רונלד (רוני) ארבס נ. סיבל נהריה בע"מ

פסק-דין בתיק רע"א 1990/06 בבית המשפט העליון רע"א 1990/06 רע"א 5675/06 בפני: כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקש ברע"א 1990/06 וברע"א 5675/06: רונלד (רוני) ארבס נ ג ד המשיבים ברע"א 1990/06: 1. סיבל נהריה בע"מ 2. הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ המשיבים ברע"א 5675/06: 1. סיבל נהריה בע"מ 2. סולי ש. וואנו, עו"ד, כונס נכסים קבוע של סיבל נהריה בע"מ בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים בע"א 6550/05 מיום 31.1.06 (כבוד השופטים: גל, זילברטל ומזרחי) ובקשת רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בחיפה בבש"א 3550/06 מיום 29.5.06 (כבוד הנשיאה ב' גילאור) בשם המבקש: עו"ד גיורא בן טל; עו"ד אלי אליאס ממשרד עו"ד נתן מאיר ושות' פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. שתי בקשות רשות ערעור הנדונות כאחת, שעניינן באותו סכסוך ובאותה מסכת משפטית כוללת, אף כי ללא זהות מלאה של הצדדים. הראשונה – רע"א 1990/06 – היא בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטים מ' גל, צ' זילברטל, מ' מזרחי) מיום 31.1.06 בע"א 6550/05, בגדרו נדחה ערעור המבקש על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (השופטת ע' כהן) מיום 12.9.05 בה"פ 585/01. השניה - רע"א 5675/06 - היא בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (הנשיאה ב' גילאור) מיום 29.5.06 בבש"א 3550/06 (פש"ר 449/00). רע"א 1990/06 רקע והליכים: ב. (1) ביום 29.12.96 נחתם הסכם בין המבקש והמשיבה 1, חברת סיבל נהריה בע"מ (להלן סיבל), לפיו ירכוש המבקש מסיבל דירת נופש בסמוך לעיר נהריה. דירת הנופש תוכננה להיות חלק מפרויקט נופש (בן שלושה בניינים), שייבנה על חוף הים בין נהריה לאכזיב, ושיכלול מלון נופש ומרכז ספורט לשימוש הדיירים. התמורה ששילם המבקש בעבור רכישת הדירה הובטחה בערבויות בנקאיות שהוצאו על ידי הבנק הבינלאומי הראשון (משיב 2; להלן הבנק) לפי סעיף 2(1) לחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1974. (2) לאחר שהחלה בבנייתו של הפרויקט, נקלעה סיבל לקשיים כלכליים, וביום 22.7.00 מונה לה כונס נכסים. הכונס השלים את בנייתו של אחד מהבניינים, בו מצויה דירתו של המבקש, כבניין דירות רגיל. יתר חלקי הפרויקט לא הושלמו. (3) ביום 29.3.01 הגיש המבקש תביעה על דרך של המרצת פתיחה כנגד סיבל וכנגד הבנק בבית משפט השלום בירושלים (ה"פ 585/01) בה עתר לפסק דין הצהרתי, לפיו הסכם הרכישה שנחתם בינו לבין סיבל בטל, וכי הוא זכאי לממש את הערבויות שניתנו לו על ידי הבנק. (4) הליכים דומים שנסבו סביב הפרויקט מעברם של רוכשי דירות אחרים התנהלו בבתי משפט שונים, והגיעו אף לפתחו של בית משפט זה (ע"א 8343/01 עובדיה נ' סיבל נהריה, פ"ד נח(6) 400; להלן פרשת סיבל). בטרם נדון בבקשה דנן, נעמוד בקצרה על עיקרי הדברים בפרשת סיבל, הרלבנטיים לענייננו. (5) בפרשת סיבל נדונה