (18.10.2012): "תפקידו של המשפט להגן מפני תקיפות מיניות גם כאשר הן מתרחשות בבית, בין קרובים, או בני זוג בהווה או בעבר. למעשה, דווקא פגיעות מסוג זה הן קשות במיוחד, כאשר מתברר כי המקום שאמור לספק את השקט והביטחון הוא המקום שבו אורבת הסכנה. אל לו למשפט להיעצר על מפתן הדלת. ברוח המימרה הידועה – 'ביתו של אדם הוא מבצרו' – ביתם של כל איש ואישה צריך להיות מבצרם". הדברים אמורים ביתר שאת במקרה הנוכחי, שבו נמשכו העבירות על פני תקופה ארוכה במיוחד, וכן נלוו לפגיעה נמשכת בילדיהם של בני הזוג. כשלעצמי, אני אף סבורה שלא זו בלבד שאין להקל בעונשו של המערער, אלא שניתן אף לראות בו עונש הנוטה לקולא בהתחשב בריבוי העבירות ובהתמשכותן. 28. סוף דבר: הערעור נדחה על כל חלקיו. המערער יישא בעונשו כאמור בפסקה 12 לעיל. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט נ' הנדל: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז. ניתן היום, ח' באייר התשע"ג (18.4.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12000200_A03.doc אמ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il