פלוני נ. בית הדין הרבני הגדול

פסק-דין בתיק בג"ץ 1986/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1986/06 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר העותרת: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. בית הדין הרבני הגדול 2. פלוני עתירה למתן צו על תנאי תאריכי הישיבות: כ"א באייר התשס"ז י"ב באדר ב' התשס"ח (9.5.07) (19.3.08) בשם העותרת: עו"ד א' ון-קרפלד; עו"ד ל' אליאב בשם המשיב 1: עו"ד ש' יעקבי בשם המשיב 2: עו"ד צ' שטרסברג פסק-דין השופטת ע' ארבל: העתירה שלפנינו מופנית נגד החלטת בית הדין הרבני הגדול לדחות את בקשת העותרת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי בירושלים, אשר במסגרתו נדחתה תביעתה להכרה בזכויותיה בדירה בה התגוררה עם המשיב 2 ועם ילדיהם המשותפים. ביום 9.5.07 התקיים דיון ראשון בעתירה ובעקבותיו הוצא ביום 17.8.07 צו על-תנאי. לאחר שהוגשו תגובות עדכניות מטעם הצדדים התקיים ביום 19.3.08 דיון נוסף בעתירה. עתה הגיעה העת להכריע בעתירה. הרקע לעתירה 1. העותרת והמשיב 2 נישאו בשנת 1987 ולהם שישה ילדים, אשר במועד הגשת העתירה היו כולם קטינים. בשנת 2000 החלו להתנהל בין בני הזוג הליכי גירושין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים: תחילה, הגיש המשיב 2 לבית הדין הרבני תביעה נגד העותרת לשלום בית ולחלופין לגירושין, ובה כרך את כל ענייני הרכוש המשותף של בני הזוג. בהמשך, הגישה גם העותרת לבית הדין תביעת גירושין ובה כרכה אף היא את נושא הרכוש. ביום 28.7.03 הכריז בית הדין על גירושיהם של בני הזוג בפסק דין שזו לשונו: "א. הצדדים מתגרשים זמ"ז הג"פ כדמו"י. ב. לצדדים אין דירה משותפת. ג. לצדדים 6 ילדים משותפים שנמצאים בנתיים בהחזקה זמנית של האם והאב משלם מזונות לפי פס"ד של בימ"ש. ד. האב מקבל את הילדים לביקורים כפי הסדר שנקבע בביה"ד יקבע תאריך לדיון. ה. האישה ויתרה על כתובתה" (נספח כ"ו לעתירה). אף שנושא חלוקת הרכוש המשותף של בני הזוג נדון במסגרת ההליכים שהתנהלו בפני בית הדין עובר למתן פסק הדין, בפסק הדין עצמו לא הוכרע נושא זה. בהמשך, התנהלו בין הצדדים מגעים להסדרת הסוגיות הרכושיות וכן התנהלו בפני בית הדין הרבני האזורי דיונים בנושא. בסיכומו של דבר, ביום 14.4.05 דחה בית הדין הרבני האזורי את תביעת העותרת בהתייחס לזכויותיה בדירת המגורים של המשפחה (להלן: הדירה). בית הדין התייחס להסכם שנערך בין בני הזוג בשנת 2000 ובו הועברו לעותרת מחצית הזכויות בדירה, אך ציין מנגד כי ההסכם כלל לא הובא לידיעת בית הדין; כי במהלך כל הדיונים בפניו ובטיוטות שגובשו להסכמים בין בני הזוג לא עלה מצד העותרת כל טיעון ביחס לבעלותה על הדירה; וכי תביעתה בעניין זה הוגשה על-ידי בא-כוחה רק בחלוף שנה ממועד הגירושין. לסיכום, קבע בית הדין כי "לאור כל הנ"ל אין ביה"ד נזקק לתביעה חדשה על הסכם ממונות שערכו הצדדים אצל עו"ד", ומשכך- נדחתה הלכה למעשה תביעת העותרת בעניין זה. 2. העותרת, אשר סברה כי יסודו של פסק הדין בטעות, ביקשה לערער עליו לבית הדין הרבני הגדול. מאחר ומצבה הכלכלי לא אפשר לה להעמיד לעצמה ייצוג משפטי, פנתה העותרת ביום 1.6.05 ללשכה לסיוע משפטי לקבלת סיוע בהגשת הערעור. יצוין, כי אין מחלוקת בין הצדדים על כך שפסק הדין, אשר ניתן כאמור ביום 14.4.05, הודפס רק ביום 3.5.05, נשלח לידי בא-כוחה של העותרת דאז ביום 5.5.05, והגיע לידיו בפועל במועד כלשהו לאחר מכן שאינו ידוע לעותרת במדויק. עקב עיכובים שחלו בטיפול בפניית העותרת ללשכה לסיוע משפטי, ולטענתה- חרף פניותיה להחשת הדבר, העותרת זומנה לראיון בלשכה רק ביום 1.1.06. ביום 22.1.06 - בחלוף למעלה משישה חודשים ממועד פנייתה הראשונה - נענתה בקשת העותרת לקבלת ייצוג. מינוי לייצוגה של העותרת נתקבל בפועל במשרד באת-כוחה הנוכחית ביום 24.1.06. מספר ימים לאחר מכן, ביום 30.1.06 - ומשחלף בינתיים המועד להגשת ערעור על פסק הדין - הגישה העותרת לבית הדין הרבני הגדול, באמצעות באת-כוחה, בקשה להארכת מועד להגשת ערעור ולצידה את הערעור עצמו. ביום 1.2.06 דחה בית הדין הרבני הגדול את הבקשה להארכת מועד, בקבעו כך: "ביה"ד הגדול החליט כדלהלן: "הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דין שניתנה ביום ה' בניסן תשס"ה נדחית"" (נספח א' לעתירה). על כך העתירה שלפנינו. טענות הצדדים 3. לטענת העותרת, בדחותו את בקשתה להארכת מועד ובסירובו לקבל את ערעורה לרישום ולדיון - כמו גם בעשותו שני אלו בלא לנמק את החלטתו - חרג בית הדין הרבני הגדול מסמכותו. ראשית, טוענת היא כי מאחר והטעם לאיחור שחל בהגשת הבקשה היה העיכוב שאירע בקבלת ייצוג משפטי מטעם הלשכה לסיוע משפטי - עניין שלא היה תלוי בה אלא בלשכה - היה על בית הדין להיעתר לבקשה. שנית, טוענת היא כי דחיית בקשתה להארכת מועד עומדת בניגוד לפסיקה הקובעת כי צורך בסיוע משפטי ועיכוב בקבלתו עשויים להוות טעם מיוחד למתן הארכת מועד. שלישית, מציינת העותרת כי ההחלטה האמורה פגעה בזכות הגישה שלה לערכאות ואף גרמה לה נזק