עו"ד יורם שפטל נ. היועץ המשפטי לממשלה

פסק-דין בתיק בג"ץ 1995/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1995/08 - א' בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת א' חיות העותר: יורם שפטל, עו"ד נ ג ד המשיבים: 1. היועץ המשפטי לממשלה 2. בית המשפט השלום בירושלים 3. פלונית 4. פלונית עתירה למתן-צו-על תנאי ובקשה לצו ביניים העותר: בעצמו פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. העותר הגיש עתירה ציבורית והוא מבקש צו על תנאי המורה ליועץ המשפטי לממשלה "למשוך" את כתב האישום שהגיש לבית משפט השלום בירושלים נגד נשיא המדינה לשעבר בת.פ. 5735/08 מדינת ישראל נ' קצב ו"לסגור" את תיק החקירה נגדו. כן מבקש העותר צו ביניים דחוף המורה לבית משפט השלום בירושלים שלא לקיים את הליך הקראת כתב האישום עד למתן פסק דין בעתירה זו. 2. תמצית טענות העותר היא כי טעמי הגנה מן הצדק מחייבים את סגירת התיק, כיוון שלגישתו לידתו של כתב האישום ב"מעשה סחיטה" ובפגמים מהותיים בהפעלת שיקול דעת היועץ המשפטי לממשלה. מלבד טענה משפטית זו, רצוף כתב העתירה בטענות קשות בדבר האווירה הציבורית סביב הפרשה, ובכלל זה טען העותר, בשפה בוטה, טענות בדבר "מחול שדים" ו"ציד מכשפות" נגד הנשיא לשעבר קצב. 3. דין העתירה להידחות על הסף. ראשית, עיון בעתירה מעלה כי העותר לא העלה טענותיו תחילה בפני המשיבים ופנה במישרין לבית משפט זה. מכאן שהעתירה נגועה באי-מיצוי הליכים (בג"ץ 9403/05 מסוף העברת מסמכי מחשבים בע"מ נ' שר האוצר (לא פורסם, 6.10.2005)). שנית, אין מקום לעתירה כפי שהוגשה כ"עתירה ציבורית". לטענתו של העותר אם יורשע הנשיא לשעבר קצב הרי שיהיה הדבר עוול "חמור וקשה מכל קשה". העותר מכנה עצמו עותר ציבורי וטוען למניעת עוול ציבורי, אולם עתירתו מכוונת למעשה למניעת עוול אישי לנשיא לשעבר קצב. מקום בו "הנפגע" עצמו לא העלה את הטענה בעצמו, ואף לא צורף כלל כצד להליך, אין מקום, בדרך כלל, להיעתר לעתירה: "משקיים נפגע ישיר מפעולה שלטונית, והוא עצמו אינו פונה בבקשת סעד לבית המשפט, לא ייענה, דרך כלל, עותר ציבורי הפונה בעתירה כללית בעניינו" והעותר הציבורי ייחשב "כמתערב במחלוקת לא לו, ופנייתו תידחה" (בג"ץ 962/07 לירן נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 1.4.2007) (להלן: ענין לירן)). זאת ועוד: העותר מציין בעתירה כ"עובדה" כי "הנשיא לשעבר הודיע כי הוא מסכים להודות בכתב האישום מכח הסדר טיעון". ואולם, הנשיא לשעבר לא צורף כאמור כצד לעתירה ולא אימת טענה זו שכאילו הובאה מפיו. מה טעם נקבל טענתו זו של העותר כטענה שבעובדה? בכך יש כדי לחזור וללמד כי "לעתים יש מקום לחשש, כי העובדות המוצגות בפני בית המשפט על ידי אדם שאינו נוגע בדבר באופן אישי, אינן מציגות תמונה שלמה או אמינה. אם תמונת העובדות מוטעית, אורבת סכנה מוחשית שגם ההלכה, כפי שתצא מאת בית המשפט, תהא מוטעית. לפיכך נוהג בית המשפט לדקדק ולהקפיד בעובדות" (בג"ץ 1759/94 סרוזברג נ' שר הבטחון, פ"ד נה(1) 625, 632-631 (1994)). שלישית, אופן הפעלת שיקול הדעת של היועץ המשפטי לממשלה בפרשה זו נדון והוכרע בהרכב מורחב (בג"ץ 5699/07 פלונית (א') נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, מיום 26.2.2008)). אין בכך ולא כלום שהעותר טוען כי מלכתחילה לא היה מקום להגשת כתב אישום, טענה שאיש לא העלה בפני ההרכב המורחב. בהעלאת הטענה רק עתה, לאחר ההכרעה בעתירות בהרכב המורחב, נגועה העתירה בשיהוי כבד (ראו והשוו ענין לירן, פס' 21)). 3. למען הסדר: נוכח המסקנה אליה הגעתי, לא ראיתי מקום להתייחס לשאר טענותיו של העותר. 4. העתירה נדחית על הסף. משלא נתבקשה תגובה, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏‏כ"ז אדר א, תשס"ח (4.3.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08019950_C01.doc עע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il