אדית קרביס נ. יהודית קרביס

החלטה בתיק ע"א 1978/05 בבית המשפט העליון ע"א 1978/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערת: אדית קרביס נ ג ד המשיבה 1: 1. יהודית קרביס המשיב 2: 2. ישראל קרביס ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בע"ז 189/98 מיום 20.7.04 ומיום 23.1.05, שניתן על-ידי כבוד השופטת ה' הרטמן-אחיטוב בשם המערערת: עו"ד יעקב שטוסל בשם המשיבה 1: עו"ד ישראל אינסלר פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כבוד השופטת ה' הרטמן אחיטוב), במסגרתו התקבלה בקשת המשיבה 1 (להלן: המשיבה) למתן צו לקיום צוואה ונדחתה בקשת המערערת למתן צו ירושה. עובדות המקרה והחלטת בית-משפט קמא 1. המנוח דוד קרביס (להלן: המנוח) התאלמן מאשתו בשנת 1980. לבני הזוג שלושה ילדים: גדעון קרביס - אשר נפטר בשנת 1996, יהודית בורוכוב וישראל קרביס (השניים האחרונים הם המשיבים 2-1 בהתאמה). עם פטירת האם, ויתרו המשיבים על חלקם בירושתה לטובת המנוח. בשנת 1986 נישא המנוח בשנית לאדית קרביס (להלן: המערערת). ביום 5.10.97 השיב המנוח את נשמתו לבורא. לאחר פטירתו נתגלה במשרדו של המנוח, שנמצא בחוות הסוסים אותה ניהל, טופס סטנדרטי מודפס של תצהיר. על הטופס האמור רשם המנוח במקומות המתאימים את שמו, מספר תעודת הזהות שלו וכתובת מגוריו. בהמשך, נכתבו על הטופס, בכתב ידו של המנוח, הדברים הבאים: "אני אביה של הגב' בורוכוב יהודית מרכוב [צ"ל מרחוב – ס.ג'.] קראוזה 8 נתניה רוצה שביתי תייפה את כוחי לאחר מותי יש לי כספים בבנקים ומיגרשים שמופיעים על שמי אני מצהיר בזה כי זהו שמי ו זו חתימתי ותוכן תצהירי אמת" עוד יצוין, כי בסוף המסמך האמור מופיעים חתימת המנוח והתאריך: 29.9.97. החלק הנוגע להזהרת המצהיר נותר ריק ולא מולא על-ידי מי שרשאי לעשות כן על-פי דין. לגירסת המשיבה, המסמך האמור נמצא על-ידי בנה בן ה-13, במשרדו של המנוח שבחוות הסוסים, כשבועיים לאחר פטירתו. המסמך נמסר לבן-זוגה של המשיבה, אשר העבירו לבא-כוחו של המנוח. חרף האמור, הבקשה לקיום הצוואה הוגשה אך בחלוף למעלה משלוש שנים ולאחר שהמערערת הגישה את בקשתה למתן צו ירושה (ראו עמוד 19 לפרוטוקול הדיון בבית-המשפט המחוזי), וזאת כפי שיפורט מייד. 2. תיק העזבונות בעניינו של המנוח נפתח עוד בשנת 1998. תחילה, הגישה המערערת לרשם לענייני משפחה בתל-אביב-יפו בקשה למתן צו ירושה, כן הוגשו על-ידה בקשה למינוי מנהל עזבון קבוע ותביעת מזונות. לאחר מכן, בשנת 1999, הגישו המשיבים את התנגדותם למתן צו ירושה כאמור. ביום 30.4.01 הגישה המשיבה לרשם לענייני ירושה בתל-אביב בקשה למתן צו לקיום הצוואה שהותיר אחריו המנוח. לטענת המשיבה, המסמך האמור מהווה צוואתו היחידה של המנוח. המערערת הגישה את התנגדותה לבקשה לקיום הצוואה. הדיון בשתי הבקשות האמורות והתנגדויות להן הועבר לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר נדרש להכריע בשאלה האם יש מקום להורות על מתן צו לקיום צוואה או שמא ליתן צו ירושה. בפתח הדיון נקבע, כי בשלב הראשון תבחנה שאלת תוקפה של הצוואה ותשמענה כל הראיות, מלבד עדויות המומחים בתחום הגרפולוגיה. בשלב השני, לאחר שתינתן ההכרעה באשר לתוקפה של הצוואה יישמעו, במקרה הצורך, עדויות המומחים. עוד יצוין, כי במהלך הדיון שנערך בבית-המשפט המחוזי הודיע המשיב 2, כי הוא תומך בבקשתה של אחותו, היא המשיבה, לקיום הצוואה. 3. בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת ה' הרטמן-אחיטוב) נעתר, כאמור, לבקשת המשיבה למתן צו לקיום צוואה ודחה את בקשת המערערת למתן צו ירושה. תחילה, בחן בית-משפט קמא את שאלת גמירת הדעת של המנוח. בהתבסס על חומר הראיות שהונח בפניו הגיע בית-המשפט לכלל מסקנה, כי המנוח היו נחוש בדעתו להותיר את כל רכושו למשיבה ולה בלבד, וכי הוא הביע כוונה זו באופן שאינו משתמע לשני פנים בשיחות שונות שערך עם מקורביו במרוצת השנים, החל מהרגע בו נפטרה אם ילדיו ועד סמוך למועד פטירתו. בית-המשפט סבר שנפלו מספר פגמים צורניים בעריכת הצוואה, אך גרס כי אין בכך כדי להשפיע על שאלת תוקפה לאור העדויות השונות, מהן למד הוא על כוונתו החד-משמעית של המנוח להוריש את רכושו למשיבה. בהמשך, בחן בית-המשפט את משמעות הביטוי "ביתי תייפה את כוחי לאחר מותי". בהקשר זה, נפסק, כי הגם שהמסמך אינו כולל הוראת הורשה מפורשת, אלא נוקט בלשון "יפוי כוח", הרי שיש לפרש ביטוי זה במשמעות של העברת רכוש. בפרט, נוכח העובדה שהמנוח ציין כי פעולה זו תעשה לאחר מותו. כן הובאה בחשבון העובדה שהמנוח אינו שולט בשפה העברית על בוריה. עוד קבע בית-המשפט, כי המערערת לא הרימה את נטל ההוכחה בנוגע לקיומה של השפעה בלתי הוגנת של המשיבה על המנוח. בהקשר האמור נפסק, כי טענתה של המערערת לפיה המנוח נהג למלא את רצונה של המשיבה מאחר וחשש שמא תרצה לנתק עימו קשר, אינו בא בגדר השפעה בלתי-הוגנת כפי שהיא מוגדרת בסעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק הירושה). לבסוף, נתן בית-המשפט את דעתו לעובדה כי המסמך הוסתר דווקא במשרדו של המנוח בחוות הסוסים. משרד זה, כך נפסק, נתפס בעיני המנוח כ"מקום שלו", בו נהג הוא לשהות ימים כלילות. לאור האמור, הגיע בית-המשפט המחוזי לכלל מסקנה, כי הוכח בפניו במידה הדרושה שהמסמך נשוא הדיון הינו בגדר צוואה. 4. על ההחלטה האמורה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה (בע"מ 8824/04). בקשה זו נדחתה ביום 30.12.04 תוך שנפסק, כי לא עלה בידה של המערערת ליתן טעם מדוע יש להקדים ולדון בהשגותיה טרם מתן פסק-דין סופי בתובענה. ביום 23.1.05, לאחר שהוגשו לבית-המשפט חוות דעת של המומחים לגרפולוגיה מטעם בעלי הדין, ולאחר שנשמעו עדויות המומחים, ניתן פסק-הדין הסופי בתובענה ובו הוחלט, כאמור, על קבלת הבקשה למתן צו קיום צוואה. זאת, לאחר שבית-משפט קמא קבע, כי קיימת סבירות גבוהה יותר לכך שהחתימה המופיעה על המסמך הינה חתימה אותנטית של המנוח מאשר היותה מזויפת. טענות הצדדים 5. המערערת מבססת את עמדתה על מספר אדנים עיקריים. ראשית, סבורה היא, כי המסמך האמור, על-פי לשונו ותוכנו, אינו נושא אופי של צוואה, ולפיכך אינו מהווה צוואה כלל. בהקשר זה נטען, כי המסמך אינו כולל הוראת הנחלה וכל שנאמר בו נוגע לייפוי כוח שטיבו אינו ברור. שנית, המערערת טוענת לקיומו של פגם צורני משמעותי בצוואה והוא העובדה שהצוואה אינה כתובה כולה בכתב ידו של המנוח. כן, מציינת המערערת את העובדה שהמנוח לא פנה לבית-המשפט כדי להשלים את הצוואה, דבר אשר מלמד, כך לדידה, כי מדובר בטיוטה ולא בצוואה מושלמת, וכי גמירת הדעת של המנוח הייתה מותנית באישור התצהיר על-ידי רשם בית-המשפט. שלישית, המערערת מציינת כי אף אם ייפסק כי המסמך האמור מהווה צוואה הרי שמדובר בצוואה סתומה, שאין להבין מהוראותיה מה ציווה המנוח, ועל כן יש לבטלה מכוח האמור בסעיף 33 לחוק הירושה. עוד טוענת המערערת, כי שגה בית-המשפט בפירוש שהעניק למסמך האמור ובפרט לחלק הנוגע לייפוי הכוח; כי לא ניתן ללמוד מדברי העדים השונים על כך שהמנוח אכן התכוון להוריש למשיבה את כל רכושו; וכי מן הראוי היה לייחס משקל כלשהו לנסיבות המסתוריות הנוגעות למקום ולאופן גילוי המסמך האמור. לבסוף, סבורה המערערת כי בית-המשפט שגה שעה שקבע כי החתימה המתנוססת על המסמך אינה מזויפת. 