רענן בן טובים נ. מדינת ישראל - משטרת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 199/18 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 199/18 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם כבוד השופט ד' מינץ העותר: רענן בן טובים נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל - משטרת ישראל 2. הנהלת בתי משפט 3. שגיא ארליכמן עתירה למתן צו על תנאי ובקשה לצו ביניים בשם העותר: בעצמו בשם המשיבה 1: עו"ד שי כהן פסק-דין השופט י' עמית: עניינה של העתירה בבקשת העותר לפיה יתוקן כתב האישום שהוגש נגד המשיב 3 (להלן: המשיב), כך שישקף נכונה את ההשתלשלות העובדתית כפי שאירעה. ביסוד הבקשה – סכסוך אלים שהתגלע בין העותר לבין המשיב, שכנים המתגוררים באותו בניין בתל אביב. רקע ותמצית טענות הצדדים 1. בתמצית, ביום 22.3.2016 התפתחה תגרה אלימה בין העותר למשיב (להלן: האירוע), בעקבותיה נעצר המשיב. ביום 30.3.2017 הוגש כתב אישום נגד המשיב בבית משפט השלום בתל אביב, בו הואשם בעבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק) – תקיפה הגורמת חבלה ממשית; ובעבירה לפי סעיף 334 לחוק – פציעה. ביום 21.1.2018 התקיים דיון בבית המשפט השלום. בשל הגשת העתירה דנן, הוחלט שלא להקריא את כתב האישום ומועד ההקראה נדחה ליום 12.4.2018. 2. ביום 22.2.2017 פנה העותר למשיבה 1 (להלן: המשיבה) וביקש לתקן את כתב האישום (הבקשה לא צורפה כנספח לעתירה). בתשובתה מיום 21.5.2017, הסבירה המשיבה כי כתב האישום לא יתוקן וכי בעתיד יוגש כתב אישום נגד העותר בשל חלקו באירוע. יוער, כי בתגובתה המקדמית, עדכנה המשיבה כי חקירה בעניינו של העותר הושלמה וכתב אישום יוגש נגדו בעבירה לפי סעיף 380 לחוק. העותר סבור שאילו היה מתוקן כתב האישום, הטענה שלפיה תקף את המשיב לא הייתה לה על מה שתסמוך. במכתב נוסף למשיבה מיום 7.7.2017 חזר העותר וביקש, בין היתר, כי יתוקן כתב האישום וכן שיערך לו שימוע בעל פה. העותר נענה ביום 7.9.2017 כי לא יערך לו שימוע בעל פה וכי יוגש נגדו כתב אישום. 3. לטענת העותר, כתב האישום אינו מתאר באופן נאמן את השתלשלות העניינים בינו לבין המשיב. ראשית, מכתב האישום נעדרו פרטים מהותיים המתייחסים ל"אופי התקיפה וכלי הנשק" שבהם השתמש המשיב נגדו. למשל, פירט העותר כי כתב האישום לא מציין כי המשיב תקף אותו בנעלי ברזל. שנית, טען העותר כי החבלה שגרם לו המשיב לא תוארה בחומרה הראויה לה. שלישית, כתב האישום מייחס עבירות "קלות" למשיב, והיה ראוי לנסחן בחומרה תוך שימוש בסעיפי האישום המתאימים לכך. לפיכך, לשיטת העותר היה מקום להעביר את כתב האישום לבית המשפט המחוזי. 