פסק הדין המלא
בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 1996/97
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש. לוין
כבוד השופט מ. חשין
כבוד השופטת ד. ביניש
המערער: מנשה יהודה
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין
שניתן בת.פ. 205/94 בבית המשפט
המחוזי בחיפה על ידי כבוד השופט
לינדנשטראוס ביום 16.12.96
בשם המערער: עו"ד כרמלה רוטפלד
בשם המשיבה: עו"ד נ. גרנות
פסק-דין
המשנה לנשיא ש' לוין:
1. המערער הורשע בביצוע עבירות מין במשפחה והתעללות בקטין, והושת עליו עונש של חמש שנות מאסר, מתוכן שלש שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי. הערעור שלפנינו סב על ההרשעה ועל חומרת העונש כאחד.
2. לפי ממצאי בית המשפט המחוזי בחיפה, שעל פסק דינו הוגש הערעור, החדיר המערער בחודש אוקטובר 1994 את אצבעו לאבר מינה של הקטינה, בת אשתו, שהמערער הוא אביה החורג. כתוצאה מכך נגרמו לקטינה חבלות באיבר המין. אותה שעה היתה הקטינה בת שבע שנים וחמישה חדשים. ההרשעה סבה בעיקרה על עדותה של הקטינה, שהורשתה להעיד, חרף גילה הצעיר, ללא נוכחות אביה, על גירסתה של אמה. כמו כן בוססה ההרשעה על עדותה של חוקרת הילדים ועל עדותו של ד"ר תירוש שהעיד על החבלות באבר המין, על הקרע בקרום הבתולים ועל ההסתברות שחבלות אלו נגרמו כתוצאה מגירוד, שהיא תיאורטית בלבד, ואינה עולה על מחצית האחוז. לעומת זאת לא נתן בית המשפט המחוזי אימון בעדותו של המערער ושל אחיו, שהעידו שהקטינה נהגה בעבר לגרד את איבר מינה.
3. לפנינו השיגה גב' רוטפלד בקיצור וביסודיות הראויים לשבח על ממצאי העובדות של בית המשפט המחוזי. היא הצביעה לפנינו על שלוש גירסאות שהועלו על ידי הקטינה או מפיה: לפי הדברים שהיא מסרה לרופאה ד"ר וינשטיין נמשכו האירועים בינה לבין אביה חמישה חדשים; למחרת היום מסרה שאביה ביצע בה את המעשה פעמיים וכעבור כשמונה חדשים סיפרה הקטינה לחוקרת שמדובר בפעם אחת. סגן הנשיא המלומד היה ער לאי התאמות אלו, שלא גרעו ממידת המהימנות הבסיסית שהוא רחש לעדותה של הקטינה, שהיתה עקבית בגירסתה שהמעשה אמנם בוצע בה על ידי המערער; לגבי הפער בין הגירסה השניה והשלישית נמצא הסבר בראיות, שעל יסודן יכול היה בית המשפט המחוזי לקבוע ששמונה חדשים לאחר האירוע היתה כבר הקטינה נתונה למנגנון של הדחקה; ובשעת עדותה היא פסחה על שתי הסעיפים, אם היה מדובר במעשה אחד או בשניים, אך נשארה איתנה בדעתה שהמעשה אמנם בוצע בה על ידי המערער. לענין המשכיות האירועים במשך חמישה חדשים הכחישה הקטינה שאמרה דברים אלה לרופאה (בעמ' 24 לפרוטוקול) ויתכן שהמדובר באי הבנה.
עוד טענה גב' רוטפלד כי הקטינה נתפסה בגירסאות שאינן אמת, כגון שספרה לאמה על ילדים בבית הספר שהפחידו אותה ואח"כ מסרה גירסה שמי מקרובי משפחתה ניסה להדיח אותה בחקירה ושתי גירסאות אלו לא אושרו על ידיה בעדותה. אין אנו סבורים שענין זה יורד לשורש הענין. הסניגורית גם טענה שלא מתקבל על הדעת שהקטינה תאמר לאביה, כפי שהעידה, ש"היא לא אשתו" ולכן אל לו לבצע בה את מעשהו. אכן, הדברים הם תמוהים; אך קראנו את דבריה של הקטינה לפני חוקרת הנוער ואת עדותה במשפט: מתברר שמדובר בקטינה המפותחת בהרבה מגילה, ועל רקע שאר הדברים אשר עליהם העידה, אופן מסירתם וסגנונם, אין אנו יכולים לומר שהאפשרות שאמנם נאמרו דברים אלה על ידה היא מופרכת.
טענה אחרת של ב"כ המערער היתה שלא מן הראוי היה שעדותה של הקטינה תיגבה ללא נוכחות אביה. אך בעמ' 2 למכתבה של חוקרת הילדים לבית המשפט מיום 18.6.95 ניתן היתר להעיד את הקטינה, המותנה בכך שלא תעיד בנוכחות המערער; ועל כל פנים לא הוכח שלמערער נגרם עיוות דין עקב מסירת העדות שלא בנוכחותו. גב' רוטפלד גם הצביעה על כך שבתביעת הגירושין שהגישה אם הקטינה נגד המערער לאחר האירועים שהביאו להרשעתו נטען, בניגוד לעדות האם, כי היחסים בין בני הזוג היו מעורערים זה זמן רב; אין אנו מייחסים משקל רב לענין זה, כשמדובר בניסוח של כתב טענות על ידי עורך דין.
ענין אחר, הוא טענת המערער, שהקטינה לא שללה אותה בעדותה, שביום המקרה בו הורשע המערער, נכחו בבית המגורים של הקטינה גם שתים מחברותיה; דא עקא שענין זה לא נתלבן כהלכתו במהלך החקירה ואין בו, כשלעצמו, כדי להעמיד בסימן שאלה את מידת המהימנות שהערכאה הראשונה נתנה בעדויות התביעה, לעומת אי המהימנות שיוחסה לעדותם של עדי ההגנה.
4. שקלנו בדעתנו אם אין טענותיה של גב' רוטפלד במשקלן המצטבר מעוררות סימן שאלה לגבי אשמתו של המערער; אך נראה לנו שצדק סגן הנשיא המלומד בסברו שנוכח עדותו של ד"ר תירוש אין מנוס מהמסקנה שהקטינה לא גרמה לעצמה את הנזקים באבר-מינה, ולפיכך האפשרות היחידה היא שאלה נגרמו לה על ידי מעשה מיני. גם אין יסוד בראיות להנחה אחרת, שהניחה הסניגוריה במהלך החקירה שכנגד, שמא נעשה המעשה בקטינה על ידי אחר זולת המערער. אין איפוא יסוד להפוך על פיהן את מסקנות בית המשפט המחוזי לפיהן הוכחה אשמתו של המערער מעבר לכל ספק סביר.
5. לא מצאנו עילה מספקת להתערב גם במידת העונש, שבהתחשב בנסיבות שהוכחו אינו חורג מרמת הענישה המקובלת. לענין זה יש לציין שסגן הנשיא המלומד כבר הביא בחשבון בגזר דינו את תקופת "מאסר הבית הארוכה" בה שהה המערער לפני גזירת דינו וגם בענין זה אין עילה מספקת להתערב.
הערעור נדחה.
המשנה לנשיא
השופט מ. חשין:
אני מסכים
ש ו פ ט
השופטת ד. ביניש:
אני מסכימה
ש ו פ ט ת
החלט כאמור בפסק דינו של המשנה לנשיא ש. לוין.
ניתן היום כו בתמוז תשנ"ז (31.7.97).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97019960.B03