פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1997/13 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1997/13 לפני: כבוד המשנָה לנשיא מ' נאור כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופט א' שהם המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי לנוער בתל אביב-יפו, מיום 29.1.13, בת"פ 33353-07-12, שניתן על ידי כבוד השופט הבכיר צ' גורפינקל תאריך הישיבה: כ"ב באב התשע"ג (29.7.2013) בשם המערער: עו"ד אבי חימי בשם המשיבה: עו"ד אבי וסטרמן בשם שירות המבחן: גב' שלומית מרדר פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על חומרת העונש שנגזר על המערער, בבית המשפט המחוזי לנוער בתל אביב-יפו (כב' השופט הבכיר צ' גורפינקל), בת"פ 33353-07-12, מיום 29.1.2013. 2. המערער, יליד 1.12.1994, שהיה קטין במועד ביצוע העבירה, הורשע, על-פי הודאתו, בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בעקבות הרשעתו בדין, נגזרו על המערער 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל, שמניינם מיום מעצרו – 7.7.2012; ושנת מאסר על תנאי לבל יעבור, תוך 3 שנים מיום שחרורו מהמאסר, עבירה של אלימות כלפי אדם אחר שתוצאה חבלה של ממש. עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער 3. בכתב אישום מתוקן, שהוגש במסגרת הסדר טיעון, נטען כי במהלך שנת 2012 התגלע סכסוך בין המערער לבין ר.א., קטין יליד 5.10.1995 (להלן: המתלונן) "על רקע שימוש במצית". במועד בלתי ידוע למאשימה במהלך אותה שנה, נפגשו המערער והמתלונן בבית הספר "אורט" בחולון "על מנת לריב ביניהם". בהגיע השניים לבית הספר, הם החלו להתקוטט ולהחליף ביניהם מהלומות, ולאחר מכן "לחצו ידיים ונפרדו". בלילה שבין 7-6 ביולי 2012, יצר המערער קשר טלפוני עם המתלונן והציע להיפגש "וזאת על מנת לריב עמו". המתלונן מסר למערער כי הוא נמצא בעיר אזור, והשניים קבעו להיפגש באותו לילה, ליד המתנ"ס בעיר. בתאריך 7.7.2012 לקראת השעה 05:00, הגיע המערער, ביחד עם חבריו, למתנ"ס וגם המתלונן וחבורתו הגיעו למקום. נטען בכתב האישום, כי מיד עם הגיעו למתנ"ס, החל המערער לרדוף אחר המתלונן, כשהוא מניף לעברו מוט ברזל שהביא עמו. המתלונן נמלט מהמקום בריצה, ובשלב זה הפרידו חבריהם של המערער והמתלונן בין השניים, והמערער שוכנע להניח מידיו את מוט הברזל. בהמשך, הלכו המערער והמתלונן "למקום מרוחק יותר", ובין השניים התפתח עימות, שבמהלכו שלף המערער סכין שהיתה ברשותו ודקר את המתלונן ארבע דקירות, שלוש מהן באזור הגב ואחת במותן. כתוצאה מהדקירות, התמוטט המתלונן והמערער נמלט מהמקום, ביחד עם חבריו, באמצעות רכב, בו הגיעו לזירת האירוע, מבלי להזעיק עזרה כלשהי למתלונן. חבריו של המתלונן הם שהזעיקו אמבולנס למקום, אשר פינה את המתלונן לבית החולים, שם הוא אושפז למשך ששה ימים. כתוצאה ממעשיו של המערער, נגרמו למתלונן חבלות שונות, ובין היתר, קרעים בטחול ובכליה ופצעי דקירה בחלל הבטן בסמוך למותן שמאל. תסקירי מבחן שניתנו בעניינו של המערער 4. טרם שנגזר דינו, הופנה המערער אל שירות המבחן לנוער, לצורך הכנת תסקיר מבחן בעניינו. מהתסקיר, מיום 24.12.2012, עולה