שגיא גמליאל נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1988/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1988/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: שגיא גמליאל נ ג ד המשיבות 1. מדינת ישראל 2. משפחת המנוח שמואל רוטשטיין ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 29.1.12 בת"פ 23987-07-10 שניתן על ידי כבוד השופטת ו' מרוז תאריך הישיבה: כ"ח באב התשע"ג (1.8.2013) בשם המערער: עו"ד אילון אורון בשם המשיבות: עו"ד אייל כהן בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטת ו' מרוז) מיום 29.1.12 בת"פ 23987-07-10. 2. המערער הורשע על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון בעבירת הריגה, על פי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; הפקרה אחרי פגיעה, על פי סעיף 64א(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה) ונהיגה בשכרות, על פי סעיף 62(3) בצירוף סעיף 64ב(א)(3) לפקודת התעבורה. על פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 5.7.2010 הגיעו המערער ונוספת בשם חממה (להלן: חממה) לפארק, כאשר הם נוסעים ברכבו של המערער. אל הפארק הגיעו אחרים נוספים אשר נשאו עימם משקאות אלכוהוליים. המערער וחממה שתו לשוכרה ביחד עם האחרים אשר ביניהם נכח אחד בשם צברי (להלן: צברי). השניים עזבו את הפארק ביחד עם צברי כאשר המערער נוהג ברכבו, חממה ישובה במושב ליד הנהג וצברי במושב האחורי. בהמשך, ירד צברי מן הרכב והמערער המשיך בנסיעתו במהירות של 70 קמ"ש לפחות עד הגיעו לצומת הרחובות הרצל ומשה מזרחי בעיר רחובות. צומת זו הינה צומת בה הכביש הינו עירוני ועל כן מותרת בו מהירות נסיעה של 50 קמ"ש. השעה הייתה שעת בוקר והראות טובה. למקום הגיע רכב הסעות ממנו ירד המנוח אל המדרכה והחל חוצה את הכביש שלא במעבר חציה. המערער אשר הבחין במנוח באיחור, לא בלם כלל, סטה עם הרכב אל עבר הנתיב השמאלי ופגע במנוח בעוצמה רבה. כתוצאה מהפגיעה הוטח המנוח על מכסה המנוע ומשם הוטח בשמשה הקדמית ובאחורי הרכב. בשל הפגיעות הקשות שספג בכל חלקי גופו, נפטר במקום. כתוצאה מהתאונה נפצע המערער בידו ודימם. רכבו ניזוק והשמשה הקדמית התנפצה. המערער לא עצר כדי לברר את מצבו של המנוח ועל אף הנזקים הקשים ברכב המשיכו בנסיעה רצופה אל ביתו של המערער. בהגיעם, נרדמה חממה והמערער התקלח ונכנס למיטה. 3. במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט על מצבו הנפשי של המערער אשר במסגרת הליך המעצר אושפז במרכז רפואי לבריאות הנפש ונמצא כשיר לעמוד לדין. עם זאת, במסגרת הראיות לעונש, בית המשפט התייחס לחוות דעת פסיכיאטרית של ד"ר שלמון, מומחית אשר הוצגה לפניו מטעם ההגנה, ולפיה המערער הפקיר את המנוח במקום התאונה עקב מצב פסיכוטי בו היה נתון בגדרו שמע "קול" שהורה לו לנוס לביתו. בית המשפט קבע כי משמצא הפסיכיאטר המחוזי שהמערער כשיר לעמוד לדין ומשבחר להגיע להסדר טיעון במסגרתו הודה במיוחס לו, מנוע הוא מלהעלות טענות הסותרות את ממצאי הפסיכיאטר המחוזי. בית המשפט קבע כי מסקנות ד"ר שלמון אינן מקובלות עליו אף לגופן. זאת, נוכח אורכו הקצר של הראיון שערכה למערער וכן נוכח העובדה כי הקביעות לפיהן המערער שמע "קול" לא הועלו על ידו מעולם טרם פגישתו איתה. 4. בית המשפט שקל לחומרה את העבירה בנסיבותיה וציין כי על בתי המשפט מוטלת חובה ליטול חלק במאבק בתופעת תאונות הדרכים. בית המשפט ייחס חומרה יתרה לנהיגה בשכרות ועמד על מגמת ההחמרה בענישה בגין עבירות מסוג זה. אשר לעבירת ההפקרה, בית המשפט ציין כי אי עצירה במקרים כאלו