מדינת ישראל נ. פאיז ג'עברי

5 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים עפ"ג 19908-09-25 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן המערערת: מדינת ישראל נגד המשיב: פאיז ג'עברי ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט מ' כדורי) מיום 21.7.2025 בת"פ 40674-07-24 תאריך ישיבה: ח' בניסן התשפ"ו (26 במרץ 2026) בשם המערערת: עו"ד יעל שרף בשם המשיב: בשם שירות המבחן למבוגרים: מתורגמנית לשפה הערבית: עו"ד אמיר נבון עו"ס סיון קוריס רנדה עודה פסק-דין השופט אלכס שטיין: לפנינו ערעור המדינה על גזר דינו של בית המשפט המחוזי ירושלים (השופט מ' כדורי) אשר ניתן ביום 21.7.2025 בת"פ 40674-07-24. גזר דין זה ניתן בעקבות הרשעת המשיב, על יסוד הודאתו בכתב האישום המתוקן, בנשיאת נשק ובהובלתו, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), וכן בירי מנשק חם באזור מגורים, עבירה לפי סעיף 340א(ב)(1) לחוק העונשין. הודאת המשיב נמסרה במסגרת הסדר טיעון אשר לא כלל הסכמה בנוגע לעונש, ואשר גובש בהליך גישור בפני שופט מוקד. העונש שהושת על המשיב כלל 36 חודשי מאסר לריצוי בפועל, שנת מאסר על-תנאי, למשך שלוש שנים מיום שחרורו מהמאסר, לבל יעבור עבירה בנשק, וכן קנס בסכום של 3,000 ש"ח. נסיבות המקרה הינן שכיחות: לדאבוננו, הן חוזרות על עצמן כמעט מדי יום, במיוחד במגזר הערבי (ראו, מני רבים: ע"פ 6753/23 נזאר נ' מדינת ישראל, פסקה 11 לפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ (1.4.2024) (להלן: עניין נזאר)). בין המשיב למתלונן נתגלע סכסוך על רקע של מכירת רכבו של המתלונן למשיב בשנת 2024. המשיב ביקש מהמתלונן להחזיר לו את הכסף ששולם בעד הרכב כנגד החזרת הרכב למתלונן, אולם המתלונן סירב לעשות כן. עקב כך, החליט המשיב לירות לעבר רכבו של המתלונן ומימש החלטה זו. ביום 5.7.2024, בשעה 00:54, או בסמוך לכך, נסע המשיב ברכבו לבית המתלונן כשהוא נושא עמו אקדח, בשעה שהמתלונן ומשפחתו שקועים בשינה בתוך הבית. המשיב הסיע את רכבו לתוך חניית הבית, פתח את חלון הנהג, דרך את האקדח, ירה ארבע יריות לעבר רכבו של המתלונן והבית, ונמלט מן המקום. כתוצאה מכך, נפגע רכבו של המתלונן ושער הברזל בכניסה לבית. המשיב הוא אדם צעיר, יליד שנת 2004, ונעדר הרשעות קודמות. שירות המבחן תיארוֹ כנעדר הבנה מספקת באשר לחומרת מעשיו והמליץ על הטלת ענישה מוחשית בדמות מאסר בפועל ומאסר מותנה, וכן על שילוב המשיב בטיפול במסגרת המאסר. כפי שלמדנו מתסקיר שירות המבחן העדכני שהוגש לעיוננו, המשיב שולב בפעילות חינוכית, במפגשים קבוצתיים טיפוליים, ולא נרשמו לחובתו עבירות משמעת בכלא. בית המשפט המחוזי קבע את תקופת מאסרו של המשיב במסגרת מתחם ענישה שנע בין 36 ל-54 חודשי מאסר בפועל. בהמשך, בית המשפט מיקם את עונשו של המשיב בתחתית המתחם, בהתחשב בארבעה אלו: הודאת המשיב, שניתנה בשלב המקדמי של ההליך; העובדה שהמשיב היה נעדר עבר פלילי; נסיבותיו הכלכליות והמשפחתיות הלא פשוטות של המשיב; והעובדה שהמשיב פיצה את המתלונן על נזקיו. המדינה סבורה כי בית המשפט המחוזי שגה הן בקביעת המתחם והן בקביעת תקופת מאסרו של המשיב בתוך המתחם. זאת, לנוכח ההלכה אשר העמידה את מתחם הענישה הראוי בגין עבירה של נשיאה והובלה של נשק לבדה על 30 עד 42 חודשי מאסר לריצוי בפועל, תוך הבהרה כי עונש של 36 חודשי מאסר בפועל הולם את המקרים הרגילים של נשיאה והובלה של נשק במרחב ציבורי, שאינם כוללים נסיבות מיוחדות לקולא או לחומרא (ראו: ע"פ 5602/22 מדינת ישראל נ' טאלב, פסקה 16 (2022)). מסיבה זו, עונשו של נאשם שלא רק נשא והוביל נשק במרחב ציבורי, באופן