כי המערער נמנה על משפחה שבה זוג הורים ושלושה ילדים מלבדו, שני אחים גדולים מהמערער ואחות תאומה. המשפחה מתוארת כמשפחה נורמטיבית "בה ישנם כללים וגבולות ברורים". כשלושה שבועות לפני ביצוע העבירה, התגלעה מריבה בין האב למערער, על רקע העדרויותיו של המערער מבית הספר ויציאותיו מחוץ לבית בשעות לילה מאוחרות. בעקבות כך, שהה המערער, במשך כשלושה שבועות, בבית דודתו, כאשר ההורים מצויים בקשר עמו. המערער עצמו נפלט ממסגרות חינוכיות שונות, עקב הפרעות קשב וריכוז, ומתברר כי הוא לא התמיד בנטילת התרופות הדרושות. תפקודו של המערער בבתי הספר השונים אופיין בקשיים לימודיים והישגים נמוכים. בהתייחסו לעבירה, טען המערער כי היא בוצעה על רקע סכסוך קודם עם המתלונן, כאשר ניסיונות ליישבו בדרכי שלום לא הועילו. המערער אישר כי הוא הגיע למקום המפגש כשהוא מצויד במוט ברזל והחל לדלוק אחר המתלונן, ללא כל התגרות מצידו "אלא כהמשך לסכסוך". לאחר מכן, אמר לו המתלונן לסור עמו הצידה, והמערער, אשר חשש ממנו, לטענתו, נטל סכין מאחד מחבריו ודקר את המתלונן. המערער מקבל אחריות מלאה על מעשיו ומביע חרטה כנה, והוא אף ביקש להעביר מכתב התנצלות למתלונן. בתסקיר צוין, כי בתחילת שהותו של המערער במתקן הכליאה, הוא הותקף על ידי נערים אחרים, ועקב כך הוא סירב להשתלב בפעילויות שונות במסגרת הכלא, הגם שלא דווח על בעיות משמעת מצידו. בין גורמי הסיכון המיוחסים למערער, ציינה קצינת המבחן את העובדה כי אין זו הסתבכותו הראשונה בפלילים, שעה שהוא ביצע בעבר עבירה של איומים ונשיאת סכין שלא כדין, ובית המשפט הסתפק, בעניינו של המערער, בדרכי טיפול. העבירה אשר בוצעה על-ידו, מעידה על מסוכנותו ועל הקושי מבחינתו בשליטה על דחפיו התוקפניים. אשר לגורמי הסיכוי, מנתה קצינת המבחן את קבלת האחריות מצידו של המערער על ביצוע העבירה וחרטתו הכנה, וכן את נכונותו להשתלב בתהליך טיפולי, אשר עשוי לאיין את מסוכנותו. לאור זאת, המליץ שירות המבחן ליתן למערער הזדמנות לשיקום ולטיפול. לפיכך, ביקש שירות המבחן לדחות את הדיון בעניינו של המערער בשלושה חודשים, על-מנת להכין תוכנית טיפולית עבורו. עוד הומלץ, כי המערער ישוחרר ממעצרו למעצר בית מלא, תוך העמדתו תחת צו השגחה זמנית למשך חודש אחד, לצורך הכנת תוכנית מקיפה בקהילה, אשר תיתן מענה לצרכיו. 5. בית משפט קמא דחה את ההמלצה לשחרר את המערער למעצר בית, ולפיכך, ניתן, ביום 7.1.2013, לבקשת בית המשפט, תסקיר משלים בעניינו, שבו צויינה נכונותו של המערער להירתם לתהליך טיפולי-שיקומי. שירות המבחן סבור כי יש ליתן למערער הזדמנות להוכיח את רצינות כוונותיו, ועל כן הומלץ לסיים את ההליכים בתיק "באופן שישלב ענישה לצד דרכי טיפול". שירות המבחן המליץ להרשיע את המערער בדין ולהורות על ריצוי עונש מאסר שיושת עליו, בדרך של עבודות שירות, בשילוב צו מבחן למשך שנה. גזר דינו של בית המשפט קמא 6. בגזר דינו, ציין בית משפט קמא כי במסגרת הסדר הטיעון הומרה העבירה החמורה שעניינה חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, בעבירה קלה יותר המופיעה בכתב האישום. עוד צוין, כי במועד ביצוע העבירה, היה המערער בן 17 שנים ושישה