בלתי-הפיך, שכן נמנעה ממנה האפשרות לערער על פסק דין שבמסגרתו נשללו ממנה זכויותיה בדירה בה התגוררה עם ילדיה במשך שנים, כמו גם במיטלטלין הרבים של בני הזוג וברכב המשותף, וכל זאת כשעסקינן באישה הסובלת מנכות קשה. רביעית, טוענת העותרת כי כעולה מכתב הערעור שהוגש, סיכויי הערעור להתקבל הינם טובים. בהקשר אחרון זה ובכלל, מתייחסת העותרת בהרחבה לגופו של הסכסוך בין הצדדים באשר לזכויותיה בדירה ובתוך כך מציינת כדלקמן: במועד נישואי בני הזוג העניקו להם הורי המשיב 2 מתנה בסך של 250 אלף דולר לרכישת דירה, ואולם בתחילה עשו בני הזוג שימוש במתנה זו לצרכי מחייה שוטפים ולא ניצלו את הכסף לרכישת דירה. בשנת 1992 לערך רכשו בני הזוג את הדירה נשואת המחלוקת בשכונת נווה יעקב בירושלים, וזאת כשהם משתמשים בסכום של 70 אלף דולר שנותר ממתנת החתונה האמורה ובסכום נוסף של 75 אלף דולר שהורי המשיב 2 הסכימו לתת לבני הזוג בתנאי שירכשו דירה בתוך פרק זמן של שבועיים. לטענת העותרת, הגם שהדירה נרשמה על שמו של המשיב 2 בלבד, מדובר בדירה משותפת של הצדדים, ובהתאם לכך הם אף חתמו בפני עורך דין ביום 29.5.00 על הסכם מתנה שלפיו תירשמנה מחצית מהזכויות בדירה על שמה. בנוסף, חתמו הם על ייפוי כוח להעברת הזכויות בדירה לעותרת והעסקה אף דווחה לרשויות המס והונפק אישור מטעמן של האחרונות לרישום העותרת כבעלים בפנקסי המקרקעין. בסופו של דבר, במועד שבו המשיב 2 אמור היה לחתום על המסמכים להעברת הזכויות בדירה לעותרת, הוא חזר בו מהסכמתו לכך, ומטעם זה העברת הזכויות לא נרשמה בפועל בלשכת רישום המקרקעין. העותרת מוסיפה ומציינת כי התגוררה בדירה עם ילדיה עד ליום 20.2.02 לערך, שאז - עקב האלימות שספגה מהמשיב 2 - נמלטה מן הבית עם ילדיה למקלט לנשים מוכות. מאז, לא חזרו הם להתגורר בדירה. לטענתה, בניגוד לקביעת בית הדין הרבני, נושא זכויותיה בדירה הועלה על-ידה באופן מפורש ועקבי הן עובר לגירושיהם והן לאחר מתן פסק הדין לגירושיהם, וכך עולה לדבריה הן מכתב התביעה שהגישה, הן מפרוטוקול הדיונים שהתנהלו בפני בית הדין והן מהחלטות שונות שניתנו על-ידי בית הדין לאחר סידור הגט בהתייחס לבקשות שונות שהגישה בנושא. על בסיס כל האמור, טוענת העותרת כי יש להורות על ביטול החלטת בית הדין הרבני הגדול לדחות את בקשתה להארכת מועד להגשת ערעור ולהורות לבית הדין לקבל את הערעור שהגישה לרישום ולדיון בפניו. 4. לטענת המשיב 2 אין מקום להיעתר למבוקש בעתירה הן מאחר ומדובר בניסיון להפוך את בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק לכדי בית משפט לערעורים על החלטות בית הדין הרבני הגדול - דבר המנוגד להלכה הפסוקה, והן מן הטעם כי אף לגופם של הדברים אין כל הצדקה להתערב בהחלטת בית הדין הרבני, אשר ניתנה בהתאם לתקנות ולסדרי הדין הנוהגים. אשר לבקשת העותרת להארכת מועד להגשת הערעור, טוען המשיב 2 כי זו נדחתה בדין, וזאת בפרט בהתחשב בכך שהעותרת היתה מיוצגת לאורך כל ההליכים בפני בית הדין הרבני; בכך שהעותרת לא טרחה לפנות לבאי-כוחה הקודמים בבקשה לסיוע משפטי; בכך שמאז פנייתה ללשכה לסיוע משפטי המתינה העותרת בחוסר מעש למעלה מחצי שנה מבלי לעשות כל ניסיון לזרז את מתן הייצוג; ובכך שמשיקוליה שלה העדיפה היא להמתין תשעה חודשים ממועד מתן פסק הדין ועד למועד הגשת הבקשה להארכת מועד לבית הדין הרבני, תוך שאף בבקשה זו לא פירטה כל טעם שיש בו כדי להצדיק את הארכת המועד שהתבקשה. לדבריו, הלכה למעשה מבקשת העותרת כי יתאפשר לה לערער על פסק הדין במועד ובאופן הרצוי לה, וזאת בהתעלם מהוראות סדרי הדין ומזכויותיו שלו כי בירור המחלוקות ביניהם בפני הערכאות השיפוטיות יסתיים. אשר לסיכויי ערעורה של העותרת טוען המשיב 2 כי אלו הינם קלושים, וזאת תוך שהוא דוחה מכל וכל את טענותיה של העותרת בדבר זכויותיה בדירה. לדבריו, הדירה נרכשה בכסף שניתן לו במתנה על-ידי הוריו זמן רב קודם לנישואיהם ובהתאם לכך גם נרשמו הזכויות בה. הפעולות שבוצעו להעברת מחצית הזכויות בדירה לידי העותרת היו לטענתו חלק מניסיונותיה לפתות אותו לתת לה חלק ברכושו כתנאי להגעה לשלום בית - ניסיונות אשר לא צלחו בסופו של דבר. 5. המשיב 1 מצטרף ככלל לעמדת המשיב 2 כי דין העתירה להידחות. לדבריו, עם כל ההבנה למצבה הקשה של העותרת, לא היתה הצדקה להיעתר לבקשתה להארכת מועד, ומכל מקום, אין כל עילה להתערבותו של בית משפט זה בהחלטת בית הדין הרבני הגדול לדחות את הבקשה. דיון והכרעה 6. לאחר שעיינתי בעתירה ובתגובה ולאחר ששקלתי חזור ושקול את טיעוני הצדדים בכתב ובעל-פה, באתי למסקנה כי יש מקום לקבל את העתירה. הכללים להתערבותו של בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הדתיים הם כיום בבחינת מושכלות ראשונים שאין מהרהרים אחריהם. ככלל, בית משפט זה שב וקבע כי בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אין הוא יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הדתיים בכלל ועל בתי הדין הרבניים בפרט: "כלל גדול נקוט בידינו, כי אין אנו יושבים כערעור על פסיקתו של