6. המשיבה מאידך תומכת יתדותיה בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. המשיבה טוענת, כי המסמך האמור מבטא את רצונו העז של המנוח להוריש לה את רכושו וכי גם אם לשון המסמך אינה ברורה דיה, העיקר הוא כי משתמע מן הכתוב שהמנוח לא התכוון להנחיל את רכושו לאחר. עוד צוין על-ידה, כי המנוח הינו אדם מן היישוב שהשפה המשפטית אינה שגורה בפיו ועל כן אין להקפיד עימו על ניסוחה המדויק של הוראת ההנחלה. מה גם שהמונח "ייפוי כוח" ממילא יכול להתפרש ככולל הקניית זכויות. עוד צוין על-ידה, כי הטענות באשר להעדר גמירת הדעת של המנוח הועלו לראשונה בבית-משפט זה, בעוד שהדיון בפני בית-משפט קמא התמקד בעיקר בפגמים הצורניים שנפלו בצוואה. כן טוענת המשיבה, כי תוספת הדפוס על גבי הצוואה אינה פוסלת אותה מלהיות צוואה בכתב יד. בהקשר זה, נטען על-ידה כי די בכך שהמרכיבים המכוננים צוואה ירשמו בכתב ידו של המנוח וכי ממילא ניתן להבין מתוכן הצוואה, הרשומה בכתב יד מה ייעשה ברכושו של המנוח, זאת מבלי שיהיה צורך להזדקק לחלק המודפס. לבסוף, מצדדת המשיבה בקביעת בית-המשפט לפיה החתימה המתנוססת על הצוואה הינה חתימתו של המנוח ומדגישה כי אין זה מתפקידה של ערכאת הערעור להתערב בקביעה עובדתית זו. דיון 7. בצוואה שלפנינו נפלו שני פגמים עיקריים. הפגם הראשון נוגע לכך שלא מופיעה בצוואה הוראת הנחלה מפורשת, שכן כל שנכתב בה הוא: "ביתי תייפה את כוחי לאחר מותי". הפגם השני נוגע לכך שהצוואה לא נכתבה כולה בכתב-ידו של המנוח, כמצוות סעיף 19 לחוק הירושה. כאמור, הצוואה נרשמה על טופס סטנדרטי של תצהיר אשר על חלקו הופיע כיתוב מודפס. המערערת מעלה טענות מטענות שונות כנגד ההחלטה להכיר במסמך האמור כצוואה בכתב יד. סבורני, כי הדרך הטובה ביותר לבחון את תוקפו של המסמך שהותיר אחריו המנוח היא כדלקמן: בשלב הראשון, שומה עלינו לבדוק האם המסמך נשוא הערעור עונה להגדרה צוואה. קרי, יש לבחון האם מופיעה במסמך הוראת הנחלה, ולוּ משתמעת, והאם מלשונו ומתוכנו ניתן ללמוד על כוונתו של המנוח להוריש לאחר מותו את כל רכושו למשיבה. בשלב השני, ובאם יקבע כי קיימת במסמך הוראת הנחלה ועל כן במהותו מהווה המסמך האמור צוואה, נבדוק האם היה בית-המשפט דלמטה מוסמך להורות על קיום הצוואה, חרף הפגם הצורני שנפל בה והוא נוגע לכך שהצוואה אינה כתובה כולה בכתב יד. בשלב השלישי, ובהנחה שייקבע כי מדובר בצוואה תקפה, יש לבחון האם מדובר בצוואה סתומה, כאמור בסעיף 33 לחוק הירושה או האם הוראה מהוראת הצוואה נעשתה מחמת טעות, כאמור בסעיף 30(ב) לחוק הירושה. כן, נבחן האם ניתן להתגבר על קשיים אלו באמצעות מהלך פרשני ותוך התחקות אחר הנסיבות הנוגעות לעריכת הצוואה. לבסוף, ובאם יהיה בכך צורך, נדרש לבחון את טענות המערערת באשר לזיוף החתימה שעל גבי הצוואה. למותר לציין, כי ההפרדה בין השלבים האמורים איננה הפרדה קשיחה. כך למשל, אחת מן המטרות העומדות מאחורי הדרישות הצורניות המופיעות בסעיף 19 לחוק הירושה היא לסייע לבית-המשפט לעמוד על טיבו של המסמך המונח לפניו. עמידה בדרישות הצורניות המופיעות בסעיף 19 עשויה להוות אינדיקציה חיובית לכך שמסמך כלשהו הינו בגדר צוואה (ש' שילה פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965 (תשנ"ב, חלק א') עמ' 229-228 (להלן: שילה)). כמו-כן, אף לשם הבחינה האם קיימת במסמך הוראת הנחלה כלשהי, ניתן לבצע מהלך של פרשנות רחבה תוך הידרשות לנסיבות החיצוניות. עוד אעיר, כי אם יוחלט שהמסמך בו עסקינן אינו עונה להגדרה צוואה ממילא יתייתר הצורך לבחון את שאר השאלות המתעוררות במקרה דנא, ובפרט אלו הנוגעות לפגם הצורני שנפל בצוואה ולאותנטיות החתימה. צוואה בכתב יד 8. השאלה העיקרית העומדת לפתחנו הינה האם המסמך שהותיר אחריו המנוח הינו בגדר צוואה בכתב יד. סעיף 19 לחוק הירושה מונה את התנאים הבסיסיים לקיומה של צוואה בכתב יד: "צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו" [ההדגשה הוספה ס.ג'.]