חודשים, ועל כן הוא נשפט כקטין, למרות שבמועד המשפט הוא היה בגיר. בית משפט קמא הזכיר כי, בחודש דצמבר 2010, היה המערער מעורב בתגרה עם קטין אחר, שלאחריה הוא הגיע לביתו של אותו קטין, כשהוא מצויד בסכין, ודרש מהקטין לרדת לרחוב "כדי לסיים את הויכוח ביניהם". הקטין הזעיק את המשטרה והמערער נעצר כשברשותו הסכין. באותו מקרה, נקט בית המשפט לנוער כלפי המערער בדרכי טיפול, וחייבו לחתום על התחייבות בסך 1,500 ש"ח להימנע מעבירה, בצד הטלת 75 שעות שירות למען הזולת. בית המשפט ראה כנסיבה מחמירה את העובדה כי אין זו פעם הראשונה שהמערער מנסה לפתור סכסוכים עם נערים אחרים, תוך שימוש באלימות ותוך הצטיידות בסכין. העבירה הנוכחית בוצעה, בחלוף כ-10 חודשים מאז הפעם הקודמת, והמערער לא ניצל את ההזדמנות שניתנה לו להיטיב את דרכיו. בית המשפט זקף לזכותו של המערער את הודאתו באשמה, את מצבו המשפחתי, ואת העובדה כי הוא ביצע את המעשה בהיותו קטין, הגם שהיה על סף הבגירות. לאור זאת, קבע בית המשפט כי מתחם הענישה ינוע בין 30 חודשי מאסר ל-4 שנות מאסר לריצוי בפועל, והשית על המערער, כאמור, 36 חודשי מאסר מאחורי סורג ובריח, בניכוי תקופת מעצרו. תסקיר עדכני בעניינו של המערער 7. לקראת הדיון בערעור, התבקש שירות המבחן לנוער להכין תסקיר עדכני בעניינו של המערער. מהתסקיר, מיום 9.7.2013, עולה כי נרשמו לחובתו של המערער 3 עבירות משמעת בתקופת כליאתו. עם קליטתו של המערער בכלא "צלמון", הוא שובץ למרכז החינוכי, לשם השלמת 12 שנות לימוד. מדיווחים שהתקבלו מהמרכז, עולה כי, מיומו הראשון של המערער על ספסל הלימודים, אופיין תפקודו בבעיות משמעת שכללו איחורים, התחצפות למורים, הפרעה בשיעורים, וביטויי אלימות שונים. לפיכך, הושעה המערער מהלימודים, והוא מבלה את זמנו בלימודים תורניים במדרשיית הכלא. למערער קשר דל עם אסירים אחרים, ומצב רוחו ירוד ומאופיין בדכדוך וייאוש. עם זאת, ביטא המערער את רצונו להשתלב בתהליך טיפולי, ואף לחזור, בתחילת חודש ספטמבר 2013, אל ספסל הלימודים. מדו"ח עובדת סוציאלית בכלא עולה כי מדובר בצעיר "בעל אישיות ילדותית, אימפולסיבי, בעל דפוסים אלימים ועברייניים בולטים", אשר, למרות גילו הצעיר, ההליכים המשפטיים בעניינו לא הרתיעוהו מהמשך התנהלות שלילית ואלימה בכלא. העובדת הסוציאלית התרשמה כי הבעת רצונו להשתלב בהליך טיפולי נאמרה מהשפה אל החוץ. עם זאת, צוין בתסקיר המשלים כי, לאור שיפור מסויים בהתנהגותו של המערער בתקופה האחרונה, נשקלת האפשרות לשלבו בתהליך טיפולי לשם התמודדות עם מצבי כעס ושיפור יכולתו לקחת אחריות על מעשיו, וייעשה ניסיון להחזירו ללימודים, אך "כל זאת בתנאי שישתף פעולה עם גורמי החינוך והטיפול בכלא". בשלב הנוכחי, ולאור העובדה כי המערער לא ביצע תהליך טיפולי כלשהו עד היום "ולא ניתן להצביע על שינוי מעמיק בדפוסי התנהגותו", אין בידי שירות המבחן לנוער כל המלצה בעניינו. הערעור על חומרת העונש 8. בערעור, המכוון נגד חומרת העונש, טען בא כוחו של המערער, עו"ד אבי חימי, כי מדובר בעונש חריג בחומרתו, ה"סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנהוגה כאשר מדובר בגזירת עונשם של קטינים". עוד