בית הדין הרבני ואין אנו בודקים אחריו, אם פסיקתו תואמת את הדין העברי. סמכות זו מסורה היא בידי בית הדין הרבני הגדול, היושב לערעור על בית הדין הרבני האזורי, ומבחינה זו אין לאחר פסיקתו של בית הדין הרבני הגדול ולא כלום" (בג"צ 323/81 וילוזני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לו(2) 733, 738 (1982)). התערבותו של בית משפט זה בהחלטותיהם של בתי הדין הדתיים מוגבלת אפוא לאמור בסעיפים 15(ג) ו-15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה, אשר זו לשונם: (ג) בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק. בשבתו כאמור ידון בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר. (ד) מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק - ... ... ... (4) לתת צווים לבתי דין דתיים לדון בענין פלוני לפי סמכותם או להימנע מלדון או מלהוסיף ולדון בענין פלוני שלא לפי סמכותם; ... הנה כי כן, בית משפט זה יתערב בהחלטות בתי הדין הדתיים אך כאשר נדרש סעד מן הצדק אשר אינו בסמכותו של בית משפט או בית דין אחר או כשההחלטות ניתנו תוך חריגה מסמכות. באשר לעילת ההתערבות שעניינה חריגה מסמכות יצוין כי הפסיקה פירשה מושג זה מעבר למובנו הצר וכללה בו שני עניינים נוספים: הראשון, אי-החלת הוראות חוק המכוונות אל בית הדין הדתי (אם כי יש הרואים בעניין זה משום מקרה המצדיק מתן סעד למען הצדק ולא כחריגה מסמכות, והשוו לדוגמה: בג"צ 2222/99 גבאי נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נד(5) 401, 426-427 (2000) וההפניות שם); והשני, פגיעה בכללי הצדק הטבעי, ובהם: קיום דיון במעמד שני הצדדים, מתן הזדמנות לצדדים להשיב לראיות ולטענות סותרות והפעלה הוגנת של הסמכויות הדיוניות (ראו לדוגמה: בג"צ 6533/05 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 8 (לא פורסם, 17.7.2006) וההפניות שם). 7. בענייננו, בית הדין הרבני הגדול דחה כאמור את בקשת העותרת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי. המדובר הוא בהחלטה דיונית מובהקת, ובכזו, ההלכה בדבר התערבותו המצומצמת של בית משפט זה בהחלטות בתי הדין הדתיים מקבלת משנה תוקף. בהקשר זה נקבע לא פעם כי כשעסקינן בהחלטות דיוניות שניתנו במסגרת הסמכויות הדיוניות ושיקול-הדעת השיפוטי העומד לרשותו של בית הדין הדתי, בית משפט זה יטה שלא להתערב בהן: "התערבות בית המשפט בעניינים הנוגעים לסדרי הדין של בית הדין הרבני, הינה מוגבלת עוד יותר" וכך הוא בפרט כשמדובר ב"החלטות פרוצדוראליות פשוטות הנוגעות להארכות מועדים" (בג"צ 4260/05 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 4 (לא פורסם, 14.6.2005); כן ראו: בג"ץ 1983/05 פינק נ' בית הדין הרבני האזורי-בתל אביב, פסקה 5 (לא פורסם, 28.6.2005); בג"צ 5912/06 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 7 (לא פורסם, 17.9.2006)). עם זאת, חרף כללים והלכות אלו אין לומר כי בית משפט זה ימשוך את ידיו וימנע מלהפעיל את סמכותו מקום בו החלטה דיונית של בית הדין הדתי הביאה לפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי: "סדרי הדין בבתי הדין הרבניים צריכים לכבד "'עקרונות יסוד של דיון צודק'" ... אלה הם כללי הצדק הטבעי המחייבים כל רשות שיפוטית, לרבות בתי הדין הרבניים" (בג"צ 3914/92 לב נ' בית הדין הרבני האיזורי בתל-אביב-יפו, פ"ד מח(2) 491, 504 (1994), להלן: עניין לב). וכן: "גם בקביעתם של סדרי הדין הנהוגים בפניו, עניין המצוי בתחום סמכותו הטבועה, מחויב בית-הדין הדתי בשמירה על עיקרי הצדק הטבעי ועל עקרונות היסוד של דיון בשיטת המשפט שלנו. כך, נקבע בפסיקה כי סדרי הדין בבתי-הדין הדתיים חייבים לשקף עקרונות יסוד של דיון; אין הם יכולים לסתור את חוקי המדינה הכלליים ועליהם לקיים את כללי הצדק הטבעי" (בג"צ 11230/05 מואסי נ' בית הדין השרעי לערעורים בירושלים, פסקה 7 (טרם פורסם, 7.3.2007); להלן: עניין מואסי). על בסיס זאת גובשה בפסיקתנו ההלכה לפיה "פגיעה מהותית בכללי הצדק הטבעי באופן שעלול לגרום לעיוות דין – כגון במקרה שבו נשללה מאדם האפשרות להשמיע את טענותיו ולהביא את ראיותיו בעניין הנוגע לו – היא בבחינת חריגה מסמכות המובילה לבטלות ההחלטה" (בג"צ 982/04 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(6) 613, 620-621 (2004)). נשאלת אפוא השאלה האם היה בהחלטת בית הדין הרבני הגדול משום פגיעה מהותית בכללי הצדק הטבעי. לטעמי יש להשיב על שאלה זו בחיוב. 8. ראשית, החלטת בית הדין הרבני הגדול לדחות את בקשת העותרת להארכת מועד להגשת ערעור ניתנה ללא כל הנמקה. הנמקתן של הכרעות שיפוטיות היא אחד מאבני היסוד של סדרי הדין השיפוטיים, אשר כפי שצוין בעניין לב, נועדו להבטיח קיומו של צדק דיוני כתנאי הכרחי להגעה לצדק מהותי: "שיקול מרכזי הוא זה של הצדק הדיוני. שיקול זה משמעו, בין השאר, ראיית ההליך הדיוני כנועד להגשים את המשפטי המהותי, על בסיס חשיפת האמת. הצדק הדיוני מחייב קיומם של כללי הצדק הטבעי, שעניינם מתן הזדמנות לכל צד להשמיע טענותיו, איסור על משוא פנים וחובת הנמקה" (עניין לב, בעמ' 502, ההדגשה שלי - ע.