משה עופר ליזמי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1990/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1990/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן המערער: משה עופר ליזמי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 17.1.07, בתיק פל. 2022/06, שניתן על ידי כבוד השופט מ' דרורי תאריך הישיבה: כ"ז באייר התשס"ז (15.05.07) בשם המערער: עו"ד ג'ראיסי מרואן בשם המשיבה: בשם שרות המבחן: עו"ד ליאנה בלומנפלד-מגד גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: בתאריך 1.4.05, בשעת צהריים, נהג המערער במשאית, אף שהיה בתקופת פסילה אותה השית עליו בית המשפט. בשלב כלשהו התפרץ לכביש ג'האליל יוסף (להלן: המנוח), יליד שנת 1937. המערער הסיט את רכבו לשמאל כדי למנוע את הפגיעה בהולך הרגל, אולם הדבר לא עלה בידו. כתוצאה מכך פגע במנוח ופצע אותו אנושות בראשו, ולאחר כשלושה שבועות נפטר המנוח בבית החולים. המשיבה אינה פוקדת את המערער על כך שחטא בדרך נהיגתו, אלא בגין כך שאף שידע כי פגע במנוח, הוא המשיך בנסיעה ונמלט מהזירה מבלי להגיש עזרה לנפגע. להשלמת התמונה נוסיף, כי לאחר כשעה ומחצה פנה המערער למשטרה ודיווח על פגיעה בחמור, ורק במהלך החקירה אישר כי למעשה פגע באדם. בגין עובדות אלו בהן הודה המערער, הרשיעו בית המשפט המחוזי בשתי עבירות: הפקרה אחרי פגיעה ונהיגה בזמן פסילה, עבירות לפי סעיפים 64א(ב) ו-67 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1966. בהמשך, נדון המערער על עבירת "ההפקרה" לשמונה חודשי מאסר, ארבעה חודשים מאסר על-תנאי, ורישיון הנהיגה שלו נפסל למשך שבע שנים בפועל ושנה אחת על-תנאי. בגין עבירת הנהיגה בזמן פסילה, נדון המערער לחודש מאסר, ארבעה חודשים מאסר על-תנאי ושנה פסילה על-תנאי. נקבע כי בעונשי המאסר ישא מערער במצטבר, ולפיכך תקופת המאסר הכוללת עומדת על תשעה חודשים. הערעור מופנה כנגד העונש. נטען, כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער בהשיתו עליו מאסר ממש. לגרסת המערער, הוא עצר בזירה, וכאשר ראה אנשים מתקהלים סביב המנוח, החליט להסתלק משם מחשש כי יבולע לו, ומתוך הנחה שהמתקהלים יזעיקו עזרה רפואית. כן נטען, כי המערער לא תרם לתאונה במעשה או במחדל, והאשם היה בהתפרצות של הולך הרגל לנתיב נסיעתו. כן נטען, כי בעקבות התאונה נקלע המערער עצמו למצוקה, ומצבו הכלכלי התדרדר. לבסוף, הפנה בא-כוח המערער לאמור בתסקירו של שרות המבחן, ולקשר המחודש שנוצר בי המערער לילדיו, קשר שעלול להיפגע אם המערער ישא במאסר ממש. לא ראינו בכל אלה עילה להתערב בעונש. השופט המלומד של בית משפט קמא נימק בהרחבה וביסודיות את נסיבות המעשה והעושה, ולהשקפתנו, התוצאה אליה הגיע הנה ראויה ומאוזנת. אנו סבורים כי הסברו של המערער ביחס להחלטתו לנטוש את הזירה והנפגע מעוררים תהיות, הואיל וגם את המחדל הזה היה יכול לרפא, או לפחות לגלות רצון טוב וכוונת-אמת לסיוע לקורבן, לו טרח להגיע מיד לתחנת משטרה כלשהי, שם בוודאי היה חש עצמו בטוח, ולדווח על התאונה בה היה מעורב. אולם המערער לא נהג כך, וכאשר התייצב במשטרה לאחר כשעה ומחצה, טען כי פגע בחיה. בנסיבות אלו, וגם לאחר שעיינו בתסקירי המבחן, ונתנו את דעתנו לטיעוני הצדדים, לא סברנו כי הוכחה עילה לשנות מן העונש, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור. המערער יתייצב לשאת בעונשו במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, ביום י"ז בסיון התשס"ז (3.6.07), עד לשעה 11:00. ניתן היום, כ"ז באייר התשס"ז (15.05.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07019900_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il