נטען, כי בית משפט קמא לא נתן משקל כלשהו לשיקולי שיקומו של המערער, אשר הביע את רצונו להירתם לתהליך טיפולי. בדיון שהתקיים בפנינו, נדרש עו"ד חימי לתסקיר המעודכן של שירות המבחן, שאינו אופטימי (בלשון המעטה) לגבי סיכויי השתלבותו של המערער במסגרת טיפולית, ומבטא הפרות משמעת והתנהגות אלימה מצידו של המערער בכלא, והציע לדחות את הדיון בערעור בחצי שנה, על-מנת לבחון את רצינות כוונותיו של המערער. עו"ד חימי הוסיף וטען, כי למערער משפחה תומכת, אשר מוכנה לסייע לו להשתקם, ולטעמו, אין להרים ידיים לגבי הסיכויים להחזיר את המערער למוטב. עו"ד חימי הפנה לפסקה האחרונה בעמ' 19 של גזר דינו של בית משפט קמא, שבו נאמר כי אין "נפקות רבה" לעובדה כי סעיף העבירה, בו הורשע המערער, הומר מעבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין, לעבירה לפי סעיף 333 לחוק. לגישתו של עו"ד חימי, שגה בית משפט קמא בהתבטאות זו, שכן יש לטעמו, משמעות עונשית נכבדה לעובדה כי המערער הורשע בעבירה קלה הרבה יותר, ומטעם זה בלבד, נטען כי יש להתערב בחומרת העונש, במידה שלא תענה הבקשה לדחיית הדיון. תגובת המשיבה 9. בא כוח המשיבה, עו"ד אבי וסטרמן, התנגד לדחיית הדיון, בציינו כי לאורכו ולרוחבו של התסקיר המשלים מצטיירת דמותו הסרבנית והאלימה של המערער, אשר לא עשה, עד כה, כל מאמץ להשתלב בתהליך טיפולי או להשלים את לימודיו, במסגרת החינוכית בכלא. בנסיבות אלה, לא בא שירות המבחן בכל המלצה בעניינו של המערער ואין סיכוי לשילובו של המערער במסגרת טיפולית או חינוכית, במתקן הכליאה. לגופו של ענין, נטען כי מעשיו האלימים של המערער והנזק החמור שגרם למתלונן מחייבים תגובה עונשית הולמת, ואין מקום לקיצור תקופת מאסרו. דיון הכרעה 10. בפתח דיוננו בערעור, נבקש לחזור ולהזכיר את ההלכה המושרשת, לפיה ערכאת הערעור לא תתערב בעונש שהושת על-ידי הערכאה קמא, אלא במקרים חריגים של סטייה קיצונית מרמת הענישה הראויה, או כאשר נפלה טעות מהותית בגזר הדין (ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009); ע"פ 6095/10 חאג' נ' מדינת ישראל (18.7.2012); ע"פ 3578/11 סטרוק נ' מדינת ישראל (18.8.2012); ע"פ 6467/12 אטון נ' מדינת ישראל (30.7.2013)). 11. בהיות המערער קטין במועד ביצוע העבירה, מן הראוי להתייחס בקצרה לעקרונות המנחים לגבי ענישתם של קטינים. כפי שנקבע בע"פ 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (8.3.2009), בפסקה 6: "מערכת השיקולים שיש להפעיל בעת גזירת עונשו של קטין היא שונה וייחודית מזו שיש להפעיל ביחס לעבריין בגיר, כאשר ההתייחסות השונה נגזרת מהוראותיו של חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971". בע"פ 7516/12 פלוני נ' מדינת ישראל (1.8.2013) בפסקה 10, ציינתי כי "על בית המשפט ליתן משקל מיוחד לנסיבותיו האישיות של העבריין הקטין ולסיכויי שיקומו, כאשר השאיפה תהיה להעדיף, ככל האפשר, את האפיק השיקומי על-פני האפיק הענישתי". ועוד ראוי להביא מדברי חברי, השופט נ' הנדל בע"פ 5048/09 פלוני נ' מדינת ישראל (14.2.2010), לפיהם: "קיימת אחידות בין שיטות משפט שונות בתפישה לפיה השיקול השיקומי בעל משקל נכבד יותר בעת גזירת עונשו של נאשם קטין מאשר בגזירת דינו של בגיר. למעשה, אין מדובר בעוד שיקול אלא במטרה כשלעצמה. מעידים על כך המסלולים החלופיים המופיעים בחוק הנוער: דרכי ענישה ודרכי טיפול (סעיפים 25 ו-26 לחוק הנוער בהתאמה). בשל האמור, תפקידו של שירות המבחן מרכזי יותר בדיון לגבי קטין לעומת בגיר". (שם בפסקה 5, וראו גם, ע"פ 7512/11 פלוני נ' מדינת ישראל (15.5.2012); ע"פ 1004/06 פלוני נ' מדינת ישראל (23.8.2006); ע"פ 5476/11 פלוני נ' מדינת ישראל(25.1.2012); ע"פ 2787/11 פלוני נ' מדינת ישראל (1.5.2012)). עם זאת, נקבע, לא פעם, כי עצם העובדה שמדובר בנאשם קטין, אינה מקנה לו חסינות בפני ענישה הכוללת רכיב של מאסר בפועל, וזאת על-מנת להגן על החברה מפני עבריינים אלימים ומסוכנים. יפים, לענין זה, הדברים שנאמרו בע"פ 7113/08 פלוני נ' מדינת ישראל (15.12.2008): "מתן משקל מיוחד לשיקומו של עבריין קטין אינה מייתרת את הצורך לאזן שיקול זה עם שיקולי ענישה נוספים של הרתעה וגמול, הנלמדים, בין היתר, מחומרת העבירה ונסיבותיה. קטינות אינה יוצרת חסינות ובמקרה מתאים לא יירתע בית המשפט מלהטיל עונש על קטין שהורשע לרבות מאסר ממש, בשים לב לחומרת העבירה וניסיונות שיקום בעבר" (שם, בפסקה 5, וראו גם, ע"פ 9828/06 פלוני נ' מדינת ישראל (10.6.2007)). עוד יש לציין, כי על בית המשפט לתת את דעתו לגילו של הקטין, שכן אין דומה עניינו של קטין שהינו על סף הבגירות במועד ביצוע העבירה, לעניינו של קטין שגילו צעיר יותר. נקבע, כי כאשר מדובר בקטין המתקרב לגיל הבגירות, "ניתן משקל מופחת לשיקולי הענישה הנוגעים לעבריינים קטינים" (ראו, לענין זה, ע"פ 1776/10 פלוני נ' מדינת ישראל (5.5.2010); ע"פ 10715/05 פלוני נ' מדינת ישראל (4.9.2007); ע"פ 6393/07 פלוני נ' מדינת ישראל (25.9.2007)). ומן הכלל אל הפרט 12. בענייננו, הורשע המערער, על-פי הודאתו, בביצוע עבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333 ביחד עם סעיף 335(א)(1) לחוק העונשין, עבירה שהעונש הקבוע בצידה הינו 14 שנות מאסר. במסגרת הסדר הטיעון, הומרה העבירה החמורה יותר שיוחסה למערער, שעניינה חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, ושעונשה 20 שנות מאסר, בעבירה הנוכחית, מבלי שחל שינוי בעובדות כתב האישום. מקובל עלינו, כי יש לסעיף העבירה המיוחס לנאשם, נפקות מסויימת לענין עונשו, אך את עיקר הדגש ראוי לשים על העובדות המתוארות בכתב האישום, ואלה ישמשו כנקודת מוצא לגזירת עונשו של הנאשם. לפיכך, אין בידינו לקבל את טיעונו של בא כוח המערער, עו"ד חימי, כי שומא עלינו להתערב בעונש, רק משום שבית משפט קמא קבע כי "אין נפקות רבה" להחלפת סעיפי העבירה, גם אם ניתן היה לעשות שימוש בביטוי שונה מזה שבחר בו בית משפט קמא. המערער, שהיה בן 17 וחצי, במועד ביצוע העבירה תקף את המתלונן, קטין אף הוא, באמצעות סכין, בשל סכסוך שלא ניתן להבין את פשרו, וגרם לו לחבלות חמורות, שהצריכו ניתוח ואשפוז בבית חולים. תקצר היריעה מלתאר את החומרה הניבטת ממעשים מעין אלה, בהם צעירים נוטלים את החוק לידיהם, ועושים שימוש בסכינים ובכלי משחית אחרים, לשם פתרון סכסוכים ומחלוקות של מה