. מן האמור בסעיף זה למדים אנו, כי הדרישות הפורמאליות לאישור צוואה בכתב יד הינן מצומצמות, שלא לומר מצומצמות ביותר, וזאת בהשוואה לצוואת אחרות. כך, אין צורך בנוכחותם של עדים או עורך-דין או שופט. על כן, יכול אדם לרשום בכתב-ידו על פתק מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, לחתום על הפתק ולהוסיף תאריך והנה בידו צוואה כדת וכדין. לא זו אף זו, במקרים מסוימים ניתן להכיר במסמך כלשהו כצוואה אף מבלי שהתקיימו שני התנאים האחרונים הנוגעים לחתימת המבקש ולקיומו של תאריך, ובלבד שהוכח כי הצוואה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה (סעיף 25 לחוק הירושה). לא בכדי מציין המלומד ש' שילה כי קיים יחס אמביוולנטי כלפי צוואה בכתב יד (שילה, עמ' 190-187). מחד, יש הרואים בצוואה מן הסוג האמור כדרך הזולה, הפשוטה והקלה ביותר להבעת רצונו של אדם בנוגע למה שייעשה ברכושו לאחר מותו (ראו הצעת חוק הירושה, תשי"ח-1958). מאידך, הובע לא אחת החשש שמא פתקים שונים אשר יימצאו בעיזבונו של המנוח יאושרו כצוואה, וזאת אף אם האחרון כלל לא גמר אומר לצוות את רכושו לאדם אחר. כך, לעיתים אין זה ברור אם אותן תרשומות אישיות שכתב המנוח בינו לבין עצמו הגיעו לדרגה של צוואה ממש או שמא הן הינן בגדר בקשה והבעת משאלה גרידא. עוד נטען, כי צוואה בכתב יד ניתנת לזיוף ביתר קלות, וכן כי צוואה מן הסוג האמור נעדרת את כל אותם המנגנונים הקיימים בצוואות אחרות שנועדו לשמור אותה מפני התערבות חיצונית, דוגמאת הפעלת לחץ פסול על המנוח. לבסוף טוענים המתנגדים, כי צוואה מן הסוג האמור חסרה את המימד הטקסי, שתכליתו הינה, בין היתר, לגרום לכותב הצוואה לחשוב היטב על מעשיו ועל השלכותיהם (לדיון ממצה בכלל הטיעונים האמורים, ראו: שילה, שם; כן ראו, ש' שוחט פגמים בצוואה (1998) עמ' 86-84 (להלן: שוחט)). 9. חרף כל הקשיים הטמונים בדבר, בסופו של יום סבר המחוקק כי יש לאפשר עריכת צוואת בכתב יד, בכפוף לשלושת התנאים שנקבעו בסעיף 19 לחוק. יחד עם זאת, מצאתי לנכון להביא את כל הדברים הללו באשר לצוואה בכתב יד, שכן בבואנו לבחון האם מסמך פלוני מהווה צוואה בכתב, שומה עלינו לזכור את החשש מפני מצב בו מסמכים אישיים ולא רשמיים של המנוח יוכרו כצוואות. חשש זה אך מתעצם נוכח העובדה ש"בנקודת הזמן בה מתברר רצונו של המצווה הוא כבר אינו בין החיים ואת כוונתו האמיתית לוקח הוא עמו אל מותו" (ע"א 851/79 בנדל נ' בנדל, פ"ד לה(3) 101, 108). וכפי שצוין במקום אחר: "...הראיה הטובה ביותר בדבר רצונו של המצווה בעת שציווה את רכושו אינה מצויה לפני בית המשפט, לאחר שנסתלק המצווה מן העולם" (ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן, פ"ד מט(5) 373, 381; וראו גם ע"א 564/71 אדלר נ' נשר, פ"ד כו(2) 745; דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני (לא פורסם) פיסקה 8). הוראת הנחלה כמרכיב מכונן בצוואה 10. השאלה הראשונה המתעוררת בענייננו הינה, כאמור, האם המסמך שהותיר אחריו המנוח מהווה צוואה. בחוק הירושה לא מופיעה הגדרה מפורשת למונח "צוואה". בעבר, צוואה הוגדרה על-ידי המחוקק כ"הצהרה חוקית בכתב שבה מגלה המצווה את רצונו כדת מה לעשות ברכושו לאחר מותו..." (סעיף 2 לפקודת הירושה, 1923; ראו גם ע"א 311/81 באומן נ' נתן, פ"ד לח(4) 320). במקום אחר בו נדונה ההגדרה של צוואה, נפסק כי היא חייבת לכלול יסוד כלשהו של הענקה – בין אם מפורשת ובין אם משתמעת – של זכויות בעיזבון. מסקנה זו התבססה, בין היתר, על ניתוח המגמה העולה מהוראות חוק הירושה ומן ההיסטוריה החקיקתית של החוק (ע"א 122/86 שפיר נ' קלובנסקי, פ"ד מד(1) 738; אעיר, כי באותו מקרה נדונה שאלה סבוכה שאינה מענייננו הנוגעת למעמד של "צוואה שוללת", שכל מהותה הדרת יורשים מירושה; כן ראו, ע"א 2622/90 שני נ' לרמר, פ"ד מז(1) 191). מכל מקום נדמה, כי אין חולק על כך שצוואה מהווה מסמך אשר בא להסדיר חלוקת רכושו של אדם בעקבות מותו (ע"א 7210/96 עזבון המנוח משה גרינברג נ' גרינברג (לא פורסם)) ולפיכך על מסמך זה לכלול הוראת הנחלה, או למצער פירוט כלשהו לגבי מה ייעשה (ואולי גם לא ייעשה) ברכושו של אדם עם מותו. 11. כעת, נדרשים אנו להתחקות אחר משמעות הביטוי "ביתי תייפה את כוחי לאחר מותי" ולבחון האם ניתן לראות בו הוראת הנחלה, בגדרה מצווה המנוח מה ייעשה ברכושו לאחר מותו. בבואנו לדון במשמעותו של ביטוי זה עלינו לזכור את שעמד עליו בית משפט זה