השאלה האם באי ההתאמה בין המוסכם בחוזה המכר לבין הדירות שנבנו בפועל ניתן לראות אי-מסירה, שאז קמה למערערים דהתם - בעליהן של דירות נוספות בבניין שבנייתו הושלמה – עילה לתבוע את מימוש הערבויות שהוציא להם הבנק עבור רכישת הדירות. השופט טירקל סבר, כי הערבות שנמסרה לרוכש דירה באה להבטיח "את קיום התחייבותו של הקבלן-הבונה להעביר את הבעלות או זכות אחרת בדירה בלבד, ולאו דווקא קיומו של חוזה המכר על כל פרטיו ודקדוקיו", ולפיכך "כל עוד שם 'דירה' נקרא עליה, והיא ניתנת להעברה, לא ניתן לממש את הערבות" (עמ' 409); לשיטתו, בנסיבות העניין, בהן הציע הבנק למערערים את הדירות, יצא ידי חובתו "ובכך הופטר מן החובה לשלם את הערבויות" (עמ' 412), ועל כן יש לדחות את הערעור. מנגד סבר השופט (כתארו אז) ריבלין, כי "מרכז הכובד של החוק הינו אכן הבטחת מסירה של דירה (או הבטחת התמורה ששולמה בעדה), להבדיל מהבטחת קיומו של הסכם המכר כלשונו", אולם "אין לשלול כליל את האפשרות לממש את הערבויות במקרים חריגים של אי-התאמה, בעיקר מקום שבו אי-ההתאמה בין הדירה שנבנתה לבין המוסכם בחוזה המכר יורדת לשורשם של דברים עד שיש לראות בה אי-מסירה של הדירה" (עמ' 413 - 414); לשיטתו, בנסיבות העניין אין המדובר במקרה שבו אי ההתאמה בין הדירה לבין המוסכם בחוזה מצדיקה את מימוש הערבויות, שכן כל שנגרע מן המערערים הם שירותים ומתקנים נלוים לדירות (עמ' 414 - 415). נוכח האמור, הסכים השופט ריבלין עם התוצאה אליה הגיע השופט טירקל, לפיה יש לדחות את הערעור. השופטת חיות הצטרפה לעמדתו העקרונית של השופט ריבלין, לפיה כאמור ייתכנו מקרים שבהם תיווצר אי-התאמה כה מהותית בין מה שנבנה לבין מה שהוסכם, עד כי אי-התאמה זו תהא שוות ערך לאי-מסירה של הדירה, אולם חלקה עליו ביישומה של ההלכה לעובדות המקרה. לדבריה, הדירות שאת בנייתן השלים הכונס שונות מן הממכר במידה כזו, שאין לראות במסירתן למערערים משום מסירת הדירות שעליהן הוסכם בהסכם המכר (עמ' 417), ועל כן יש לקבל את הערעור. בנסיבות אלה נדחה הערעור ברוב דעות של השופטים טירקל וריבלין – אף שנחלקו בטעמים לכך – כנגד דעתה החולקת של השופטת חיות. לדיון בדילמות ובפתרונות הקשורים בנושא פסק הדין ראו ע' קרנר וא' בכר "ערבות מכוח חוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) – יעדים, כשלים ופתרונות", המשפט 23 (מרץ 2007), 45, 54-52 וכן 57, ושם גם הצעות לתיקון חקיקה. (6) עתירה לדיון נוסף שהוגשה בעקבות פסק הדין נדחתה בהחלטת המשנה לנשיא חשין מיום 2.8.05 (דנ"א 7542/04 עובדיה נ' סיבל נהריה) (לא פורסם). ג. (1) בפסק דין מיום 12.9.05 (מפי השופטת ע' כהן) נדחתה תביעתו של המבקש. נקבע, כי בפרשת סיבל הוסכם על עקרון כללי לפיו ייתכנו מקרים בהם תיווצר אי התאמה כה מהותית בין מה שנבנה לבין מה שהוסכם – עד כי אי התאמה זו תהא שוות ערך לאי מסירה של הדירה. עם זאת נקבע, כי אין בעיקרון זה כדי להוות תקדים מחייב, שכן הוא לא הוביל אל התוצאה האופרטיבית. עוד נקבע, כי אין המדובר