4. המשיבה ביקשה לדחות את העתירה בהיעדר עילה להתערבות. במענה לטענות העותר, טענה המשיבה כי התיעוד שנקלט במצלמת האבטחה במקום "מדבר בעד עצמו" והועבר יחד עם הסרטונים שצולמו בטלפון הסלולרי של העותר למשנה לפרקליטת מחוז תל אביב (פלילי), שלא מצאה פגם בתיאור העובדתי שבכתב האישום. זאת ועוד, במענה לטענה לפיה העותר הותקף באמצעות "נעלי ברזל" השיבה המדינה כי אלו נתפסו במסגרת החקירה וכי לא מדובר בנעליים העשויות מברזל. העותר משיג על קביעות אלה בתשובתו לתגובה המקדמית של המשיבה. דיון והכרעה 5. לאחר עיון בעתירה על נספחיה, בתגובה המקדמית של המשיבה ובתשובת העותר, הגעתי לכלל מסקנה כי דינה של העתירה להידחות בהעדר עילה להתערבות. כידוע, בית משפט זה אינו נוהג להתערב בשיקול דעתן של רשויות החקירה והתביעה, שכן להן מסור שיקול דעת רחב בסוגיות השונות הנמצאות באחריותן. התערבות בשיקול דעת הרשויות תיעשה במשורה ובמקרים חריגים (ראו והשוו: בג"ץ 8049/16 אלון נ' פרקליטות המדינה (המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין) (6.7.2017); בג"ץ 1019/15 פלוני נ' פרקליטות מחוז תל אביב – פלילי (14.7.2015)). כפי שנאמר זה מכבר, כוחה של הלכה זו יפה לכל שלבי ההליך הפלילי, החל משלב הגשת כתב האישום וכלה בשלב הערעור לאחר מתן פסק הדין (בג"ץ 2652/15 מנדלבליט נ' היועץ המשפטי לממשלה, פסקה 6 (17.4.2015)). זאת ועוד, בית המשפט עמד בעבר על החשיבות שבנקיטת משנה זהירות מקום בו עסקינן בהחלטה הנסמכת על תשתית ראייתית (בג"ץ 5675/04 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(1) 199 (2004)). למותר לציין, כי להתערבות בית המשפט בהחלטות המתבססות על חומר החקירה והראיות השלכות רוחב על ההליך כולו, בין היתר משום שהתערבות מעין זו עלולה להיות בעלת השלכות בעיתיות על תוצאות ההליך הפלילי (ראו והשוו: בג"ץ 11221/05 יוסף נעמאן נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 8 (19.4.2007)). ובקיצור, החלטה לגבי אופן ניסוח כתב אישום היא במובהק מסוג ההחלטות שבליבת הסמכות ושיקול הדעת של התביעה, והמקרה שלפני אינו נמנה עם החריגים המצדיקים התערבות. לא מצאתי כי נפל פגם כלשהו בהתנהלות המשיבה באופן המצדיק התערבות בשיקול דעתה. נראה כי המשיבה שקלה את הדברים והעבירה את התיעוד שנקלט מהסרטונים וממצלמת האבטחה למשנה לפרקליטת מחוז תל-אביב (פלילי), שהגיעה למסקנה כי העבירות שיש לייחס למשיב מתאימות לכתב האישום שבבסיס המחלוקת. גורמי החקירה והאכיפה הם הבוחנים מקרוב את חומרי החקירה ולהם מסור שיקול הדעת לקבוע מהם סעיפי האישום. כך גם בחינת חומרי החקירה לצורך הגשת כתב אישום נמצאת ב"מגרש המשחקים" של גורמי אכיפת החוק, ולהם מסור שיקול דעת רחב בהקשר זה. לא נעלמה מעיני טענתו של העותר הסבור כי "תיאור עובדתי שגוי שמוצא את דרכו לכתב אישום יוצר מצב נורמטיבי בלתי סביר ומוטה שאין להרשותו" – אכן אין חולק על חשיבות הדיוק בעובדות המפורטות בכתב האישום, אך כאמור, לא מצאתי כי נפל פגם שיש בו כדי להביא לידי התערבותו של בית משפט זה. 6. סוף דבר, העתירה נדחית, ומשכך, נדחית גם הבקשה למתן צו ביניים. ניתן היום, ‏ד' בניסן התשע"ח (‏20.3.2018). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 18001990_E05.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il