במספר הזדמנויות שונות, לפיו יש להימנע מיצירת צוואה עבור הנפטר, מקום בו האחרון לא הספיק ליצור בעצמו צוואה שכזו טרם מותו (שילה, עמ' 459; א' ברק פרשנות במשפט – פרשנות הצוואה (כרך חמישי, תשס"א) עמ' 46-44). יפים לעניין זה, הדברים שנאמרו על-ידי הנשיא ברק בע"א 102/80 פרוכטנבוים נ' מגן דוד אדום בישראל, פ"ד לו(4) 739, 751: "אין אתה מחלק רכוש על פי מה שהמצווה היה אומר - ולא אמר - אילו חשב בדבר, אלא אתה מחלק רכוש על פי מה שהמצווה אמר, כאשר אמירה זו מתפרשת על פי אומד דעתו. באין כל אמירה, אין כל 'וו', עליו ניתן לתלות הוראה מנחילה" (שם); כן ראו: ע"א 360/93 אוברזנסקי נ' גרין (לא פורסם)). ובמקום אחר צוין על-ידו: "אל לו לפרשן לערוך למצווה צוואה שהוא רצה לערוך אך שלא ערך אותה, הלכה למעשה. מכאן נקודת המוצא הפרשנית, לפיה עלינו לכבד את רצון המצווה כפי שמצא ביטויו בצוואה, ולא רצון שלא מצא ביטוי בצוואה (ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2) 817, 827-828). ברוח דומה, ציין השופט ד' לוין בע"א 405/88 ארנסט נ' לב (לא פורסם) (פיסקה 11 לפסק הדין) (להלן: פרשת לב): "אין אנו חסרים מקרים בהם ניתן להסיק מה היה אומר נפטר לגבי מה שייעשה ברכושו לאחר מותו, אילו אך זכה לומר דבריו באותו ענין. ואף על פי כן, גם במקרים אלה, אם המנוח לא הספיק להביע ממש את רצונותיו בנוסח סופי ומוגדר אין בית המשפט יוצר עבורו צוואה, והרכוש יחולק על פי החוק, בהעדר צוואה, או על פי צוואה קיימת שטרם בוטלה". ואכן ברבות השנים נהג בית-משפט משנה זהירות בבואו לפרש את רצונו האמיתי של המצווה, שעה שרצון זה לא מצא ביטויו בצוואה עצמה. זאת, תוך שהתבצעה הבחנה בין מקרים בהם נדרש בית-המשפט לפרש את משמעותה ומהותה של הוראת ההנחלה המופיעה בצוואה לבין מקרים בהם כלל לא נקבעה בצוואה הוראת הנחלה או שזהות הנוחלים לא הוגדרה. בכל אותם המקרים האחרונים נטייתו של בית-המשפט הייתה לקבוע, כי קביעה שיפוטית בדבר מהותה של הוראת ההנחלה, כמו גם בדבר זהות הנוחלים, מצויה מחוץ למתחם פעולתו הלגיטימית, מקום זו לא הוגדרה במפורש על-ידי המצווה (ראו, ע"א 7210/96 עזבון המנוח משה גרינברג נ' גרינברג (לא פורסם) (פיסקאות 9-8). 12. על רקע קביעות אלו שהתוו בפסיקתינו, מתקשה אני לראות כיצד ניתן ללמוד מן הביטוי "ביתי תייפה את כוחי לאחר מותי" על רצונו של המנוח להנחיל למשיבה את כל רכושו. ביטוי זה הינו ביטוי סתום שמשמעותו כלל אינה ברורה. אף אם נניח לרגע כי כוונתו של המנוח הייתה לייפות את כוחה של ביתו לאחר מותו, ולא להיפך, שהרי שמכאן ועד הקביעה כי מדובר בהוראת הנחלה ממנה ניתן ללמוד על רצונו של המנוח מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, ארוכה הדרך. אגש להסביר את עמדתי: המנוח נקט, כאמור, בלשון של ייפוי כוח. כלום ניתן לראות בייפוי הכוח האמור הוראת הענקה? סעיף 54(ג) לחוק הירושה, הקובע כי צוואה "יכול שתהיה בלשון מתנה, מחילה או הודאה או בכל לשון אחרת", מאפשר אמנם במקרים מסוימים להכיר במסמך בעל מאפיינים של צוואה כצוואה, הגם שכותבו לא נוקט בלשון מפורשת של ציווי. בכך הכיר המחוקק בקיום מגוון רחב של ביטויים אשר יכול וינקטו על-ידי מי שמבקש לצוות את רכושו לאחר. כך למשל נפסק בעבר, כי השימוש בתיבות: "הבטחה והתחייבות" או בלשון של הצהרה אינו שולל לכאורה את הכוונה לצוות (ע"א 70/88 פז נ' אלון, פ"ד מד(3) 32; לעומת זאת, ראו ע"א 235/88 שפיצר נ' עו"ד מזובר, פ"ד מו(4) 874). מאידך, במקום אחר נפסק, כי נקיטה בלשון של השאת עצה, אינה מהווה לשון תקפה לעניין עשיית צוואה (ע"א 202/85 קליינה-ביק נ' גולדברג, פ"ד מא(2) 757). מכל מקום, בית-משפט זה עמד לא אחת על כך, שאין להיזקק להוראת סעיף 54(ג), כאשר מדובר במסמך אשר אינו מהווה צוואה כל עיקר (ע"א 493/83 אבו סנינה נ' טהא, פ"ד לט(4) 639 (פיסקה 5)). בהקשר זה, נפסק בפרשת לב, כי מסמך שאינו מכיל שום הוראה