במעשה בית דין, שכן המבקש לא היה צד לאותו הליך. בית משפט השלום ציין, כי חרף העובדה שהוא כשלעצמו מְבַכֵּר את עמדתה של השופטת חיות בפרשת סיבל, לא ניתן להתעלם מן התוצאה האופרטיבית של פסק הדין. נקבע, כי כיוון שעסקינן באותו פרויקט, אותו בניין, אותו סוג של דירה, אותם הסכמי מכר ואותן ערבויות – תוצאה שונה, היינו חילוט הערבויות שניתנו למבקש בשונה מאלה שניתנו לאחרים – תהא בלתי סבירה. כן נקבע, כי אין משמעות לכך שהמבקש הודיע על ביטול החוזה עם סיבל, ככל שהדבר נוגע למימושה של הערבות הבנקאית. לבסוף דחה בית המשפט את טענות המבקש, לפיהן הועלו על-ידיו טענות והוצגו ראיות חדשות שלא נידונו בפרשת סיבל, ושעל כן יש להבחין בין עניינו לאותה פרשה. (2) המבקש הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים (ע"א 6550/05). בהסכמת הצדדים, ניתן ביום 31.1.06 פסק דין הדוחה את הערעור (מפי השופט מ' גל (אב"ד), השופט צ' זילברטל, השופטת מ' מזרחי). נקבע, כי בין אם פרשת סיבל קבעה תקדים מחייב ובין אם לאו, "אנו אנוסים לפסוק לפי תוצאתו (של פסק הדין בפרשת סיבל - א"ר) שכן מדובר באותו פרויקט ממש, ולא רק בשאלה המשפטית הנגזרת מפסק הדין". רע"א 1990/06 - הבקשה (3) מכאן הבקשה הנוכחית. ד. (1) בבקשה נטען, כי תביעתו של המבקש בבית משפט השלום נדחתה, חרף העובדה שטענות המבקש התקבלו לגופן. זאת, כיוון שבית משפט השלום ראה עצמו אנוס להכריע לפי התוצאה שנפסקה בפרשת סיבל, על אף שאינה יוצרת תקדים מחייב ואינה משתיקה את המבקש. נטען, כי פסקי הדין של בתי המשפט הקודמים מעוררים "שאלות חוקתיות בנוגע לעצמאותן של ערכאות השיפוט מזה ובנוגע לזכויות מטריאליות של מאן דהו מזה" (סעיף 7 לבקשה). לטענת המבקש, בהעדר עיקרון משפטי הכובל את שיקול דעתן של הערכאות הקודמות, היה עליהן להכריע על פי שיקול דעתן השיפוטי, שמשמעו בענייננו – קבלת תביעתו של המבקש. עוד נטען, כי נוכח העובדה שבית המשפט המחוזי לא קיים דיון לגופו של עניין, אין המדובר בערעור שני אלא בערעור ראשון בזכות. לגופם של דברים נטען, כי מצב דברים בו מזה נשאר המבקש ללא דירת נופש ומזה מנוע הוא ממימוש הערבויות, הוא עוול משווע, שהדעת אינה סובלתו. מוסיף המבקש וטוען, כי המצב העובדתי בעניינו שונה מזה שנבחן בפרשת סיבל, וכי קיימות ראיות ייחודיות וחדשות, שיש בכוחן להצדיק את קבלת תביעתו. לבסוף נטען, כי נוכח ההודעה בדבר ביטול החוזה ששלח המבקש לבנק, זכאי הוא לחילוט הערבויות. (2) התבקשה תגובת הבנק. בתגובה נטען, כי הבקשה אינה מעוררת שאלה משפטית עקרונית, החורגת מן המחלוקת שבין הצדדים ושיש בה כדי להצדיק מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. נטען, כי בפרשת סיבל נקבע, שהערבות הבנקאית באה להבטיח אך את מסירת הדירה ולא את חיובי הקבלן, אלא במקרים חריגים, בהם מתקיימת אי התאמה בין הדירה לבין המובטח בהסכם המכר. לטענת הבנק, הלכה זו מוסיפה נדבך להלכות הקיימות ואינה מבטאת גישה מהפכנית ביחס למהותה של הערבות הבנקאית. יתר על