שמהווה עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, אלא גם עשה בו שימוש על ידי ירי באזור מגורים – מעשה המהווה עבירה לפי סעיף 340א(ב)(1) לחוק, שבצידה עונש מרבי של חמש שנות מאסר – צריך להיות חמור באופן משמעותי מ-36 חודשי מאסר שהושתו על המשיב. מנגד, בא-כוח המשיב נסמך על הנסיבות לקולא, שכאמור נשקלו על ידי בית המשפט המחוזי והנחוהו בפסיקתו, ובכללן העובדה שמדובר בנאשם צעיר אשר הסתבך בפלילים לראשונה בחייו וחסך זמן שיפוטי יקר על ידי מסירת הודאה במסגרת הגישור. לטענת בא-כוח המשיב, שיקולים אלה תומכים בהשארת גזר הדין של בית משפט קמא על כנו. אתייחס תחילה למתחם העונש הראוי למקרים כדוגמת זה שלפנינו. סבורני כי בעניין זה צודקת המדינה בטענתה כי עבריין שמוסיף פשע על פשע – ירי במקום מגורים לצד נשיאה והובלה של נשק חם שלא כדין במרחב ציבורי – צריך להיענש בחומרה יתרה. זאת, בפרט לנוכח העובדה שמדובר, כאמור, בדפוס של התנהגות עבריינית אשר חוזר על עצמו כמעט מדי יום (ראו: עניין נזאר, פסקה 11) – דבר שמעצים את הצורך החברתי בהרתעת הרבים (ראו: סעיף 40ז לחוק העונשין, וכן: ע"פ 6068/21 מדינת ישראל נ' פקיה, פסקאות 13-12 לפסק דינו של השופט י' אלרון (19.12.2021)). מטעמים אלו, בית משפט זה קבע כי 45 חודשי מאסר בין כותלי הכלא הוא עונש הולם עבור מי שלצד הרשעתו בעבירות בנשק, כדוגמת נשיאה והובלה, מורשע אך ורק בסיוע לאחר לבצע ירי בנשק חם (ראו והשוו: עניין נזאר, פסקאות 12-11). פסק הדין שניתן בעניין נזאר והפסיקה שנזכרה בו מלמדים כי עונשו של נאשם אשר נמצא אשם, כמבצע עיקרי, בנשיאה והובלה של נשק ובירי באזור מגורים (ללא נפגעים בגוף) צריך להימצא, ברגיל, במתחם שנע בין 45 ל-55 חודשי מאסר לריצוי בפועל, ולא – כפי שקבע בטעות בית המשפט המחוזי – בין 36 ל-54 חודשי מאסר. הווה אומר: במקרה הרגיל והשכיח, ללא נסיבות מיוחדות לקולא או לחומרא, נאשם כזה צריך להיאסר בכלא למשך ארבע שנים לפחות. למרות האמור, הנני מציע לחבריי כי נימנע מליישם אמות-מידה אלו באשר לענישה הראויה במקרה הנוכחי. זאת, בהינתן הליך הגישור שהתנהל עובר להודאתו של המשיב בכתב האישום המתוקן במסגרת ימי המוקד וההקלה בעונש לה ציפה בעקבות הודאתו והחיסכון בזמנו של בית המשפט; וכן מחמת היותו נאשם צעיר נעדר הרשעות קודמות, ובשל שאר הנסיבות המקלות אשר נזקפו לזכותו. כפי שהזדמן לי להעיר בהקשר זה, "הסדר טיעון המתגבש במסגרתם של הליכי גישור משקלל בתוכו, לרוב, את סיכויי הזיכוי וההרשעה ואת הקשיים הראייתיים אשר עשויים להתעורר במשפטו של הנאשם [...]. בנסיבות אלה, גם כאשר העונשים שהוטלו על המשיבים, בעקבות הרשעתם כתוצאה מהליכי הגישור, נוטים לקולא במידה ניכרת, ואפילו במידה ניכרת מאד, מן הדין הוא להימנע מהתערבות בגזר הדין או, למצער, למתנה עד מאד. אם לא נעשה כן, נמצא את עצמנו פוגעים במוסד הגישור הפלילי ומוותרים על יתרונותיו – ויתור שמערכת המשפט העמוסה כמו שלנו אינה יכולה להרשות לעצמה" ראו: עפ"ג 15768-09-24 מדינת ישראל נ' ערטול, פסקה 6 (13.11.2024) (ההדגשה הוספה ואסמכתאות הוסרו – א.ש.). מטעמים אלו, למרות צדקתן של טענות המדינה בהיבט העקרוני, הנני מציע לחבריי כי נסתפק בציון אמות המידה לענישה הראויה במקרים כדוגמת זה שלפנינו ונימנע בפעם הזאת ממיצוי הדין עם המשיב. בהתאם לכך, הצעתי היא שערעור זה יידחה. אלכס שטיין שופט הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. יצחק עמית נשיא השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, י"ב ניסן תשפ"ו (30 מרץ 2026). יצחק עמית נשיא אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת