לואי עבד אלרחמאן נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון עפה"ג 19960-09-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופטת רות רונן המערער: לואי עבד אלרחמן נגד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. ועד עבד אלרחמן ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.2.2025 ומיום 23.7.2025 בהתאמה בת"פ 61255-07-23 שניתן על-ידי כבוד השופטת פ' נויבירט תאריך ישיבה: כ"ח תמוז תשפ"ו (13 יולי 2026) בשם המערערים: עו"ד איתן להמן בשם המשיבה 1: עו"ד שרית מלצר חתוקה מטעם שירות המבחן למבוגרים: עו"ס סיון קוריס פסק-דין הערעור שבפנינו נסב על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים אשר הרשיע את המערער בשורה ארוכה של עבירות אלימות במשפחה, והטיל עליו עונש של חמש וחצי שנות מאסר לצד מרכיבי ענישה נוספים. הערעור כוון כנגד הכרעת הדין וגזר הדין גם יחד. הרשעתו של המערער התבססה במידה רבה על הגרסאות שמסרו העדים במשטרה לאחר שבית המשפט המחוזי עשה שימוש בסמכותו לקבלן לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 וזאת בשים לב להתרשמות השלילית מן העדויות הדלות שמסרו במשפט עצמו. בית המשפט המחוזי התבסס בהקשר זה על חיזוקים רבים, ובכללם שמונה שיחות של בת זוגו של המערער למוקד המשטרה בעת האירוע העיקרי, תמונות של חבלות ופגיעות, מכתב שחרור מבית חולים ועוד. לגרסת המערער, הוא אכן כשל מדי פעם במעשי אלימות, אך לשיטתו אין בסיס להרשעתו במרבית המעשים שיוחסו לו. לשיטתו, בני משפחתו קשרו לטפול עליו את המעשים שיוחסו לו על רקע סירובו לקבל טיפולי גמילה. בא-כוחו של המערער אף העלה טענות נקודתיות ביחס לכך שבגין חלק מן המעשים היה מקום לייחס למערער הרשעה בעבירות מעט פחות חמורות. טענות אלה נגעו לחלק קטן מן המעשים שיוחסו למערער. לצד הערעור על ההרשעה העלה בא-כוחו של המערער גם טענות כנגד העונש, אשר לשיטתו נוטה לצד המחמיר. בהקשר זה נטען כי יש מקום לייחס משקל לכך שהמערער נכון כיום לקבל טיפול ויש לעודדו לעשות כן. מנגד, המדינה טענה כי אין מקום להתערב בממצאי מהימנות מובהקים, וכי אף אין מקום להקל עם המערער בהתחשב במדיניות הענישה. לאחר שבחנו את מכלול הטענות אנו סבורות כי דין הערעור להידחות על שני חלקיו. בכל הנוגע להכרעת הדין שהשתרעה על פני כ-90 עמודים נאמר כי זו הייתה מפורטת ומשכנעת. לא ראינו לקבל את הטענה כי לבית המשפט המחוזי אין עדיפות בהערכת הגרסאות שנמסרו במשטרה. זאת, בשים לב לכך שבית המשפט המחוזי בחן גרסאות אלה על רקע התרשמותו מן העדים שבפניו (ומעדויותיהם אשר סתרו את הודעותיהם במשטרה), על רקע ההודעות העקביות והמלאות של העדים במשטרה, כמו גם על רקע התרשמותו מן המערער עצמו. בעיקרו של דבר אף לא ראינו סיבה להמיר את הרשעתו של המערער בעבירות חמורות פחות (כדוגמת המרת ההרשעה בעבירת ההצתה לפי סעיף 448(א) סיפא לחוק העונשין, התשל"ז-1977 בהרשעה במעשי פזיזות ורשלנות לפי סעיף 338(א) לחוק זה). לא נמצא בסיס להקל ביסוד העונשי שהיה מקום לייחס למערער. כך גם לא ראינו להתערב בגזר הדין. בהתחשב בריבוי המעשים, אין מקום להקלה עם המערער. אכן, המערער זקוק לטיפול אך אין בכך כדי להצדיק הקלה בעונש. אדרבה, עליו להשתלב במסגרות הטיפוליות הקיימות בכלא לטובתו ולטובת משפחתו. אנו מעודדות אותו ללכת בדרך זו וניתן לקוות כי זו אכן תסייע לו לשנות מדרכיו. סוף דבר: הערעור נדחה. ניתן היום, ב' אב תשפ"ו (16 יולי 2026). דפנה ברק-ארז שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת רות רונן שופטת