כן, כך נטען, פרשת סיבל קובעת באופן ספציפי לגבי הפרויקט, כי חוסר ההתאמה בין הדירות שנבנו לבין המוסכם בהסכם המכר אינו מהוה עילה לחילוט הערבויות, וכי רוכשי הדירות אינם רשאים לחלטן; על כן עותר המבקש, הלכה למעשה, למתן החלטה הסותרת את שנפסק שם. לבסוף נטען, כי פסקי הדין של הערכאות הקודמות ניתנו נוכח קביעתם כי המסכת העובדתית שעמדה בבסיס תביעתו של המבקש זהה למצב העובדתי שעמד בבסיס פרשת סיבל. (3) כונס הנכסים, בשמה של סיבל, סמך ידיו על תגובתו של הבנק. רע"א 5675/06 - רקע והליכים ה. (1) גלגול נוסף זה של פרשת סיבל ראשיתו בעתירת המבקש לבית המשפט המחוזי (בית משפט של כינוס) בבקשה להורות לכונס נכסיה של סיבל להשיב לו (מקופת הכינוס) את הכסף ששילם בעבור הדירה שרכש (נספח יא לבקשה). בית המשפט דחה את הבקשה; הנשיאה המלומדת ציינה, לאחר שסקרה את ההליכים הקודמים, כי "מששאלת הערבויות הוכרעה ומשנדחתה הבקשה לדיון נוסף, הרי נסתם הגולל על מסכת ההתדיינויות הכרוכות בה. העניין העסיק די ערכאות במשך מספר שנים. לאחר שבית המשפט העליון אמר את דברו אין לרוכשים אלא להשלים עם שהוחלט ...". בסיפה הזכירה הנשיאה - בין השאר - את נכונות כונס הנכסים לפנות לבנק להפחתה של 10% מהתמורה החוזית בגין היעדרה של חוות דעת הנדסית. (2) המבקש טען בבקשה הנוכחית, כי זכאי הוא לערעור בזכות, שכן החלטת בית המשפט המחוזי סגרה סופית את הדלת על יכולתו לקבל את הסעד הסופי המבוקש (סעיף 1). הכונס טוען בתגובתו, אף כי דומני שבשפה רפה, כי ההחלטה היא החלטה אחרת, חרף העובדה שניתן לראות בה החלטה 'הסוגרת את הדלת' בפני המשך ההליך (זאת, שכן המדובר בהחלטה בבקשה למתן הוראות לכונס). אוסיף, שלגוף הדברים הטענה היא כי "אין לאפשר לבנק להחזיק בחבל משני קצותיו", מזה באמצעות אי חילוט הערבויות, ומזה באמצעות הכונס ואי ההשלמה של הפרויקט בהתאם להסכם המכר. ההכרעה באשר להיבט הדיוני ברע"א 5675/06: (3) נראה כי הדרך הנכונה לתקוף את החלטתו של בית המשפט המחוזי היא אכן ערעור בזכות. הכלל הוא כי על החלטה כאמור יש להחיל את דיני הערעור הרגילים, ולצורך כך יש צורך לסווג אותה כ'החלטה' או כ'פסק דין' (רע"א 4569/91 סבג נ' כונס הנכסים הרשמי, פ"ד מו(3) 811, 814 (השופט – כתארו אז – לוין); ש' לוין וא' גרוניס פשיטת רגל (מה' 2, תשס"א) 37-36; ח' בן-נון הערעור האזרחי (2004) 167; ש' לוין פרוצדורה אזרחית – סדרי דין מיוחדים בבתי המשפט (תשס"ג)141). במקרה דנא המדובר בהחלטה 'סוגרת', שכן קשה להלום כיצד יוכל המבקש לשוב ולהידרש לה עוד. לכן נראה כי ראוי להפעיל את הסמכות לפי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, ולהורות לדון בבקשה כבכתב ערעור, וכך אנו עושים. ו. (1) לאחר עיון בבקשה ובערעור, בתגובות ובצרופותיהן, חוששנו שאין בידנו להיעתר הן לזו - לבקשה והן לזה - לערעור. אשר לבקשה, חרף ניסיונותיו ומאמציו של בא כוח המבקש להעטות עליה אדרת של חשיבות ציבורית ומשפטית, הריהי תחומה לדלת אמותיהם של הצדדים. ככזו אין היא