בכך, כאשר, לעיתים קרובות, תוצאות המעשים קשות ביותר, עד כדי אובדן חיי אדם. על חומרתה של העבירה, ועל הצורך להיאבק בה באמצעות ענישה קשה ומחמירה, עמד חברי, השופט נ' הנדל, בע"פ 6910/09 הדרה נ' מדינת ישראל (9.5.2010): "האלימות המתפשטת חושפת את החברה במערומיה מדי יום ביומו. האלימות אינה מפלה בין עיר לכפר, בין צפון לדרום, ובין זקן לצעיר. בצוק העתים אין מנוס מלנהוג במידת החומרה היתרה, יותר משהעבריינים צריכים לכך - הציבור צריך לכך. אחת המטרות המרכזיות של הענישה הפלילית היא כאמור הרתעת עבריינים בכוח, ל'מען יראו וייראו'. תופעה זו של 'סכינאות' יש להדביר. המסר חייב להיות ברור, למען ידע כל איש ונער כי נטילת סכין כדי לתקוף היא נטילת סיכון – לא רק כלפי הקורבן, אלא גם כלפי העבריין בדמות הטלת ענישה מחמירה. במלים אחרות, 'תרבות הסכין' היא תרבות שלא ניתן לגלות כלפיה סבלנות". (שם, בפסקה 5, וראו גם, ע"פ 7712/12 פלוני נ' מדינת ישראל (23.5.2013); ע"פ 6376/11 כבוב נ' מדינת ישראל (29.11.2012); ע"פ 6223/11 אגבריה נ' מדינת ישראל (25.6.2012); ע"פ 8113/12 מחלב נ' מדינת ישראל (4.8.2013)). ועוד נקבע בע"פ 1552/08 פרטוש נ' מדינת ישראל (29.10.2008), כי: "המאבק ב'תת-תרבות הסכין' רחוק מלהגיע לסופו ומשכך מוטלת עלינו החובה לשרש תופעה נפסדת זו וזאת על ידי החמרה בעונשם של מי שבחרו לפגוע בגופו של הזולת בסכינים או בכלי משחית אחרים". (שם בפסקה 21, וראו גם, ע"פ 175/10 חנוכייב נ' מדינת ישראל (28.7.2011); ע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן (10.11.2009); ע"פ 5024/12 מסעאד נ' מדינת ישראל (30.10.2012)). 13. כפי שעולה מתסקירו המעודכן של שירות המבחן לנוער, המערער לא שינה את דפוסי התנהגותו האלימה, הוא מעורב בבעיות משמעת לא מעטות, מתנהג בצורה אגרסיבית, ומחמיץ כל הזדמנות להיטיב את דרכיו, באמצעות תהליך טיפולי או השתלבות במסגרת לימודית, המוצעת לו. בניגוד לעמדות הקודמות שהציג שירות המבחן, אין השירות בא כעת בכל המלצה טיפולית בעניינו של המערער, והתסקיר בכללותו אינו אופטימי, ואינו פותח פתח תקוה לעתיד. צר לנו על כי המערער, שהינו צעיר בגילו ועתידו עוד לפניו, אינו משכיל לנצל את ההזדמנויות הפתוחות בפניו על-מנת להתמודד עם דחפיו התוקפניים ועם נטייתו לשימוש באלימות. בנסיבות שהתבררו לפנינו, לא ראינו מקום לדחות את הדיון, כבקשת סנגורו של המערער, לאור חוסר התוחלת שבדבר. לכך יש להוסיף את העובדה כי המערער היה מעורב בתקרית קודמת, שגם בה נעשה שימוש בסכין, זמן קצר לפני מועד ביצוע העבירה הנוכחית, כאשר גישתו הסלחנית של בית המשפט במקרה הקודם, לא הוכיחה את עצמה. לפיכך, וחרף העובדה כי מדובר בקטין (גם אם על סף הבגירות), אשר הודה באשמה שיוחסה לו וקיבל אחריות על מעשיו, לא מצאנו כי יש בעונש שנגזר על המערער משום חומרה מיוחדת, ובודאי שאין מדובר בסטייה מהותית מרמת הענישה הראויה בעבירות דומות, ולפיכך, החלטנו לדחות את הערעור. ניתן היום, כ"ג באלול התשע"ג (29.8.2013). המשנָה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13019970_I02.doc/צש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il