א.). על חשיבות הנמקתן של הכרעות שיפוטיות, בין כשעסקינן בפסקי דין, בין כשעסקינן בהחלטות אחרות, עמדתי בעבר, תוך שציינתי כי: "כפי שנפסק לא פעם, ההנמקה הינה חלק בלתי נפרד מכל פסק דין. ההנמקה היא שמאפשרת לצדדים להבין את הבסיס לפסק הדין והיא שמאפשרת לבית משפט שלערעור לבקרו. יתרה מזאת, להנמקה חלק חשוב בתהליך של גיבוש ההחלטה ..." (רע"א 1982/05 מקומון כל הצפון נ' פלוני (לא פורסמה, 23.1.06)). באותו עניין אף הזכרתי את שנקבע בהקשר זה בעבר, וזאת כי: "שופט אינו יוצא ידי חובתו בלי לנמק את החלטותיו" (בג"צ 79/63 טרודלר נ' פקידי הבחירות לועדות החקלאיות, פ"ד יז(4) 2503, 2516 (1963)) וכי "ניתן להעלות על הדעת שענין אשר נדון בפני ערכאה כלשהי, וזו הוציאה מתחת ידיה פסק דין שאינו מנומק, או שאינו מנומק די הצורך, אי אפשר לומר עליו שזכה לידון כראוי בפני אותה ערכאה" (רע"פ 1516/90 יקב הגלל בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (לא פורסמה, 29.5.1990)). חובת ההנמקה אף עוגנה במפורש בתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג (י"פ 4102, בעמ' 2299; להלן: התקנות), אשר אודותיהן נאמר: "מבחינת תוכנן הן ביטוי להלכות המשפט העברי ... מבחינת הסמכות להתקינן הן מהוות הגשמת הסמכות הטבועה של בתי הדין הרבניים לקבוע לעצמם סדרי דין" (עניין לב, בעמ' 500). כך, נקבע בתקנה קיד לתקנות שכותרתה "הנמקת החלטות" כי: כל החלטה, למעט החלטה דיונית, שניתנה תוך מהלך המשפט, צריכה להיות כתובה ומנומקת, אולם בית-הדין יכול לדחות את מתן נימוקי ההחלטה לתאריך אחר או לפסק-הדין הסופי, מלבד במקרים שלגביהם יש הוראה אחרת בתקנות אלו. עינינו הרואות, על-פי התקנות המסדירות את פועלם של בתי הדין הרבניים עצמם, מחויבים בתי הדין לנמק את החלטותיהם, וזאת למעט כאשר מדובר בהחלטה דיונית שניתנה תוך כדי מהלך המשפט. ודוק, היותה של החלטה כלשהי משום החלטה דיונית, אין בה כשלעצמה כדי להסיר מבית הדין את החובה לנמקה. פטור מחובת ההנמקה מסור כאמור לבית הדין אך כשעסקינן בהחלטה דיונית ש"ניתנה תוך מהלך המשפט". טיבה של ההחלטה וכן השאלה האם מדובר בהחלטה דיונית או מהותית עשויים אמנם להשפיע על מידת ההנמקה שתידרש באותו עניין, אך בהקשר זה נקבע ממילא לא פעם כי "אך מובן הוא כי מידה זו נקבעת על פי ההקשר הענייני, ובהתאם לנסיבותיו של כל מקרה" (רע"א 4244/06 דדון נ' כרמל, פסקה 8 (לא פורסמה, 21.5.2007)), כך שההנמקה הנדרשת יכולה להיות, לפי נסיבות המקרה, קצרה ותמציתית (רע"ב 3019/98 מדינת ישראל נ' ארזי, פ"ד נב(2) 743, 749 (1998)). 9. כאמור, חובת ההנמקה הוכרה זה מכבר בפסיקת בית משפט זה כאחד מכללי הצדק הטבעי המחייבים את כלל הערכאות השיפוטיות, תהיינה הן אשר תהיינה, ואשר חריגה מהם עלולה לעלות לכדי חריגה מסמכות המצדיקה את ביטול ההחלטה. משבית הדין הרבני הגדול לא נימק את החלטתו וזאת הגם שלא יכולה להיות מחלוקת (ואף לא נטען בפנינו) כי היה הוא פטור מחובה זו, מתבקשת המסקנה כי בהחליטו כאמור חרג בית הדין מסמכותו. נשאלת כעת השאלה מה דינו של פגם זה. 10. ככלל, לא כל פגיעה בכללי הדיון תצדיק את התערבותו של בית משפט זה בהחלטת בית הדין הדתי תוך פסילה אוטומטית של ההחלטה שניתנה. בעניין זה הודגש לא פעם כי "הנטייה של בית-משפט זה היא לא לראות בכל פגיעה בכללי הדיון חריגה מסמכות, הפוסלת באופן אוטומאטי את הדיון, אלא להתייחס לכל מקרה על-פי מכלול נסיבותיו ולבחון במיוחד את השאלה, אם ההפרה של כללי הדיון גרמה או עלולה לגרום לעיוות-דין" (בג"צ 3396/90 מ.ה. נ' בית הדין הרבני האזורי בחיפה, פ"ד מה(3) 311, 318 (1991) וההפניות שם). ואולם, בנסיבות העניין אני סבורה כי אכן יש מקום להורות על ביטול החלטתו של בית הדין הרבני. זאת, הן לאור מהות ההחלטה והשלכותיה הקשות על העותרת, הן לאור תוכנה של ההחלטה. במה דברים אמורים. 11. המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית דין רבני אזורי נקבע בתקנה קלח לתקנות. ככלל, כך נקבע, תקופת הערעור היא שלושים יום מיום מתן פסק הדין, ובמקרה שבעל דין לא קיבל מראש הודעה על המועד שבו יינתן פסק הדין, התקופה תימנה מהיום שבו הודע לו כי פסק הדין ניתן. לצד זאת, בתקנה קלט לתקנות נקבע כי לבית הדין הרבני הגדול סמכות להאריך את המועד להגשת ערעור: בנסיבות מיוחדות, רשאי בית-הדין הגדול להחליט על קבלת ערעור שהוגש אחרי התקופה האמורה, לאחר שניתנה לכל בעלי-הדין האפשרות להביע את דעתם על כך. למען ההשוואה יוזכר כי הוראה דומה קיימת בסדרי הדין האזרחיים, המורים כי ניתן להאריך מועד שנקבע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). כפי שנקבע בעבר, הוראות אלו שתיהן נועדו לאזן בין שתי מגמות עיקריות: האחת, הצורך בהקפדה על קיומם של הליכים במועדם, והשנייה, העדפת הכרעות לגופם של דברים על פני הכרעות על בסיס סדרי דין והצורך להימנע מנוקשות יתרה בהפעלתם של אלו האחרונים למען הגשמת זכות הגישה לערכאות. עמדה על הדברים השופטת (כתוארה אז) ביניש בפרשה קודמת: "מחד גיסא, הכלל הינו כי על בעל דין לקיים את המועדים הקבועים בדין. כלל זה מושתת על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים; הציפייה של הצד שכנגד שלא להיות מוטרד לאורך זמן רב בנוגע לפסק-דין בו זכה; האינטרס של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו לחיזוק היציבות, היעילות והוודאות המשפטית; וכן השאיפה להימנע מקשיים הכרוכים בניהול דיון בערעור או בבקשת רשות ערעור שהוגשו באיחור. מאידך גיסא, קיימות נסיבות חריגות בהן מוצדק לאפשר את הגשת ההליך באיחור, באופן המונע תוצאה שרירותית ונוקשות יתרה בהפעלתם של סדרי הדין (בש"א 5636/06 נשר נ' גפן, פסקה 2 (לא פורסם, 23.8.2006), להלן: עניין נשר. ראו גם: רע"א 1778/07 עופר נ' דיין, פסקה ד(2) (לא פורסמה, 27.2.2007)). 12. נשאלת אפוא השאלה מהן אותן "נסיבות מיוחדות" (או "טעמים מיוחדים") שתצדקנה קבלת ערעור שהוגש לבית הדין הרבני הגדול לאחר שחלפה התקופה הקבועה לכך בדין. בפסיקה נקבע כי במסגרת בחינת קיומם של טעמים מיוחדים להארכת מועד ייבחנו מכלול של שיקולים, ובהם: משך האיחור שחל; האם הבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת ההליך או אחריו; קיומו של "הליך תלוי ועומד"; מהות ההליך שלגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד; מהות הטעם שהציג המבקש להגשתו של ההליך באיחור; מידת ההסתמכות של בעלי הדין שכנגד על האיחור, וכן סיכוייו הלכאוריים של ההליך שלגביו מוגשת הבקשה להארכת מועד. כן הובהר כי אין מדובר ברשימה סגורה וכי השאלה תיבחן תמיד על-פי מכלול נסיבות העניין (עניין נשר, שם; ומהעת האחרונה ראו לדוגמה: בש"א 10255/07 טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל (טרם פורסמה, 3.1.2008), השוו גם לאמור בע"א 73/88 עיזבון המנוחה לוטי גרינברג-רוזן ז"ל נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פ"ד מו(5) 114, 121 (1992); ובע"א 6842/00 ידידיה נ' קסט, פ"ד נה(2) 904, 909-910 (2001)). בנסיבות העניין, שלושה טעמים עיקריים מובילים לדעתי למסקנה כי היה מקום להיעתר לבקשת העותרת להארכת מועד וכי בדחיית הבקשה היה כדי להחמיר עם העותרת יתר על המידה: האחד, מהות הטעם שהציגה להגשת ההליך באיחור; השני, מהות ההליך שלגביו הוגשה בקשתה; והשלישי, סיכוייו הלכאוריים של ההליך. 13. ככלל, בית המשפט ייטה להיעתר לבקשה להארכת מועד כאשר הנסיבות שבעטיין חל האיחור הן חיצוניות ואינן בשליטתו של בעל הדין (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 890 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)). באופן ספציפי, הכיר בית משפט זה בעיכוב בהסדרת ייצוג מטעם לשכת הסיוע המשפטי כעשוי להקים - מקום בו בעל דין מעוניין בייצוג משפטי וזכאי לייצוג כזה - טעם מיוחד להארכת מועד (ראו לדוגמה: בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון, פ"ד נד(4) 702, 706 (2000), להלן: עניין אהרון; בש"א 5591/04 רונן נ' כונס הנכסים הרשמי (לא פורסמה, 29.6.2004); בש"א 6215/06 פורסאן נ' עאבד, פסקה 3 (לא פורסמה, 19.9.2006); בש"א 7896/06 וינבך (אקרמן) נ' האוניברסיטה העברית בירושלים (לא פורסמה, 2.11.2006); בש"א 7529/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסמה, 23.11.2006); בש"א 792/07 עופר נ' וינברג (לא פורסמה, 3.5.2007). הרעיון המונח ביסוד "טעם מיוחד" זה הינו כי ככל שהעיכוב בקבלת ייצוג אינו מצוי בשליטתו של הפונה לסיוע משפטי, אין מקום להטיל את האחריות למחדל לפתחו באופן שזכות הגישה שלו לערכאות תיפגע אך בשל דלות אמצעיו (עניין אהרון, שם; בש"מ 9115/06 חיים נ' משרד החינוך, פסקה 4 (לא פורסמה, 28.1.2007)). מובן, כי אין מדובר בכלל גורף וכי יש לבחון כל מקרה לגופו בהתאם לנסיבותיו. עוד יש לציין כי ככלל, ראוי שבעל דין הנזקק לסיוע כאמור יודיע על כך לבעל הדין האחר, מאחר וככל שחולף הזמן עשוי זה האחרון לפתח ציפייה לגיטימית כי לא יוטרד עוד בהליך ערעורי. מוטב גם כי במקביל לפנייה לקבלת סיוע משפטי יפנה המבקש באופן עצמאי ועוד בטרם קיבל ייצוג לבית המשפט בבקשה להארכת מועד (בש"א 7231/02 שפיזמן נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות (לא פורסמה, 2.10.2002)). ואולם, בנסיבות העניין אני סבורה כי לא היה מקום לדחות את בקשת העותרת אך מן הטעם שלא עשתה כן. פסק דינו של בית הדין האזורי מיום 14.4.05 הודפס כאמור אך ביום 3.5.05 והגיע לידי העותרת במועד כלשהו לאחר יום 5.5.05. פנייתה של העותרת ללשכה לסיוע משפטי נעשתה ביום 1.6.06, קרי- כפי הנראה לא מייד לאחר שפסק הדין הגיע לידיה, אך בוודאי שבתוך המועד הקבוע בתקנות להגשת ערעור. לטענתה, מאז מועד זה פנתה היא פעמים רבות ללשכה על מנת להחיש את הטיפול בבקשה אך זאת ללא הועיל. מהודעת הלשכה לסיוע משפטי המצורפת כנספח ד' לעתירה עולה כי העיכוב בטיפול בבקשתה של העותרת נבע ממחסור זמני בעורכי דין בלשכה, וזאת מבלי שנטען כי לעותרת עצמה היה יד בדבר. בקשת העותרת להארכת מועד להגשת ערעור הוגשה לבית הדין הרבני הגדול באמצעות באת-כוחה מספר ימים בודדים בלבד לאחר שהתקבל מינוי לייצוגה בערעור, ואילו העתירה דנן הוגשה תוך פחות מחודש ימים לאחר שהתקבל מינוי לייצוגה בהליך הנוכחי. בנסיבות אלו, גם אם התנהלותה של העותרת לא היתה מיטבית, אין לומר לטעמי כי היא שקטה על שמריה או כי היא לא פעלה בשקידה סבירה לשם מימוש זכויותיה. 