אופרטיבית בנוגע לרכוש שבבעלות המנוח אינו יכול להוות צוואה. כך הוא הדבר אף בעניינו. במסמך נשוא הערעור לא מופיעה כל הוראה מעשית הנוגעת לאופן שבו יחולק רכושו של המנוח. אזכור עניין ייפוי הכוח הוא כללי ולא ניתן להבין ממנו אם המנוח אכן התכוון להוריש את כל רכושו למשיבה או שמא מטרת המסמך הייתה, ככתוב בו, לייפות את כוחה של המשיבה לבצע פעולות כלשהן בשמו. בהקשר זה מוצא אני לנכון להזכיר מקרה אחר שנדון בבית משפט זה, ואשר נגע אף הוא לשאלת קיומה של הוראת הנחלה. באותו מקרה אדם אשר עמד למות התבטא באוזני בתו, כי אם לא יעלה בידו להעביר לה סכום כסף כלשהו לארצות הברית, הוא ישאיר עבורה את הכספים בארץ. בית-המשפט סבר, כי לא ניתן להסיק מדברים אלו על כוונה ברורה של המנוח לצוות לביתו את סכום הכסף האמור. בית-המשפט היה בדיעה כי השימוש בתיבה "ישארו" איננו מצביע באופן חד משמעי על כוונה לצוות דווקא, ומתיישב יפה גם אם האפשרות הפרשנית האחרת לפיה כוונת אותו אדם הייתה שהכספים ישמרו בארץ עבור ביתו (ע"א 235/88 הנ"ל, פיסקה 7). אף בעניינו ניתן לחשוב על פירוש הגיוני נוסף למונח ייפוי כוח שאינו עולה בקנה אחד עם כוונה להוריש. שכן, אין להוציא מכלל אפשרות מקרים בהם אדם אשר נמצא על ערש דווי ייפה כוחו של אדם אחר לעשות בשמו שורה של פעולות ביחס לנכסיו. ייפוי כוח מן הסוג האמור, אין ולא ניתן לראותו כצוואה, וזאת חרף העובדה שנרשם ימים ספורים בלבד לפני מותו של כותב המסמך (ראו למשל, ע"א 1395/02 לוי נ' האפוטרופוס הכללי (לא פורסם)). לכך אף מתווספת העובדה שהמסמך אינו נושא את הכותרת "צוואה" ואין בו כל סממן אחר המעיד על כך שמדובר בצוואה, למעט אולי התייחסות המנוח לתקופה שלאחר מותו. הנה כי כן, סעיף 54(ג) אמנם אינו מגביל את כותב הצוואה ללשון מסוימת ומאפשר לו לעשות שימוש במגוון של ביטויים, אך זאת בתנאי שניתן ללמוד מלשון המצווה על כוונתו להעניק את רכושו לאדם אחר. כל עוד אין זה ברור מן המסמך שהכותב אכן התכוון לצוות את רכושו, הרי שאין עסקינן בצוואה (ע"א 202/85 הנ"ל; שילה, 463-462). בעניינו איני סבור, כי מן הביטוי "ביתי תייפה את כוחי לאחר מותי" ניתן אכן ללמוד על כוונת המנוח לצוות את על רכושו לביתו, ועל כן ממילא אין לראות בו הוראת הנחלה. התחקות אחר נסיבות עריכת הצוואה 13. עוד עלינו לזכור, כי בבוא בית-המשפט לבחון את דברי המנוח עליו להתייחס לכוונתו כפי שהיא עולה ממכלול הדברים אותם אמר, ולא להיתפס לביטוי זה או אחר. כך, אם ממכלול הדברים שנאמרו על-ידי המנוח ובהתחשב בנסיבות אמירתם, מתברר כי הייתה בכוונתו לצוות על הורשת רכושו, יהיה בידיו של בית-המשפט להסיק על קיומה של צוואה (ראו למשל 235/88 הנ"ל; ראו גם הוראת סעיף 54(א) לחוק הקובע כי ניתן לפנות אל הנסיבות, מקום בו לא ניתן לחלץ את אומד דעת המצווה מן הצוואה עצמה). לאחר שבית-המשפט המחוזי בחן את עדויותיהם של בני משפחתו של המנוח ומכריו, הוא הגיע לכלל מסקנה, בהתבסס בין היתר על נסיבות המקרה, כי המנוח היה נחוש בדעתו להוריש את רכושו למשיבה ולה בלבד, וכי הוא התכוון לערוך צוואה שתביע את כוונתו האמורה. על-יסוד האמור סבר בית-המשפט המחוזי, כי יש לקבל ולפרש את המסמך כצוואה. 14. מסקנה זו אין בידי לקבל. מעיון בדבריהם של בני משפחתו וקרוביו של המנוח בבית-משפט קמא, כל שלמד אני הוא על כוונה כללית וערטילאית של המנוח להכין צוואה. אולם, בכל חומר העדויות האמור לא נמצאה, ולוּ עדות ישירה אחת, המתייחסת לכך שהמנוח אכן נקט צעדים כלשהם לשם עריכת אותה צוואה. כך למשל, ציינה המשיבה בחקירתה: "ש. אנחנו מדברים על מה שקרה בתשעה ימים לפני שאביך נפטר. האם את מאשרת שאת יודעת שבתוך תשעה ימים אלה הוא בא לבית משפט ועשה צוואה? ת. אבי לא סיפר לי. אבל מכך שמצאנו את הטופס אז אני מבינה שהוא הלך. ש. אביך אמר לך שהוא הולך לעשות צוואה בבית המשפט? ת. לא" (עמ' 17 לפרוטוקול הדיון בבית-המשפט המחוזי. להלן: הפרוטוקול). ובאופן דומה, ציין אחיו של המנוח בעדותו את הדברים הבאים: "ש. אחיך ז"ל אמר לך לפני שהוא מת שהוא הולך לכתוב צוואה? ת. הוא היה כותב לבד. ש. סיפר לך? איך הוא קרא לך? ת. אני לא הייתי מספר לו ממני והוא לא היה מספר לי ממנו" (עמ' 22 לפרוטוקול). על כך למדים אנו אף מדבריו של בנו של המנוח: "ש. למה לא ביקשת שיתן לך את הצוואה שעשה ליהודית? ת. אני לא רוצה את הכסף שלו. הוא אמר שידאג ליהודית, אמר שהוא דואג ליהודית והכל הוא נותן ליהודית. ש. אתה אמרת שהמלצת לו לעשות צוואה להוריש הכל ליהודית? ת. הוא אמר שהוא הולך לעשות צוואה. אני לא ראיתי. אני לא עושה צוואה עלי" (עמ' 30 לפרוטוקול). משה מסיקה, מכרו של המנוח, אשר היה בעבר שותפו לעסקים, העיד אף הוא שהמנוח מסר לו כי בכוונתו לתת את כל מה שיש לו ליהודית. אלא, שהפעם האחרונה בה נפגשו המנוח ומסיקה הייתה כחצי שנה לפני מותו והלה העיד כי באותה פגישה הם כלל לא דיברו על עניין זה. ככלל, מעדותו של מסיקה ניתן להבין כי הפעם האחרונה בה שוחח עם המנוח על הורשת רכושו לבתו הייתה מספר שנים לפני פטירת המנוח (עמ' 24-23 לפרוטוקול). אין זה מן הנמנע, כי במשך הזמן שחלף מאז חל שינוי בכוונתו של המנוח להוריש את רכושו לבתו. הנה כי כן, מן האמור לעיל למדים אנו, כי בני משפחתו ומכריו של המנוח לא ידעו אם המנוח אכן הוציא לפועל את כוונתו הכללית לרשום צוואה, וכל שיכלו להעיד הוא על הבעת רצון כללית מצידו לערוך צוואה. אלא, שהבעת רצון ערטילאית שכזו אין בה די (ראו, פרשת לב, פיסקה 8). ודאי לא, כאשר במסמך שהותיר אחריו המנוח לא מופיעה הוראה אופרטיבית כלשהי בנוגע למה שיעשה עם רכושו. זאת ועוד, אף אם נקבל את הטענה, כי המנוח אכן התכוון לדאוג לצרכיה הכלכליים של המשיבה לאחר מותו, מי לידינו כף יתקע כי המנוח בהכרח התכוון לנשל לחלוטין את המערערת מצוואתו? ואכן מחומר הראיות עולה, כי המנוח חש חובה לדאוג אף לצרכיה של המערערת. כך למשל, מתצהירה של המשיבה עולה, כי המנוח העביר לחשבון בנק שעל שמה של המערערת סכום של כ-200,000 ש"ח. כאשר נשאלה המשיבה בעדותה מדוע הועברו סכומי הכסף הנ"ל למערערת, היא השיבה: "כדי לדאוג לה שיהיה לה כסף. אמר שנתן לה כסף ורשם את הבית חצי בחצי. אמר שעשה זאת כי אמר שהוא דאג לה" (עמ' 20 לפרוטוקול). 15. נקודה נוספת אליה יש לתת את הדעת, נוגעת לכך שהמנוח נמנע מלפנות לעורך דין לברן, אשר שימש כעורך דינו במשך כל אותן שנים, על מנת שיערוך לו צוואה בהתאם לרצונו. לוּ המנוח אכן גמר אומר בדעתו לפני זמן כה רב להוריש את כל רכושו למשיבה מדוע נמנע הוא במשך כל הזמן האמור מלפנות לעורך דינו כדי שיערוך עבורו צוואה? אין חולק, כי אם המנוח היה מעוניין בכך לא היה לו כל קושי לערוך את הצוואה באופן שישקף את הבטחותיו להוריש את כל רכושו למשיבה. הימנעות המנוח מלעשות כן במשך זמן כה רב אך מחזקת את העמדה, בה אוחזת המערערת, לפיה כוונת המנוח לא הייתה לצוות למשיבה את כל רכושו (השוו וראו ע"א 235/88 הנ"ל). זאת ועוד, המשיבה אף העידה שהמנוח היה מודע היטב להליך של עריכת תצהיר בפני בית-המשפט וכי הוא התנסה כבר בהליך זה מספר פעמים בעבר (ראו עמ' 16-17 לפרוטוקול). מכאן ניתן להסיק, כי בשעת עריכת הצוואה המנוח היה מודע לכך שעליו לבצע פעולות נוספות שיקנו תוקף לצוואה. מדוע אם כן נמנע המנוח מלעשות כן? ייתכן כי המנוח לא הספיק לפנות לבית-המשפט, שכן חלפו תשעה ימים בלבד למן הרגע שחתם על המסמך ועד שנפטר. יחד עם זאת, אין להוציא מכלל אפשרות כי המנוח לא היה מעוניין לבצע את כל אותן פעולות שיקנו לאותו מסמך תוקף רשמי, מאחר שלא גמר אומר בדעתו להוריש את כל רכושה למשיבה, ולה בלבד (השוו וראו, ע"א 493/83 הנ"ל (פיסקה 7); ע"א 202/85 הנ"ל (פיסקה 10)). 