עומדת באמות המידה של המקרים, לגביהם תישקל מתן רשות ערעור בגלגול שלישי. בסופו של יום, עניינה של הבקשה בניסיונו של המבקש ל'עקוף' את שנפסק בפרשת סיבל (סעיפים 68 - 70 לבקשה). הוא הדין לערעור. נסביר בקצרה במה דברים אמורים, ואשר ייאמר יפה כוחו לבקשה ולערעור כאחת. (2) אשר לטענה לפיה לא נקבע בפרשת סיבל תקדים מחייב: סעיף 20(ב) לחוק יסוד השפיטה קובע, כי "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון". עם זאת, החוק אינו קובע אמות מידה להגדרת 'הלכת הפסק', המחייבת את בתי המשפט האחרים. שאלה זו, שדיו רב נשפך במאמץ להבהיר ולפשט אותה (ראו למשל א' ברק שיקול דעת שיפוטי (תשמ"ז) 116 - 118; נ' ליפשיץ "תקדים מאי?" ספר זוסמן (תשד"ם) 95; א' מגן "תקדים מחייב – קשיי ישומו במישור האנכי" הפרקליט מג (תשנ"ז) 324); ח' כהן "אוביטר ז"ל והגינות לאי"ט" משפטים לא (תש"ס) 415) אינה פשוטה כלל ועיקר, והדיון בה חורג מגבולותיה של בקשה זו. יצוין עם זאת, כי הקושי הנזכר מתגבר במקרים, שבהם פסק הדין כולל דעות שונות של חברי המותב. ואכן, סיטואציות, בהן שופטים נחלקים בדעותיהם ביחס להנמקה המבססת את עמדתם בנוגע לתוצאת ההליך אינן נדירות בבתי המשפט (ראו פרופ' י' שחר, ד"ר ר' חריס, ד"ר מ' גרוס "נוהגי ההסתמכות של בית המשפט העליון – ניתוחים כמותיים" משפטים כז (תשנ"ו) 119, 190), וזאת אף במקרים בהם יש בין אותם שופטים הסכמה בנוגע לתוצאה עצמה (ראו למשל ע"א 5964/03 עזבון המנוח אדוארד ארידור ז"ל נ' עיריית פתח תקווה (טרם פורסם)). כאמור, בפרשת סיבל הסכימו השופטים ריבלין וחיות – בניגוד לדעתו החולקת של השופט טירקל – על עיקרון כללי, לפיו ייתכנו מצבים בהם אי-התאמה תעלה כדי אי-מסירה. דומה, כי בנסיבות אלה אכן נקבע עיקרון בשאלה זו, שיישומיו, גדריו וגבולותיו יפותחו בעתיד; כשלעצמי נראה לי, בכל הכבוד, עיקרון זה, ולוא בגדרי תום הלב, כלל החופה על המשפט האזרחי הישראלי כולל (סעיפים 12, 39 ו-61(ב) לחוק החוזים וחלק כללי) תשל"ג 1973. ואולם, גם אילו הנחנו שבפרשת סיבל לא נקבע כל עיקרון, אין בכך כדי להועיל למבקש. (3) בפרשת סיבל סבר בית המשפט העליון (בדעת הרוב של השופטים ריבלין וטירקל), באשר לתוצאה האופרטיבית, כי אין מקום להורות על חילוט הערבויות. משכך, צדק בית משפט השלום בקבעו כי "תוצאה שונה, במקרה בו ישנה אפשרות סבירה לפרש את הדברים באופן שהתוצאה תהיה זהה, תהא בלתי סבירה". משמעותה של קבלת תביעתו של המבקש בהליך הנוכחי תהא כי יינתנו פסקי דין סותרים בתביעות זהות המבוססות על מערכת עובדתית זהה (כך למשל, המהנדס שמסר חוות דעת מטעם המבקש הסתמך על ביקורים בדירות אחרות בפרויקט ולא ביקר בדירתו של המבקש - ראו עמ' 11 לפרוטוקול מיום 15.7.04). בהקשר זה יצוין, כי גם תביעות נוספות בקשר למימוש הערבויות שניתנו על-ידי הבנק להבטחת דירות בפרויקט – נדחו (ראו ת"א (תל-אביב) 48120/01, החלטה מיום 29.4.02 (סגנית הנשיא – כתארה אז – שבח)). לא אוכל לקבל את טענת המבקש-המערער, לפיה בענייננו קיימות ראיות חדשות ואחרות מאלה שבפרשת סיבל, המצדיקות את קבלת התביעה. טענות אלה נדחו על-ידי בית משפט השלום (סעיפים 24 - 25 לפסק הדין), ובכך אין מקום להתערבותה של ערכאת ערעור, אם בגלגול שני ואם – ומקל וחומר – בגלגול שלישי. לא אקבע מסמרות בשאלה האם יעמוד בשלב כלשהו התקדים שנקבע בפרשה זו בדעת רוב לעיון מחודש; לדיון עדכני בתורת התקדים ראו נ' כהן, זיכרון, שכחה ותקדים, המשפט 23 (מרץ 2007), 9-3; ואולם ברי כי פרשה זו עצמה, כפי שתוארו תולדותיה, אין מקום לשוב ולפתוח את הדיון בה. במקרה כזה לא יתוקן עיוות, אלא יווצר עיוות, לא יושג שויון אלא יווצר אי שויון כלפי בעלי הדין רוכשי הדירות בפרשת סיבל. (4) בית משפט השלום הוסיף וקבע, כי אין המבקש מושתק, כיוון שכלל מעשה בית דין לא חל עליו. זאת, נוכח החלטת השופטת דורנר ברע"א 10288/02 הבנק הבינלאומי הראשון נ' פרחאת (לא פורסם), בגדרה נדחתה בקשת הבנק לדחות על הסף תביעה לחילוט הערבות, שהוגשה על ידי רוכש דירה בפרויקט לאחר שניתן פסק הדין המחוזי נשוא פרשת סיבל. כשלעצמי, וחרף העובדה שהמבקש לא היה צד להתדיינות בפרשת סיבל, מסופקני האם לא היה מקום להחיל על המבקש את הכלל של מעשה בית דין. זאת, נוכח הזהות המהותית בין האינטרסים בשמם תבע המבקש לבין האינטרסים המקבילים של התובעים-המערערים בפרשת סיבל (ראו נ' זלצמן מעשה בית דין בהליך אזרחי (תשנ"א) 497 - 504). עם זאת, נוכח התוצאה במקרה דנא, אין צורך להכריע בשאלה זו. אשר לערעור, לא נוכל להרבות דברים על האמור מעלה. המבקש-המערער מנסה לעקוף את פסקי הדין בפרשת סיבל על דרך של בקשה למתן הוראות לכונס, אך במהות המדובר בסעד זהה, ועל כן אין לו מקום. (5) אכן, אין חולק כי המבקש-המערער נפגע, למרבה הצער. למרבה הצער, נפגעו גם אחרים- המערערים בע"א 8343/01, בפרשת סיבל. המבקש חפץ להמשיך להילחם את מלחמתו; אך הפגיעה שנפגע היא מנת חלקם של אחרים כמותו, בתיק זה ובדומיו, ושעה שבפשיטת רגל או בפירוק עסקינן, רבים הסיכויים כי אדם ייצא וידיו על ראשו במובן זה שלא את כל נשייתו יקבל. זה שמו העצוב של עולם פשיטות הרגל והפירוקים. שכן לא במציאות אידיאלית עסקינן אלא במציאות פתלוגית, שלאחר קריסתם של עסקים. אין צורך להוסיף ולהכביר מלים על כך. לכן אין מנוס גם מאי היעתרות לערעור. ז. בטרם חתימת הדברים נזכיר את שנאמר בדנ"א 7542/04: "ליבי עם העותרים: ביקשו את רחל והנה ניתנה להם לאה; רכשו במיטב כספם דירת נופש וקיבלו לידיהם מוצר שאינו דירת נופש". לדברים אלה אין לנו אלא להצטרף; כמסתבר אירע כאן כדברי הפסוק "ואבד העושר ההוא בעניין רע", קהלת ה', י"ג) אך כאמור, גורל השקעתו של המבקש-המערער הוא כשל אחרים, ואין מקום לפצל. ח. אין בידנו איפוא להיעתר הן לבקשה ברע"א 1990/06 והן לערעור ברע"א 5675/06. בנסיבות איננו עושים צו להוצאות. ניתן היום, כ"ד בניסן תשס"ז (12.4.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06019900_T03.doc לח + מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il