14. שיקול נוסף עניינו כאמור במהות ההליך שלגביו הוגשה בקשת העותרת להארכת מועד. כזכור, המדובר הוא בערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי שבו נדחתה תביעת העותרת בהתייחס לזכויותיה בדירה בה התגוררה עם ילדיה משך חלק ניכר משנות נישואיה למשיב 2 - עניין שהוא לכל הדעות מהותי וגורלי. על כגון דא נאמר בעבר כי "הליכים בענייני משפחה הם בעיני בגדר "דיני נפשות" ממש; אם לא כפשוטו, הרי כמשמעו", תוך שאף הובעה הדעה כי יש הצדקה להכיר בזכותו של בעל דין בסכסוכים מעין אלו להיות מיוצג (רע"א 6810/97 בן שושן נ' בן שושן, פ"ד נא(5) 375, 377-378 (1997), להלן: עניין בן שושן; ולעניין הדרישה לקיומם של "טעמים מיוחדים" להארכת מועד השוו לאמור בבש"א 482/08 פיכמן נ' כונס הנכסים הרשמי, בה הובעה לאחרונה הדעה כי כשמהותו הדומיננטית של הליך אזרחי היא למעשה מהות פלילית, יש מקום לבחינה מקלה בעניין הארכת מועד כך שמערכת השיקולים תהיה קרובה לזו המופעלת בהליכים פליליים (טרם פורסמה, 28.1.2008)). בעניין בן שושן אף צוין באופן ספציפי בהתייחס לנושא פירוק שיתוף בדירת מגורים של בני זוג כי: "כאן חייב בית-המשפט בזהירות כפולה ומכופלת, בבואו לקבוע את מימצאיו ובבואו לשקול אותם בטרם יסיק את מסקנותיו. חובת זהירות זאת אינה יכולה להתקיים במצב של חוסר שוויון קיצוני כזה בין המתדיינים, כאשר אחד מהם טוען לעצמו בלשון עילגים ואילו השני, בלשון פרקליטים מלומדת. הציווי של "שָׁמ.ע בֵּין-אֲחֵיכֶם וּשְׁפַטְתֶם צֶדֶק" (דברים א, טו) אינו יכול להתקיים במצב כזה" (שם, בעמ' 378). בדומה, אף בענייננו היתה לטעמי חשיבות מיוחדת בכך שהעותרת תהיה מיוצגת בהליך הערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני, וזאת על מנת שתוכל לעמוד על זכויותיה באופן מיטבי ובעיקר מעמדה השווה לזו של המשיב 2. דחיית בקשתה להארכת מועד לא רק שהתעלמה מחשיבותו של עניין זה, אלא הלכה למעשה שללה מהעותרת את האפשרות לערער על החלטתו הרת-הגורל של בית הדין הרבני האזורי בעניינה. שאלת מעמדה החוקתי של זכות הערעור לא הוכרעה אמנם עד תום בבית משפט זה והדעות בעניין עודן חלוקות, ואולם אין מחלוקת באשר למשקלה הנכבד של זכות זו ולא בכדי התגבשה בשיטתנו, כמו גם בשיטות משפט אחרות, ההשקפה כי "הבטחתה של זכות הערעור מקובלת בדרך כלל כמרכיב מהותי של שפיטה הוגנת" (בג"צ 87/85 ארג'וב נ' מפקד כוחות צה"ל, פ"ד מב(1) 353, 362 (1988); ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (לא פורסם, 7.6.2000); להלן: עניין שוורץ). מכאן גם ההלכה שנקבעה כי ככלל יש להעדיף פרשנות המקנה זכות ערעור על-פני פרשנות השוללת אותה (עניין שוורץ, שם, וההפניות שם). לענייננו ניתן להקיש ולומר כי בהתחשב במהותו של הליך הערעור דנן ועל רקע חשיבותה הברורה והמוכרת של זכות הערעור, ראוי היה שלא למנוע מן העותרת - מטעמים פרוצדוראליים גרידא - את האפשרות כי החלטת בית הדין האזורי תועבר תחת שבט ביקורתה של ערכאת הערעור אשר תוודא כי זו אמנם ניתנה מתוך "זהירות כפולה ומכופלת" כנדרש והביאה לתוצאה המתחייבת בנסיבות העניין. בהקשר דומה נאמר בעבר כי: "סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות-יתר במקום שבו נדרשת התחשבות עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק. בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן. גישה מהותית מרחיבה, שתום-הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על-ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר על המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על-ידי הזכויות המוגנות; לעיתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין" (עניין אהרון, בעמ' 705). אוסיף, כי בנסיבות העניין אף ניתן לומר כי במידה רבה בעניין הנדון לא היה לעותרת יומה בבית המשפט, ובכך - בלי קשר לשאלה כיצד היה מוכרע ערעורה לו היה נדון לגופו - אני רואה קושי. בהקשר זה יפים לענייננו, בשינויים המחויבים, דברי השופט (כתוארו אז) זוסמן בפרשה אחרת: "אין אני חייב ליתן דעתי על השאלה לאיזו מסקנה הייתי אני מגיע לוּ ביררתי את המשפט בדרגה הראשונה. הדבר אינו מעלה ואינו מוריד, ואני תקווה ששום דבר שנאמר בבית-משפט זה לא יתפרש כרמז לאותו שופט שיברר את המשפט מחדש. הסכמתי להחזרת הדין הואיל ואחרי עיוּן בחומר לא יכולתי להשתחרר מהרושם שפרשת המערערת נמדדה בקנה מידה כה חמוּר עד שניתן לומר שלא היה לה למערערת "יומה בבית-המשפט", וזה מעוות אשר אנו, בשבתנו בבית-משפט לערעורים, חייבים לתקן" (ע"א 268/62 מטעי עמק הארזים, שותפות מוגבלת נ' אביק מעבדות חימיות בע"מ, פ"ד יז(2) 771, 778 (1963)). 15. לבסוף, יש ליתן משקל לסיכוייו הלכאוריים של הליך הערעור שלגביו הוגשה בקשת העותרת להארכת מועד. אלו, אינם מבוטלים בעיני כלל ועיקר. כזכור, בפסק דינו מיום 14.4.05 קבע בית הדין הרבני האזורי כי העותרת לא העלתה מעולם כל טענה ביחס לבעלותה על הדירה וכי תביעתה בעניין זה הוגשה על-ידי בא-כוחה רק בחלוף שנה ממועד הגירושין ומכאן קבע כי "לאור כל הנ"ל אין ביה"ד נזקק לתביעה חדשה על הסכם ממונות שערכו הצדדים אצל עו"ד", ודחה את תביעתה בעניין זה. ואולם, מבלי לקבוע דבר לגופו של עניין, על פניו נראה כי בקביעותיו אלו התעלם בית הדין ממספר עניינים מהותיים: ראשית, התעלם בית הדין מן העובדה כי כבר בכתב התביעה שהגישה העותרת לבית הדין הרבני בשנת 2001 טענה היא לזכויותיה בדירה וביקשה להצהיר כי הדירה שייכת לשני הצדדים בחלקים שווים (נספח יא' לעתירה, פסקאות 8-9). שנית, התעלם בית הדין הרבני מן העובדה כי אף שבפסק הדין לגירושיהם של הצדדים מיום 28.7.03 נקבע כי "לצדדים אין דירה משותפת", הרי שאין מחלוקת כי בפסק דין זה לא הוכרע נושא חלוקת הרכוש בין בני הזוג, ואף הוא ציין בעניין זה במפורש בפסק הדין כי "בדיון הגיעו הצדדים ע"י ביה"ד להסכמה לגירושין ללא פס"ד בעניניהם הרכושיים" (ההדגשה שלי - ע.א.). שלישית, בית הדין התעלם מן העובדה כי הן עובר למתן פסק הדין לגירושין והן אחריו, העותרת העלתה בפניו את נושא זכויותיה בדירה פעמים רבות. כך למשל, הועלה הנושא בדיון שהתקיים בפני בית הדין ביום 22.7.01 (ראו: פרוטוקול הדיון מיום זה, נספח יג' לעתירה, עמ' 2, שורות 12-13) ובדיון שהתקיים בפניו ביום 30.12.04 (ראו: פרוטוקול הדיון מיום זה, נספח כד' לעתירה); וכן בבקשות שונות שהוגשו על-ידי העותרת לבית הדין (ראו: בקשה למתן צו עיקול מיום 1.5.01, נספח יד' לעתירה; בקשה להארכת צו עיקול מיום 21.11.01, נספח טז' לעתירה; בקשה דחופה מיום 12.5.04, נספח יח' לעתירה; ובקשה דחופה מיום 16.5.04, נספח כ' לעתירה) ובסיכומים שהוגשו על-ידי העותרת ביום 11.1.05 (נספח כה' לעתירה) בהתאם להחלטת בית הדין מיום 30.12.04 (נספח כד' לעתירה). יתר על כן, אף בית הדין הורה במספר החלטות כי יתקיים בפניו דיון במכלול הבעיות והעניינים שלא נפתרו בין בני הזוג (ראו: החלטה מיום 3.6.04, נספח יט' לעתירה והחלטה מיום 21.10.04, נספח כג' לעתירה). יצוין, כי בית הדין גם נעתר לבקשת העותרת להטיל עיקול על הדירה לטובתה ולאחר מכן להאריך את תוקף העיקול שהוטל (וראו: החלטה מיום 3.5.01, נספח טו' לעתירה, והחלטה מיום 16.12.01, נספח יז' לעתירה). בנוסף, גם אם היתה נכונה קביעת בית הדין כי "שנה תמימה לאחר הגירושין נזכר בא כח האישה בתביעה על ענין הדירה" הרי שמשבית הדין עצמו מציין כי נערכו בפניו דיונים בנושא (וכפי שנקבע בפסק הדין: "בית הדין קבע תאריך לדיון ובדיון הועלו טענות הצדדים"), ספק אם היה מקום להמשיך ולייחס לחובת העותרת את השיהוי הלכאורי האמור. לבסוף, דומה כי יש קושי אף בהתייחסותו של בית הדין להסכם המתנה שנערך בין הצדדים ביום 29.5.00. זאת, מאחר ומחד גיסא מציין בית הדין כי ההסכם "לא הובא לידיעת בית הדין", ואולם מאידך גיסא מציין הוא כי ההסכם נכלל בתיק וכי בכתב התביעה שהגיש המשיב 2 הוא עצמו התייחס להסכם. התייחסויות להסכם עלו אף בבקשות השונות שהגישה העותרת לבית הדין לאורך ניהול ההליכים (וראו את ההפניות שלעיל). על פניו לא ברור אפוא מדוע ראה בית הדין בטענות העותרת בהתייחס להסכם משום "תביעה חדשה על הסכם ממונות שערכו הצדדים אצל עו"ד", כפי שקבע הוא בסיום פסק הדין. כאמור, מבלי לקבוע דבר לגופה של המחלוקת, מכל האמור לעיל נראה כי פסק דינו של בית הדין הרבני שעליו ביקשה העותרת לערער אינו חף מקשיים, והאפשרות העולה מכך כי דיון בדברים לגופם היה מביא את ערכאת הערעור להכריע אחרת, אינה מבוטלת. מכאן, כי אף סיכוייו הלכאוריים של הערעור, על רקע חשיבות העניין והשלכותיו הברורות על העותרת, הצדיקו לטעמי היעתרות לבקשתה להארכת מועד. סיכומם של הדברים 16. בית הדין הרבני הגדול - בהחלטה נעדרת הנמקה - דחה את בקשת העותרת להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי. בהתחשב במהותו של הסכסוך בין הצדדים ובפגיעה שנגרמה עקב כך לזכות הערעור של העותרת, לזכות הגישה שלה לערכאות, וליכולתה להיאבק על זכויותיה הקנייניות, היה בהחלטתו זו משום פגיעה בכללי הצדק הטבעי המשולה לחריגה מסמכות. הגם שלא כל מקרה מעין זה יצדיק ביטולה של החלטה שניתנה בחוסר סמכות כאמור, ומבלי להתעלם מהאינטרס הברור של המשיב 2 בסופיות הדיון, בנסיבות העניין אני סבורה כי משהעיכוב שחל בהגשת הערעור נבע בעיקרו מנסיבות שלא היו בשליטת העותרת אלא בלשכה לסיוע משפטי שלשירותיה נזקקה; עקב מהות הליך הערעור שלגביו התבקשה הארכת המועד; ולאור סיכוייו הבלתי-מבוטלים של הערעור להתקבל, ההחלטה שלא להאריך לה את המועד להגשת ערעור - תוך שהלכה למעשה נמנע ממנה בעניין הנדון יומה בבית המשפט - החמירה עמה יתר על המידה ועל כן דינה להתבטל. יפים בהקשר זה הדברים הבאים, אשר נראה כאילו נכתבו ממש לענייננו אנו: "יש לזכור, כאמור, כי אף ביישום סדרי הדין הנהוגים בפניו מחויב בית-הדין בשמירה על עקרונות היסוד של דיון בשיטת המשפט הישראלית, ובענייננו, ספק אם אלה נשמרו. ... קשה להשתחרר מן הרושם, כי טענות רלוונטיות ומשמעותיות של העותרת לא זכו כלל לדיון או לאוזן קשבת - לא בפני בית-הדין האזורי ולא בפני בית-הדין לערעורים. נראה כי זכותה להישמע לא קוימה כהלכתה. במצב דברים זה סברתי כי נכון יהיה, למצער, לאפשר לעותרת את יומה בבית-הדין לערעורים" (עניין מואסי, בפסקאות 14-15). 17. בשולי הדברים אציין כי לכאורה עשויה היתה להתעורר בענייננו שאלה מקדמית והיא האם לכתחילה היתה לבית הדין הרבני, מכוח עקרון הסמכות הנמשכת, סמכות לדון בעניינים הרכושיים של בני הזוג לאחר שנתן פסק דין סופי לגירושיהם (והשוו: בג"צ 6103/93 לוי נ' ביה"ד הרבני הגדול בירושלים, פ"ד מח(4) 591, 608-612 (1994); בג"צ 2893/03 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2) 550, 560-562 (2004); בג"צ 8638/03 אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקאות 14 ו-25 (לא פורסם, 6.4.2006)). ואולם, משבני הזוג עצמם לא העלו כל טענה בנושא זה, לא ראיתי צורך להידרש לכך. 18. אשר על כן, אם דעתי תישמע, נורה על ביטול החלטתו של בית הדין הרבני הגדול מיום 1.2.06 ונאריך את המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין הרבני האזורי מיום 14.4.05 עד למועד הגשתו בפועל על-ידי העותרת. העותרת תגיש אפוא את ערעורה לבית הדין הרבני הגדול לא יאוחר מיום 1.7.08. בית הדין הרבני ידון בערעורה וייתן את הכרעתו בו. בנסיבות העניין, אציע לחבריי להימנע מליתן צו להוצאות במסגרת הליך זה. ש ו פ ט ת הנשיאה ד' ביניש: אני מסכימה לפסק-דינה של חברתי השופטת ארבל, ורואה להוסיף דברים קצרים בתמיכה לעמדתה. כפי שצוין בפסק-דינה של חברתי, בית-המשפט הגבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על פסיקתם של בתי-הדין הדתיים. בית-משפט זה ייזהר במיוחד מהתערבות בהחלטותיהם הדיוניות של בתי-הדין הדתיים, אך לא ימשוך ידו מכך במקרים חריגים ויוצאי דופן המחייבים זאת. חברתי ראתה להתערב בהחלטתו של בית-הדין הרבני הגדול בעילה של חריגה מסמכות עקב סטייה מכללי הצדק הטבעי (סעיף 15(ד)(4) לחוק יסוד: השפיטה). כפי שציינה חברתי, בית-הדין הרבני הגדול לא נתן כל הנמקה להחלטתו לדחות את בקשתה של העותרת להארכת מועד להגשת ערעור, וזאת על-אף שאין מחלוקת (ואף לא נטען לפנינו) כי בית-הדין היה פטור מחובת ההנמקה. בהמשך פסק-דינה הבהירה חברתי כי יש להורות על ביטול החלטתו של בית-הדין הרבני הגדול בהתחשב במהות ההחלטה הנדונה והשלכותיה הקשות על העותרת וכן בהתחשב בתוכנה של ההחלטה. לשיטתי, ההתערבות בהחלטתו של בית-הדין הרבני הגדול נדרשת גם בשל העילה של מתן סעד מן הצדק (סעיף 15(ג) לחוק יסוד: השפיטה), שיש לתת לה משקל בנסיבות העניין. כפי שציינה חברתי בפסקה 10 לפסק-דינה, העדר הנמקה אינו פגם המצדיק בהכרח ביטולה של החלטה שניתנה, והדבר תלוי בנסיבותיו של כל מקרה לגופו. בנסיבות המקרה שלפנינו, דומה כי ההצדקה להתערבותנו נובעת בעיקרה מהחשש מפני עיוות דין. כפי שהבהירה חברתי, העותרת איחרה בהגשת הערעור לבית-הדין הרבני הגדול עקב עיכוב בהסדרת ייצוגה מטעם לשכת הסיוע המשפטי, כאשר לא ניתן לומר כי לא פעלה בשקידה סבירה לשם מימוש זכויותיה. ההליך במסגרתו הוגשה הבקשה להארכת המועד להגשת ערעור, עניינו בדירה בה התגוררה העותרת עם ששת ילדיה משך חלק ניכר משנות הנישואין. כפי שציינה חברתי בפסק-דינה, קיימות אינדיקציות בתיק לכך שבניגוד לקביעתו של בית-הדין האזורי, העלתה העותרת במשך ההליכים בפני בית-הדין את הטענה כי היא בעלת מחצית מהזכויות בדירה ואף התייחסה בטיעוניה לקיומו של הסכם מתנה בין בני-הזוג. דומה כי על רקע הסיבות לעיכוב בהגשת הערעור וכן חשיבות העניין והשלכותיו הברורות מבחינתה של העותרת, היה מקום ליתן לה הזדמנות לשטוח טענותיה בפני בית-הדין הרבני הגדול לשם בירור טענותיה בנוגע לזכויותיה הקנייניות בנכס. משמעות דחיית הבקשה להארכת המועד עשויה להיות נוקשות בלתי מידתית בהפעלת סדרי-הדין, תוך פגיעה בזכותה של העותרת למצות הליכים ולהשמיע טענותיה בפני ערכאת הערעור כשהיא מיוצגת על-ידי עורך-דין בעניין שהוא הרה-גורל מבחינתה. בנסיבות חריגות ויוצאות דופן אלה, אני מסכימה כי מן הצדק להתערב בהחלטתו הנדונה של בית-הדין הרבני הגדול, להאריך את המועד להגשת ערעור ולאפשר לעותרת לברר את ערעורה לפניו. ה נ ש י א ה השופט י' דנציגר: אני מסכים לפסק דינה של כבוד השופטת ארבל ומצטרף להערותיה של כבוד הנשיאה. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, כ"ב באייר תשס"ח (27.5.08). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06019860_B08.doc עכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il