16. זאת ועוד, יש לזכור כי הבעת רצון ברורה ומפורשת של נפטר להוריש רכושו לאדם פלוני אין בה כשלעצמה די בכדי לקבוע כי מסמך מסוים שרשם הנפטר מהווה צוואה. כך למשל, בפרשת לב לא התעורר כל ספק באשר לרצונו של הנפטר לערוך צוואה, שכן הוא כבר נפגש עם עורך דינו בנוגע לעניין זה ואף נערכה טיוטא ראשונית של הצוואה. אף-על-פי כן, נקבע מפורשת, כי הבעת רצון כאמור אינה מספיקה, כל עוד לא מופיעה במסמך שהותיר אחריו המנוח הוראה כלשהי בנוגע למה יעשה עם רכושו, שיש להוציאה לפועל לאחר מותו (שם; ראו גם, ע"א 37/80 באומן נ' נתן, פ"ד לח(4) 320)). מכאן שאף אם הייתי, בהסתמך על כלל הראיות הנסיבתיות, מגיע לכדי מסקנה שונה לפיה המנוח אכן היה מעוניין להוריש את כל רכושה ולמשיבה ולה בלבד, הרי שספק אם ניתן היה לומר כי המסמך שלפנינו הינו בגדר צוואה, מאחר והוא נעדר הוראת הנחלה. השלכת אי-העמידה בדרישות הצורניות על שאלת תוקפה של הצוואה 18. לבסוף, ארצה להתייחס לנקודה נוספת והיא נוגעת לאי-התממשות כל הדרישות הצורניות של צוואה בכתב, מאחר והצוואה נשוא הערעור לא נכתבה כולה בכתב ידו של המנוח כמצוות סעיף 19 לחוק (ראו גם, שוחט, עמ' 86). גם אם ניתן היה להתגבר על הפגם האמור, שכן ההוראות המהותיות המופיעות באותו מסמך רשומות בכתב ידו של המנוח – ואיני מבקש להביע כל עמדה בעניין זה – הרי שלמצער יש בפגם הצורני האמור כדי להשליך על השאלה האם קיימת לפנינו צוואה. שכן, כפי שכבר צוין לעיל, אי-עמידה בדרישות הצורניות המופיעות בסעיף 19 עשויה להוות אינדיקציה חיובית לכך שמסמך כלשהו אינו בגדר צוואה (שילה, עמ' 229-228). סיכום 19. בית-משפט זה חזר לא אחת על כך שיש להימנע מהפיכת השופט ליוצר הצוואה (ראו פיסקה 11 לפסק-הדין). דברים אלו ודאי וודאי נכונים ככל שמדובר בצוואות בכתב יד. או-אז עשוי, כאמור, להתעורר חשש רציני שמא יוכרו כצוואות פתקים אישיים שכתב המנוח בינו לבין עצמו ואשר ממילא לא התכוון לצוות לפיהם את רכושו. על רקע מושכלות יסוד אלו ניגשתי לבחון האם המסמך שלפנינו מהווה צוואה. הצטברותם של מספר גורמים יחדיו הובילנו אל המסקנה כי אין המסמך שלפנינו מהווה צוואה באשר הוא נעדר הוראת הנחלה: ראשית, העובדה שלא מופיעה במסמך כל הוראה אופרטיבית הנוגעת לאופן שבו יחולק הרכוש. הביטוי "ביתי תייפה את כוחי" מלבד היותו סתום, הינו כללי ביותר וכל שניתן להבין ממנו הוא על כוונת המנוח להרשות למשיבה לבצע שורה של פעולות בשמו. ביטוי זה ודאי אינו כולל הוראה אופרטיבית כלשהי באשר לאופן חלוקת רכושו של המנוח. שנית, מהתחקות אחר נסיבות המקרה עולה כי חרף הצהרותיו הכלליות של המנוח באשר להורשת רכושו לביתו, במשך זמן רב נמנע הוא מלנקוט בצעדים כלשהם לשם עריכת הצוואה, כדוגמת פנייה לעורך-דינו. התמהמהות המנוח בעריכת הצוואה מעלה ספקות באשר לכוונתו להוריש את כל רכושו למשיבה. מה גם, שמנסיבות המקרה אין זה ברור, כך לדידי, כי המנוח התכוון לנשל לחלוטין את המערערת מצוואתו. זאת ועוד, אף בני משפחתו ומכריו של המנוח התקשו להעיד על צעדים כלשהם שנקט האחרון לשם מימוש הצהרותיו הכלליות להוריש את רכושו לביתו. לבסוף, אף נתתי דעתי להשפעת הפגמים הצורניים שנפלו במסמך על שאלת תוקפה של הצוואה. 20. על יסוד כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי אין המסמך שלפנינו מהווה צוואה. בנסיבות אלו, ממילא מתייתר הצורך לדון בשאר הטענות המתעוררות בערעור זה, בנוגע להשפעת הפגמים הצורניים שנפלו במסמך על תוקפה של הצוואה ובנוגע לאותנטיות החתימה המופיעה על המסמך. לוּ תישמע דעתי יתקבל הערעור ופסק דינו של בית-המשפט המחוזי, המורה על מתן צו לקיום צוואה, יבוטל. התיק דנא יוחזר לבית-המשפט המחוזי לשם המשך טיפול בבקשה למתן צו ירושה שהגישה המערערת. המשיבה תשא בשכר טרחת עורך-דין בסכום של 20,000 ש"ח בצירוף מס ערך מוסף כדין. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, כ' בטבת תשס"ז (10.1.07). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05019780_H08.doc קק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il