מעידה על התנכרות מודעת לחיי אדם. לקולה, שקל בית המשפט את נסיבותיו האישיות של המערער הכוללות את מצבו הנפשי, עברו הפלילי הנקי, גילו הצעיר, הודאתו במיוחס לו והאחריות שנטל. כן ניתן משקל לתרומתו של המנוח לגרימת התאונה. בית המשפט איבחן בין המקרה שלפנינו לבין המקרים שהוצגו על ידי המשיבה בטיעוניה לעונש והם ת"פ 2892-07-10 מדינת ישראל נ' טל מור (23.10.2001) (להלן: פרשת מור) וכן ע"פ 2247/10 ימיני נ' מדינת ישראל (12.1.2011) (להלן: פרשת ימיני) וציין כי הפקרת הנפגעים במקרים אלו חמורה לאין ערוך מאשר במקרה זה בהינתן העבירות הנוספות שעשו כדי לטשטש את עקבותיהם. 5. על בסיס האמור לעיל גזר בית המשפט על המערער עונש של 7 שנות מאסר בפועל; 12 חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והתנאי הוא שלא יעבור עבירה שיש בה המתת אדם, הפקרה לאחר פגיעה או נהיגה בשכרות; פסילה מהחזקת או קבלת רישיון נהיגה למשך 15 שנים ופיצוי למשפחת המנוח בסך של 25,000 ש"ח. 6. מכאן הערעור שלפנינו, במסגרתו טוען המערער כי גזר הדין הושפע מגזרי הדין שהציגה המשיבה בפרשות מור ו-ימיני, אף שהנסיבות שונות בתכלית. עוד טוען הוא כי התאונה הייתה יכולה להתרחש אף אם לא היה שותה אלכוהול וכי יש לתת משקל למידת האשם של המנוח שחצה את הכביש שלא במעבר חציה. מוסיף וטוען הוא כי יש לתת משקל למצבו הנפשי אשר גרם לו לגרסתו לשתות אלכוהול וכן היה בעל השפעה על מניעיו להפקיר את המנוח. עוד מדגיש הוא את מעצר הבית האורך בו שהה, את גילו הצעיר, את הודאתו במיוחס לו ואת עברו התעבורתי הנקי. המערער עתר להארכת עונש פסילת הרישיון שהוטל עליו חלף עונש המאסר שנגזר. לבסוף, מבקש הוא להפחית את סכום הפיצוי שהוטל עליו וטוען כי הנטל יפול על משפחתו. לאחר טיעוניו בפנינו, ביום 12.8.2013 הגיש המערער בקשה לצרף לטיעוניו את פסק הדין שניתן בע"פ 3503/12 אירמייב נ' מדינת ישראל (29.7.2013) (להלן: פרשת אירמייב) שבו הופחת עונשה של מערערת שהורשעה בין היתר בעבירת הריגה ונהיגה תחת השפעת אלכוהול, משבע לחמש שנות מאסר. 7. במענה, טוענת המשיבה כי משהודה המערער בעובדות כתב האישום המתוקן הכוללות את עבירת ההריגה, מנוע הוא מלטעון כי בשל מצבו הנפשי יש לייחס משקל פחות לעובדה ששתה אלכוהול. המשיבה מדגישה את חומרת מעשה ההפקרה וטוענת כי גזר הדין אינו סוטה מרמת הענישה הנהוגה. עוד טוענת היא כי כלל השיקולים שצוינו על ידי המערער אוזנו כראוי בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. 8. טרם הדיון בפנינו הוגש תסקיר מבחן משלים בעניינו של המערער, בו ניכר כי ישנו שיפור משמעותי במצבו הנפשי וכי הוא פחות מרוכז בהשלכות התאונה על חייו ומסוגל להתייחס באופן משמעותי לפגיעה במנוח. עוד צוין בו כי הוא משתתף בקורסים של האוניברסיטה הפתוחה ואף מלמד אסירים אחרים, וכן לוקח חלק פעיל ומשמעותי בקבוצה טיפולית. שירות המבחן המליץ לקצר את עונשו כדי לעודדו להמשיך בהליך החיובי בו החל. 9. לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור על נספחיה, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים בפנינו וכן את עמדת שירות המבחן, מצאנו כי דין הערעור להדחות. 10. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים שבהם ניכרת סטייה של ממש ממדיניות הענישה הראויה או מקום בו מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות זאת (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (29.1.2009)). עיון בפסיקה הנוגעת לעבירות הריגה והפקרה מעלה כי נגזרו על נאשמים במקרים דומים עונשים הקרובים בחומרתם לעונש שנגזר בהליך הנוכחי (ראו לדוגמא: ע"פ 6809/09 מלינובסקי נ' מדינת ישראל (31.3.2011); ע"פ 6041/10 אבו סיאם נ' מדינת ישראל (6.6.2012)). משכך, לא מצאנו כי העונש חורג ממתחם הענישה הראוי בגין העבירה בנסיבותיה. 11. בגדרי גיבושה של מדיניות הענישה, בגין עבירות הריגה והפקרה במסגרת תאונת דרכים על רקע נהיגה תחת השפעת סמים או בשכרות, בבית משפט זה קיימת מגמה של החמרה (ראו למשל: ע"פ 5002/94 איסק נ' מדינת ישראל, פ''ד מט(4) 151, 165 (1995); ע"פ 2163/07 סעת נ' מדינת ישראל (17.10.2007)). בתי המשפט השונים שבו וחזרו על ה"כיעור" שבעבירת ההפקרה הטומנת בחובה עזיבת אדם לגורלו ללא בחינת אפשרות להציל את חייו. בית משפט זה אף התייחס לפרשה זו ממש בערעור בפרשת מור וכפי שנאמר שם (ע"פ 8279/11 מור נ' מדינת ישראל (1.7.2013)): "לא נעלמה מעיני טענת באת כוח המערער, לפיה בית המשפט המחוזי מרכז, בו נשפט המערער, השית בעניין גמליאל (הגם שבמותב שונה), עונש של שבע שנות מאסר בנסיבות קשות בהן היה מדובר בהריגה והפקרה על רקע נהיגה בשכרות [..] אין בידי לקבל את הטענה כי אי הגשת ערעור מטעם המאשימה במקרה פלוני כמוה כהסכמה לכך שהעונש שהושת במקרה אלמוני מייצג את רף הענישה הראוי. מכל מקום, על רקע החמרת מדיניות הענישה בעבירות שבנדון עליה עמדתי לעיל, ברי כי אין בעונש של שבע שנות מאסר כדי לייצג את רף הענישה הראוי בעבירות שבנדון" (שם, פסקה 105). 12. ברי, כי לא ניתן לטעון שהעונש סוטה ממדיניות הענישה הראויה. תמוהה בעינינו טענת המערער לפיה בית המשפט המחוזי הושפע מגזרי הדין בעניין מור ובעניין ימיני שכן בית המשפט ציין במפורש כי "אין להציב את הנאשם בשורה אחת עם הנאשמים סימון ומור. הנסיבות בהן גרמו השניים הללו לתאונות, שונות בתכלית. אף הפקרתם את הנפגעים, חמורה לאין ערוך [..] זאת ועוד, הנאשמים הללו כפרו בעבירות [..] איש מהם אינו סבל ממחלה נפשית" (פסקה 58 לגזר הדין). הדברים ברורים ומדברים בעד עצמם. באשר לפס"ד שניתן בפרשת אירמייב, שם לא הואשמה ולא הורשעה המערערת בעבירת ההפקרה החמורה והקשה. 13. מכאן, לשאלה האם איזן נכונה בית המשפט המחוזי בין השיקולים השונים בענישה במסגרת גזר דינו. נדמה כי ניתן משקל לכלל הנסיבות אותן ציין המערער בפנינו ובכללן מצבו הנפשי, גילו הצעיר והעדר עבר פלילי. מצאנו כי המשקל שנתן בית המשפט המחוזי לשיקולי הענישה השונים, והאיזון שביצע ביניהם, אינו בלתי סביר במידה המצדיקה את התערבותנו. 14. אשר לגובה הפיצויים, לא מצאנו לקבל את טענתו של המערער לעניין זה. כידוע, ערכאת הערעור תתערב בגובה פיצוי שהושת על נאשם במקרים קיצוניים בלבד, ואך ורק כאשר גובהו חורג בצורה משמעותית ממדיניות הפיצוי שנקבעה בפסיקה, או מטעם נסיבות כלכליות חריגות (ראו: ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל (24.7.2006); ע"פ 10213/05 פלוני נ' מדינת ישראל (26.6.2006)). במקרה הנוכחי, עיון בפסיקה מלמד כי שיעור הפיצויים אינו גבוה מן הממוצע בעבירות בהן הורשע המערער (ראו למשל: פרשת מור וכן ע"פ 2376/12 הינדאוי נ' מדינת ישראל (23.6.2013)). 15. לא נעלמה מעינינו המלצת שירות המבחן לקצר את עונשו של המערער בשל הליך השיקום בו החל. יחד עם זאת, בשל חומרת העבירות בהן הורשע, הריגה והפקרה לאחר מכן, לא מצאנו כי יש בכך כדי להוות נסיבות המצדיקות הקלה זו. 16. סוף דבר, הערעור נדחה. אנו תקוה כי המערער ימשיך בדרך השיקום בה החל, למען עתידו ועתיד משפחתו. ניתן היום, ט' באלול התשע"ג (15.8.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12019880_H04.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il